פרשה בקטנה

ספרו של הרב סתיו פותח במבוא המתלבט האם יש צורך בעוד ספר על פרשות השבוע. ההתלבטות היא אפילו מוקדמת יותר והחלה עוד כשהתבקש לכתוב טור בעיתון על פרשת השבוע. לגבי העיתון, ההתלבטות נראית פחות במקומה, הרי מקובל להקדיש פינה כלשהי לפרשת השבוע בעיתון, ומטבעו העיתון הוא מדיום שאינו נשמר לטווח הארוך.

ההתלבטות חזקה יותר בנוגע להוצאה של מאמרים כספר. הכתיבה בעיתון יכולה לשלב בין פרשת השבוע לבין אירועי האקטואליה, והבדיחה (אותה לקחתי מספר אחרת על פרשת השבוע - שמחת תורה) מספרת על יהודי שהגיע לעיירה ולא מצא חבל לקשור את החמור, ביאושו הציעו לו לפנות לרב העיר וכשתמה איך הוא יעזור נענה שהרב מצליח לקשור כל דבר לפרשת השבוע… כמובן שאגידת הטורים בספר מאבדת את המבט האקטואלי ולמרות שאפשר לתארך כל מאמר בתאריכו המקורי ובהקשרו, הרי שיש בזה סרבול. למעשה המבוא, בפעולה לא שיווקית בעליל, כמעט ומתנצל על כי הספר נכתב, ואולי הדבר מראה משהו על צניעותו של הרב סתיו.

אני דווקא שמח שהספר נכתב, ובכלל למרות שבכל שנה יוצאים עוד ספרים, מאמרים וטורים על פרשת השבוע (וגם אני שותף למגמה זו באתר פרשת השבוע שלי), כבר לימדונו רבותינו (ובעיקר הרשב”ם) שפשטות התורה מתחדשים מדי יום ביומו, ובכל ספר אפשר למצוא משהו שמאיר ומעיר בצורה שונה וחדשה.

הספר עצמו מתאים לשמו. גודלו קטן. עיצובו נקי ומינימלי. המאמרים לכל פרשה נשארו בהיקף של טור בעיתון ולא הורחבו. למעשה מאחר וכרבע מהדפים ריקים, חבל שלא צמצמו את הספר (והחלו פרקים חדשים בצד האחורי של הדף – גם היו תורמים לאיכות הסביבה כך), ואולי הפחתת כמות הדפים הייתה יכולה “להקטין” מעט גם את מחירו.

 

פרשה בקטנה - כריכת הספר

פרשה בקטנה

פרשה בקטנה
הרב דוד סתיו
הוצאת מגיד תשע”ד

באתר ההוצאה תוכלו להתרשם גם מהפרק על פרשת בראשית

סדנת כתיבה עם ליאור אנגלמן

הסבר קצר: התלבטתי רבות אם לפתוח סדרת פוסטים בנושא סדנאות הכתיבה.  אני כמעט תמיד נמנע מתוכן שהוא שיווקי בעיקרו. בסופו של דבר, החלטתי כן לכתוב על סדנאות ספציפיות אבל לבקש ממעבירי הסדנה מעט יותר מידע בצורה בה הפוסט עצמו יהיה בעל ערך ועניין לקורא.

כבר הזכרתי באתר את ההיצע המגוון הרחב של סדנאות כתיבה. במאמרון זה  ראיון קצרצר עם ליאור אנגלמן לקראת פתיחת הסדנה אותה הוא מעביר. ליאור אנגלמן חיבר את הספר “לא מפסיקים אהבה באמצע” אותו אהבתי מאד.

ממתי התחלת לעסוק בכתיבה ומה דחף אותך לכך?
כילד כתבתי לעצמי. ולפני יותר מעשר שנים כתבתי סיפור קצר בשם “עורי צפון ובואי תימן” שעסק בקשיי קשרי נישואין בין בני עדות שונות. הסיפור זכה בתחרות הסיפור הקצר של מקור ראשון, והופיע אחר כך בספר הסיפורים הקצרים, “שקופים”. יש משהו בכתיבה שמחייב אותך להתבוננות מעמיקה על העולם, כזו שמחייבת דיוק של המתרחש, הבנה בנפש האדם, ויכולת לומר דברים באופן שאינו דידקטי, יש בי משיכה למקומות הללו.

מדוע השתתפת בסדנת כתיבה ומה היו הציפיות שלך ממנה?
הגעתי לסדנה של אשכול נבו ואורית גידלי לאחר שיצא “שקופים” לאור, ולמרות שהספר יקר ללבי והתקבל באהבה בקרב קוראים רבים, הרגשתי שצריך לצעוד קדימה ביכולת הכתיבה. חלק מן הסיפורים נכתבו כשברקע אווירה “מחנכת”, וכולם היו סיפורים קצרים. הרגשתי שכדי להוציא רומן שלם מתחת ידי שיהיה כתוב באופן איכותי, צריך ללמוד ולתרגל. הרומן “לא מפסיקים אהבה באמצע” נולד בעקבות הסדנה, ואני חושב שאלמלא האוצרות שפגשתי בה הוא לא היה מצליח להיווצר. צריך להדגיש שהסדנה שפשפה את הכתיבה, אבל עולם התוכן נשאר באופן מוחלט עולמי שלי.

כיצד ההשתתפות בסדנה פיתחה ושיפרה את הכתיבה שלך?
הסדנה העניקה את הכלים להביע באופן מדויק ונוגע ואפשרה לי לזהות את דרך הכתיבה הנכונה בשבילי. אתה לומד למצוא את דרך ההבעה המתאימה לכל סיטואציה, לבקר את עצמך ולשפר, ובשלב מסוים אתה קונה שפה חדשה וייחודית. גם המפגש עם משתתפי הסדנה האחרים הביא לעושר רב. כמו כל כישרון טבעי שיש לאדם – כשהוא עובר ליטוש, אימון והתבוננות מחודשת הוא מביא תוצאות משובחות.
מה יהיה המיוחד בסדנה שתעביר ולמי כדאי להשתתף בה?
סדנאות קודמות שהנחתי לימדו אותי שלא כדאי להגדיר מראש מה “הולך להיות”, הדבר היחיד שברור הוא שחלל הסדנה יתמלא באנרגיה של יצירה, פרגון ואש מחממת של כתיבה. הרבה תלוי גם במשתתפים, וכרגע מדובר באנשים מבטיחים מאוד. במסגרת “סדנאות הבית” הגדרנו את הסדנה הזאת כמיועדת גם לקהל כותבים מהמרחב הדתי, מתוך ידיעה שיש יצירה נרחבת שלא טופחה מספיק עד היום בקרב הציבור הדתי, יצירה שסובבת סביב הווית החיים הדתית, וצריכה למצוא את הקול המיוחד שלה בעולם, ומתוך הבנה שלעתים כתיבה בסדנאות רגילות מקשה על כותבים דתיים בשל חשיפה לכתיבה במחוזות צנועים.
אשמח להזמין אנשים שמתחשק להם לגלות את עולם הכתיבה שלהם ולהתמקצע בו – לחוות את החוויה ביחד. ובכלל, מי שרוצה לחוות חוויה יצירתית שבסופו של דבר נוגעת במרחבי חיים רבים – מוזמן בשמחה.

האם אתה כבר עובד על הספר הבא ויכול לספר לנו משהו עליו?
אני נמצא בין שלב המחשבות והתפילות לשלב הכתיבה, ואין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין…

 

את שאר הפרטים ניתן לקובל בעמוד הרלוונטי באתר של סדנאות הבית

ההיסטוריה של ההיסטוריה

לא רק ישראלים עוברים לברלין. משהו בעיר הזו מושך צעירים מכל העולם. חלקם כמו איידה האטמר-היגינס (שעברה קודם ביפן הודו ושבדיה) עובדים כמדריכי טיולים לתיירים הרבים הפוקדים את העיר ושמחים לגלות שפע מדריכים בכמעט כל שפה אפשרית. זהו ספרה הראשון של האטמר-היגינס.

מרגרט, גיבורת הספר, גם היא עובדת בהדרכת קבוצות תיירים, מתעוררת באמצע היער בלי שיש לה מושג איך ולמה היא הגיעה לשם ולשם מה. זה קצת מטריד את מרגרט אבל היא חוזרת לביתה וממשיכה בחייה כרגיל. לאט לאט היא שמה לב שנמחקו לה מהזיכרון מספר חודשים מהחיים ושאין לה מושג מה קרה באותו זמן. לנו כבר מתגלה רמז ראשוני לנושא הספר מאחר ומדובר בעיר גרונהוולד וזהו גם שם הרחוב בו הגיבורה גרה.

“אתם רוצים להבין? אבל זה מה שצריך להבין: מוחות ידעניים לא יוכלו לפענח כאן דבר. ככל שתלמדו על המחנות כך תדעו פחות. ככל שתראו את המקום הזה יותר כך הוא ילך ויתרחק מכם. המוח האנושי והחברתי לא תוכנן לתפוס את האימה האנושית החברתית, וככל שירבה לנסות, כן ימות.יש אנשים שמבחינים באי נכונותו של המקום הזה להתעגל אל ההבנה, ולכן הם מכחישים את עצם קיומם של המחנות. אלה הם האנשים שאין להם כל יכולת לשאת אשמה, ובמיוחד יכולת לשאת את הדברים המתחייבים מן האשמה. ולכן, תחת זאת הם מחליפים בטעות את הריקנות שה מוצאים כאן בהיעדר תוכן. הם טועים. יש כאן משהו. יש כאן יותר תוכן מבכל האוניברסיטאות והמוזיאונים והכנסיות גם יחד, אבל לא תראו שמץ ממנו. אני יכולה להראות לכם היום רק חזיון תעתועים. הסיור הזה הוא סיור וירטואלי” (עמ’ 130)

הסיפור מתחיל שנתיים לאחר אותו לילה. מרגרט מקבלת מכתב לבדיקה במרפאת נשים. למרות שהמכתב ממוען למישהי עם שם קצת שונה, מרגרט מחליטה ללכת ולהיבדק. הפגישה אצל רופאת הנשים סוריאליסטית לחלוטין אולם כתוצאה ממנה תחווה מרגרט סדרה של חזיונות וחלומות. העיר משנה את צורתה, מרגרט מגלה שמגדה גבלס עוקבת אחריה, אבל מה בדיוק קרה ואיך כל העבר קשור אליה בהווה? את זה נגלה רק בסופו של הסיפור.

לא נחשוף פרטים מסיפור המשל הנמשל ברור דיו. כותרת המשנה של הספר היא “רומן על ברלין”. סיפורה האישי של מרגרט עומד בפני עצמו, אולם עיקר העניין הוא בסיפורה של העיר המתחדשת המסוכסכת עם עברה. מציגה אותו לראווה בכל מקום, אולם תוך התנגדות רבה וחריקת שינים. העם הגרמני איבד את זיכרונו בצורה מרשימה ומחק 12 שנים של הרייך השלישי (מתוכן שש שנות מלחמה), אולם הזיכרונות צפים וצצים בלי יכולת להדחיק אותם.

“בואי נקרא לילד בשמו, בסדר?רצח יהודי אירופה במאה העשרים מעניין רק את האנשים שבשבילם הוא לא בלתי נסבל. עניין בדברים איומים הוא תמיד סימפטום של ריחוק.”

“אבל דוקטור, אני כן חושבת שזה בלתי נסבל”

“בדיוק! את חושבת שזה בלתי נסבל, וזה חשוב לגבי השימוש שאתה עושה בזה, אבל זה לא בלתי נסבל בשבילך, אחרת לא היית חושבת על זה” (עמ’ 247 – ההדגשות במקור)

להקמת אנדרטת השואה היו מתנגדים רבים, אבל היא קמה בסופו של דבר. הסיפור מסופר היטב. דמות מדריכת הטיולים, מלבד זה שהיא מוכרת לסופרת, הינה דרך טובה לעבור בכל תחנות הסיפור: הבונקר של היטלר, תחנת גרונהוולד, מחנה זקסנהאוזן ועוד. מפעם לפעם יש משפטים סתומים ועלומים שאמורים לייצג פילוסופיה כלשהי, אולי היה אפשר לקצר מעט אבל לרוב סגנון הכתיבה שהוא כמעט לירי מושך את הקורא להמשיך. לעיתים הקורא מבולבל ולא תמיד מבין מה רוצים ממנו ואיפה ממוקם כל פרט בעלילה זה בסדר. העיסוק בעבר הוא עיסוק מבלבל ואף פעם אינו עיסוק לינארי. הדברים יתיישבו בסוף כל דבר במקומו. אני ממליץ מאד על הספר וכל מי שמתעניין בזכר השואה, ובגרמניה של ימינו צריך לקרוא אותו.

“אחת מזוועות השואה שאין להדמימה היא העובדה שאין אפשרות לנקמה. מיליונים נהרגו בידי מילונים אחרים – אין כאן כל צדק. לא יהיה כל פיצוי. הקורבנות רבים מדי. הפושעים הם המון רב. הפושעים נמצאים בכל חצר, בכל שלטון שסיפק תמיכה משטרתית, בכל עיירה שהשליכה יהודים מחוגי סריגה ומתזמורות כלי נשיפה, מגילדות ומפנסיות, שהרעיבה שכנים עד ששלחה אותם אל קרונות הבר בכל רחבי אירופה. לפני ואחרי שהשואה הייתה מדיניות פוליטית, היא הייתה תנועה חברתית. התנאי ההכרחי לקיום השואה לא היה שיתוף פולה אזרחי, אלא התלהבות אזרחית. גל  של אנטישמיות גנוסיידית שטף את העולם המערבי בעוויתות הראשונות של המודרנה, והנאצים רכבו על שיאו של גל זה תוך כדי התנפצותו. הם העניקו לו פנים גרמניות לתמיד. אבל פגיון הנקמה נותר טמון ללא שימוש במגירה. אין גוף שבו אפשר לנעוץ אותו…” (עמ’ 323)

איני בטוח שמרגרט ובוודאי לא איידה פותחת את סיורה בזקסנהאוזן כפי שמופיע בציטוט הראשון. עיסוק בשואה, בדברים איומים אינו מתאפשר רק מריחוק אלא לרוב אצל ישראלים והיהודים העוסקים בנושא ואפשרויות הנקמה שבעים שנה לאחר ביצוע הפשעים הולכות ומתמעטות, ועלינו לחשוב יותר על אפשרויות הזיכרון. שפע אנדרטאות יש בברלין. מאות על מאות, וגם מספר רב של מבקרים באנדרטת השואה ובמוזיאון היהודי. אבל מה באמת חושבים המבקרים, קשה לדעת. בוודאי המבוגרים, דור מבצע הפשעים ובנין הם אלו שהדחיקו או שיכנעו את עצמם לגמרי שכל מה שהיה לא קשור אליהם כלל (ואולי אפילו שהם סבלו יותר). גם דמויות אלו מיוצגות בספר, אולם הדור הצעיר המיוצג על ידי מרגרט מגלה שאפשרויות ההדחקה אינן אפשריות תמיד ושאולי עליו להרגיש אשמה ולשאת את הדברים המתחייבים ממנה.

ההיסטוריה של ההיסטוריה - כריכת הספר

ההיסטוריה של ההיסטוריה

ההיסטוריה של ההיסטוריה
רומן על ברלין
איידה האטמר-היגינס
מאנגלית: ברוריה בן ברוך
הוצאת מחברות לספרות תשע”ד
מגב הספר
בוקר אחד מתעוררת מרגרט ביער סמוך לברלין. ידיה מלוכלכות, בגדיה קרועים. היא לא זוכרת דבר מהלילה שחלף – ועד מהרה היא מבינה – גם לא דבר מהחודשים האחרונים. מרגרט היא סטודנטית להיסטוריה ומדריכת תיירים בעקבות העבר הנאצי של ברלין. היא שבה אל חייה הקודמים, אבל הלילה המסתורי ממשיך לרדוף אותה, ויום אחד העיר ברלין כולה משתנה לנגד עיניה. רוחות מן העבר מתחילות לרדוף אותה, בניינים הופכים בשר ודם, המציאות מסתחררת. רומן הביכורים האינטליגנטי והפראי הזה הוא המרוץ של מרגרט להשיב לעצמה את ההיסטוריה האבודה שלה – את הלילה ביער והתהום שנפערה בחייה בעקבותיו. היא שטופה באשמה ונסחפת במהירות לעבר תגלית מזעזעת מרגרט מגלה כי מחלת השכחה הפרטית שלה מהדהדת בתובענות הולכת וגדלה את פשעי העבר של האומה הגרמנית. היא נאבקת להתעורר, התעוררות שתוביל אותה אל האמת דרך הטירוף, אל יגון ללא מרפא על מעשיה שלה. איידה האטמר – היגינס כתבה רומן על ברלין המודרנית הנאבקת בעברה האפל. רומן על שכחה – אישית , תרבותית והיסטורית – על זיכרון ואבדון, דמיון והגיון, מיתוס וגאולה בזמננו אנו. סיפור בלתי נשכח המציג התמודדות מרתקת של הדור הצעיר עם אימת השואה, מידיה של סופרת צעירה ומבטיחה, אמיצה ורבת כישרון.

הנאום האחרון של משה

ספרו החדש של מיכה גודמן, עוסק במשה רבנו ובנאום האחרון שלו. למעשה לא בדיוק בנאום האחרון שלו (המופיע בפרקיו האחרונים של ספר דברים, החל מפרשת וילך) אלא בספר דברים כולו. את הספר תזהו מיד לפי הכריכה המעוצבת בסגנון דומה ומוכר לספריו הקודמים (סודו של מורה הנבוכים, חלומו של הכוזרי). בניגוד לספריו הקודמים, הפעם הספר הוא על נושא מוכר הרבה יותר – חומש דברים.

חומש דברים הינו ספר ייחודי בתורה ושונה מארבעת החומשים, דבר זה אינו חדש ומוסכם על כולם (ואף אני כתבתי על כך במאמר לפרשת דברים). משה מנצל את ימיו האחרונים לסכם עבור בני ישראל את כל מה שחשוב. ובנוקדה זו, גודמן ניגש ישר לעניין וללא בקדמות מיותרות מציג לנו שני חידושים מרכזיים בספרו. משה רבנו מנסה להמעיט ולהדחיק את חשיבות המקדש והקורבנות. המשכן – ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – נתפס כמקום המרכזי בו שורה השכינה, אולם בספר דברים משה מנסה להציג בדיוק את ההיפך, להמעיט בחשיבות המשכן ולהוציא ממנו את אלוקים (וכנראה בהצלחה לא מעטה, שכן עד ימי שלמה לא נבנה מקדש קבע ולמעט ההתעוררות של דוד המלך לנושא, לא היה נראה שזה חשוב למישהו בעם ישראל). המהפכה השנייה מוכרת יותר, והיא ההגבלות החלות על המלך. פרשת המלך מופיעה בפרשת שופטים והיא מגבילה מאד את המלך. לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו כסף וזהב. ומה המלך צריך לעשות? לכתוב לו ספר תורה ולנהוג על פיו. המלוכה ביהדות שונה מאד מהמלוכה ביתר העמים. שתי מהפכות אלו שהן עיקר הספר מוצגות כבר בחלקו הראשון בטיעונים מעניינים ומרשימים בשפה קולחת.

חלקו השני דן בנושא הכח והמגבלות הדרושות לרסנו. הדיון בפרק מתבדר ליותר מדי נושאים, והוא לטעמי פחות מוצלח. הקריאה בו אינה קולחת וגודמן מעלה שאלות על האלימות בספר (עמ’ 116) אך  בניגוד לטענתו שיתמודד עם שאלות אלו בסוף הפרק, הוא מניח אותן ללא תשובה מספקת. לשאלות אלו דווקא יש תשובות רבות. התורה דורשת יחס טוב והוגן לכל העמים השכנים לעמי ארץ ישראל, אבל כיבוש מוחלט של הארץ מדי עמי כנען (למרות שבפועל הם יכולים להגר או להיכנע ולשלם מס ויוכלו לחיות תחת שלטון ישראל). גודמן היה יכול להביא את כל התשובות ולדון בהן, גם אם הן אינן מספקות בעיניו, אולם להסתפק במילים “זה מורכב” אינו מהווה תשובה הולמת, ואפילו לא חלקית. לחילופין, אם דיון מפורט בנושא זה חורג ממסגרת הספר, היה עדיף פשוט להשמיט את השאלה כלל.

חלקו האחרון של הספר עוסק בשאלה האם משה הצליח ובעיקר מתמקד ביהושע כמייצג את ההצלחה ובשלמה כמייצג את הכישלון הנובע מההצלחה. חלק זה זורם בצורה טובה יותר, אולם בו גודמן משתמש לעיתים במקורות המסתדרים עם טענותיו אולם פחות עם הפשט. דוגמה: “משה ואהרון מנצלים את הנס כדי לקדש את שמם ודמותם הם” (עמ’ 205). מדובר באירוע של מי מריבה בו ה’ מצווה על משה לדבר אל הסלע ולהוציא מים ומשה מכה בסלע. אכן התורה מחמירה מאד עם משה  בנושא זה, אולם בשום מקום לא נרמז כי משה עושה מעשה לרומם את עצמו על חשבון אלוהים חלילה (הקורא שיפנה להערת השוליים בסוף הספר, יגלה מה המקור הפרשני לעניין זה). בדיון בהצלחת יהושע כדוגמה חיובית, משמיט גודמן את העובדה שיהושע לא דאג למחליף שיבוא אחריו, ולמרות שהזהיר את העם, הרי שיהושע לחלוטין לא השלים את כיבוש הארץ, וימי השופטים שבאו אחר כך היה כמעט כאוס, ושדווקא הצלחתו של יהושע הייתה בעיקר בגלל משה שדאג למנות אותו מראש למנהיג מוסכם. מקור מפורש הושמט מהספר (י”ג א): “וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה-מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ”. קשה שלא לראות פה ביקורת על יהושע ואי אזכרת הפסוק מתמיהה ביותר.

סיומו של הספר מעניין מאחר והוא מציע רעיון נוסף, אולם לא מפתח אותו כמעט כלל ומשאיר אותו למחשבתו של הקורא. את ספרו מסיים גודמן בהצהרה ושאלה:
“הציונות וספר דברים משלימים זו את זה. הציונות נתנה ליהודים כוח, וספר דברים מדריך כיצד להתמודד עם כוח. לכן, דווקא בנקודת הזמן הזו מן הראוי לשאול: האם החזון של הספר מתממש כעת? האם החברה הישראלית מקשיבה לנאום הפרידה של משה?”

קשה לענות על השאלה, וכהערכה כללית לספר אסכם שמחלקו הראשון נהניתי מאד והשתכנעתי מרוב מהטיעונים, חלקו השני נראה לי מסורבל ואולי אפילו מעט מיותר וחלקו השלישי הרגשתי קצת חוסר בדיון המלא, שלא היה עובר ביקורת אקדמית. אני אוהב ספרים שאני לא מסכים עם חלק ממה שכתוב בהם מאחר וזה גם מצריך אותי לבדוק את הדעות והרעיונות שלי ובסיכומו של דבר, חובבי התנ”ך וחובבי פרשנות שגרתית פחות על התנ”ך יהנו ממנו ואני מניח שסדרת ההרצאות בנושא (המועברת על ידי ד”ר גודמן במקומות שונים בארץ) תהיה מעניינת גם היא. כדי לענות על שאלתו המסיימת של גודמן צריך קודם כל לקבל את טענותיו, אולם אלו דורשות הוכחות טובות יותר ממה שמופיעות בספר, לפחות לדעתי היא שעצם קיומו כיום של עם ישראל (או עם יהודי) הינו הצלחה שיש לזקוף אותה רבות לזכותו של משה רבנו, גם אם איני מסכים בהכרח שחזונו של משה הוא אותו חזון אותו מציג גודמן.

הנאום האחרון של משה - כריכת הספר

הנאום האחרון של משה

הנאום האחרון של משה
מיכה גודמן
הוצאת דביר תשע”ד 2014

בוקר ראשון באירופה

ספרה של תלמה אדמון נחת אצלי בדיוק כאשר אני נחתתי מאירופה וזכרונם של נופי האלפים ונופים אחרים חרות היטב בראשי. אדמון שחפצה לבקר באירופה במשך שנים, התגברה על פחדי הטיסה רק בבגרותה ומאז נוסעת ומטיילת ביבשת יפה זו. בספרה היא מביאה את הנופים הצדדיים, במרחבים ובעיירות הקטנות ולא בערי הבירה הסואנות, אבל בעיקר היא מנסה להעביר חוויות ולתת השראה. הספר עצמו מורכב מעשרות סיפורים קצרים. כל אחד על מקום מסוים באירופה ומלווה בתמונה. פורמט הספר הוא רוחבי ועיצובו מרהיב ועשיר, הקריאה בו הינה תענוג. הסיפור תופס עמוד אחד והתמונה את העמוד שלצידו. תענוג לדפדף ולעיין. כמובן שאין זה ספר שקוראים את כולו אלא מהסוג בו פותחים באקראי או מעלעלים עד שרואים תמונה התופסת את העין וקוראים מעט כל פעם.

הקריאה בספר מחזירה גם אותי לביקוריי הלא רבים באירופה. גם אני נפעם מהנופים ומסוגל להתרגש מפלג מים שוצף, או מפרח קטן בעשב. קריאת הספר (שכמובן בגלל צדדיות המקומות, רק במעטים ביותר הייתי), הינה הזמנה למסע בדרכים הציוריות והקטנות הרחק מהאוטוסטרדה, תוך הבנה שאמנם יקח הרבה יותר זמן להגיע ממקום למקום, אולם הדרך עצמה היא החשובה (הערה מעשית: נסיעות מסוג זה אינן מתאימות לטיולים עם ילדים).

וכצפוי, הספר יזכיר לכל אחד מקומות שהוא ביקר בהם. לא אותם מקומות בדיוק, אבל אותו סוג של חוויה. הגשר, פיסגת ההר, הערפל, הפסל באתר הארכיאולוגי. וההיזכרות, יחד עם מילותיה של אדמון יספקו גם השראה, שהרי אין סיבה שכל אחד מאיתנו לא יכתוב לו בדרך דומה ספר משלו עם מקומות שהוא היה בהם, ואם לא לכתוב ממש, לפחות לחשוב עליהם שוב.

הספר מלווה בתמונותיה של אדמון עצמה. וגם אלו תמונות היכולות לתת השראה בפרט כי אינן מקצועיות ואינן דומות לתמונות המקצועיות בעלונים שמפיצה לשכת התיירות המקומית. אלו הן תמונות יפות, כמוהן אתם צילמתם בעצמכם בטיולים שלכם בתנאים שאינם מושלמים ועם ציוד צילום רגיל. בפעם הבאה שאתם עורכים את אלבום התמונות האישי שלכם מהטיול, היזכרו בספר זה וקחו ממנו דוגמה. אל תסתפקו בכיתוב של היכן ומתי צולמה התמונה אלא צרפו קטע טקסט קצר המסביר את החוויה האישית שלכם מאותו המקום. וגם אם אתם לא נוסעים הרבה לחוץ לארץ, או שאינכם יכולים להקדיש זמן רב לדרכים צדדיות בטיול בו כל יום יקר, הרי שטיולים ומסעות צדדיים אפשר לעשות גם כאן. מתי למשל ניסיתים לעלות לירושלים בנסיעה איטית דרך רמלה, צומת נחשון ושמשון, רמת רזיאל, צובא ועין כרם? אכן דרך לא יעילה להחריד להגיע לירושלים, אולם זו דרך המאפשרת יום טיול מהנה הרחק מהאוטוסטרדה הרועשת ותוך גילוי מקומות מקסימים מתחת לאף.

 

בוקר ראשון באירופה - כריכת הספר

בוקר ראשון באירופה

 

בוקר ראשון באירופה
הערה על מקום אחר
תלמה אדמון
הוצאת זמורה ביתן

לטעימות מהספר

תיקו

הרב חיים נבון, כבר הוציא לאור כמה ספרים. חלק אהבתי מאד (נאחז בסבך, הגדר הטובה) ואחרים מעטפחות (ללכת על דגים, חווה לא אכלה תפוח). ספרו החדש, תיקו משלב פורמט נעים וקליל אבל עם תוכן עיוני יותר, ונהנתי ממנו מאד.

הספר מתאר בקצרה 101 ויכוחים ומחלוקות ביהדות. למעשה וכפי שהרב נבון מסביר בפתיחה, היהדות מבוססת על מחלוקות. הנה את הפסוק הראשון בתורה כולכם מכירים: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ”, אולם הפסוק בפרק ב’ אומר: “אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה’ אֱלֹקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם “. אז מי נברא קודם, השמים או הארץ – מחלוקת. גם התורה שבעל פה פותחת במחלוקת (ברכות א א): “מאימתי קורין את שמע בערבית.משעה שהכהנים נכנסים לאכל בתרומתן, עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר.וחכמים אומרים, עד חצות.רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר”

המחלוקת הראשונה המובאת בספר היא האם טוב שיש מחלוקות או לא. מעין מחלוקת עלהמחלוקת, ובה גם מוסבר מעט על בחירת הנושאים שיופיעו בספר. כל פרק הוא קצר ם שניים או שלושה עמודים לעיתים בתוספת איור משעשע (מנחם הלברשטט). במקורות אלפי מחלוקות והבחירה קשה. חלוקת הספר היא לנושאים הבאים: היסטוריה, אמונות, תנ”ך, מעגלי השנה וחיים יהודיים. כמעט כל פרק מתחיל באנקדוטה המקושרת לנושא ומסתיים בהרחבה המתקשרת גם לימינו אנו.

בתור דוגמה נעסוק באחת המחלוקות החביבות עלי “האם טוב לחיות”. שאלה פנטסטית. לא מדובר פה על מחלוקת הלכתית טכנית כמו גובה הסוכה, אלא בשאלה פילוסופית עמוקת משקל וחשובה גם לימינו.  בסוכות קוראים את מגילת קוהלת שהתחבט רבות בשאלה זו והכריע כך (קהלת ד ב-ג): “וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן-הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה: ג וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר-עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא-רָאָה אֶת-הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ”. אמנם לדעתי השאלה אינה על אדם ספציפי אלא על המין האנושי כולו. השאלה הייתה במחלוקת במשך שנתיים וחצי בין בית הלל לבית שמאי. בדמיוני אני רואה את בית המדרש כאולם בו נערך מועדון הוויכוחים בין אוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג כאשר כל צד מפליג בטיעוניו ובטיעוני נגד. כמה חבל שלא נרשמו הפרוטוקולים המלאים של הישיבות ומופיע רק שבסוף הוכרע כבית שמאי  שסברו שנוח לו לאדם שלא נברא. איך בדיוק התקבלה ההחלטה, למה זה לקח שנתיים וחצי ולא שנה או עשר שנים, ומה היה, אם היה בכלל כזה, הטיעון המנצח שהכריע את הכף – כל זה לא ידוע.

הכתיבה של נבון מצליחה מחד גיסא  להעביר את עיקר המחלוקות או הוויכוח, למרות שעל רוב המחלוקות ניתן לכתוב מאמרים שלמים ואפילו ספרים ומאידך גיסא לא להיות פשטנית מדי. שני חוסרים מצאתי בספר. רשימה של מקורות נוספים לעיון בסוף כל פרק הייתה מאפשר לקורא החפץ בכך הרחבה של הנושאים.  חסרון שני הוא היעדרו של תוכן עניינים מהספר מה שמסרבל מעט את השימוש בו ובפרט שהוא אינו ספר קריאה רגיל, אלא ככזה שדווקא מחפשים בו מקום מסוים.

באדיבות ההוצאה, הנה כמה דפים מהספר:

תיקו-1 תיקו-2 תיקו-3 תיקו-4
תיקו
תיקו
101 ויכוחים גדולים של היהדות
חיים נבון
ידיעות ספרים תשע”ד

מגב הספר

מה השם של השם? • האם יש מזל לישראל? • מתי יבוא המשיח? • האם אלוהים דואג לבעלי החיים? •
מה יקרה בתחיית המתים? • מי כתב את ספר הזוהר? • איפה אלוהים? • האם לומדי תורה צריכים לשרת בצבא? • האם קיימים שדים? • האם מותר לנשים לתקוע בשופר? • האם כדאי לפקח על המחירים? • באיזה צבע התכלת?

תולדותיה של היהדות רצופות מחלוקות וּויכוחים. תֵיקוּ מביא 101 ויכוחים גדולים ומחלוקות נחרצות של היהדות לדורותיה. בין החולקים: הרמב”ם, רבי עקיבא, ישעיהו ליבוביץ,הגאון מווילנה, רבי נחמן מברסלב, א”ב יהושע, ברוריה, הרב קוק הבעל שם טוב, גרשום שלום, הרב סולובייצ’יק, החזון איש, הרב עובדיה יוסף.
הרב חיים נבון הוא רב קהילה במודיעין, מלמד תורה בישיבות, במדרשות ובמכללות. כתב תשעה ספרים, בהם רב-המכר חוה לא אכלה תפוח- 101 טעויות נפוצות בענייני יהדות.