מלחמת העולם השנייה – ביוור

“אם אנחנו אמריקאים,” כתבה אן אפלבאום, “אנחנו חושבים על המלחמה כמשהו שהתחיל בפרל הרבור ב-1941 והסתיים עם פצצת האטום ב-1945. אם אנחנו בריטים, אנחנו זוכרים את הבליץ של 1940 ואת שחרור ברגן בלזן. אם אנחנו צרפתים, אנחנו זוכרים את וישי ואת הרזיסטאנס. אם אנחנו הולנדיים, אנחנו חושבים על אנה פרנק. אפילו אם אנחנו גרמנים, אנחנו יודעים רק חלק מהסיפור.”

ציטוט זה הלקוח מסוף הספר רק מראה עד כמה קשה לכתוב ספר על מלחמת העולם השנייה. כבר בשורה הראשונה בגב הספר ביוור מנסה למשוך את לב הקהל בקביעה הבאה: “מלחמת העולם השנייה פרצה באוגוסט 1939 בפאתי מנצ’וריה שבצפון סין, והסתיימה בדיוק שש שנים אחר כך בפלישה הסובייטית לצפון סין”. אליבא דביוור, המלחמה התחילה ונגמרה בסין. אבל בתוך הספר עצמו כלל לא ברור מתי המלחמה התחילה. אפשר להניח שתחילתה מוקדמת אפילו עד יום לאחר חתימת חוזה ורסאי ואולי אף קודם לכן למלחמת רוסיה יפן. גם סופה לא מוגדר ולמעשה אירופה עדיין חווה את פגעי המלחמה. בימינו רואים זאת למשל במשבר בין אוקראינה לרוסיה, ובבעיות בין יוון לבין גרמניה.

ספרים רבים נכתבו על המלחמה, עשרות מאות ואלפים. כל שנה יוצאים עוד ועוד ספרים גם בעברית וכל אחד מנסה לחדש במשהו. רובם יתרכזו בחזית אחת או אפילו בקרב בודד או באיש אחד ופרשייה עלומה מהמלחמה. היקף החומר הוא אינסופי וספרים עוד ימשיכו לצאת. מול כול הספרים הללו עושה ביוור ניסיון נועז לרכז את הכול בספר אחד. הכול כולל הכול. זירות אירופה במזרח ובמערב, צפון אפריקה, הפאסיפיק ודרום מזרח אסייה. והניסיון מחייב פשרות. אי אפשר להקיף את הכול, וביוור עצמו כתב כרכים עבי כרס על חזיתות בודדות – נורמנדי, סטלינגרד ונפילת ברלין – נושאים שקוצרו וצומצמו לכדי פרק בודד בספר זה. הקיצור הוא מחוייב המציאות ויש להפריד בין העיקר ובין הטפל. בעייה נוספת היא הצורך לתאר אירועים בקצוות שונים של העולם שקרו באותו זמן. האם לתחום אותם בפרקים נפרדים או לדלג כל הזמן. ובכל אופן אורך הספר צריך להיות “סביר”. לאור כל הקשיים האלו ביוור עשה מלאכה מצויינת, וכל הפשרות המתחייבות הן ראויות. קשה לי לראות איך אפשר לעשות זאת טוב יותר או קצר יותר.

נרחיב מעט. הספר כתוב בקיצור נמרץ ולעיתים לוקה בפשטנות. קצת קשה לומר זאת על ספר בן למעלה משמונה מאות עמודים (לא כולל ההערות והמפתחות). אפשר אולי לקצר יותר, יש כמה סיפורים שלא באמת נחוצים, ואולי אחרים נחוצים יותר, אבל בשום שלב בספר אין גודש מצד אחד או חוסר חמור במידע מצד שני והפשטנות היא מחוייבת המציאות. אם בספריו הקודמים היה אפשר לתאר כל יום ולפעמים אפילו כל שעה במהלך היום, ולהביא תיאור מדוייק של קרבות עם מפות בקנה מידה גבוה המראות שני כפרים ונהר ובערץ את מיקומה של כל פלוגת טנקים, כול זה אינו אפשרי בספר מסוג זה. האירועים מתוארים במבט על חללי, המפות בקנה מידה עצום של מאות קילומטרים ומציינות ארמיות ודיביזיות ורק המהלכים העיקריים מתוארים. מי שרוצה לקרוא עוד מוזמן להיעזר ברשימה הביבליוגרפית בסוף הספר, רשימה שבאופן נדיר, ספרים רבים בה תורגמו לעברית (וחלקם בעברית במקור). בניגוד להיסטוריונים וכותבים אחרים המפרידים בין אירועי השואה לבין אירועי המלחמה, אצל ביוור השואה היא עוד זירה במלחמה. זירת מלחמה חד צדדית של הגרמנים ביהודים. מספר פרקים מתארים את השואה ואת ההתפתחות שלה ממה שביוור מכנה “שואה בכדורים” – רציחות המוניות בכדורי רובה וקברים המוניים (כדוגמת הטבח בבאבי-יאר) עד למעבר ל-“שואה בגזים”. אירועים מרכזיים כמו מרד גטו וורשה מוזכרים, אך מאד בקצרה.

לרוב כל פרק עוסק בזירה אחת ובתחום תאריכים של חודש עד כמה חודשים בלבד,  וכך יוצא שביוור מסיים עניין אחד, ועובר לתיאור האירועים בחזית אחרת וחוזר מספר חודשים אחורה. במקרים בודדים מוזכרים אירועים במקומות אחרים באם הייתה להם חשיבות גדולה. זוהי הדרך הנכונה בעיני, אחרת כל פסקה הייתה מעבירה את הקורא לחזית אחרת. גם  ככה ההפוגה בעיסוק בין חזיתות וכמות הפרטים העצומה, מקשים על הקורא לזכור במדויק את מהלך האירועים. יש גם טעויות, על חלקן, ובפרט כאלו הקשורים לישראל או ליהודים עמד המתרגם. אני מניח שיש עוד טעויות עליהן יעמדו אחרים. הדבר בלתי נמנע בספר בהיקף כזה הנסמך על אלפי מקורות שונים שכמה מהם,מה לעושת, שגויים.

לכל פרק מוגדרת מסגרת זמן וחבל שמסגרת זו אינה מופיעה בתוכן העניינים כחלק משם הפרק. הדבר היה מסייע להתמצאות מהירה. כמו כן, אינדקס קצר של שמות ותפקידים (שהשתנו במהלך המלחמה) כולל אולי שרשרות הפיקוד שלא תמיד ברורה היו עוזרים מעט לקורא. בפרט באישים המוכרים פחות מצבאות יפן וסין.

קשה להגיד על הספר שהוא מחדש ומגלה סקופים שלא נודעו עד כה. בכל זאת עברו שבעים שנה מהמלחמה ורוב הפרטים ידועים. אמנם ארכיונים במזרח אירופה שהיו סגורים עשרות שנים נפתחו רק לאחרונה אבל גם המידע החדש ששם רלוונטי פחות לספר זו העוסק במבט העל בו רוב העובדות ברורות. החידוש העיקרי של הספר הוא אם כן ביכולת לאגד באלף עמודיו, תמונה כוללת של המלחמה. עוביו של הספר לא צריך להרתיע, אפשר לקרוא בו בניחותא, פרק אחרי פרק. מובן שאי אפשר להסתפק בו. מטרתו אינה להחליף ולבוא במקום ספרים אחרים בנושא, אלא לתת את המסגרת ואת מבט העל. הקורא הישראלי ימצא פירוט על זירות פחות מוכרות לו (דרום מזרח אסייה והאוקינוס השקט ואף אפריקה במידה מסוימת) ותיאור ממצה של כל שלבי המלחמה.

מלחמת העולם השנייה - אנטוני ביוור - כריכת הספר

מלחמת העולם השנייה – אנטוני ביוור

מלחמת העולם השנייה
אנטוני ביוור
מאנגלית: עמנואל לוטם
ידיעות ספרים 2014 (2012 במקור)
לקריאת הפרק הראשון

מגב הספר

מלחמת העולם השנייה פרצה באוגוסט 1939 בפאתי מנצ’וריה שבצפון סין, והסתיימה בדיוק שש שנים אחר כך בפלישה הסובייטית לצפון סין. המלחמה באירופה נראתה תלושה לגמרי, לכאורה, מהמלחמה באוקיינוס השקט ובסין – אבל האירועים שהתרחשו בשני צדדיו המנוגדים של העולם השפיעו רבות אלה על אלה. גדול האסונות בהיסטוריה, שחבק עולם ומלואו באמת ובתמים, השפיע על השקפות הדורות הבאים ועל תפיסותיהם יותר מכל עימות אנושי אחר.

בכישרון מספר־הסיפורים שלו, שעשה את “סטלינגרד”, את “נפילת ברלין” ואת “הפלישה לנורמנדי” לרבי־מכר בינלאומיים, מכנס אנטוני ביוור יחדיו את כל היבטיה של מלחמת העולם השנייה בדרך חדשה לגמרי. בהסתמך על הניתוחים ועל המחקרים העדכניים ביותר, ובכתיבה בהירה ומלאת רגש, הוא מצרף את חלקי התמונה המלאה אלה לאלה בסיפור עלילה מרתק המשתרע מצפון האוקיינוס האטלנטי אל דרום האוקיינוס השקט, מערבות הצפון המושלגות ועד מדבריות אפריקה הצפונית והג’ונגלים של בורמה, מהאיינזצגרופן של הס”ס בשטחים הכבושים, עבור בגדודי העונשין שאליהם גויסו אסירי הגולאג וכלה באכזריות שלא תיאמן של מלחמת סין–יפן.

הכרעות מוסריות הן הבסיס לכל דרמה אנושית, ושום תקופה אחרת בהיסטוריה לא העמידה דילמות גדולות יותר – למנהיגים ולפשוטי־העם – ולא סיפקה דוגמאות שכאלה לטרגדיות אישיות והמוניות, לשחיתות הפוליטיקה של הכוח, לצביעות אידיאולוגית, לשיגעון הגדלות של מצביאים, לבגידה, לפרוורסיה, להקרבה עצמית, לסדיזם בל־ייאמן ולנדיבות בלתי־צפויה. הגם שיריעת סיפורו של ביוור היא הגדולה ביותר שבגדר האפשר, בשום פנים אין הספר מתעלם ממנת חלקו של האדם הפשוט, חייל או אזרח, שחייו נשחקו עד דק בידי הכוחות האדירים שפרקו כל רסן במלחמה הנוראה ביותר בהיסטוריה.

איך להאכיל אלוף

מאיה גלפנד מחזירה את הכבוד למקצוע המכונה “עקרת בית”, מקצוע שליחו נס מעט, אם מפני שגברים חושבים שזו אשה שבמקום לעבוד נחה בבית או בידי נשים, לרוב פמניסטיות שגם הן רואות בכך עיסוק לא מספיק טוב עבור אשה. ובכן למאיה כל זה לא מפריע וכך היא כותבת: “אם תשאלו אותי מהו המקצוע, אענה לכם שלא תמצאו אותו באף רשימת מקצועות. אל לדעתי, זהו המקצוע החשוב ביותר. המקצוע האבוד, המוזנח והמזולזל. המקצוע שרק מעטות מעזות לעסוק בו, המקצוע שנחשב למיושן, לא ראוי ולא מכובד. אבל אין לו תחליף. זהו המקצוע שבורא ובונה את החיים. זהו המקצוע שלי. אני רואה את עצמי כיוצרת הבית שלי וכשומרת בשעריו, אני מוקדת על המשפחה שלי ועל החיים המשותפים שלנו בית. אני אחראית על השלום, האושר והשוע של בני הבית, ואני זאת שאחראית על טיפוחו של כישרון גדול בשם בוריס גלפנד, בעלי, אלוף בין-לאומי בשחמט”.

עד כאן מניפסט הפתיחה, ומה בספר עצמו? עם גלפנד מתארת את עצמה כדואגת לשובע, חלקו העיקרי של הספר הוא ספר המתכונים שלה, הכולל מבחר מתכונים (כולם מותאמים לשומרי כשרות) האהובים עליה עם הסברים על המטבח הרוסי ואורחותיו. בין המתכונים נמצאים שלושים קטעי קריאה קצרים, המסודרים בערך בסדר כרונולוגי המתארים את עלייתה ארצה, היכרותה עם בוריס וקריירת השחמט שלו ובעיקר הדו קרב הגדול מול אנאנד.

הספר בהוצאת מסדה, אולם הוא נראה כספר בהוצאה עצמית וקצת סובל מתופעות לוואי. הטיפוגרפיה לא מאד נוחה, וחלק מהאיורים ומהטקסטים בספר (ואפילו הכריכה) מפוקסלים… תוכן עניינים לרשימת המתכונים היה מועיל מאד. בעיני זה קצת פספוס כי התוכן עצמו חביב ומעניין והמתכונים נראים מוצלחים. אין ניסיון להציע מתכונים מסובכים או מתוחכמים אלא דווקא ההפך, והמתכון הראשון שאותו ניסיתי, לאפות חציל ולערבב בתוכו גבינה בולגרית היה מוצלח. גם קטעי הקריאה משלבים הומור הנה למשל תיאור המפגש הראשון של בוריס עם סבתה של מאיה:

“אתה עוסק בשחמט?” התחילה סבתא את החקירה.
“כן,” ענה.
“ומה אתה עושה בבית?” שאלה.
“עובד בשחמט”
“ובזמן הפנוי?”
“משחק שחמט.”
“אבל אתה יודע לעשות משהו אחר?” הסבתא כבר התחילה לאבד את הסבלנות.
בוריס שקע במחשבות וחשב דקה או שתיים.
“אני יודע להחליף נורות!” אמר בשמחה.
ומיד סבתא העניקה לו סולם ונורות, והא התחיל בעבודה. לאחר חמש דקות כל הבית הזהיר באור כמו מטבע חדש. סבתא חייכה, הביטה בבוריס ואמרה לי: “נאש צ’לובייק (אחד משלנו)”.

יש גם קטעים רציניים הרבה יותר בהם מפרטת גלפנד יותר את דעתה על החיים אהבה נישואים וכמובן אוכל. גם בפרקים אלו הטון הלא-פמניסטי (וזה רק כי אני נזהר לומר אנטי-פמניטסי כי אני לא חושב שיש לגלפנד עניין בכך. היא עושה את מה שהיא רוצה ומאמינה שהוא טוב בשבילה ובשביל משפחתה ולא מחפשת להוכיח משהו לאחרים) בולט. בימינו זה אולי לא פוליטיקלי קורקט, אבל מאיה לא מתביישת בהיותה עזר כנגדו, מבחינתה זה בסדר וחשוב ורק כך בעלה יכול להתפתח. קחו למשל את פרק 19 בו ההצהרה כמה בעלה הוא המרכז חזקה במיוחד. הפרק כולו בנוי ממשפטים קצרים כדוגמת: “אני נוסעת עם הילדים לשפת הים. אני ממתינה לבעלי. אני הולכת ליום הולדת של חברה. אני ממתינה לבעלי. אני קמה בלילה להרגיע את התינוק. אני ממתינה לבעלי.” וכך הלאה, הבנתם את הרעיון. וכך כפי ההבטחה על הכריכה חולקת איתנו גלפנד את נסיונה מחשבותיה וכמובן, המתכונים שלה בצורה משעשעת ונעימה.

איך להאכיל אלוף - כריכת הספר

איך להאכיל אלוף

איך להאכיל אלוף -יומנה של בעלת מקצוע
מאיה גלפנד
איורים: מקס מלצר
הוצאת מסדה 2015

 עוד קצת על הספר מההוצאה

גלפנד מציגה את האוכל כהשקפה של אישיות האדם. האדם יכול ללבוש מסכה על פניו, אך האוכל חושף את כל שהאדם מנסה להסתיר. לדעתה מה שאדם מכניס לפיו – משקף אותו הרבה יותר טוב ממה שהוא מנסה להביע באמצעים אחרים. היא ניסתה לשקף דרך האוכל את מסעו של בעלה בוריס מילדותו עד לפסגת הקריירה של שחמטאי מקצועי – הדו-קרב על תואר אלוף העולם.

הספר הוא תפריט אישי מיוחד שלה שהוכן בהתייעצות עם דיאטניות בקשר לתזונה נכונה. מטעמים מהמטבח הרוסי, הקווקזי, האסיאתי והאירופאי. התפריט מורכב ממאכלים פשוטים וממאכלים מורכבים – כאלה שנעשים בשנייה וכאלה שדורשים זמן הכנה ממושך. כל התבשילים בריאים, יפים וכמובן טעימים.בין המתכונים: עוגת בצק פריך עם תפוחי עץ ומרנג שוויצרי, דג אמור שלם במלח גס, צלעות עגל אפויות בתנור, ריבת אוכמניות שחורות ותפוח, מנטים (מאכל מהמטבח המרכז-אסיאתי), פלוב (פילאף) עם בשר, סלט אוליבייה, צימס.מסר שהיא מעבירה הוא שההבדל היחיד בין המטבח לחיים הוא שאין בחיים מתכונים הרשומים בספר בישול.

על ההשראה לכתיבת הספר מספרת מאיה גלפנד: “הרעיון נולד באופן פתאומי, אינני יכולה להגדיר רגע מסוים שבו החלטתי לכתוב ספר כזה. מאחר שאני נמצאת בתהליך יצירתי מתמיד, אני כל הזמן ממציאה משהו חדש, בין אם זה מתכון או סיפור. בשלב מסוים החלטתי למזג בין סיפורים למתכונים וכתבתי את הספר. כל המתכונים למעט אלה שצוינו בפרט, הם פרי דמיוני ולא מורכבים במיוחד. אינני מעיזה להתחרות בטבחים מקצועיים או שפים מפורסמים. המטבח שלי הוא די פשוט ונגיש, מורכב מחומרים שאפשר להשיג בסופר או בשוק ומתכונים שאפשר להכין בלי מיומנות רבה”.
“כתבתי את הספר כי עניין אותי לחקור את האוכל בתור השקפה של אישיות האדם. בחיי היומיום הוא יכול ללבוש מסכה של הצלחה או צניעות, של גבריות ברוטלית או נשיות מעודנת. האוכל בעצם חושף את כל שהאדם מנסה להסתיר. שמירת הכשרות – זה אופי; צמחונות – היא גם סוג של אופי; אכילת של דז’נק פוד – גם היא אופי. לדעתי, מה שאדם מכניס לפיו – משקף אותו הרבה יותר טוב ממה שהוא מנסה להביע באמצעים אחרים.

העתיד של המוח

אחת המחשבות שחלפו לי בראש לאחר קריאת הספר היא שבפעם הבאה שהילד שלי ישאל אותי האם משהו שנראה בדיוני אפשרי, במקום לענות כמעט מיד: “ברור שלא”, אולי כדאי להיות מסויג ולענות בדיפלומטיות זהירה: “היום לא, גם לא מחר, אבל אולי הילד שלך כבר לא ישאל אותך כי זה יהיה כל כך פשוט”. מיצ’יו קאקו בספרו החדש העתיד של המוח עושה שוב את מה שהוא אוהב (וראו ספרו – הפיזיקה של העתיד): לוקח תחום ובודק לאן המחקרים העכשוויים יובילו, אולי. זה לא מדע מדויק. יש הרבה ניחוש והרבה אופטימיות. קאקו אינו מדען מוח ואינו חוקר בתחום אבל עובדה זו לא מפריעה אלא להפך. הוא כותב על תחום שהוא אוהב וכל כתיבתו מבוססת על שיחות וראיונות עם מאות מדענים (כולל ישראליים). הספר מעניין, מסקרן ולעתים אפילו מטריד.

טלפתיה למשל. האם אפשר להעביר מחשבות מאדם אחד לאחר? בוודאי שלא תגידו אולם כנראה שכן אפשר. לפחות ברמה מסוימת (וההסתיגות של ברמה מסוימת תלווה אתכם לכל אורך הספר). אם למשל מכשירי MRI יהיו מספיק קטנים וקומפקטיים הם יוכלו לקרוא מחשבות של איש אחד, להמיר אותם לתקשורות אינטרנט ולשלוח אותן לכל מקום בעולם. מדענים כבר יודעים לזהות שמחשבה על פריט מסוים כמו כלב מפעילה נוירונים מסוימים. אם האזור במוח פעיל, אתם חושבים על כלב. איזה סוג של כלב? צבע? גודל? איך נשמעות הנביחות שלו והאם גם רואים את הריר שנוזל לו ושומעים את ההתנשפות?? לא כרגע, לא מחר, אולי פעם.

הנה סרטון קצר על הספר ואם אתם רוצים יש גם הרצאה של שעה

הספר הוא שיר הלל למכשיר המופלא MRI על נגזרותיו השונות (מופיעים עוד כמה מכשירים ושיטות אבל MRI הוא הכוכב הראשי של חקר המוח). אבל MRI רק מראה מה קורה ואיפה והוא כלי מיפוי. הוא יוצר ערימות על ערימות של נתונים. הוא לא הופך אותם למידע ובטח שלא לידע (קראו מאמר אחר שלי על ההבדל בין נתונים מידע וידע). הוא לא באמת מסביר איך זה עובד. ופה עולות שאלות שהספר לא ממש דן בהן. נמפה את כל הנוירונים. נבין כל נוירון על מה הוא אחראי. נבנה מוח אנושי בהנדסה לאחור (פרוייקט שאפתני של עשרות שנים, שידמה רק חלקים מהמוח, ללא קשר למערכות הזיכרון והחושים למשל) ועוד ועוד, אבל אלו יאפשרו לנו אולי תאר את פעילות המוח, לפענח אותה ואפילו לשלוט עליה ברמה מסוימת, אבל כלל לא בטוח שנבין אותה. כלומר אנו נדע אם אדם שמח או עצוב או חושב על אהובתו לשעבר, אבל מה גרם לו לחשוב, איך התהליכים הכימיים והמולקולות גורמות לאהבה (גם בנושא זה כבר יצאו מספר ספרים למשל הכימיה של האהבה).

בסרט המטריקס משתילים זכרונות וידע מתוך כרטיסים. תוך דקות אפשר ללמוד שפות ואומנויות לחימה. גם בספר המדריך לימים הקרובים של יואב בלום, משתילים זיכרונות אולם בצורה נעימה הרבה יותר דרך אלכוהול משובח במקום לחבר אלקטרודות למוח. גם פיתוחים אלו אולי יתאפשרו בעתיד. לכו תדעו.

אז מה העתיד של המח? מבחינה אבולוציונית לא יהיו שינויים בולטים בעשרות השנים הקרובות. המוח עצמו לא ישתנה. אנחנו נדע יותר מה קורה שם, אולי נצליח להתקדם בתחום בינה המלאכותית תחום שנדמה שמתפתח בצעדי ענק אבל לא ממש. כל התוכנות, האפליקציות, הרובוטים המופלאים שמסביבנו בנויים על עוצמת מיחשוב אדירה ועל היכולת לבצע המון חישובים במהירות. אינטליגנציה? טרם. הספר אינו אחיד מבחינת העניין שהיה לי. פרקים מסוימים היו כבר בגדר מדע בדיוני מושלם (ישויות אנרגיה ומוח ללא גוף) בעיקר בהתייחסות לספר הסינגולריות מתקרבת ועל הרעיונות המוזרים עוד יותר שמופיעים בו מהם אפילו קאקו נראה מסוייג. תחום אפור נוסף, תרתי משמע, הוא התחום האתי והאפשרויות לשימוש פלילי נרחב בטכנולוגיה. קאקו אופטימי. הוא מעלה את השאלות אבל טוען, אולי בתמימות, כי יש מספיק זמן לפתור אותן בדרכים כאלו ואחרות. נקווה. לגבי מה יקרה או לא אני מאמץ את דעתו של נילס בוהר שאמר: “תחזיות הן דבר מסוכן, במיוחד בכל מה שנוגע לעתיד”.

העתיד של המח - כריכת הספר

העתיד של המח

העתיד של המח
מיצ’יו קאקו
מאנגלית: אורי שגיא
הוצאת אריה ניר 2015 (במקור 2014)

מגב הספר

העתיד של המוח הוא מסע גילוי מהמם חושים וחסר תקדים בחזית חקר המוח. מיצ´יו קאקו מציג בפנינו נקודת מבט רחבת היקף על המחקרים פורצי הדרך שנערכים ברחבי העולם – תוך הסתמכות על התגליות החדשניות ביותר בפיזיקה ובמדעי המוח. מה שנחשב פעם נחלתו הבלעדית של המדע הבדיוני הופך כיום למציאות מפתיעה. הקלטת זיכרונות, טלפתיה, צילום חלומות, שליטה מוחית, אווטארים וטלקינזיס אינם רק בגדר אפשרות עתידית, הם כבר קיימים. יום אחד נוכל לקחת “גלולה חכמה” לשיפור האינטליגנציה שלנו; נשלוט במחשבים וברובוטים בכוח המוח; ואולי אפילו נצליח לשתול במוחנו זיכרונות מלאכותיים.
מיצ´יו קאקו מציג דרכים חדשות ומרחיקות לכת לטיפול במחלות נפש, לקידום בינה מלאכותית ולהבנת דרכי המחשבה של חייזרים. הוא לוקח אותנו להרפתקה מדעית מרתקת אל צפונות העתיד, ומספק לנו הבנה מקיפה לא רק של תפקוד המוח אלא גם של הטכנולוגיות שישנו בקרוב את חיי היום-יום שלנו.

מיצ´יו קאקו, אחד המדענים הבולטים והמוערכים של ימינו, הוא פרופסור לפיזיקה תיאורטית ואחד ממייסדיה של תורת המיתרים. הוא מחברם של ספרי מדע פופולרי שהיו לרבי-מכר בין-לאומיים. ספריו היקום של איינשטיין, הפיזיקה של הבלתי אפשרי והפיזיקה של העתיד ראו אור בהוצאת אריה ניר.

נצור

הספר נצור הוא דוגמה טובה לספרים איכותיים שיוצאים בהוצאה עצמית ושוברים את הכלל כאילו ספרים עצמאיים יצאו כך רק כי שום הוצאה לא רצתה להוציא אותם. רמת ההפקה של הספר גבוהה: תמונת כריכה מקסימה, שם הספר מופיע בקליגרפיה מיוחדת. ההדפסה והעימוד איכותיים. הספר נפתח בציטוט שיר “עץ הזית” של אלתרמן בתוספת הזמנה להיכנס לאתר הספר ולהקשיב להלחנה וביצוע חדשים של השיר. האתר מכונה אתר המחקר. גם כינוי זה סיקרן אותי ותיכף נגיע אליו.

הספר מתאר את הלילה הגורלי של משה, אולי הלילה האחרון של חייו, המתחבא על הגבעה בהרי יהודה. הוא שולח שליח לחמדן, שכנו הערבי מהכפר צוריף, ומזמין אותו לבוא אליו לבירור ואורב לו בחשיכה. למשה אין אשליות. מישהו לא יצא חי מהלילה והוא עושה את הכול  כדי שזה לא יהיה הוא אבל מתכונן לגרוע ביותר. זוהי עלילת הספר המתרחשת בליל י”ד באייר תשמ”ה 4 במאי 1985, כאשר יש ליקוי ירח מלא. אהה-אהה חשבתי לעצמי, הנה כבר נתפוס את הסופר, בטח לא היה ליקוי באותו לילה. בדקתי, היה גם היה ואפילו השעות נכונות. אז הבנתי מה משמעותו של אתר המחקר. ליאור כוריאל עשה עבודה רצינית. כל עובדה וכל פרט שאתה כותב בספר אתה צריך לבדוק. אין כזה דבר להמציא. באתר המחקר אפשר לקבל מידע נוסף על כמה דברים המוזכרים בכל פרק. בהחלט מראה על עבודה רצינית ביותר שנעשתה וגם מסמן את הדרך הנכונה לכל מי שרוצה לכתוב ספר. קצת חבל שעד שכבר הסופר טורח לייצר אתר עיצוב האתר כרגע אינו מוצלח כל כך וכמו כן הייתי מעוניין בקצת יותר חומר. אם יש תמונה של ספר, הרי שכדאי שהקישור יוביל לעמוד הספר באתר ההוצאה וכו’.

נחזור לספר עצמו. העלילה הראשית היא ב-1985 באותו לילה בודד ומשם היא חוזרת אחורה לזמנים מקומות שונים. תחילת העלילה בהסתבכות חוליית המוסד אותה מוביל משה בעיירה אובראמרגו בבוואריה שבגרמניה. הסתבכות זו שינתה את מסלול הקריירה של משה ולמעשה הובילה להתרחשויות הספר. העלילה חוזרת אפילו עוד יותר אחרוה, לילדותו של משה בקיבוץ חולדה ובעיקר לאירוע משמעותי כאשר הוא צילם את מחלקת הל”ה לפני היציאה לקרב הגורלי.

לאחר פרישתו מהמוסד משה בוחר לבנות את ביתו על הגבעה סמוך מאד לגבעת הקרב, ואת הבנייה (שלא מסתיימת) מבצע חמדן הערבי מהכפר צוריף. בין השניים נקשרים קשרים סבוכים של ידידות/אמון/כעס/חשדנות ושנאה וכל זה על רקע קשריו של משה עם אשתו ילדיו וחברו הטוב מהילדות ומהמוסד ובתוספת שלל טיפוסים משונים המגיעים למקום המבודד והוסריאליסטי וקשרים נסתרים ומוזרים בין כל הדמויות.

הספר דן ביחסים של ערבים ויהודים אולם בחירת העלילה לשנת 1985 היא מעט התחמקות מצד הסופר. בשנים אלו עראפת נמק לו בתוניס, הסיסמה “שתי מדינות לשני עמים” לא הייתה מקובלת אפילו על האמריקאים שלא לדבר על מפלגת העבודה ופיגועי התאבדות וירי טילים על ישראל לא היו קימיים בכלל. אבל גם על רקע זה בולט מאבקו של משה ושל חמדן בשאלה של מי הארץ, למי יש יותר סבלנות ומי בסוף ינצח. וכמו שבמציאות התשובות לשאלות אלו לא פשוטות גם בספר אין תשובה ברורה מלבד כך שהדו קיום אפשרי אבל שברירי מאד, ויכול להיקטע גם לאחר עשרות שנים.

חוץ מנושא זה יש בספר עוד הרבה מאד נושאים ובכל אחד מהם יש עיסוק רציני: חברים שגדלו יחד אולם פתאום לאחד יש יתרון על השני. אהבה ואבהות. בחירה בין ילדים. אווירת הקיבוץ. השילוב בין כל הנושאים מבוצע כהלכה ולא מרגישים גודש או עומס. יש מתח בסיפור אבל בעיני הוא לא ספר מתח והמתח אינו המרכיב העיקרי. גם לא הייתי קורא לו רומן היסטורי. סיפור הל”ה הוא היסטוריה אבל העיסוק בסיפור עצמו הוא מינורי והוא משמש רקע לכל שאר הסיפור, הבדיוני לחלוטין. אני לא יודע איך כן להגדיר את הסיפור ואולי הוא כלל לא צריך הגדרות אלא נסתפק בכך שהוא כתוב היטב ונקרא בעניין רב מתחילתו ועד סופו.

נצור - כריכת הספר

נצור

נצור

ליאור כוריאל 2015

לבד בתיאטרון המוות

אני לא קורא הרבה ספרי מתח. אמנם הקריאה מהנה אבל לאחר גמר הקריאה אני לרוב נשאר בדיוק כפי שהתחלתי. בלי שום ידע או תובנות חדשים. מפעם לפעם, כמו למשל אחרי ספר עיון של פילוסוף צרפתי מאמצע המאה הקודמת, דווקא מתחשק משהו קליל לקרוא במצב של טיסה מהירה (או בטיסה בפועל) בלי לאמץ את הנוירונים. ואם כבר אז לקחת ספר שכבר קיבל כמה המלצות. הספר הזה מתייחס באופן מובהק לז’אנר שאותו נכנה ג’יימס בונד. סוכן כל יכול במרדף אחר נבל, גם הוא כל יכול, עד הסוף המר (לאחד מהם או לכל העולם כולו). טיסות על רחבי חצי גלובוס. טכנולוגיה במיטבה. הרבה מזל וחוסר מזל, בחורות יפות ואווירת נכאים בבית הלבן.

קצת יותר על העלילה או לפחות על תחילתה. סקוט, סוכן על בעברו מנסה לפתוח חיים חדשים, וכמובן מגלה שהישנים רודפים אותו. בינתיים, זרעי שינאה אינסופיים נובטים אצל צעיר סעודי והם יגדלו ללא שום מעצורים. באמצע, עלילת משנה על רצח מושלם וחסר עקבות. יותר לא נפרט. הספר כתוב מצוין וקריא מאד. הסופר משתמש בטכניקת הפרקים הקצרים, זו שגומרת לך לקרוא כל פעם רק עוד פרק ולגלות שנשארת ער הרבה יותר מדי זמן. מאחר וסוג הספרים הזה לרוב נגמר טוב, השאלה היא לא מה יקרה, אלא איך זה יקרה ומי ימות בדרך ופיתולי העלילה המרובים מצליחים להחזיק, אפילו שהספר ארוך למדי. לדעתי, אין סיבה להאריך סיפור כזה על 700 עמודים והיה אפשר להסתפק במחצית מכך ולוותר על כמה פיתולי עלילה. הסופר הוא בעצם תסריטאי ומצאתי שהספר הזכיר לי מאד ספרים אחרים. את ג’יימס בונד כבר אמרנו, את סדרת הספרטן (ראו סקירה על הספר מגידו) אבל יותר מכולם עונה מהעונות הראשונות של 24, אלו שהתעסקו רק באקשן ולא ניסו להכניס שאלות מוסריות כלשהן לסיפור. אקשן נטו. מומלץ לאוהבי הז’אנר.

לבד בתיאטרון המוות - כריכת הספר

לבד בתיאטרון המוות

לבד בתיאטרון המוות
טרי הייז
מאנגלית: שמעון בוזגלו
ספרי עליית הגג 2015 (במקור 2014)

מגב הספר

בניו יורק, גופת אישה נמצאה במלון עלוב. לאחר כמה ימים באמבט חומצה, בלי שיניים, בלי טביעות אצבעות, הגופה כבר לא ניתנת לזיהוי. זהו רצח על פי ספר, ואת הספר הזה כתבתי אני.
בערב הסעודית, נער ממהר אל כיכר העיר, שם מתאסף ההמון לחזות בעריפת הראש של אביו.
באפגניסטן, על פסגת הר נידח, רופא צעיר עורך ניסוי מחריד. הניסוי מצליח.
בפריס, החיים יפים. רוב הזמן.
בעזה, טיל מחטיא את המטרה.
בטורקיה, בבּודְרום היפה והשלווה, קצינת משטרה מקומית חייבת לטפל באורח סקרן.

בין כל המקומות האלה עובר רק שביל אחד. ורק אני יכול ללכת בו.

שלך באי רציונליות

הומור הוא דרך מצוינת להעביר נושאים רציניים ואחרי כמה ספרים בנושא, ספרו החדש של דן אריאלי הוא מזן אחר לחלוטין. כבר הפורמט הריבועי והקטן גדוש האיורים מרמז כי זהו ספר שונה מהספרים הקודמים שהיו עיוניים יותר. הספר מכיל עשרות שאלות שהופנו אל אריאלי ושהוא ענה עליהן בטורו בעיתונות.

הספר  גדוש בהומור ומיועד למי שכבר מכיר את החומר מספריו הקודמים, או מספרים רבים אחרים שיצאו בנושאים אלו בשנים האחרונות (ושכמעט כולם מבוססים במידה כזו או אחרת על מחקריהם של טברסקי וכהנמן). לא תמצאו כאן הרצאה מסודרת, לא פירוט של מחקרים ולא כתיבה מדעית פופולרית, אלא טורים בעלי אופי קומי  שמסבירים סיטואציות ומצבים מחיי היום יום בכלים הפסיכולוגיים, אולם לא בטוח שאת כל העצות תרצו ליישם. העיקר שתחייכו מעט. איזה שאלות?  הנה מקבץ של סוגיות ברומו של עולם: איך לחלק חשבון בין חברים במסעדה (הצעה מעניינת אבל נראה לי קשה ליישום בישראל), כיצד לנצח את המלצר הממליץ על יינות יקרים בהרבה ממה שאתה מעוניין (מחכה כבר להזדמנות לבדוק את השיטה), מתי כדאי לעבור דירה , איך למצוא בילוי בו שני בני הזוג יהנו במידה שווה (הרבה יותר קל למצוא בילוי בו שני בני הזוג יסבלו במידה שווה), מה כדאי לעשות אם רוצים להחליף קריירה (לצאת לחופשה דבר ראשון) ועוד.

פרקים לדוגמה מהספר באדיבות ההוצאה

שלך באי רציונליות
דן אריאלי
איורים: ויליאם האפלי
דביר 2015

מגב הספר

  • למה כשאני יושב במשרד קשה לי להתרכז, אבל כשאני משחק כדורסל, אני דרוך ומרוכז?
  • למה גרביים הולכים לאיבוד בכביסה?
  • איך אני יכול ליהנות יותר מהחיים?
  • איך אני יכול לרסן את עצמי, כשאני מרגיש צורך בלתי נשלט להפר את החוקים שקבעתי לגבי ההשקעות שלי בשוק ההון?

המחקר של פרופסור דן אריאלי צמח מתוך החוויות הקשות שחווה. בגיל ההתבגרות התמודד עם כוויות מדרגה שלישית בכשבעים אחוזים מגופו, והכאב והצלקות שנותרו על גופו גרמו לו להרגיש לא בנוח כמעט בכל סיטואציה חברתית. בין השאר משום כך אריאלי מקדיש את הקריירה שלו לניסיון להבין טוב יותר את הטבע האנושי, מברר היכן אנחנו נוטים לעשות טעויות, ואיך אפשר לשפר את ההחלטות שלנו ואת התוצאות שלהן.
קוראיו הרבים של דן אריאלי הפנו אליו במהלך השנים שאלות מחיי היומיום שלהם, והתשובות שלו המתפרסמות כאן הן חכמות, מצחיקות ובעיקר מלמדות אותנו משהו על הטבע האנושי.
דן אריאלי הוא פרופסור לפסיכולוגיה ולכלכלה התנהגותית באוניברסיטת דיוק, וכן המייסד וראש “המרכז לחוכמה בדיעבד מתקדמת”. דן הוא המחבר של שלושה רבי מכר: “לא רציונלי ולא במקרה”, “לא רציונלי אבל לא נורא” ו”האמת על באמת”. הוא גר בדורהם, צפון קרוליינה, עם אשתו סומי ושני ילדיהם המקסימים והמחונכים למופת, עמית ונטע.
ויליאם האפלי הוא קריקטוריסט מוערך, מאייר למגזין “ניו יורקר” ולמגזינים אחרים בעולם. למד פסיכולוגיה באוניברסיטת דיוק ואמנות באקדמיה לאמנויות יפות בשיקגו.

אגם הצללים

קצת תנ”ך, קצת הארי פוטר, קצת שר הטבעות, קצת אווטאר. תערבבו טוב טוב  במדויק ותקבלו ספר פנטזיה! רוני גלבפיש ערבבה ובחשה לפי מתכון סודי שיש אומרים שמגיע עד בעלת האוב מעין דור ועוד הוסיפה מעצמה כמה לחשים ואפילו קיבלה תמיכה מלמעלה מארבע מאות איש שהופנטו מקסמיו והספר יצא.

אמנם חכמינו אמרו לא להסתכל בקנקן, אבל בספר דווקא הקנקן חשוב. הספר יצא בהוצאה עצמית והוא מראה שספרים עצמאיים יכולים להיות ברמת הפקה זהה לספרים בהוצאות מסחריות. אין ויתורים על עריכה, הגהות, עימוד וטיפוגרפיה. עד כמה שקל לזלזל בשלבים אלו, לעתים ספר שלם ייכשל רק בגלל שהוא לא קריא ויזואלית. ההתחלה כבר טובה ומראה שאפשר גם בצורה עצמאית.

ניצלתי את שבוע הספר על מנת לעורך ראיון ספונטני עם רוני גלבפיש.


והנה הסקירה

“אני עפה!” – מתחיל הספר. אבל למה שזה יפתיע אותנו שמישהי עם כנפיים עפה? הרי כנפיים נועדו לעוף, לא? אז העניינים קצת יותר מסובכים כאשר אנו לומדים שהכנפיים מקוצצות, או לפחות מגולגלות על הגב ואסור לעוף עד גיל 16 (מזכיר לי רישיון נהיגה). אנו נכנסים לסיפור. יערה לומדת בבית הספר אבל אחותה התאומה הזהה נעלמת ומעבירה אליה מחשבות. היא עפה (מה שלא קרה עד כה), ויש גם נמר (רק חבל שעל הכריכה מצויר טיגריס – תורידי לך שתי נקודות רוני…). היעלמותה של תמר יוצרת בעיות וחששות ברמות-ים, מקום מושבם של בני הסהר שם הם מתרחקים כליל מאתנו, התמימים, אלו שלא רואים כלום ולא מבינים כלום. חוץ מאיזה ילד שפעם רואה משהו אבל ההורים מתעלמים ממנו לחלוטין. זוהי אמת אוניברסלית ואם לא קראתם את הניסוי של ג’ושוע בל בתחתית של וושינגטון, מומלץ מאד לקרוא. גרסה מקוצרת בעברית והגרסה המלאה באנגלית.

מה מייחד את הספר? בעיקר הישראליות שלו. השמות, המקומות – מהגולן והכנרת לאורך הירדן בואכה ים המלח וסדום, ואפילו הלחשים – פסוקים מהתנ”ך ומהשירה הישראלית. רעיון מצוין. במקום מילים בלטינית, שאמנם היא שפה שתמיד כדאי לדעת, קצת אלתרמן ומשוררים נוספים.. אפילו הומצאה מילה חדשה (לא לגמרי הומצאה, ראו בתגובות), לצלהב – לקרוא מחשבות של מישהו אחר. אהבתי את החידוש, למרות שנראה לי שאשתי עושה לי את זה באופן די קבוע.

וקצת על העלילה. תמר נחטפה וזה לא מבשר טוב. התאומות שלא נפרדו אף פעם רבו מריבה איומה ואחריה תמר נעלמה. משפחתה לא יודעת אפילו שהיא נחטפה. העלילה מתנהלת פעם אצל יערה ופעם אצל תמר שלא ממש מבינה למה חטפו אותה ומגלה באיחור ניכר. אנו מגלים שיש עוד יצורים מכונפים, אבל מי הם ומה בדיוק הם רוצים?.  בדרך העלילה עוד מסתעפת עם כל מיני אפשרויות לעלילות משנה שלא ממוצות עד תום (מה קורה בספרייה, מדוע ינץ פותח עבדה סודית, מה עבר על הרפאים). העלילה זורמת בקצב מהיר אולם מעלה כמה תהיות. משפחתה של תמר מגלה רמזים רבים על היעלמותה אולם באופן תמוה לא מצליחים לחבר בין העובדות השונות כלל עד שכבר מאוחר מדי. גם תמר מתעלמת מרמזים ברורים ומבינה הכל באיחור. הדבר אולי יגרום מעט עצבנות לקורא הצעיר שלא יבין איך בספר הם לא מבינים מה קורה, אפילו שהתשובה מתחת לרגליהם. אבל ככה זה כשאנשים לא מדברים אחד עם השני כמו שצריך.

הספר מיועד לילדים ולנוער. אני יכול להניח שהקריאה שלהם שונה מקריאה שלי כמבוגר. מן הסתם הם יתרכזו יותר בועלם הפנטסטי ופחות במסרים הדידקטיים שאולי ייכנסו בתת מודע. קריאה כמבוגר מעלה שאלות נוספות בחיי המשפחה והחברה: מה אנחנו מספרים לילדים שלנו? מה מותר ומה אסור? איפה הגבולות? עד כמה צריך להגן עליהם או דווקא לתת להם לצאת לעולם, טובת הכלל מול חירות הפרט ועוד.

אבל הספר לא מכריח לחשוב על כל זה ואפשר פשוט להנות מהסיפור ולקרוא בכיף. נעזוב את הקריאה של המבוגר, ונחזור דווקא לנקודת המבט של הילדים והנוער, קהל הקוראים העיקרי. הספר עוסק בבני נוער, מתבגרות בנות 13 ואפילו שיש להן כנפיים יש להן את כל בעיות ההתבגרות הרגילות: מריבות אחת עם השנייה, מריבות עם ההורים, חוסר תקשורת, אמא עסוקה מדי ובעלת קריירה המתנגשת עם המשפחה. כל לחש וקסם הוא Contra Legem. תמר אמנם נחטפה ורחוקה ממשפחתה אולם מגלה גם שהיא הרבה יותר חופשייה. נראה שיש כאן את כל המרכיבים שילדים יזדהו איתם, והם מן הסתם יצליחו לעקוב יותר טוב ממני אחרי נפתולי העלילה שאני מודה שאיבדתי לפעמים. הילדים יאהבו את השינוי שחל בתאומות ואת העוצמה שלהן. בשלושה ימים בלבד, הן נהיות בוגרות יותר ועצמאיות יותר.  והעיקר : הן לומדות לעוף!

אגם הצללים - כריכת הספר

אגם הצללים

אגם הצללים
רוני גלבפיש

פרק ראשון מהספר אגם הצלילים באתר של רוני גלבפיש

 

קצה

את כתיבתה של גלית דהן קרליבך (להלן גד”ק) אני מכיר בעיקר מטוריה שהתפרסמו בעיתון מקור ראשון. אלו היו טורים במדור טיולים בארץ שנכתבו בסגנון יחודי וקלעו לטעמי ובעבר כתבנו על סדנאות הכתיבה שהיא מעבירה. הצטערתי כשהמדור הוחלף וחיכיתי להזדמנות לקרוא פרוזה שלה. שבוע הספר היה הזדמנות נהדרת להצטייד בספרים מעט ישנים יותר שנעלמו מתחת למסכי הרדאר שלי בזמנו.

תסתכלו על תמונת הכריכה. אשה על צוק ומתחתיה תהום מכוסה עננים. אצלנו במשפחה קוראים לתהום כזו “האבדון“. תקפוץ? ברור שתקפוץ. תתרסק? בוודאי. תצליח לקום? שאלה טובה.
בספר “קצה” אנו נחשפים ליסכה פלד. גאולוגית במקצועה שסבתה האהובה מתה. אביה נפטר כשהייתה בת 12, אמה התנכרה לה מאז לידתה ולמעשה לא תפקדה מעולם כאם, קרובי משפחה אחרים אין וגם חברים אין, אולי חבר אחד של האבא, שטיין שמו, שדאג לה למלגה וגם קצת לעבודה ונראה שהוא פורש עליה את חסותו. חייה של יסכה סוערים כבר שנים והיא צריכה טיפול תרופתי קבוע. המתג – כך מכונה אותה תרופת פלאים (רק נרמוז עליה בתור מספר שלוש) שהיא חייבת לקחת כדי לכבות את עצמה.

“אז עוד לא ידעתי שגם בשפות זרות, ולא רק בעברית, המתג עושה שמות. לא ידעתי שהסוויץ’ בהוראתו המקורית הוא שוט מחודד, שנועד להכות את הבקר ולהכניסו אל התלם. לא ידעתי שחיידקי מתג נקראים כך בשל צורתם הזקופה והבלתי מתפשרת. רק אחר כך, הרבה אחר כך, למדתי שתחנות כוח משתמשות בתהליך המיתוג כדי לחלק אנרגיה, כדי לדאוג שלא כולה תהיה מרוכזת במקום אחד ותתפרע. למדתי שהמתג הוא האחראי לאופן הגיית המילים בשפה, כמו מנצל חמור סבר. מיתוג חשמלי. מיתוג לשוני. מיתוג מכני. כל אלו היו רק שמות אחרים לתפקידו האמיתי והמרסן.”

בתחילת הספר יסכה מטביעה את יגונה בטיפה המרה. הרבה יותר מטיפה ולבר האפלולי נכנס פתאום אראל, המלאך הגואל. אראל הוא מנהל חווה לנערים בסיכון גבוה שנפלטו מכל מסגרת אחרת. החווה נמצאת מעבר לקצה. מובן שבממד המטאפורי אולם קצה בספר משמש גם כהתנחלות מבודדת במדבר יהודה על אם הדרך היורדת לים המוות. גם אנשי קצה, שבעצמם קצו בעולם והתנתקו ממנו, אינם רוצים דבר עם אותה חבורת נערים שרק אראל דואג להם, לבדו מול כל העולם.
אראל מבקש מיסכה שתבוא לעבוד בחווה. ממילא אין לה איפה לגור. הבית של סבתה קטן ואמה השתלטה עליו תוך כדי שהיא מבהירה ליסכה שאין לה ממש אפשרות להישאר שם (ולא שיסכה הייתה רוצה) ובהיותה חסרת כל ברירה, היא יורדת לחוות הנוער ועוברת לחיות שם.
חוות הנוער מתוארת כמקום אידיאלי ופסטורלי, חלקת האלוהים הקטנה של אראל אבל הבעיה היא שאראל חושב שהוא אלוהים. לא מספיק לו להיות גורו או מנהיג כת. אלוהים בעצמו ובכבודו. הכול  כמובן בשביל הילדים. מי ידאג להם? למי אכפת מהם? את מי יש להם בעולם? על פיו ישק ויפול דבר בחווה ופעמוני האזהרה שכבר באפלולית הבר צלצלו מעט, נדרכים וזועקים בטון צורם יותר ויותר. וככל שהם מצלצלים חזק יותר כך יסכה מתעלמת מהם עד שאין יותר שום אפשרות להתעלם ויש צורך להחליט האם להתרסק או לקום.
גד”ק מייצרת עולם שונה, אקס טריטוריאלי, שחוקיו שונים ושלזרים אין כניסה אליו. הספר קולח מעצמו, אין רגע דל. להטוטי שפה ואקרובטיקה לשונית הכוללת גם הומור מושחז כדוגמת ההתייחסות לשם הגיבורה: איכסה, עיסקה או אולי ג’סיקה. הלהטוטים לעתים מוגזמים, מילים שחוזרות בתדירות גבוהה, או שמות סימבוליים מדי (למשל פלד – מנוגד לחלוטין ליסכה השברירית, אראל או אפילו שם משפחתו של הגיאולוג – שטיין, ושמו הפרטי – גד , האם אלו רק ראשי התיבות של שם הסופרת או אולי הרמז לשמו הלועזי של האל?) אבל אלו מגרעות זניחות, פרודניות שמצאתי בקושי בתוך הטקסט האיכותי, שגם אותו יש לחשוף שכבה אחר שכבה כמו תל.

תהליכי הנפילה והעלייה של הדמויות השונות יספקו בסיס נרחב לחשיבה ולדיון. התנכרות של ילדים להוריהם, יתמות בגיל צעיר, קשיי הסתגלות, נוער בסיכון, יחסי מבוגרים וצעירים, יחסים מותרים ואסורים, ענייני רפואה שונים, אוזלת ידו של השלטון על כל גווניו, הניצול, הדיכוי הפיזי והמחשבתי ועוד. כל אלו מוצאים להם מקום ברומן סוחף ומרתק זה עליו תחשבו גם הרבה לאחר סיום הקריאה.

קצה - כריכת הספר

קצה

קצה
גלית דהן קרליבך
הוצאת זמורה ביתן 2014

 

מגב הספר

בצהרי יום חול ירושלמי יושבת הגיאולוגית הצעירה, יִסְכָּה פלד, בפאב אפלולי, מטביעה את יגונה בכוס בירה ביתית ובוחנת את רסיסי חייה: סבתה הנערצת הלכה לעולמה, אמה המתנכרת גירשה אותה מביתה, והאהבה טרפה את נפשה. יסכה יודעת כמה עמוק יכול העצב לחלחל ולאילו גבהים נושאת אותה ההתעלות, ומנסה בכל יכולתה להותיר מאחוריה את משקעי העבר ואת מאובני תשוקתה.

אך מאמציה עולים בתוהו, והאדמה היציבה מתחילה לנוע תחת רגליה כשאל הפאב ואל חייה נכנס אראל, מנהיגה הנאה והמהפנט של קבוצת נערים אבודים. היא הולכת אחריו למדבר, לארץ זרועת זיכרונות ישנים ופיתויים עתיקים, ומוצאת את עצמה — ואז מאבדת את עצמה — בחזונו הפרוע והמסוכן.

בכישרונה הייחודי לוקחת גלית דהן קרליבך את הגיבורה שלה ואת השפה העברית אל הקצה ומעבר לו, למקום שבו אין חוקים. בפראות חיננית היא פורעת סדרים ומלהטטת בדימויים בעלילה שבה הומור, מתח פסיכולוגי, קדושה וחטא מרקדים על פי תהום.

קצה הוא הרומן השני של גלית דהן קרליבך. ספר הביכורים שלה, אחותי כלה והגן נעול, זכה לשבחי הביקורת ובמלגת ‘פרדס’ לסופרים צעירים מטעם הספרייה הלאומית, וספר הנוער שלה, ערפילאה, זיכה אותה בפרס על־שם דבורה עומר לשנת 2013.

 

לפני ואחרי בבני ברק סיטי

שם הספר מרמז על תוכנו. לפני ואחרי בבני ברק יתאר בהכרח תהליך של חזרה בתשובה (או יציאה בשאלה), אבל המילה סיטי נראית לא מתאימה. מה פתאום סיטי? אנחנו בניו-יורק? ממש לא. גם לא בתל אביב או בר”ג עתירות המגדלים ואפילו לא בפתח תקווה או גבעת שמואל הבורגנית. מה לבני ברק ולמונח סיטי?

ושאלה זו מהווה דוגמה לשאלות אחרות הצצות מקריאת הספר. הספר מתאר את חיים של ליאה ואלבר שעוברים לגור בבני ברק מטעמים כלכליים (דירה זולה מאד וגם קרובה לרמת גן כך שלא צריך לדאוג שהסביבה לא תתאים) ומגלים כי למעשה הם כבר שנים בעיצומו של תהליך חזרה בתשובה. התהליך אינו פשוט אף פעם ובוודאי כשמבצעת אותו משפחה ואנו נחשפים לעולמם בעלילה שנעה בכמה צירים. פרק המבוא  (המובא בהמשך באדיבות ההוצאה) מוביל לעיקר הספר המתאר שנה בחיי המשפחה חודש אחר חודש, הולך וסובב דרך מעגל החיים היהודי, עם חזרות לתקופות שונות בעבר.

בניגוד לספרים אחרים שנכתבו על ידי חוזרים בתשובה (או בשאלה), אין בספר ביקורות קטלנית על העולם הקודם וגם לא שבחים ללא סייג על העולם החדש. אין כאן ראייה פתאומית של האור מול החושך. אולי דווקא ההפך, יש רצון עז להראות כי העולמות דווקא אינם שונים כל כך. המצוקות הכלכליות בוודאי לא נפתרות כאשר חוזרים בתשובה, אולי אפילו גוברות עקב הלחץ לחיתון הבנות וההוצאות הכספיות הכרוכות בכך. הבעיות האישיות לא נפתרות – בעיות בזוגיות היו ויהיו, עדיין קשה להשיג עבודה, קשרים חברתיים מתנתקים וחדשים מתקשים להיווצר –  החברה הישנה דוחה אותך ובחברה החדשה את תמיד תהיי סוג ב’. ואפילו אם את מקבלת הזמנה לחתונה מיוחסת, תשבי בשולחן של ספרדיות בצד ותקבלי דג ולא עוף והשידוכים שיוצעו לבנות יהיו של חוזרים בתשובה.

קריאת הספר מושכת ומהנה. בספר כמה עלילות משנה: לימודי המשחק בבית צבי, משפחתו של אלבר והקשרים עימה, ההיקשרות לתנועת חב”ד ועלילת משנה העוסקת במעשים מגונים בחברה החרדית. זהו נושא חשוב, אך למרות שנושא זה מעסיק רבות את הגיבורה, הוא לא מגיע לכדי מיצוי ואינו יוצר שיא דרמטי (כפי שאולי היה מצופה מהתיאור בכריכת הספר), ובעיקר מביע את ההדחקה הקיימת בנושא. היה כדאי ליצור יותר דרמה,  קונפליקטים שהגיבורה חווה והחלטות מפתח שלה. נראה שרוב האירועים פשוט מתרחשים והגיבורה פסיבית למדי ומוכנה לקבל את כל מה שיקרה לה ופחות פועלת בעצמה לשינוי.

מבחינה ספרותית זהו חסרון מסוים, אבל אולי זה המצב. אמנם אנו מעדיפים גיבורים שלוקחים את עצמם בידיים וכל הזמן משנים את גורלם, אבל האם זה בכלל אפשרי? ואולי מספיקה הבחירה האחת של הגיבורה, הבחירה הקריטית של החזרה בתשובה והשלכת עולמה הישן מאחוריה תוך אימוץ אורח חיים דתי – שבת, כשרות, מקווה, כיסוי שיער, חינוך הילדים. בחירה שכבר ממילא משנה את הכל ולא משאירה כמעט כוחות לבחירות נוספות. ואולי אלו מצוקות היום-יום שאינן שייכות דווקא למגזר החרדי, שפחות מאפשרות להרים את הראש אלא מכריחות אותנו להתעסק בציפה על המים, ואולי זו אמירה מכוונת שהכל בידי שמים, אמירה המופיעה בספר כמה וכמה פעמים.

נדגיש שוב את מעלתו של הספר ביצירת החיבור והקשרים בין המגזרים בחברה תוך כדי תיאור מעניין של מגזרים אלו. הספר בפירוש מיועד לקוראים חילוניים ואל להם לחשוש מקריאת הספר. לא יגידו להם בכל פרק כמה העולם החילוני ריק וגרוע וכמה העולם החרדי טוב. נהפוך הוא, לא חסרה ביקורת, עדינה יותר או פחות, על העולם החרדי. החל מביקורת על הספרות שלו (ספרות לא תורנית שמיועדת אך ורק לנשים) ועד ביקורת על אפלייה. גם צדדיה החיוביים של החברה – העזרה ההדדית, הפשטות וההסתפקות במועט, חשיבות ערכי המשפחה מוצגים.  הקוראים יגלו עולם שקרוב אליהם (בכל זאת סיטי) אך פחות מוכר, על יתרונותיו וחסרונותיו, בוודאי מבט מורכב יותר ממה שלרוב מוצג בתקשורת, וגיבורה שאפשר להזדהות איתה.

לפני ואחרי בבני ברק סיטי - כריכת הספר

לפני ואחרי בבני ברק סיטי

לפני ואחרי בבני ברק סיטי
אביטל ז’נט קשת
ידיעות ספרים – 2015

פתיחת הספר באדיבות ההוצאה

Download (PDF, 361KB)

מגב הספר

 זהו סיפורה מרטיט הלב של ליאה, שחקנית לשעבר, החוזרת בתשובה יחד עם בעלה ובנותיה ומפלסת לעצמה חיים חדשים בעיר בני ברק. תוך כדי חיפושים אחרי ילדה אחת, שגורלה נקשר בה, היא מגלה לא רק שרשרת מסירה נשית, אלא גם את עקבות הילדה שהיתה היא עצמה.

בטון חשוף וישיר, בקול שכולו אמת, פותחת אביטל ז’נט קֶשת צוהר אל חייהם של החוזרים בתשובה שעולמם היטלטל ונברא מחדש. חיי משפחה אמוניים, זיכרונות עבר מעולם נטול כבלים של דת וכנפיים של גאולה – אלה הם חומרי החיים המסקרנים ושובי הלב של ספר זה, שאינו פוסח על קשיי היום-יום וקשיי הפרנסה, ועל משאם הכבד של המצוות והעוֹל לצד שמחות קטנות שבין קודש לחוֹל.

מעולם לא תואר מרקם החיים הישראלי במרחב העירוני החרדי באומץ רב כל כך. לפני ואחרי בבני ברק סיטי מזמין אותנו להכיר מקרוב את מאפייניו של הגורל הנשי בחברה הדתית על קהילותיה וחסידויותיה השונות. מבט בוחן זה, הקולט גם את הנסתר מן העין, מציג באור חדש גם את החברה החילונית שסברנו שאנו מכירים.

מצעד האביב

הספר מצעד האביב מכנס מבחר סיפורי ילדים של סופרים ותיקים שטרם יצאו עד כה בספר. הסיפורים נושאים ניחוח נוסטלגי, גם בסיפורים עצמם ובסגנון הכתיבה, גם באיורים ואפילו בעיצוב והטיפוגרפיה.

כל הסיפורים בנושאי טבע: בעלי חיים, פרחים, עונות השנה. הקרא על הצב שרה לעשות מרוץ כמו סב סבו שניצח את הארנב, אך לאחר שלא מצא עם מי להתחרות, היה צריך להתחרות בחורף. נקרא על הסנאית והינשוף שבגלל שעות הפעילות השונות שלהם לא ממש הצליחו להסתדר על עץ אחד ועוד. הספר מתאים לילדים בגיל ראשית קריאה (כיתות א’-ב’) ומלווה באיורים של תומר זית (כמה השם מתאים לספר!).

הנה שני עמודים לדוגמה:

מצעד האביב עמוד לדוגמה

מצעד האביב

מצעד האביב - עמוד לדוגמה

מצעד האביב

מצעד האביב - כריכת הספר

מצעד האביב

מצעד האביב
אסופת סיפורים מאת נורית יובל, חנה בר, מיכאל דשא, ליאורה כרמלי, לבנה מושון, רות ריכטר ואירית שושני
איורים: תומר זית
דני ספרים 2015

 

 

 

מחשב אהבה מחדש – מעין סקירה

אני עוקב אחרי אלכס אפשטיין בפיסבוק במשך זמן מה ומפעם לפעם הוא מפרסם אחד מסיפוריו הקצרים. הסיפורים הם מילים בודדות. עשרה משפטים הם כבר סיפור ארוך. לפעמים נראה שחלק מהמשפטים כלל לא מתקשרים אחד לשני. וזה כל הקסם, כי לכתוב כל כך בקצרה אבל להשאיר אותך חושב במשך זמן ארוך על מה שנכתב ומנסה לפענח את המשמעויות השונות, היא אומנות  ואפשטיין הוא אמן.

ספרו “מחשב אהבה מחדש” מרכז הרבה סיפורים כאלו והוא נמכר בפורמט דיגיטלי בלבד. הקובץ פתוח אצלי בדפדפן בקביעות ופעם ביום אני מציץ בו לכמה דקות ונהנה כל פעם מחדש.

הנה דוגמה ארוכה:

איך כמעט הפכתי למיליונר

אתמול (או שלשום, לא הפרטים הקטנים חשובים כאן) כתבתי מכתב – מנוסח להפליא, אם יורשה לי להעיד על עיסתי – לחברת תרופות גדולה. הצעתי שבמקום עלוני האזהרה המצורפים לחפיסות הגלולות להקלת כאבים, הם יצרפו סיפורים קצרצרים שלי. הרי ממילא לאף אחד אין כוח לקרוא את כל האותיות הקטנות האלה – בטח לא כשהראש מתפוצץ. לא חלף שבוע (או שבועיים, כששותים כל יום בקבוק וודקה הזמן רק רובץ על הנפש כמו חתול על החזה. אבל רגע, רגע, תיכף הוא יזנק קדימה) ומצאתי בתיבת הדואר מכתב מחברת התרופות. “מר אפשטיין הנכבד”, הם כתבו, “קראנו בעיון את הצעתך. לצערנו…” אחר כך הגיע איזה הסבר מפותל על מנהל התרופות, ניסויים בבני אדם, אחריות רפואית והשד יודע מה עוד. נהיה לי כאב ראש נורא רק מלקרוא את כל זה. תייקתי את המכתב בקלסר של “מכתבי סירוב שלא נקראו כראוי וחבל”, והלכתי (כבר לפני שנה, אם זכרוני אינו מטעה אותי) למלא לוטו.

שימו לב להערות הביניים המיותרות, לכאורה, תקראו בקפידה ותראו מה כל אחת מהם תורמת בדרכה לסיפור. כמובן לפי הבנתכם שאולי תהיה שונה מאד מכוונתו המקורית של אפשטיין, שאותה פרט אליו מי יודע.

הנה דוגמה קצרה:

זמן

לאחר מות הוריה, בשעה שסידרה את דירתם, מצאה בבויידם קלסר ובו ציור של ירח מחייך שציירה בילדותה. תחילה הוסיפה לו ספרות. ואז מחוגים.

שלוש שניות לקרוא ולחשוב על זה אפשר גם שעתיים ויותר. ולמה זו מעין סקירה? כי סיפורים כל כך קצרים, מרחב הפרשנות גדול כל כך ומשתנה מאדם לאדם ואפילו באותו אדם מיום ליום ומשעה לשעה.

הסיפורים הקצרים האלו שכל אחד מהם אינו יותר מעמוד (דיגיטלי) אך מהווה מיקרוקוסמוס מתאימים בול לפורמט דיגיטלי. לא ניסיתי לקרוא מטלפון נייד אולם אורכם הקצר של הסיפורים מבטיח שגם במכשירים אלו הקריאה תהיה נוחה. וגם המחיר אינו הווה בעיה, אלא ההפך – גורם מדרבן.  ואם תגמרו את כל הסיפורים ותרצו עוד? יש לאלכס אפשטיין עוד כמה ספרים כאלו (ועוד כמה “רגילים” שהתפרסמו בהוצאות שונות).

מחשב אהבה מחדש - כריכה

מחשב אהבה מחדש

מחשב אהבה מחדש
אלכס אפשטיין
הוצאות אינדיבוק 2013

 

אמנות החשיבה הצלולה – סקירה ופרק דוגמה

הספר אמנות החשיבה הצלולה מתאר חמישים כשלים קוגניטיביים נפוצים. טעויות שאנו עושים יום יום, חלקם שרידים מהעבר הרחוק, מתקופת FIGHT OR FLIGHT וכו’. לכל כשל מוקדש פרק קצר שיכול להיקרא בפני עצמו, עם הסברים ודוגמאות. למה אנחנו ממשיכים לקרוא ספר עד הסוף למרות שהוא משעמם אותנו (לא הספר הזה אבל לרוב כי כבר הגענו עד לאמצע וחבל להפסיק), למה  אם אבדנו כרטיס כניסה בדרך להצגה לא נקנה כרטיס חדש אבל אם אבדנו שטר נקנה את אותו כרטיס באשראי  (כשל ידוע המורכב למעשה ממספר כשלים שונים), למה אם משהו נראה לנו נדיר אנחנו בטוחים שהוא גם יקר? למה אנחנו מתרשמים מידוען שמוכר לנו מכונת קפה? למה אם כדור הרולטה נפל על אדום עשר פעמים ברציפות נהמר על שחור (ושאר כשלים שנובעים מבורות בסטטיסטיקה) ועוד ועוד. הספר הזכיר לי מאד חלקים מספר אחר שיצא לאחרונה בנושאים דומים , חשיבה חדה. יש השקה מסוימת בין הספרים אולם ככלל נראה שהם משלימים אחד את השני.

והנה כשל שקרה לי בזמן קריאת הספר. בארבעה ספרים שקראתי לאחרונה מוזכר שמו של נסים טלאב בצורה כזו או אחרת. איזה צירוף מקרים מדהים! סיכוי של אחד למיליון. מזל שבדיוק קראתי את פרק 24 ההכרחיות שבצירוף המקרים (הכרתי כשל זה כבר קודם. הזכרתו של טלאב נובעת מכך שאני קורא הרבה ספרים בנושאים אלו ובמקרה הם נקראו במקבץ. אם לא טלאב, אז היה משהו אחר משותף לכמה ספרים). דרך אגב טאלב כתב ספר בשם ברבור שחור ובינו לבין דובלי שהיו חברים קרובים מאד עבר חתול שחור (להקה שלמה) וטלאב מאשים את דובלי בפלגיאט! את הסיפור המעניין בפני עצמו תוכלו לקרוא בכתבה של נטע אחיטוב בהארץ או אצל דוד רוזנטל בוואלה)

קשה להילחם בכשלים אלו והשלב הראשון הוא דע את האויב. סביר להניח שעל רוב הכשלים שמעתם בפעם כזו או אחרת, שנתקלתם בהם בשמות שונים מעט, אבל הריכוז של כולם בספר אחד יעזור לנו להכיר אותם. ההתמודדות היא כבר סיפור מסובך הרבה יותר. לעתים גם כשמכירים את הכשל ההתנהגות מושרשת כל כך שנופלים בו שוב ושוב. מה לעשות? לחשוב ולחשוב עוד פעם. להישאר רציונליים. להתגבר על הרגשת חוסר הנעימות (אותה אנשי מכירות למשל יודעים לנצל מצוין), לדחות החלטות חשובות ולא לבצע אותן בין רגע (בטח אם הן קשורות לקנייה של יחידת נופש במאדים) אלא ללכת לישון עליהן וגם להאמין קצת פחות בעצמכם. רוב האנשים בטוחים שאם הם הצליחו סימן שהם טובים ונוטים ליחס את כישלונותיהם למזל הרע. אבל בפועל הרבה פעמים זה דווקא ההפך. אנחנו טועים כל הזמן, אם הצלחנו, היה לנו מזל. תזכרו את זה. ותמיד תגרמו לסוכן המכירות לחשוב שאתם שונאים אותו שנאת מוות. זה ישתלם. ויש גם אפליקציה לאנדרואיד שתזכיר לכם לפני כל החלטה את ההטיות והכשלים שאתם יכולים ליפול בהם.

באדיבות ההוצאה – פרק 21 לדוגמה:
פחות זה יותר
פרדוקס הבחירה (The Paradox of Choice)

אחותי ובעלה קנו לפני כמה זמן בית לא גמור. מאז, אנחנו לא מדברים על שום דבר אחר. נושא השיחה היחיד בחודשיים האחרונים היה המרצפות לחדר האמבטיה, קרמיקה, גרניט, שיש, מתכת, אבן, עץ, זכוכית, וכל סוג למינציה שידוע לאדם. מעט מאוד פעמים ראיתי את אחותי מתייסרת ככה. “יש פשוט יותר מדי מה לבחור” היא פלטה, הרימה ידיים לאוויר מרוב ייאוש, וחזרה לבן זוגה הצמוד: קטלוג המרצפות.
בדקתי ומצאתי שהסופרמרקט השכונתי שלי מחזיק מגוון של 48 יוגורטים, 134 סוגי יינות אדומים, 64 מוצרי ניקוי שונים, ומצאי כולל בסך 30 אלף פריטים. באמזון, חנות הספרים האינטרנטית, יש שני מיליון כותרי ספרים זמינים. האנשים בימינו מופצצים באפשרויות, למשל, מאות סוגי הפרעות נפשיות, אלפי משלחי יד שונים, מספר גדול אפילו יותר של יעדי חופשה, ומיגוון אינסופי של סגנונות חיים. מעולם לא היו כל כך הרבה ברירות.
כשהייתי צעיר, היו לנו שלושה סוגי יוגורט, שלושה ערוצי טלוויזיה, שתי כנסיות, שני סוגי גבינה (עדינה או חזקה), סוג אחד של דג (דג השֶמֶך, פוֹרֶל) וטלפון אחד, שסיפק הדואר השווייצרי. הקופסה השחורה עם החוגה שימשה רק לשיחות טלפון ולא לשום מטרה אחרת, וזה היה בסדר גמור מבחינתנו. לעומת זה, כל מי שנכנס היום לחנות טלפונים מסתכן להישטף במבול של חברות, דגמים, ואפשרויות התחברות.
עם זאת, הבחירה היא קנה המידה של ההתקדמות. היא זו שמפרידה בינינו לבין כלכלות מתוכננות מלמעלה ותקופת האבן. נכון, השפע גורם לכם להסתחרר מהתרגשות, אבל יש גבול. כאשר שפע הבחירות הוא מעל ומעֵבר, הוא הורס את איכות החיים. המונח הטכני לכך הוא פרדוקס הבחירה.
הפסיכולוג בּארי שוַורץ, בספרו עם הכותרת הזאת, מסביר את הסיבה לכך. ראשית, מבחר גדול מוביל לשיתוק פנימי. כדי לבחון את הטענה הזאת, סופרמרקט הציב דוכן שבו הלקוחות יכלו לבדוק 24 סוגי ג’לי. הם יכלו לטעום כמה שהם רוצים, ואחר כך לקנות אותם בהנחה. אותו הניסוי נערך גם למחרת, אבל עם שישה טעמים בלבד. התוצאה? ביום השני נמכר פי עשרה יותר ג’לי. למה? כשהמבחר היה כל כך רחב, הלקוחות לא יכלו להחליט, אז הם לא קנו דבר. הניסוי נערך שוב עוד כמה פעמים ועם מוצרים שונים. התוצאות היו תמיד זהות.
שנית, מבחר רחב יותר מוביל להחלטות אומללות יותר. אם תשאלו צעירים מה חשוב בבן זוג לחיים, הם ישפכו את כל התכונות הרגילות: אינטליגנציה, נימוסים טובים, חום, יכולת הקשבה, חוש הומור, ומשיכה פיזית. אבל האם בפועל הם לוקחים בחשבון את הקריטריונים האלה כשהם בוחרים מישהו? בעבר, צעיר מכפר בגודל ממוצע היה יכול לבחור מבין אולי 20 צעירות באותו גיל, שאיתן הלך לבית הספר. הוא הכיר את המשפחות שלהן ולהפך, מה שהביא להחלטה שהיתה מבוססת על כמה מאפיינים ידועים היטב. בימינו, תקופה של פגישות דרך האינטרנט, עומדים לבחירתנו מיליוני בני זוג פוטנציאליים. הוכח שהלחץ הנגרם בגלל הגיווּן המהמם הזה הוא כה גדול, עד שהמוח הזכרי מצמצם את ההחלטה לקריטריון אחד בלבד: משיכה פיזית. אתם כבר יודעים את תוצאות תהליך הבחירה הזה – אולי אפילו מהתנסות אישית.
לבסוף, מבחר גדול מביא לאי שביעות רצון. איך אתם יכולים להיות בטוחים שאתם עושים את הבחירה הנכונה בזמן שמאתיים אפשרויות סובבות ומבלבלות אתכם? התשובה היא: אתם לא יכולים. ככל שיש לכם יותר אפשרויות, כך אתם פחות בטוחים, ולכן לא מרוצים אחרי כן.
אז מה אתם יכולים לעשות? תחשבו בתשומת לב על מה שאתם רוצים לפני שאתם בוחנים הצעות שונות. תכתבו לעצמכם את הקריטריונים האלה ותיצמדו אליהם בקפידה. כמו כן, רצוי שתבינו שלעולם לא תוכלו לעשות החלטה מושלמת. בהתחשב במבול האפשרויות, החתירה לכך היא צורה של פֶּרְפֶקְצְיוניזם אי רציונלי. במקום זה, תלמדו לחיות עם בחירה “טובה”. כן, אפילו אם מדובר בבן זוג לחיים. אתם לא מוכנים להתפשר על פחות מהטוב ביותר? בתקופה הזאת של גיווּן אינסופי, ההפך הוא הנכון: “מספיק טוב” הוא המצב האופטימלי החדש (כמובן, לא בשבילכם ובשבילי).

אמנות החשיבה הצלולה - כריכת הספר

אמנות החשיבה הצלולה

אמנות החשיבה הצלולה
רולף דובלי
מאנגלית: שמעון בוזגלו
ספרי עליית הגג וידיעות ספרים 2015 (במקור  Die Kunst des klaren Denkens 2011)

מגב הספר

כולנו סובלים מהטיות קוגניטיביות, טעויות פשוטות בתהליכי החשיבה וקבלת ההחלטות שלנו. אבל אם נדע כיצד לזהות את הטעויות וההטיות האלו נוכל להימנע מהן ונקבל החלטות טובות יותר. אמנות החשיבה הצלולה הוא מדריך מעשי לכל מי שרוצה לשפר את קבלת ההחלטות שלו ולנהל את חייו בצורה טובה יותר.

רוֹלְף דוֹבֶּלי, יזם וסופר, מזקק מחקרים מתחומים כגון כלכלה התנהגותית, פסיכולוגיה, נוירולוגיה ועוד, והוא מראה לנו שכדי לחיות חיים משגשגים ושמחים יותר אנחנו לא זקוקים לרעיונות מתוחכמים, או לגדג’טים נוצצים וחדשים יותר, ואפילו לא לאנרגיות ומרץ יוצאי דופן. אנחנו רק צריכים להיות פחות אי-רציונליים.

אמנות החשיבה הצלולה הוא ספר בהיר, פשוט, מלא הפתעות, והוא ישנה את הדרך שבה אתם חושבים ויהפוך לחלוטין את דרך קבלת ההחלטות שלכם – בבית, בעבודה, בכל יום. עם דוגמאות כגון מדוע אסור לכם לקבל משקה חינם, או למה אתם צריכים לצאת מסרט שאתם לא אוהבים או מדוע אתם לא צריכים לראות חדשות – אמנות החשיבה הצלולה יעזור לכם להגיע – כמעט תמיד – להחלטה הנכונה.

אמנות החשיבה הצלולה הוא רב מכר ענק במדינות רבות, ולאחרונה אף הושקה אפליקצית קבלת החלטות בשם זה.