מהלכת בדרכה

ננסה לסקור את הספר ולהתעלם לחלוטין מכך שהמחברת היא אישה שכתבה ספר הלכתי. ממילא ברוב ההתיחסויות לספר זה מה שיכתבו, אז פשוט נדלג על הנקודה הזו. קשה לכם? תדמיינו ששם המחבר הוא מלכיאל ולא מלכה ונעבור הלאה לתוכן הספר.

שני הפרקים הראשונים גורמים לקושי מסוים ברצון לסקר את הספר כך מאחר והם עוסקים בנושא של לימוד תורה לנשים (מותר? אסור? חייבים?) ונשים כפוסקות הלכה (מותר? אסור? חייבים? רצוי?). לא נאריך בהם רק נציין שבמוזיאון היהודי בברלין, בחלק התצוגה המציג נשים בקהילה מופיעה תמונה המראה נשים לומדות כבר במאה ה-15. אין פה שאלה אלא מציאות שהייתה בפועל (והיה אפשר גם להציגו בספר), ועוד בתקופה הרלוונטית להתפתחות הפסיקה.

נשים לומדות

נשים לומדות

נעבור לפרק אחר: ” אשה ואמירת קדיש”, ונצלול דרכו לספר. שימו לב ששמות הפרקים אינם כוללים שאלה. לא “האם לאשה מותר לומר קדיש” או “האם אישה יכולה לומר קדיש”, אלא הם מסגרת לדיון מפורט ועמוק בסוגייה. ניסוח העניין כשאלה כבר מלמד שלשואל יש מחשבה על התשובה. מבחינה זו הספר אינו ספר של שאלות ותשובות (שו”ת) אלא דיונים הלכתיים נרחבים במספר סוגיות. צורת כתיבה זו גם מזמינה את הקוראים לבוא נטולי דעות קדומות כלשהן ולהתרכז במקורות עצמם.

בנקודה זו נעבור לסיפור אישי. לפני כ-15 שנה התכוונתי לבקר לאנגליה והיה לי ברור שאעלה לקבר של סבי. לא היה לי כל כך ברור איפה בית הקברות. הייתה כתובת, אבל לא היו GPS, MAPS ושאר אפליקציות. הגעתי לאנגליה, בדקתי באטלס מפות, אפילו קיבלתי ממארחי רכב ויצאתי לדרך. איזור לא מוכר, רכב שנוהגים בו בצד ההפוך, חוקי תנועה שונים אבל באופן מפתיע הגעתי לבית הקברות במהירות ללא שום טעות והייתה באמת הרגשה של סיעתא דשמייא והשגחה מלמעלה. בבית הקברות הייתי לבדי, על מניין אין מה לדבר אולם לאחר אמירת פרקי התהילים עלה בי הרצון לומר קדיש.

בנקודה זו אפשר ללכת ולדון כדרכם של ספרי שאלות ותשובות. אתה יחידי ואין מניין, הוריך ברוך ה’ בחיים ולא נהוג לומר קדיש יתום, ועוד טיעונים כאלו ואחרים אולם בסופו של דבר שאלה מסוג זה שונה מהותית משאלה כמו: “האם מותר לאכול את התבשיל אם הסיר שימש להכנת מנה חלבית קודם”, מאחר ותלויים בה היבטים רגשיים רבים וסבוכים, שלעיתים בלתי אפשרי להעביר לאיש אחר. מבחינתי במצב כזה, יש קושי להעביר את השאלה לרב והדבר נראה כבריחה מאחריות. צריכים –  חייבים –  להחליט לבד.

חשיבות ההיבט הרגשי מגיעה אולי לשיאה בפרק העוסק בנושא “מניעת הריון ושיקולים בתכנון המשפחה”. רוב המאמרים שתקראו בנושא יפתחו בהצגת המקורות ההלכתיים לסוגייה.

נביט בקצרה במקורות אלו שהם לרוב שלושה. מצוות פרו ורבו כפי שמופיעה בתורה, שהגדרתה לא ברורה והסתמכות על שני פסוקים מהנ”ך בדרך דרש הפסוקים. אחד מהם הוא “לא תהו בראה לשבת יצרה” (חלק מפסוק ישעיהו מ”ה יח). זוהי דרכם של דרשים. לוקחים מילים מפסוק במנותק להקשרם בפסוק ומשתמשים במילים אלו למשהו אחר. בדרשים כגון אלו, אין קשר ישיר בין הפסוק לנושא ונראה שהדרשן ירה כבר את החץ אבל עכשיו מסמנים את המטרה. גם במקרה זה הקשר הוא לכל היותר קלוש. אני אישית הייתי דורש מפסוק זה שהעולם לא נברא בתוהו, אלא שיש לו חוקים פיזיקליים ומצווה על האדם לשבת ולחקור את העולם. ואכן בימינו, בו כל אחד יכול לדרוש מכל פסוק מה שהוא רוצה – לא דורשים יותר הלכות מפסוקים. יש כאלו שיאמרו שחבל ויש כאלו שיאמרו שמזל, אבל זו עובדה. פסוק אחר המובא בהקשר פרייה ורבייה הינו מקוהלת: “בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ” (י”א ו). שוב לפסוק הקשרים רבים ואין קשר ישיר להולדת ילדים. מובנו שגם כאשר עשית משהו ואתה חושב שסיימת אותו עליך להמשיך אותו ולשמור עליו, כי מי יודע מה יקרה בעתיד. בתקופה שתמותת ילדים הייתה גבוהה, דרישת הפסוק לנושא הולדת ילדים נראית מתקבלת וסבירה, בימינו הרבה פחות.

נחזור לספר. מלכה פיוטרקובסקי  מציגה את המקורות, אולם פותחת דווקא בהיבטים הרגשיים של העניין. פתיחה זו נעשית באמצעות תיאור שיחה אישית שלה עם אשה שלאחר עשרות שנות הורות, אזרה אומץ להתוודות כי היא כועסת, אולי אפילו שונאת חלילה, את בנה הבכור ורק בגלל שנולד והפך אותה לאמא כאשר לא הייתה מוכנה לכך. תיאור מזעזע שלוקח מספר דקות להפנים את עומק הבעייה.  פיוטרקובסקי לא באה לערער ולהרהר אחרי המקורות שהזכרנו (בכל זאת היא מחויבת להלכה האורתודוכסית) אבל מוסיפה עליהם נידבך. ברור לה כי אי אפשר לדרוש את הפסוק “לא תהו בראה…” כמחייב להוליד ילדים אשר יהפכו את חיי האישה לתוהו ובוהו גמור לעשרות שנים. קראתי שורות אלו בתדהמה אולם חשיבותן גבוהה ביותר. וזהו השוני של הספר. האם ניתן לגשת בכלל לפסוק הלכה בלי לראות את הכאב והמצוקה של מי שממולך, בלי לחשוב על אשה צעירה שהתחתנה זה עתה ועל הקשיים שאולי עוד ממתינים לה? האם ההתיחסות לקשיים אלו צריכה להיות בסוף הדיון או בתחילתו? למה זוגות צעירים דתיים שכבר מעיזים לגשת לרב ולספר לו על מצוקותיהם נאלצים לשמוע כמעט באופן אוטומטי שאין ברירה ואין מה לעשות במסגרת ההלכה, ורק במצבים נדירים וכיוצא מן הכלל מקבלים איזה היתר אישי עליו עליהם לשמור בסוד מכל משמר?

אין לי תשובות לנושא. את דעתי האישית שיש עניינים שבהם אדם צריך להחליט לבד (או ביחד כזוג) מול קונו ולא להעביר את האחריות לרב, כבר אמרתי. אולם מלכה פיוטרקובסקי מציעה בפסיקתה ובדיוניה דרך אחרת. דרך אישית, דרך של פרישת האפשרויות בצורה הרחבה ביותר והדגשה מה עדיין נמצא בגבולות ההלכה לפי הדעות השונות.

אבל מלכה אינה מלכיאל והיא אישה והיא לא מוסמכת לפסוק הלכה. התלבטתי איך לכנותה בסקירה זו. הרבנית נשמע מתבקש, אולם השימוש המקובל שלו הוא אשת רב וזהו לא התיאור המתאים. הרב או הרבּה – אולי קולעים יותר להגדרה אבל הם מונחים בעלי  קונוטציה רפורמית. פוסקת הלכה נשמע פמיניסטי מדי. אשת הלכה נשמע מומצא מדי. ככה זה כשמתעסקים בתארים. הדברים מבלבלים ובסופו של דבר התואר הוא רק תואר, אפשר להצמיד כאלו כמה שרוצים, אבל כפי שמלכה פיוטרקובסקי כותבת בספרה, מה שחשוב הוא האדם שעומד מולך.

וכך היא כותבת שכל מי שבא אליה בשאלה מקבל באופן מיידי את הגילוי הנאות הבא: אלף: היא אינה מוסמכת לפסוק הלכה. בית: היא תשמח לעזור ולסייע אבל צריכה לדעת מידע אישי ופרטי רב כלל הניתן.

סמכות היא מושג חמקמק. תהליך הסמיכה הוא תהליך הבא מלמעלה למטה. משה קיבל תורה בסיני והעבירה ליהושע וכך הלאה. אולם מנהיג ללא סמכות מהעם יהיה בסופו של דבר רק רודן. עוד נאמר שתואר של רב הינו טכני למדי באופיו. לומדים כמה שנים, נבחנים כמה בחינות ומקבלים את התואר. אולם לכולנו ברור שרב נזקק להרבה יותר מתעודה ושהתפקיד הוא תפקיד שפרט לצד ההלכתי-תורני שלו כולל עוד הרבה צדדים אחרים. יש הרבה מאד אנשים בעלי תואר רב שאינם עוסקים ברבנות. עובדה היא שנשים ואנשים רבים באים לשאול שאלות הלכתיות דווקא את פיוטרקובסקי ושאת סמכותה היא מקבלת מלמטה. אי אפשר להטיל ספק בידיעותיה ומה שמוביל דווקא אליה הוא אישיותה המיוחדת המאפשרת לאנשים לפתוח בפניה את צפונות ליבם.

מכל זה, חבל אם עיקר הדיון סביב הספר יהיה בשאלת מינה של המחברת, בהתנגדויות של גורמים חרדיים/חרד”לים מחד גיסא ובהתמוגגות של גופים פמיניסטיים מאידך גיסא. עיסוק זה יפספס את המטרה, ואת החידוש הגדול של הספר. תמיד נאמר שהלכה הינה פסיקה אישית המותאמת למצבו של השואל ולסיטואציה המיוחדת, אולם היה נראה שזוהי יותר אמירה מאשר מציאות. בספר זה הדבר בא לידי ביטוי חזק במיוחד. ההיבטים הרגשיים נידונים עוד לפני המקורות. הדיון ההלכתי מתחיל לא מהמקורות הקדומים, אלא מהשואל או השואלת הניצבים לפני הפוסק. כל מהפכה מתחילה בשינוי פרדגימה שבתחילתה תסבול התנגדויות מרובות, אמר הפילוסוף תומס קון (בספרו המבנה של מהפכות מדעיות). נראה לי שגם בתחום הפסיקה אנו חוזים בתחילת שינוי הפרדגימה, שבוודאי תיתקל כעת בהתנגדויות לרוב אבל בעוד דור או שניים תיראה לנו מובנת כל כך.

מהלכת בדרכה - כריכת הספר

מהלכת בדרכה

מהלכת בדרכה
אתגרי החיים במבט הלכתי-ערכי
מלכה פיוטרקובסקי
ידיעות ספרים – 2014

מגב הספר
“ההלכה”, כתב ביאליק, “היא מעשה יצירה… אומנותה היא הגדולה שבעולם: אומנות החיים ואורחות חיים” (מתוך המסה ‘הלכה ואגדה’). מעבר להכרת המקורות ההלכתיים, על מורי ההלכה לחיות את המציאות ולפלס בתוכה את ההדרכה המוסרית והערכית המתאימה. זו עיקרה של מנהיגות, והדברים נכונים לנשים ולגברים כאחד. אמנם, מעמדה של אישה כפוסקת הלכה טרם הוסדר והוכר, אך בפועל צומחות כאן מנהיגות ומדריכות הבקיאות בספרות ההלכה. המציאות מורה שאישה הלומדת את שפת ההלכה בצורה מקיפה, שיטתית ומעמיקה, זוכה להערכת הציבור, וזו באה לידי ביטוי בסמכות שמעניקים לה הפונים אליה, לקבל את עצתה. כך נוצרת מציאות מבורכת שבה נשים לוקחות חלק בלימוד, בפסיקת הלכה ובעיצוב התמודדותה עם אתגרי התקופה.
מהלכת בדרכה הוא סנונית ראשונה ומשמעותית בתהליך זה. הספר מכנס מעט מהשאלות ההלכתיות שהופנו אל מלכה פיוטרקובסקי אשת הלכה בולטת, ומהתשובות שהיא השיבה עליהן. נושאי הספר לקוחים מהחיים ומקיפים נושאים רחבים כגון נשים וקיום מצוות, כיבוד הורים, טיפול בחולה, אמירת קדיש על ידי נשים, תכנון ילודה, אתגרי הקיום בארץ, הנהגה ועוד. הספר מוגש באופן ידידותי ופורש בפני הקוראים את הרקע לשאלה, את מורכבותה ואת הדילמה הניצבת במרכזה. גם המקורות ההלכתיים והרעיוניים מובאים באופן בהיר ונגיש בתוספת דברי הסבר. מהלכת בדרכה הוא ספר פורץ דרך הניצב בשורה אחת עם ספרי ההלכה של דורנו.
מלכה פיוטרקובסקי היא אישה מאמינה שומרת מצוות, נשואה ואם לחמישה ילדים, גרה ביישוב המעורב תקוע. בעלת תואר שני בתלמוד, לומדת ומלמדת תלמוד והלכה, קרוב לשלושה עשורים, במסגרות שונות ברחבי הארץ. זה למעלה מעשור היא משיבה תשובות הלכתיות לשואלים ולשואלות, מכל זרמי החברה הישראלית. מלכה מעורבת בפעילות גופים חברתיים: ממקימות ‘פורום תקנה’ – לטיפול בפגיעות מיניות ושותפה פעילה בו, חברת הוועדה הציבורית של ארגון ‘מבוי סתום’ לליווי עגונות ומסורבות גט, ‘מעגלי צדק’ – לתיקון חברתי ועוד. כמו כן, היא חברה בוועדת סל התרופות של משרד הבריאות.

חמישה ימים שזעזעו את העולם

כמות הספרים על מלחמת העולם השנייה רק עולה עם הזמן ובתחום העובדתי די קשה לחדש. נשאר לארגן את החומר מחדש בצורה כלשהי. ספרים באותו עובי יכולים לעסוק במלחמה כולה, בזירה אחת, בקרב בודד, באיש אחד, או כפי הספר הזה בתחום תאריכים מצומצם למדי – חמישה ימים בלבד, הימים האחרונים.

ולמה דווקא הימים ההם? ריכוז של כל אירועי הסוף. מלכידתו והוצאתו להרוג של מוסוליני, דרך התאבדותו של היטלר ועד להנפת הדגל האדם מעל בניין הרייכסטאג. בפועל לקח למלחמה עוד כמה ימים להסתיים רשמית אבל זה טווח הזמנים בו עוסק הספר.

הנה תיאור צילום התמונה המפורסמת:

ברייכסטאג החלו לצוץ כתובות גרפיטי ברוסית על הקירות…. על גג הרייכסטאג חזרו שוב על הנפת הדגל האדום, בשביל המצלמות. צלמים אחדים ניסו לשחזר את התמונה. את המוצלח שבהן צילם לוטננט יבגני חלדיי, צלם יהודי בצי הסובייטי שראה את אביו ושלוש מאחיותיו נרצחים בידי הנאצים. חלדיי הביא עמו דגל אדום תוצרת בית שהוטלא משלוש מפות שולחן. הוא תחב אותו לידיו של חייל צעיר ושכנע אותו לעלות על הגג ולנופף בדגל, בסיוע שני חיילים שיתמכו בו כדי שלא ימעד. חלדיי הנחוש לא הפסיק לרגע לצלם, בשעה שהחייל טיפס, מקרטע בין הפסלים אל קצה הגג, מתנודד ומסתכן בצניחה תלולה. חלדיי צילם סרט שלם ותכנן את תצלומיו כך שהתמונה תכלול גם את שער ברנדנבורג וברקע את מתחם הממשלה עם הלשכה והבונקר של היטלר. הצילומים לא היו מושלמים. על זרועו של אחד החיילים שתמכו במניף הדגל נראו שני שעוני יד, עדות מוצקה לביזה ופרסום מזיק לצבא הסובייטי. גם הדגל לקה בחסר. אך כל הבעיות הללו יבואו על פתרונן בבוא העת, בחדר החושך. יגרדו את אחד השעונים במחט, יוסיפו דגל אחר ועשן במרחק ליצירת אווירה וחלדיי יעניק לארצו את התמונה המיוחלת. לאחר שסיים וארז את מצלמתו, יצא היישר אל שדה התעופה וטס בחזרה למוסקבה עוד באותו לילה

את שתי גרסאות הצילום תוכלו לראות בויקיפדיה. הרייכסטאג חזר להיות בונדסטאג, שער ברנדנבורג עודנו במקומו, מהבונקר של היטלר נשאר רק מגרש חנייה וגם בניין הרייכסקאנצלר נהרס על ידי הרוסים. דווקא כתובות הגראפיטי נמצאו ומוקמו מחדש בבנין הבונדסטאג לאחר שיפוצו האחרון.

גראפיטי ברוסית בבונדסטאג

גראפיטי ברוסית בבונדסטאג

ולמה זעזעו את העולם? האם אחרי 6 שנות מלחמה העולם עוד יכל להזדעזע ממשהו? התשובה חיובית. רק בימים אלו, הגיעו כוחות בריטים ואמריקאים למחנות השמה וריכוז: דכאו, מטהאוזן, ריוונסברוק ועוד רבים וראו במו עיניהם את הזוועות. השמועות היו כבר שנים אולם אנשים לא רצו להאמין להם וראו בהן הגזמות, או תעמולה רוסית שנועדה להשחיר את הגרמנים ולהצדיק את הברבריות הרוסית עצמה. רק בימים אלו הגיעו צוותי צילום ועיתונאים ללב המאפליה והדיווחים שהופיעו באופן מיידי בעיתונות היו כאלו שאינם ניתנים לערעור.

פרט לתיאור המקובל של הקרבות, מתאר הספר את האנשים. חלק גדול ממנו עוסק בהיטלר המתחבא בבונקר שלו (בצורה המזכירה מאד את הסרט הנפילה). גם טרומן צ’רציל וסטלין מוזכרים. החידוש בספר הוא הבאת נקודות מבט של אנשים פשוטים מן השורה, שהפכו ברבות הימים לידוענים מתחומים שונים. סופיה לורן ואודרי הפבורן, רומן פולנסקי וג’וזף הלר, ג’ק קנדי וחיים הרצוג, יוזף רצינגר וקרול וויטליה (האפיפיורים בנדקיטוס הששה עשר ויוחנן פאולוס השני). נמצא אם כך שיחודיות הספר אינה דווקא בגילויים חדשים שלו אלא הרחבת היריעה כך שתכלול לא רק את בכירי הצבאות והממשלים אלא גם באנשים בדרגי ביניים או שבזמנו לא היו מוכרים כלל והבאתם נקודת המבט שלהם בזמן אמת.

חמישה ימים שזעזעו את העולם - כותרת הספר

חמישה ימים שזעזעו את העולם

חמישה ימים שזעזעו את העולם
אירופה בשלהי מלחמת העולם השנייה (במקור האנגלי כותרת המשנה היא עדויות ראייה משלהי מלחמת העולם השנייה)
ניקולס בסט
מאנגלית: רוני מאיר
הוצאת כתר – 2014 (במקור 2012)

מגב הספר

ב-28 באפריל 1945 נגרר בניטו מוסוליני ממיטת פילגשו, הוצא מביתו ונורה למוות. יומיים לאחר מכן התאבד אדולף היטלר בירייה בבונקר בברלין. שני הדיקטטורים מצאו את מותם, ובכך הקיץ הקץ על המערכה האירופית של המלחמה הקשה ביותר שידעה המאה העשרים.
חמישה ימים שזעזעו את העולם מתאר את קורות הימים הדרמטיים האלה מזווית חדשה ומסעירה, באמצעות שורת עדי ראייה מפתיעים: מי מאתנו יודע שאחותו של היטלר חיה באלמוניות, בשם גברת וולף, מכונסת בבית הארחה בעוד האורחים דנים במות אחיה? או שרומן פולנסקי בן האחת עשרה שרד כפרא המתרוצץ ברחובות קרקוב? או שאודרי הפבורן נמלטה מחטיפה לבית בושת של הוורמאכט וסבלה מתת-תזונה קשה?
גינטר גראס, ג’וזף הלר, מרלן דיטריך, הנרי קיסינג’ר – לצד הימלר וסטלין וצ’רצ’יל ורבים אחרים – הם גיבורי הספר המאלף הזה. עדויותיהם הנמסרות כאן רוקמות יחדיו תמונה מחרידה ומרתקת של השעה הקשה הזאת בהיסטוריה.

תנ”ך שבעל פה

הספר תנ”ך שבעל פה מרכז 15 שיעורים של הרב חנן פורת ז”ל שנאמרו בימי העיון בתנ”ך בגוש עציון. ימי העיון המתקיימים כבר למעלה מעשרים שנה הפכו כבר מזמן לשם דבר וקהל של אלפים גודש את השבוע וכמעט צר המקום מלהכיל.

תמיד יש קושי בהעברת הרצאות בעל פה אל הכתב.  אלמנטים רבים של הופעה פורנטלית-ורבלית הולכים לאיבוד. הטון, מהירות הדביור, ההדגשות והניואנסים, תנועות ומחוות קטנות, מתי מורידים את המשקפיים, הפסקות קצרות, ואפילו חיוכים ובדיחה פה ושם הולכים לאיבוד. על כל הקשיים האלו נוסף סגנונו של חנן פורת שצירף להרצאותיו קטעי פרוזה ושירה ממקורות שאינם מופיעים לרוב בבית המדרש. מיענקלה רוטבליט דרך סטיינבק וטולסטוי. חנן פורת מוכר בציבור הרחב יותר כדמות פוליטית ופחות כדמות רבנית. בזמנים מסוימים הוא אפילו היה מסומן בחוגי השמאל והתנכלו לו רבות. דבריו של חנן פורת מתובלים באהבת ארץ ישראל, אהבה אמיתית ומרגשת. ערוך הספר אביעזר כהן העביר היטב את הדברים מההרצאה אל הכתב.

קחו בחשבון שמשך כל הרצאה הינו כשעה. והמאמרים הכתובים אינם ארוכים. הצעתי (שטובה לכל ספר) היא פשוטה למרות שאולי תישמע לכם משונה מעט: קיראו את המאמרים בקול רם. נסו לחוות מעט את חווית ההרצאה. למה לנסות? חוו אותה! הרצאותיו של חנן (אם בהקדמה לספר כתוב שכך העדיף שיקראו לו, נקרא לו כך גם אנו ואין בכך חלילה פחיתות כבוד כלפיו) הועלו בחלקן לאינטרט ואפשר לצפות בהן במלואן.

הנה קישור להרצאה “בדמיך חיי” פרק 7 בספר. הקשיבו להרצאה ועיקבו אחרי הכתוב בספר, כך שתוכלו לשחזר את החוויה לשאר הפרקים בספר (וחפשו הרצאה של חנן פורת ותגיעו לקישורים נוספים)

רוצים עוד? פרק מהספר התפרסם במוסף שבת של מקור ראשון: קריאה לשלום בעת מלחמה. פרק הרלוונטי מאד לימינו

תנך שבעל פה - כריכת הספר

תנך שבעל פה


תנ”ך שבעל-פה

חנן פורת
ידיעות ספרים 2014

מגב הספר
אהבתו הגדולה של חנן פורת אל הארץ ואל נופיה מוצאת את ביטויה בפאתוס המלווה את שיעורי התנ”ך שלו. המקרא והארץ, שניהם בבת עינו ומפעל חייו, התמזגו יחדיו בשיעוריו המופלאים שבהם ביקש להפוך תורה שבכתב לתורה שבלב, לתורה המאירה ומעוררת את הלבבות. כפרשן בעל נפש, פנה חנן פורת תדיר לקטעי השירה העברית ובמקביל הציע עקרונות שעל פיהם יש לגשת ללימוד הפסוקים. לא פעם הוא גם עסק ביחס שבין פרשנות חז”ל לפשוטו של מקרא, תוך שהוא טורח להראות כיצד התורה שבעל-פה משוקעת בתוך פסוקי המקרא עצמם.

תנ”ך שבעל־פה מכנס לראשונה את שיעורי התנ”ך של חנן פורת, שאותם נשא לאורך השנים במסגרת “ימי העיון בתנ”ך” של מכללת הרצוג וישיבת הר עציון בגוש עציון.
בספר זה יפגשו הקוראים והקוראות גם כמה ממאפייני תורתו הבולטים ביותר של המחבר:
היותה תורה לאומית-דתית בעלת משמעות ורלוונטיות מתמידה; החיפוש אחר פרשנויות
אקטואליות ברמה הלאומית והאישית, ומעל הכול האמונה העמוקה כי דבר ה’ והשפע
האלוהי על היבטיו השונים איננו נע רק מלמעלה למטה, אלא לא פחות מכך מהווה תוצר של הפעילות האנושית, כאן ועכשיו.
תנ”ך שבעל־פה מעביר באופן חי את מורשתו העיונית של חנן פורת, מי שהיה סמל ומופת לדור שלם, אדם שהתנ”ך לא מש מידיו.

אני לדודי – חיים סבתו

“נעורי עד הלום עשו לנפשם / ומתי גם אני אעשה לביתי”

בכל חודש אלול, אני מוציא ספרים מעומק הארון כהכנה לימים הנוראים. אחד מהספרים הוא “אני לדודי” של הרב חיים סבתו. הספר כולל ארבעים מאמרים. אחד לכל יום מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, המחולקים לארבעה שערים: אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים.

המאמרים קצרים ומענינים, וכתובים בלשונו המיוחדת של הרב סבתו. בסוף כל מאמר רשומים המקורות לקורא הרוצה לעיין. יחודו של הספר הוא בשילוב הפיוטים המופיעים לפני ואחרי כל מאמר. גם בספרי הפרוזה שלו מרבה הרב סבתו לשלב פסוקים מפיוטים, והשורה שהבאתי בראשית הסקירה מלווה את ספרו “כעפעפי שחר” לכל אורכו. השורה לקוחה מהפיוט: “ה’ לנגדך כל תאוותי” מאת רבי יהודה הלוי ומומלץ לקרוא אותו במלואו (הקישור מתוך אתר בן יהודה המשובח)

אני לדודי - כריכת הספר

אני לדודי

אני לדודי
דברים על הימים הנוראים
חיים סבתו
הוצאת ידיעות ספרים

פתח דבר

אני לדודי ודודי לי – הוא הפסוק שרמזו בו חכמים את חודש אלול, פסוק המלא אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים.הימים הנוראים – הוא הכינוי שהתקבל בקהילות ישראל לימים הללו, כינוי שכולו יִרְאָה.יראה יש כאן או אהבה יש כאן? ימי תשובה יש כאן. ראשיתם יראה וסופם אהבה. תחילתם חרדה מיום הדין ומן הספרים הנפתחים, ותכליתם אהבה משִׂמחת הטהרה והקירבה שבה.התשובה, תחילתה בזעזועי הנפש ובחרטה מטיפשות החטא, וסופה התחדשות נעורים וכיסופי דביקות בה`. ראשיתה: “אתיתי לחננך בלב קרוע ומורתח”, וחתימתה: “נעימות בימינך נצח”.”אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד וידיד… אמש היה זה מובדל מה` אלוקי ישראל, שנאמר: `עוונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין ה` אלוקיכם`… והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר: `ואתם הדבקים בה` אלוקיכם חיים כולכם היום`”.ארבעים יום חלפו. בראש חודש אלול עלה משה להר סיני לרַצות ולפייס על חטא העגל, וישראל במחנה למרגלות ההר, ניטלו כתריהם, איבדו חמדתם ועסקו בתשובה לטהר עצמם, עד שביום כיפור נתבשרו סליחה בנתינת לוחות שניים, ושָׁבָה אהבת בוראם לשכון בתוכם.כנגד ארבעים יום אלה הבאנו כאן ארבעים רשימות בענייני הימים, ולכל רשימה הקדמנו פיוט מפיוטי הקדמונים, ששפכו ליבם לפני בוראם וידעו לרַצות אותו.ואני תפילה: אנא ה`, חון עמך ישראל והאר פניך להם, שובה אלינו ברחמיך הרבים, ומתוך חרדת הימים האלה גלה לנו אהבתך, וקיים בנו מקרא שכתוב: “כמשוש חתן על כלה ישיש עליִךְ אלקיִךְ”. ומלב מתחנן שופכים אנו שיח לפניך: “השיבנו ה` אליך ונשובה חדש ימינו כקדם”`.

משפחתי וחיות אחרות

בתור ילד, ג’ראלד דארל היה מושא לקנאתי. ילד שגם לא הולך לבית ספר, גם מבלה כל היום בטבע הפראי וגם מסוגל להגיד כל מה שבא לו על המשפחה. נראה לי שהוא חי את החיים המושלמים וכמה רציתי להיות כמוהו. י. ספריו היו אורחים קבועים בסלון הבית ונקראו על ידי כל בני המשפחה מגדול ועד קטן. ייתכן וחלק מהאהבה שלי לטבע מקורה בספרים שלו ודומים להם…

שמחתי מאד לראות שיצא תרגום חדש לספר “משפחתי וחיות אחרות” ורציתי לראות עם הקסם עדיין נשאר אחרי כל כך הרבה שנים. לא התאכזבתי. הספר עוסק בקורותיה של משפחת דארל במשך חמש שנים באי קורפו. ג’ארלד, הבן הצעיר במשפחה מגיע לאי, אין לו חברים בגילו ואחיו גדולים ממנו בצורה ניכרת. את רוב זמנו הוא מבלה מחוץ לבית, בטבע, באיסוף חיות מחיות שונות ובתצפיות על אחרות. ג’רי הצעיר לא מהסס להביא כל חיה מענינת הביתה. מאחר וחיה כוללת גם חרקים, עקרבים ושאר יצורים משונים, העימותים עם יתר בני המשפחה, בלתי נמנעים.

פרקי הספר עוסקים בחוויותיו בטבע או במשפחתו. לא שמשפחת דארל, שונה כל כך ממשפחות אחרות, אלא שהתיאורים המופיעים בספר, אינם מחמיאים לעיתים לבני המשפחה השונים, וזאת בלשון המעטה. לפחות בעבר לא היה מקובל לכתוב בסגנון כזה ולהוציא את “הכביסה המלוכלכת” החוצה. לא אתפלא אם כמה מאחיו לא דיברו איתו זמן מה לאחר פרסום הספרים. אבל מבחינת הקורא, תיאורים אלו משעשעים ומצחיקים, לעיתים עד דמעות. האגוצנטריות של לארי המנסה לכתוב את יצירת המופת שלו (ואכן לורנס דארל זכה להצלחה כסופר, אולם נראה כי הקהל אהב יותר את הספרים של אחיו) ומזמין אוסף חברים משונים ביותר ללא הודעה מוקדמת, או כמעט שורף את הבית. או אולי התיאורים של לזלי, שכל ענינו הוא בציד וברובים ובמערכות הגנה שבנה סביב הבית לירי אוטומטי בפולשים (וכמובן התוצאות המשעשעות של מעשה זה), וגם את מרגו, האחות, שעסוקה בעיקר בדיאטות, טיפוח ובנסיונות להרשים את בחורי הסביבה. אמנם אפשר לתאר את הכתיבה של דארל ככזו “שיורדת” על אחיו, אולם בקריאה המדלגת על המימד הקומי, ניכר שכתיבה זו באה מאהבה. בעיקר הדברים באים לידי ביטוי בתיאור האוהב של אם המשפחה המנסה להשתלט על המצב ולאפשר לכל בן משפחה את מרחב המחייה האישי שלו ולפשר בין כולם בסיטואציות מורכבות. דארל עצמו מתייחס לכך בהקדמה לספר.

וכדאי לטעום משהו הנה דיאלוג טיפוסי, בין לארי, שאצלו הכל פשוט וקל (כל עוד הוא לא צריך לעשות שום דבר, כמובן) לבין האם:

“אתה מגזים לארי,” אמרה אמא בצער, “בכל אופן אני לא יכולה פשוט לקום וללכת. אני חייבת למצוא סידור לבית”
“סידור, מה יש לסדר, בשם אלוהים? תמכרי אותו!”
“אני לא יכולה לעשות את זה יקירי,” הזדעזעה אמא.
“למה לא?”
“כי רק קניתי אותו.”
“מצוין. תמכרי אותו לפני שיתלכלך…”
“אל תדבר שטויות יקירי,” אמרה אמא נחרצות, “זה לא בא בחשבון. זה יהיה טירוף”.

וכך עברה המשפחה ליוון והסיפור מתחיל. הספר יוצא כחלק מסדרה הנקראת “הרפתקה” – סופרים מתרגמים קלאסיקה. מרשימת הספרים בסדרה המופיעה בסוף הספר (ואפילו מעצם הניקוד על שם הספר) עולה רושם שהסדרה מיועדת למבוגרים שרוצים להיזכר בקלאסיקות של ילדותם ולקרוא אותם שוב. אמנם חלק מהספרים אינם ספרי נוער כלל  (פנג הלבן, גבעת ווטרשיפ, הקומדיה האנושית), אבל אלו ספרים שנקראים בגיל הנעורים ושכדאי לקרוא אותם שוב לאחר שנים כמבוגרים. לסדרה מכובדת זו מצטרף הספר משפחתי וחיות אחרות .

גם העיצוב של הספר מושך, החל בכריכת תבליט יפהפיה (בתיה קולטון) בתוספת איורים בספר עצמו (עינת צרפתי). הספר אמנם הוא נכתב מנקודת המבט של ילד/נער אולם על ידי מבוגר. כל מי שזוכר אותו מהעבר, ישמח לקרוא את התרגום החדש (וגם את אחרית הדבר). מי שלא מכי את הספרים, יהנה מהם מאד גם עכשיו. כמובן, שהספר מומלץ בחום גם לילדים ולנוער, שיזכו דרכו לגלות עולם עשיר של טבע, להתחבר עליו, לאהוב אותו, וכצוואתו של דארל, גם לשמור עליו.

משפחתי וחיות אחרות - כריכת הספר

משפחתי וחיות אחרות

משפחתי וחיות אחרות
ג’רלד דארל
תירגם מאנגלית והוסיף אחרית דבר: יואב אבני (אפשר לקרוא את אחרית הדבר בבלוג של יואב אבני)
איורים: בתיה קולטון (עטיפה) עינת צרפתי (פנים)
הוצאות אוקיינוס ומודן – 2014 (במקור 1956)

מגב הספר
הכול מתחיל ביום אנגלי גשום ואפרורי, כשבני משפחת דַארֵל יושבים בביתם ומתלוננים על מזג האוויר המְדַכֵּא. “מה שאנחנו צריכים זה שמש!” אומר לפתע לָארִי, האח הבכור, ומציע רעיון הרפתקני: לעזוב הכול ולנסוע אל האי היווני קוֹרְפוּ.
וכך אורזת המשפחה את מיטַלְטְלֶיהָ ועוברת להתגורר באי שטוף השמש ושוקק החיים. עם הגעתם לקוֹרְפוּ הם פוגשים את סְפִּירוֹ, נהג מקומי טוב לב וחד לשון שלוקח אותם תחת חסותו ופוֹרֵשׂ בפניהם את קסמיו של האי, על מפרציו הצלולים, על מטעי הזיתים הפזורים בו ועל עדרי הכבשים הרועים במדרונותיו. יחד הם חוֹוים שלל חוויות מרתקות, ססגוניות ומצחיקות עד דמעות, בחברת התושבים המקומיים ומִגוון בעלי חיים מכל המינים.

אהבת הטבע והאדם נוטפת מכל משפט ותיאור נוף בספרו של גֵ´רַלד דַארֵל, שהפך ברבות השנים לחוקר נודע ופָעיל מרכזי לשימור עולם החי והצומח. הסופר יואב אַבני תִרגם את הספר לעברית ואנחנו מזמינים גם אתכם להתענג על קורותיהם שובות הלב של בני משפחת דַארֵל וכל החיות האחרות.

ברלין, אלכסנדרפלאץ

“האוכל מנבלת העוף הטהור והיא בבית הבליעה – מטמא בגדים”. ידעתי שקיים ספר בשם “ברלין, אלכסנדרפלאץ”, ידעתי בגדול במה הוא עוסק, אבל למצוא הלכות טומאה וטהרה בעמוד הרביעי שלו בא לי בהפתעה גמורה. רציתי לקרוא את הספר לקראת נסיעה לברלין אולם כשאר ספרים ישנים, היה קושי מסוים להשיגו. גם במקרה זה הפתרון הגיע ידידי י. שאמנם היה צריך לחפש בכל ספרייתו פעמיים אולם מצא לבסוף את הספר (שעות לפני ההמראה). את רובו קראתי בטיסה הלוך, את חלקו בעיר עצמה וחלקו לאחר החזרה לישראל. לקחתי אותו גם בשביל להצטלם איתו באלכסנדרפלאץ עצמה, לא שהכיכר דומה במשהו לכיכר בה הלך דבלין ב-1929.

לקרוא את ברלין אלכסנדרפלאץ בברלין אלכסנדרפלאץ

לקרוא את ברלין אלכסנדרפלאץ בברלין אלכסנדרפלאץ עוד על חוויותי בברלין

הימים הם סוף האמצע של רפובליקת ויימאר, גרמניה בקשיים אולם השפל הכלכל הגדול עדיין לא הגיע, מפלגתו של היטלר פעילה ומטפסת מעלה מעלה אולם עדיין אינה דומיננטית ונתפסת כתופעת שוליים. היהודים הם בעלי חנויות הכלבו הגדולות (KDW, ורתהיים) או עניים גמורים. אולם ריקבון החברה כבר קיים ומורגש, ובפרט שהרומן עוסק בשולי החברה. פושעים, אסירים, סרוסרים, גנבים רוצחים ויצאניות…

מרכז העלילה הוא פרנץ ביברקופף – אסיר משוחרר המנסה לחזור למוטב, אולם נכשל פעם אחר פעם ונגרר כל פעם עמוק יותר למטה. אולם פרט לפרנץ יש עוד שותפים רבים לעלילה הנעה במספר צירים מקבילים, קדימה ואחורה, דרך אישים שונים, דיאלוגים ומחשבות. נתוני מניות, דיווחי מזג אוויר, שביתות בפרנקפורט (שעל האודר הקרובה יחסית לברלין), דוחות מבית המטבחיים. זוהי כתיבה של זרם תודעה אבל לא של איש אחד אלא של עיר שלמה דרך שלל האנשים והנשים שבה. זרם תודעה אותו על הקורא לפרק ולהרכיב מחדש על מנת ליצור לעצמו תמונה מלאה של ברלין באותה שנה.

הספר מרתק אך קשה לקריאה. במחשבה לאחור הוא בוודאי אינו מתאים לקריאה במטוס. ההיפך הגמור. לכן, כנראה אקרא אותו שוב בקריאה נינוחה ומושכלת הרבה יותר. אנו קוראים כל ספר שנכתב בתקופה הזו בחוכמה שלאחר מעשה, אולם ין לאלץ את הספר להיות כחוזה את העתיד, ומאמץ מיוחד נדרש מהקורא לשוב על שנת 1929 ואולי אף לשים את העתיד בצד. בוודאי שהתנהגות השכבות הנמוכות (התנהגות אותה היטלר ניצל היטב לצרכיו) תרמה לעלייתו לשלטון ולהשמדת היהודים, אולם יש לזכור שהספר נכתב כרומן עכשווי וככזה גם זכה להצלחה גדולה. באופן טבעי, הנאצים החרימו את יצירתו של דבלין והוא נאלץ לברוח מהם. תיאור מלא של קורות חייו ומסה על הספר תמצאו באחרית הדבר המועילה מאת המתרגמת.

ולמה הלכות טומאה וטהרה? בפשטות, דבלין מציג את יהודי המזרח האוסטיודן, על בגדיהם המוזרים ומנהגים המשונים עוד יותר אבל אולי דבלין, שהיה יהודי אך לא ידע כלום על יהדותו עד גיל מאוחר, מנסה דווקא כן לרמוז משהו על גורל יהודי גרמניה עצמה, דווקא אלו שהתרחקו מהיהדות, שלא יעזור להם, והם יהודים לגמרי, עד ידיעת דיני טומאה וטהרה הסבוכים. אמנם בניגוד למה שכתבתי קודם, בעצמי אילצתי את הספר מתוך מחשבה לאחור, אבל מי יודע…

 

ברלין, אלכסנדרפלאץ - כריכת הספר

ברלין, אלכסנדרפלאץ

ברלין, אלכסנדרפלאץ
אלפרד דבלין
מגרמנית: ניצה בן ארי
הספריה החדשה הוצאת הקיבות המאוחד 1987 (במקור 1929)

מגב הספר
ברלין, אלכסנדרפלאץ’ – סיפורו של פראנץ’ בּיבֶּרקוֹפּף – הוא סיפורו של אסיר משוחרר, בשנים שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, הנשבע לחיות כאדם הגון, אך אינו מתמיד בכוונתו, נגרר לפשע בגלל כוחות חזקים ממנו, מסתבך ומתמוטט, והמכות הנוחתות עליו הופכות אותו למין איוב מודרני, מנוכר. אבל מסיפור הנפילה מתנער וקם ביברקופף חדש, אחר.

הספר הוא מונטאז’ מדהים, ששזורים בו דיווחי בורסה ומזג-האוויר, פרסומים רשמיים, קטעי עיתונות, מודעות, נתונים סטטיסטיים, מסלולי רכבות, להיטי אופרטה ושירים פטריוטיים. קולו של המחבר מתחלף ללא התראה בזרמי-תודעה של הגיבורים. הגרוטסקי והאירוני מתערבבים בפאתטי, וסלנג ברלינאי ולשון פושעים מותכים זה-בזה יחד עם קטעים מן התנ”ך, מן הקלאסיקה ומפזמוני קברטים. עם זאת, זהו רומאן שכל חלקיו מהודקים היטב זה-אל-זה: אין “אקדח” המופיע בהתחלה שאינו “יורה” בפרק השיא.

הרומאן הסינֶמאי הזה נקרא כפואמת-ענק בפרוזה, ועם זאת, הוא מרתק כספר מתח. באופן מופלא תפס דֶבּלין היהודי, בשלהי שנות העשרים, את ניצני רוחה של גרמניה הנאצית. זהו סיפורן של ברלין, של גרמניה, של אירופה. עולים כאן לאומנות, סדר, פטריוטיזם, אנטישמיות, מהפכות, מיליטריזם וכיו”ב – כל סוגי היחד שבתוכם מתבהם האדם, צועד וסוגר רווחים, כשהוא בעצם לבדו, אך אינו מודע לכך, בעוד התופים הולמים מאחוריו.

אלפרד דֶבּלין נחשב ל”מספר הכי מוכשר של האקספרסיוניזם הגרמני”, ו’ברלין אלכסנדרפלאץ’ שלו הוא מן הרומאנים הגדולים של הקלאסיקה המודרנית. לאחר שהספר ראה אור ב- 1929 (והפך מייד לרב-מכר) התבסס מעמדו של דבלין כאישיות מובילה באוונגארד האירופאי של אותם ימים. “דבלין הולך ותופס את המקום הראשון במעלה בחיי הרוח של גרמניה”, אמר עליו באותה שנה תומאס מאן. קאפקא ראה בו את אחד השמות הגדולים בספרות הגרמנית. 40 שנים לאחר-מכן, ב”על מורי דבלין”, מבקש גינטר גראס להזיז את מאן, ברכט וקפקא “בכל הכבוד הצידה” לטובת יצירתו של דבלין: “איני יכול לתאר לעצמי את הפרוזה שלי בלי המרכיבים הפוטוריסטיים של יצירתו”.

הבימאי הגרמני ריינר ורנר פסבינדר עיבד את הספר לסדרת טלוויזיה, אשר נחשבת ליצירתו הקולנועית הגדולה ביותר.