באמת ובאהבה

הספר “באמת ובאהבה” מסכם סדרת הרצאות שנמשכה כשנתיים בנושאים שונים בתורת החסידות  לזכרו של ר’ חיים ישראל מרדכי שפיגל. הפרוייקט המשותף לבני המשפחה, לאבי רט, ולהוצאת ידיעות הבשיל לספר מאיר עיניים המהווה מבוא מצוין לגדולי החסידות. איני שייך לזרם החסידות והידע שלי בנושא אינו רב. מסיבה זו הספר התאים לי מאד ונתן מבוא רחב ובהיר על עולם החסידות, עשה לי “סדר” באישים השונים זמני ומקומות פעילותם.

עיקרו של הספר נכתב על ידיד אבי רט, שגם העביר את מרבית ההרצאות, וחברו עליו רבנים וחוקרים, איש איש בתחום התמחותו. תחום החסידות הוא רחב מאד. על כל אישיות המוזכרת בספר נכתבו ספרים רבים וגם על הספרים של כל הרבנים אפשר לכתוב וללמוד במשך תקופות חיים שלמות. מכאן נובע שאין אפשרות לכתוב את הכל בספר אחד ויש לבצע בחירות.

הבחירה המבוצעת בספר היא מוצלחת מאד לטעמי ומאפשרת קריאה שלו על ידי קהלים רבים. בוודאי שכל מי שמתעניין בחסידות ישמח להחזיק עותק בידו, אולם הספר מתאים לדעתי גם לאנשים הרחוקים בהשקפתם מהחסידות וגם לציבור החילוני והכללי המעוניין לדעת וללמוד, בבחינת קורס מבוא בסיסי, או חסידות 101, שלאחריו יוכל הקורא להמשיך ולהעמיק כפי בחירתו. הספר מתאים מאד גם למתנות בר או בת מצווה. לצערי לא מופיעה בספר ביבליוגרפיה או ריכוז של ספרים נוספים בנושא, שהייתה עוזרת לקוראים המעונינים להעמיק.

כל פרק בספר פותח בדף פתיחה המכיל מפה קטנה המראה את איזור פעילותו של הרב המדובר. מפות אלו מסייעות מאד וטוב שהן מופיעות בכל פרק מחדש ולא רק בפתיחה. בדף גם מפורטות שושלת הרבנים (הורים או מורים) המגיעים לאותה אישיות, שנות פעילותו, ספריו המרכזיים ועוד מעט מידע. בפרקי הספר עצמם יש מעט חזרות. הדב רמובן אם נזכור שמדובר בסדרת הרצאות שכל אחת עומדת בפני עצמה. כך גם פרקי הספר. לי חזרות אלו לא הפריעו, אלא דווקא ההפך, סייעו לי בכל פעם למקם את האישיות במרחב ובזמן של פעילותה. לכל דמות מרכזית מוקדשים לרוב שני פרקים. הפרק הראשון הוא סקירת הדמות ופעולה והפרק השני הוא פרק עיוני יותר. אולם אין מה לחשוש גם הפרקים העיוניים הם בהירים וברורים. נהנתי מאד מקריאת הספר שמצליח להיות רחב יריעה ומעמיק במידה הדרושה.

באמת ובאהבה - כריכת הספר

באמת ובאהבה

באמת ובאהבה
אבי רט בשיתוף רבנים וחוקרים
על גדולי החסידות, עולמם ותורתם
ידיעות ספרים 2015

פרק לדוגמה

מגב הספר

דברים הרבה הביאה תנועת החסידות לעולם – שמחה ודבקות, תקווה ותפילה, חסד וערבות הדדית, אמונה וריקוד, פשטות ותמימות ועוד, אך דומה שמעל כולם מרחפות שתי מילים הכוללות בתוכן את הכול – אמת ואהבה.

אחת התמורות המרכזיות של החסידות היתה בהעברת מרכז הכובד בעבודת ה’ מהיראה אל האהבה. לא עוד מציאות חיים מפחידה ומלאת קדרות ועצבות, אלא חיים שלמים ומלאי חדווה, יצירה וצבע, חיים של נתינה ודבקות – חיים של אהבה. אהבה זו באה במקביל לתביעה גדולה –החתירה לאמת. אמת אמונית פנימית ועמוקה, שבצדה אמת משפחתית, חברתית וקהילתית. זוהי תורת החסידות על רגל אחת.

באמת ובאהבה הוא ספר יסוד על עולמה המופלא של החסידות. הוא משלב היסטוריה והגות, סיפורי רקע מהעיירה בצד העמקה ברעיונות הפילוסופיים והחברתיים של התנועה ששינתה את פני היהדות במאתיים השנים האחרונות.

באמת ובאהבה הוא פרויקט משותף של הסופר ואיש החינוך אבי רט עם רבנים וחוקרים, המאיר את עברה, עולמה ותורתה של תנועת החסידות, את הדמויות והזרמים המרכזיים שבה ואת זיקתם למעגלי החיים היהודיים הפרטיים, הקהילתיים והלאומיים

הבלתי נראים

האם אפשר לעזוב אי? לא בטוח. אולי התרגלנו מדי למותחנים הסקנדינביים הבנויים בקצב מסחרר ועם רמות גדושות במיוחד של אלימות, כך שטוב לגלות שיש גם ספרות נינוחה יותר. משפחה אחת על אי קטן בנורווגיה בתחילת המאה העשרים. רחוק מהרעש וההמולה של העיר. רחוק מכל הקידמה הטכנולוגית ואפילו רחוק מאירועי המלחמה. מנסים רק לשרוד ובקושי.

קשים החיים על האי, חצי קילומטר רבוע שטחו הכולל. וכל אי הוא עולם ומלואו והאי מספק את כל הצרכים. ירקות, מעט חיות משק, רציף קטן אליו עוגנת הספינה ומה שהים מביא אוכלים או משתמשים. במציאות זו גדלה אינגריד והזמנים עוברים. חורף ארוך אחרי קיץ ועוד חורף ארוך ועוד קיץ, והחיים מתקדמים בקצב שלהם.

ומה קורה יתהה הקורא? כמעט כלום והכל. אנו חיים מאה שנים אחרי הספר בקצב חיים שונה לחלוטין. מבחינה זו מיעוט האירועים המתרחשים באי שייכים לעידן ולמקומות אחרים. כך למשל מתקבלת ידיעה באביב שהחורף עבר בשלום, לא קרה דבר, איש לא נולד ואיש לא מת. לאנשים החיים באי דרישות מועטות. שיהיה מה לאכול, ושיהיה מקום יבש וחם. אין עלילת מתח סוערת, יהיו כאלו שיגידו שאין עלילה כלל, אבל הספר אינו סטטי אלא נמצא בתנועה מתמדת, איטית מאד אך יציבה. הדמויות מתפתחות והדילמה האם לעזוב את האי והאם בכלל אפשר לעזוב את האי צצה ועולה. אין תשובה ברורה בסוף הספר. יש להניח שכיום גם באיים רחוקים אלו החיים עצמם כבר שונים בהרבה. מי שמחפש הצצה למקומות רחוקים ולחיים של פעם, יהנה מהספר. גם מי שמעוניין בקצת אסקפיזם ובהורדת הילוך, ימצא עניין בספר. קר וגשום באיי נורבווגיה ואולי המקום המתאים ביותר לקריאת הספר הינו באיזה מאהל מדברי דווקא, באזורים של ישראל שגם בהם ניתן, עדיין, לעצור מעט את הזמן.

 

הבלתי נראים - כריכת הספר

הבלתי נראים

הבלתי נראים
רוי יעקבסון
מנורווגית: דנה כספי
הוצאת כתר 2015 (2013 במקור)

מגב הספר

“איש אינו יכול לעזוב אי, אי הוא יקום בזעיר אנפין, יקום בו הכוכבים ישנים בעשב תחת השלג.”
אינגריד גדלה באי קטן וסחוף רוחות עם הוריה מריה והנס, סבא מרטין והדודה בַּרבּרוּ, שהיא “לא לגמרי כמו כולם”. עונות השנה ואיתני הטבע מזמנים מאבק מתמיד ותושייה. אלה ימיה הראשונים של המאה העשרים, והקִדמה מתחילה לחדור גם לאיים הנידחים של צפון נורווגיה.
הבלתי נראים מלווה את המשפחה הקטנה בניצחונות ובמפלות של החיים, באובדן ופרידות ובמפגשים מפתיעים, שמשנים את פני המשפחה. מי שהיתה ילדה קטנה שיצאה עם אביה בסירה אל הים לומדת לקחת את המשוטים לידיה.
בהבלתי נראים חוזר הסופר הנורווגי רוֹי יַקוֹבּסֶן אל שורשיו שלו ושל רבים מבני ארצו שמוצאם באותם איים זעירים בצפון, באותו עולם שנעלם זה כבר. כמו בספרו המצליח “ילדת פלא”, יקובסן מתאר את חייהם של אינגריד והסובבים אותה בעדינות רגישה ופיוטית, שכמו הים נושאת בחובה הפתעות וסערות.
רוי יקובסן נולד ב-1954 באוסלו ומתגורר בה גם היום. הוא זוכה פרס המבקרים הנורווגי, וספריו היו מועמדים לפרסים רבים נוספים.

סליחות מבוארות – נפש מרדכי

הרב אלי ליפשיץ ור’ אהרן גלצר חברו ליצירת מהדורה חדשה של  סליחות מבוארות העונה על צורך אקוטי בציבור הדתי אשכנזי. פיוטי הסליחות הם פיוטים קשים ולא תמיד מובנים לקורא של ימינו. העברית לא אותה עברית. הטיות שונות ומשונות של מילים, ואזכור מילה בודדת מתוך פסוק האמורה לרמז על כל תוכנו. בתפילות הימים הנוראים עצמם הפיוטים מזמן נדחקו לפונט קטנטן או לסוף המחזור, אולם בתפילות הסליחות הם נאמרים, פעמים רבות בחטף, ללא הבנה ומספקת (ובפרט בסליחות לערב ראש השנה).

אז יהיו כאלו שיגידו, באים קוראים הולכים, ויהיו כאלו שיגידו, אם אתה לא מבין אז תשב לפני ותלמד, אולם הכמות העצומה של הסליחות לא מאפשרת לרוב האנשים לשבת וללמוד את כולן לפני אמירת הסליחות. בהחלט רצוי להתכונן לימים הנוראים בלימוד של חלק מהפיוטים אבל המשימה עצומה ורוב האנשים יראו את הסליחות פעם אחת בלבד בשעת אמירתן.

ספרו החדש של גלצר נותן מענה לצורך הן בפירוש המילים עצמן, הן בתיאור הכוונה מאחורי המילים והן בפתיחת הפסוקים המפנה למקור המלא. העיצוב ברור מאד, האותיות בגודל נוח ואין צורך בדילוגים. מי שירצה לשבת מראש יכול ללמוד את המבואות לספר ואת כל הסליחות בלימוד איטי ומסודר ומי שירצה יוכל להשתמש בספר בשעת הסליחות עצמן ולעיין תוך כדי בפירושים באופן מהיר. רעיון יפה הוא ללמוד מדי ערב לעומק את אחת הסליחות שיופיעו למחרת.

המבואות לספר נכתבו על ידי הרב אלי ליפשיץ האחראי על המהדורה כולה. הבאור וענייני הלשון נכתבת ע”י ר’ אהרן גלצר. הספר בהוצאת מכון “תורת אמך” מעלה אדומים.

סליחות דוגמה

סליחות דוגמה

 

באתר הספר תוכלו להתרשם מדוגמאות רבות מאד ומהמבואות לספר.

שיר לאיזי ברדלי

הוצאת סנדיק עברה טלטלות מרובות בחודשים האחרונים . רק כשבועיים אחרי שנתתי סקירה מקדמית על ספר שיצא לקראת סוף השנה (הפרדס – לארי טרמבולה), הודיע שי על הקפאת פעילות ההוצאה. קמפיין הדסטרט מוצלח הצליח לסייע לחזרה למסלול והספר הראשון שיוצא אחריו הוא “שיר לאיזי ברדלי” מאת קריס בריי ובתרגומו של שי עצמו. התוצאה הסופית מצוינת ואנו קבלנו ספר מעולה, סמוך מאד למועד הוצאתו בחו”ל ובהפקה מוקפדת כמיטב המסורת עם אחרית דבר מרחיבת מבט של ד”ר תומר פרסיקו.

אני אוהב ספרים שמלמדים אותי דברים חדשים במקרה הזה מדובר על אנשים מורמוניים. איאן וקלייר הם זוג מורמונים החיים באנגליה במסגרת קהילה קטנה למדי של מורמונים. על המורמונים לא ידעתי כמעט כלום והספר פותח צוהר לאמונה זו. איאן הוא מורמוני מלידה אולם קלייר היא “חוזרת בתשובה”. היא התאהבה באיאן ואימצה את דתו תוך שהיא לומדת לאט לאט, בעיקר מחמותה, את עיקרי הדת. היא זוכרת היטב את חייה הישנים ולפעמים הייתה רוצה קצת לחזור אליהם. לפנק את עצמה, בעגילים או תספורת. אמנם איאן לא אומר לה שאסור לה לקנות אבל הוא ממליץ לחסוך. ואם יש כסף עודף לתת לתרומות לכנסייה. כנראה כבר הבנתם שתא משפחתי מורמוני הוא תא מאד פטריארכלי ומקומה של האשה הוא מאחורי הקלעים. לזוג ארבעה ילדים. ציפי (ציפורה) בת ה-16, אלמה (על שם גיבור מורמוני) בן ה-14, ג’ייקוב שחוגג יום הולדת 7 בתחילת הספר ואיזי (איזבל) בת ה-4. חינוך הילדים מציב אתגר. הקהילה קטנה ולכן הילדים לומדים בבתי ספר רגילים ונחשפים לאמונות אחרות (או חוסר אמונות). הדבר יוצר מתחים מרובים בין הילדים להוריהם. ציפי בת ה-16 מתבגרת טיפוסית ועוסקת במחשבות על בנים, אבל קשר עם בנים אינו אפשרי עד החתונה. ואמנם מצפים מבנות המורמונים להתחתן מהר ולהוליד הרבה ילדים, ואפילו בגיל 16 עורכים מעין טקס חתונה לכל הבנות כהכנה לדבר האמיתי. אלמה פחות מתחבר לדת ואוהב בעיקר כדורגל, הוא אפילו שיחק בקבוצת נוער, אבל איאן אוסר עליו להמשיך כי כדורגל זה בזבוז זמן (ותזכירו לי לספר לסופרת את ההגדרה של לייבוביץ לכדורגל) והוא צריך להכין את עצמו למסע ולשליחות, חובה מורמונית של כל בוגר בקהילה. בכלל איאן אוסר הרבה דברים. מוזיקה למשל היא בזבוז זמן ובאוטו שלו יש רק דיסק אחד של מקהלת המשכן ורק לדיסק זה מקשיבים. ג’ייקוב רוצה מאד להאמין ולרצות את הוריו רק שאינו יודע תמיד איך ואיזי עדיין קטנה. איאן משמש כבישוף של הקהילה כל מעייניו נתונים לצרות הקהילה והרבה פעמים הדבר בא על חשבון המשפחה. מבחינתו של איאן זה מצוין. ההקרבה שהוא מקריב תזכה אותו בזכויות רבות. הוא מנסה להסביר למשפחה שגם אותם ההקרבה תזכה, אולם מבחינת קלייר והילדים זו בעיה רצינית והקונפליקט פוצח מיד בתחילת הספר.

הערה: מקהלת המשכן המורמונית נהדרת. הנה שיר פחות אופייני לרפרטואר שלהם. הקשיבו תוך כדי הקריאה

אסון במשפחה גורם להתנגשות באמונות ובדעות וכל אחד מבני הבית מגיב אחרת. קלייר נהיית אפאטית ולא מסוגלת לעשות כלום, אולי אפילו מתחרטת לגמרי על שנכנסה לדת, איאן מאמין שהכול בסדר ומתישהו זה יעבור. לא אחת מתחשק לנו להיכנס לספר ולטלטל קצת את שניהם, כל אחד בכיון אחר. מי שלוקח את עצמם בידיים הם דווקא הילדים המקסימים שמנסים אפשרויות שונות הכוללות בדיקת גבולות התנהגות ויציאה מהם. הספר מתאר את כל ההתמודדויות האלו, דמות דמות בדרכה. דילמות רבות מופיעות. איאן תמיד מחנך את ילדיו שאסור לשקר אולם כאשר ג’ייקוב “תופס” אותו בשקר לבן, נאלץ איאן להודות כי לפעמים אפשר להגיד דברים לא נכונים. כמו כן הוא נאלץ להתמודד עם העובדה שהוא אינו רובוט ושגם לו לפעמים יש צרכים שאולי מתנגשים עם צרכי הקהילה והמשפחה. בעקבות רגעים כאלו ואחרים נפתחים אצל כל הדמויות כיווני חשיבה חדשה והם לומדים ומגלים על עצמם דברים לתוך בחינת אמונתם.

הסופרת עצמה היא מורמונית שעזבה את הדת, אבל היא אינה משתמשת בספר לסגירת חשבונות עם הדת. קריאת הספר גורמת לתהות לגבי אמונתך שלך (יהודי דתי במקרה שלי). אמונה ודת למרות שיש בה הגבלות, אינה אמורה רק להגביל אותך ולהפריע לך, ולא פלא שמי שחש כך עוזב אותה. אמונה אמורה לעזור לך לחיות בצורה טובה יותר, אולם לא די באמונה שאם תאמין החיים שלך יהיו טובים יותר, ואולי כאן הטעות הבסיסית של איאן אותה הוא מבין לקראת סוף הספר כאשר אנו נפרדים מהמשפחה ומאחלים לה שתצליח להתאושש.

קראו את ההקדמה לספר באתר ההוצאה

שיר לאיזי ברדלי - כריכת הספר

שיר לאיזי ברדלי

שיר לאיזי ברדלי

קריס בריי
מאגנלית שי סנדיק
סנדיק ספרים 2015 (במקור 2014)

מגב הספר
“כל אחד יכול להיות אמיץ לחמש דקות או לשעה-שעתיים. האומץ שאף אחד לא מדבר עליו הוא האומץ הכי קשה בעולם. לקום בבוקר למרות שאתה מעדיף למות, זה נקרא אומץ.” משפחת ברדלי היא בדרך כלל משפחה מורמונית רגילה, מלאת שמחה וחדורת אמונה. אך כאשר עולמה חרב עליה עקב אסון משפחתי, הקרקע היציבה מתחילה להישמט תחת רגליה וחיי בני המשפחה מתחילים להסתחרר.

שיר לאיזי ברדלי הוא רומן מרגש, מצחיק ומטלטל על ספק ואמונה, על ניסים וצירופי מקרים ועל משפחה שתעשה הכול כדי להישאר יחד.
“אינני זוכר מתי רומן סחף אותי לחלוטין כמו שיר לאיזי ברדלי. הרגשתי כאילו חבר ותיק מספר לי את הסיפור, כאילו אני מכיר את הדמויות מקרוב”, הטיימס
קריס בריי גדלה במשפחה מורמונית אדוקה. בראשית שנות השלושים לחייה, היא עזבה את הדת וסיימה תואר שני בכתיבה יוצרת. אסופת הסיפורים פרי עטה, Sweet Home, זכתה בפרס סקוט. שיר לאיזי ברדלי, רומן הביכורים שלה, נבחר לאחד הספרים הטובים ביותר בבריטניה לשנת 2014, היה מועמד לפרס קוסטה לרומן ביכורים, וזכה בפרס מועדון הסופרים של לונדון לרומן הביכורים הטוב ביותר לשנת 2015. קריס בריי מתגוררת כיום בסאות’פורט שבאנגליה עם בעלה וארבעת ילדיה.  

 

 

כעלה נידף

איזה תענוג לגלות יצירה ישנה שלא הכרת וכמו יין המשתבח עם הזמן נשארה טובה ורעננה כשהייתה. אם כבר קראתם בוודאי תסכימו ואם טרם קראתם אני מקנא בכם שכן צפויה לכם חוויה. כל מילה ממה שכתבה יוכי ברנדס בהמלצה המופיעה על הכריכה, המלצות מהן אני לרוב נזהר, נכונה: “מרגש? מחכים? מרתק? מהפכני? פוקח עיניים? הכל נכון אבל הוא הרבה יותר מזה”.

הספר כעלה נידף ראה אור בשנת 1939 ומספר בצורה חופשית, מאד, את סיפורו של רבי אלישע בן אבויה – אחר! אותה דמות שנכנסה לפרדס וקיצצה בנטיעות.

הסיפור ידוע ומוכר וניגש ישר לאחד מרגעי השיא המתואר בצורה חיה כל כך:

“בשולי הגינה, במורד מדרון ארוך של עשב, חגו איכר וילד למרגלותיו של עץ גבוה ובודד. “הבא לי גוזלות בני,” אמר האיש בקול שהגיע לאוזני החכמים רק קלושות, “והקפד לשלח את האם”. אחד החכמים התנער מהטרנס ההיפנוטי. “הילד הזה יאריך ימים”, מלמל בבדיחות הדעת… ואז ניצפה צווחת דקה את הדממה. גוף פשוט אברים צנח מטה…

בבת אחת ידע אלישע את התשובה לשאלה שמעודו לא העז לעמוד בפניה. שלילה עצומה התגבשה בו. מסווה התרמית התפוגג אל מול עיניו. האמונה היחידה שעדיין דבק בה התפוררה כמו כל האחרות. המיתר הדק האחרון שקשר אותו על עמו נקרע. וכשהמשיכו החכמים לדבר, מילותיהם מזמזמות כזבובים, גאתה בחילה באלישע. הוא לא יכול עוד לשאת את עיוורונם המכוון, ובייאוש צונן השתיק אותם. “הכול שקר,” אמר בשקט נוראי. “אין שכר. אין דין. אין דיין. כי אין אלוהים.” הרוח נשבה מהים על פני החכמים מוכות האימה. השמש, שהתבוססה זמן רב כל כך בדמה, גוועה לאטה.”

איזה תיאור מצמרר ונפלא בספר שהוא רומן מושלם. שטיינברג מעלה שאלות אמונה קשות ונוקבות ומנסה לשחזר את מסעו של אלישע, מילדותו היתומה מהאם, מלימודי החוכמות היווניות בהוראת אביו שגם התנתק מעט מהיהדות, התייתמות מאב וחזרתו ליהדות בעקבות דודו, לימודיו אצל רבי יהושע, הסמכתו לרב וקבלתו כחבר בסנהדרין וידידותו עם תלמידו רבי מאיר. אלישע הגיע למעלה הגבוהה ביותר האפשרית ומשם הנפילה ארוכה וכואבת עד שזכה בתואר המפוקפק “אחר” ובחוסר האפשרות לחזור בתשובה – שובו בנים שובבים חוץ מאחר. התיאורים אינם היסטוריים ולעתים אפילו סותרים את המקורות אבל חלקם אולי היו יכולים להיות. חבורתו של אלישע היא חבורת החכמים שנכנסו לפרדס הכוללת גם את רבי עקיבא שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא. אצל שטיינברג אין כניסה זו אירוע חד פעמי. זהו מסע של שנים בו ניסו החכמים לרדת לשורשה של האמונה ולנסות להוכיח אותה. כל חכם חקר צד אחד ובפגישות ביניהם הם ליבנו את מסקנותיהם. התוצאות לא הגיעו במהרה  אלא לאחר שנים של ספקות, חבטות וייסורים. מכל החכמים רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, כאשר אמונתו רק התחזקה, עד שמת מוות נורא בייסורים בימי מרד בר כוכבא, מוות המתואר גם הוא בצורה חיה וטרגית כל כך בספר.

כמה אנחנו מזדהים עם אלישע שהקדים את זמנו באלפי שנים והעז לשאול שאלות קשות. והרי אמונה לא יכולה להיות שלמה ואמיתית אם לא שואלים עליה שאלות ואם לא מתחבטים חיבוטי נפש בכל מה שקשור אליה ומקווים כל אחד למצוא תשובות כפי יכולתו ומחשבתו. אך גם אם אינכם דתיים או אינכם מאמינים, הספר יאתגר אתכם. פילוסופיות נוספות עומדות בו למבחן ואלישע מתגלה כדמות מורכבת אשר מתאכזבת פעם אחר פעם מחוסר היכולת להגיע לאמת המוחלטת כדברי שלמה המלך: “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני”. אנו בני אדם והאמת שלנו היא כמעט תמיד יחסית. מתוך שלושה חכמים רק רבי עקיבא הצליח לגלות את הנקודה המדויקת שחייבים לחקור ולחפור עד עליה כדי להרגיש שלמים במסע החיפוש העצמי, אולם אסור לחפור אפילו מילימטר אחד יותר, שמא יעלו מי התהום ויציפו את הארץ.

ומה עם אלו שאין להם צורך כלל בחקירות וחפירות? גם כאלו יש בספר. אלו הם הקנאים. ולא משנה אם הם יהודים, יוונים או רומאים. הם תמיד צודקים. הם תמיד יודעים מה נכון. הם לעולם לא טועים, לא צריכים לחשוב שוב ובוודאי לא לשנות את דעתם. לפעמים אני מקנא בהם. החיים כל כך פשוטים כאשר הכל וודאי. אבל בל יהי חלקי עמהם.

סיפורו של אלישע כמעט בן אלפיים שנה וגם ספרו של שטיינברג בן שבעים וחמש שנים אולם התרגום החדש והקריא של יעל ענבר, מעביר אותו ללשון ימינו בצורה מרהיבה ומרתקת. אין לראות בספר מקור היסטורי, אולם הוא סיפור יוצא דופן, מעורר השראה, ופותח את הראש לתהליכי חשיבה מורכבים. יצויינו לטוב אנשי הוצאת ידיעות ספרים שהשקיעו והביאו מחדש ספר זה לקורא הישראלי. לספר מבוא מאיר עיניים מאת דב אלבוים והקדמה, הערות ומקורות מאת דוד גולינקין.

כעלה נידף - כריכת הספר

כעלה נידף

כעלה נידף
מילטון שטיינברג
מאנגלית: יעל ענבר
ידיעות ספרים ומכון שכטר 2015 (במקור 1939)

הפרק הראשון מהספר 

מגב הספר

“אתה מתכוון לומר,” לחשה בבעתה, “שאתה כבר לא מאמין בתורה, בתורה שבעל פה, בכל הדת שלנו?”
“זה לא בדיוק כך. אני לא כופר בפועל. אני פשוט מפקפק במידה מחרידה, כך שבכל פעם שאני מתפלל או מקיים מצווה כלשהי אני מתחיל לתהות אם הדבר אמיתי או נכון. גרוע, הרבה יותר גרוע, הוא הצורך לשאת דרשות בפני אחרים כשאני בעצמי לא בטוח. אני מרגיש כל כך צבוע…”
“אבל זה מטורף,” קראה. “אסור לך אפילו להגיד דברים כאלה. זה חטא.”
“אבל אני חושב אותם.”
“אז תפסיק לחשוב אותם.”
“אני מנסה, אבל זה בלתי-אפשרי. אף אחד לא יכול לשלוט במחשבות שלו.”
בייאוש עמוק מתמיד הוא שקע בשתיקה.

סיפורו הלא-ייאמן של אלישע בן אבויה, החכם היהודי שהתקרב לפילוסופיה היוונית ונטש את אמונת אבותיו, זכה לעיבוד מרגש ומונומנטלי בספרו של מילטון שטיינברג, כעלה נידף, אשר נגע בלבבות רבים כשיצא לאור באמצע המאה הקודמת. כעלה נידף – כעת בתרגום חדש ועדכני הכולל מבוא מאת דב אלבוים – הוא סיפור על נפש מיוסרת, על ויכוחים בדבר אמונה וכפירה, על תשוקה לחוכמה ועל נאמנות למסורת ולחברים. ברומן רחב יריעה, על רקע הנופים הקדומים של ארץ ישראל, מתואר אחד הקרעים הדרמטיים ביותר בתולדות חכמי ישראל.

מילטון שטיינברג (1950-1903), מוסמך לרבנות ומנהיג קהילה שחי בארצות הברית, היה מומחה לספרות כללית, לפילוסופיה קלאסית ולספרות חז”ל. פרסם שמונה ספרים, חלקם ספרי עיון וחלקם רומנים, שראו אור בחייו ואף לאחר מותו. כולם זכו להצלחה מסחרית וביקורתית, ורובם נמכרים עד היום.

 

השלישי – סקירה

בסופו של דבר ההרגשה שלי בסיום קריאת הספר “השלישי” מאת ישי שריד הייתה של פספוס. שריד כותב יפה אבל ההרגשה שהספר נטוע עמוק עמוק באיזור הנוחות האישית שלו, בלי שהוא מסוגל ומוכן לצאת ממנו אפילו מילימטר היא פספוס. כי לא מספיק לכתוב טוב, צריך לדעת גם ליצור קונפליקט עם העולם של עצמך כאשר רוצים לייצר יצירה מרגשת אבל השם על הכריכה גורם לך כבר מההתחלה לחשוד מתי זה יגיע ובשביל המנטרה  “הדתיים/משיחים/קיצונים/מתנחלים/פאשיסטים/לאומיים האלו יהרגו בסוף את כולנו” לא צריך 250 עמודים.

ולא שלא חסרות הזדמנויות לצאת ממעגל הנוחות. מיד בתחילת הספר מופצצות תל אביב וחיפה בפצצות (לפי ממדי ההרס כנראה מימן) ומתאיידות להן. רק ירושלים נשארת. הלכו ערי החופש, השיוויון, הסבלנות, הסובלנות והפלורליזם ונשארה רק ירושלים הקנאית, הדתית, החשוכה והסגורה. אבל מי האויב? הוא מכונה עמלקים. ולממשלת ישראל אין תגובה, כי לא יודעים בדיוק מי הפציץ. עמלקים. עם ארכאי שהיה ואיננו אבל הטביע חותם על תולדות ישראל. למה לא לבחור עם ספציפי, אויבים יש בשפע: דעאש, איראן, חיזבאללה, אפילו סתם פלשתינים. לאו דווקא עמלקים. התשובה די ברורה. גם נסיבות אותה הפצצה לא נכתבות כלל ואפילו תמיהה עליהן אין. לא על ההפצצה, לא על כך ששום סיוע לא מגיע משום מקום ולא על כך שלאחר שבועיים כאשר מה שנשאר מצבא ישראל מצליח להתארגן מחדש, ישראל נהיית מדינה מוחרמת מבודדת ומצורעת. אני לא מכיר כלל את הסופר, אולם יש כאלו במחנה השמאל הקיצוני שרק מייחלים לרגע הזה, האם רק לאלו כיוון שריד את ספרו?

יהועז, מנצל את ההזדמנות ובכוח הכריזמה שלו מלכד את מה שנשאר, מפנה את העמלקים מהארץ, מוצא את ארון הברית המקורי סטייל היה אינדיאנה ג’ונס, מפוצץ את המסגד ואת כיפת הסלע (כיפת הסלע מעולם לא הייתה מסגד וגם כיום היא אינה מסגד). ובונה תוך זמן קצר ביותר את בית המקדש, ממליך את עצמו למלך ומושח את עצמו לכהן גדול. שלטון יחיד לגמרי. הלכה הדמוקרטיה ברוכה הבאה הדיקטטורה המשולבת בתיאוקרטיה. אמנם מתפקדת סנהדרין כרשות שופטת אולם גם שם מחמיץ שריד הזדמנות לעורר קונפליקטים מהותיים. אחרון מנהיגי השמאל מוצא להורג בסקילה וכל מי שרק יכול (אקדמאים, מדענים ובוודאי גם אנשי תרבות ורוח) בורח. גם את השמדתם של ערי החוף אפשר לתאר באופן סימבולי. כבר שמענו לא מעט אמירות מאנשי שמאל כמה נמאס להם ואיך הם הולכים לאירופה.

ודווקא חבל, כי הספר כתוב יפה והיה יכול להשאיר יותר שאלות למחשבה לקוראי הארץ, שהם בכל זאת אנשים חושבים, לחשוב קצת יותר על הדעות של עצמם, אבל לא. הוא לא עושה זאת. ואם בעמודים הראשונים עוד הייתה לי תקווה בעקבות הסגנון הקולח (את הספר כולו קראתי בשעתיים רצופות) של הספר והעבודה ששריד עשה תחקיר רציני וכלל בספר תפילות והלכות בלי יותר מדי טעויות, התקווה הולכת ומתאדה לה עד שהיא נגמרת בקרשנדו גדול את מעלה שריד את דמותו של יצחק רבין ז”ל ונאומו בכיכר דקות לפני הירצחו. אבל מאחר ואולי חלק מהקוראים הצעירים לא מכירים את רבין, אפילו נדרש להגיד את שמו בפירוש אבל גם זאת רק לצורך האפשרות להוסיף לצד שמו את התואר בוגד. בשביל מה זה טוב? אולי אני מחמיר מדי עם שריד, אבל לא חסרים סופרים היוצאים ובוחנים בספר את השקפת עולמם שלהם ומגיעים כך ליצירה מרגשת הרבה יותר.

וכך למרות קו העלילה שמאפשר הרבה יותר עניין, דיאלוג, מורכבות, העלאת ספקות, כל אלו לא נמצאים במידה מספקת. הרי יהועז לא היה אדם דתי כל כך, אשתו בכלל לא. הוא חוקר כוכבים בנגב. מה פתאום דווקא הוא קיבל ההארה נבואה או חיזיון והופץ את עצמו למשיח? מה תפקידה של הסנהדרין והיחסים בינה לבין המלכות, ואיפה נמצא הנביא? שריד מתבסס על ההיסטוריה ותיאורים של כהנים במקדש העוסקים בשגרת הקורבנות כאילו כלום לא קרה בעת שהרומאים כבר על הר הבית מוכרים לנו מכתבי יוסף בן מתתיהו, ואפשר גם לראות בספר מעין משל על התקופה בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, אבל הסופר לא מצליח לתת איזו אמירה מורכבת יותר. וכך אנשי שמאל אולי יאהבו את הספר אך לא ילמדו ממנו שום דבר חדש (פרט למעט הלכות קורבנות ובית המקדש), קוראים דתיים יתעצבנו על שימוש היתר בשם ה’ בספר שאולי יאלץ אותם למסור אותו לגניזה. קוראי ימין ימשיכו לטעון שמה אפשר לצפות מהבן של יוסי שריד. וזו קצת החמצה כי עם קצת יותר מאמץ היה אפשר לקבל תוצאה שתביא לדיאלוג. והפנאטים הקיצוניים? הם ימשיכו בשלהם. ספרים ונביאים הם לא צריכים.

השלישי - כריכה

השלישי

השלישי
ישי שריד
עם עובד 2015

מגב הספר

אי־שם בעתיד הקרוב מכוננת מלכות יהודה ותופסת את מקום מה שנותר ממדינת ישראל, אחרי התקפה קטלנית שהשמידה את הרי החוף. מנהיג כריזמטי מצליח לארגן את שארית הפלטה למתקפת נגד, עולה על כס המלוכה ומתמנה גם לכהן גדול. בית המקדש מוקם, עבודת הקורבנות מתחדשת ונעשית מרכז החיים הלאומיים, ואפשר לקיים כל תרי”ג מצוות ככתבן וכלשונן. חצי יובל לאחר מכן מגולל צעיר הנסיכים, יהונתן, את סיפור שבועותיו האחרונים של הבית השלישי, בין חודש אב ליום הכיפורים.

שתי השמשות של דדיקה

ספרה של מגי אוצרי, שתי השמשות של דדיקה, מתאר את קורותיה של דדיקה, בת העדה הגיאורגית (כך מקובל כיום למרות שהסופרת נוקטת בכוונה בצורה הישנה – גרוזינית) – סיפור ילדותה בגיאורגיה, משפחתה, חייה בתור ילדה, התבגרותה ונישואיה, עלייתה ארצה והקמתה של משפחתה שלה.

זהו ספר מרגש, מצחיק, עצוב, נוגע ללב, ולפעמים גם מרגיז. אני לא יודע הרבה על יהודי גיאורגיה, או גיאורגים בכלל (פרט לכך שאם לא שינו את שמם הוא כמעט תמיד יהיה עם הסיומת שווילי) והספר נותן חלון הצצה לאוכלוסיה זו, אולם הוא עושה זאת הצורה שאינה מייפה את המציאות ולפעמים מחצינה אותה בכל כיעורה (בעיקר בהקשרים של אונס, ניצול נשים ומעשים מגונים). שני מפרשים רחבים פרושים על כל עלילת הספר. הראשון הוא “עוטה עור הנמר”, האפוס הלאומי של גיאורגיה שנכתב במאה ה-12 על ידי שותא רוסתוולי (יצירה זו נכתבה במנזר המצלבה שבירושלים שם גם רוסתוולי קבור). זוהי יצירתו היחידה ששרדה. המפרש השני הוא מכתב ח”י המשפחות, מכתב אותו שלחו י”ח משפחות לארגון האומות המאוחדות עם בקשה שיעזרו להם להגר לישראל. גיאורגיה הייתה חלק מברית המועצות הקומוניסטית ולאחר מלחמת ששת הימים התעורר רצון עז בקרב חלקים מהאוכלוסיה להגר.

בסיום ספרה, מבקשת הסופרת מכל הקוראים לקרוא את הטקסט של מכתב ח”י המשפחות, אך לא מצרפת אותו לספר. לא הכרתי את המכתב קודם קריאת הספר ואכן כדאי לקרוא אותו גם בנקודה זו בסקירה. קחו לכם כמה דקות. הנה קישור למכתב המלא. הטקסט מרגש ומתאים גם לימינו וראוי גם להכניסו לתוכניות הלימודים. אמונה תמימה וטהורה זו כבר עשויה לשבור כמה סטיגמות. וכמו במכתב, אביה של דדיקה רופא מצליח ואמיד מהעיר כותאיסי (כתובתם היא מהרחוב בו גרו מרבית המשפחות ששלחו את המכתב), נאלץ להגיש טפסים אחר טפסים בדרך להשגת האשרה ואף להתפטר מעבודתו ולהגיע עד פת לחם עבור הויזה שלא מגיעה בחייו.

מפעם לפעם משתנה הפונט ואנו נחשפים לקטע קצר מעוטה עור הנמר בתרגומו של בוריס גפונוב. היצירה תורגמה בגיאורגיה בשנת 1969, בדיוק בשנה בה נכתב מכתב המשפחות. בסיפור מופיעים מספר קטעים בהם נסיכת גיאורגיה, יורשת הכתר מאחר ולמלך אין בנים, על הקשיים שלה כאישה, ועל מלחמתה לעצמאות נשית. מעין פמיניזם מוקדם. איני מכיר את כל היצירה ואיני יודע עם זו מגמתה הכללית אולם אלו הקטעים שנבחרו להיות משולבים בספר.

עלילת הספר הולכת קדימה ואחורה. נעה בין ההווה לעבר ובין ישראל לגיאורגיה. אנו לומדים על חייהם של היהודים בגיאורגיה, על קשיי הקליטה בארץ, על חוסר האפשרויות והזלזול שהרגישו כשעלו, על שפתם המשונה לנו, ועל הדור שכבר גדל בארץ ומנסה בכל כוחו להשתלב תוך שמירת המסורות הותיקות. למעשה לכל עלייה ולכל עדה היו וישנן בעיות דומות באופן כללי, אולם שונות בפרטים. לכל פרק יש כותרות, שם של דמות בסיפור. לעיתים אחת מהדמויות הראשיות ולעיתים רק דמות שהמספרת נתקלת בה ולא תופיע יותר כלל בסיפור. לאט לאט אנו מגלים את כל הדמויות המרכזיות אולם אנו שמים לב כי דווקא שמה של המספרת, הבת של דדיקה, אינו ידוע לנו. גם פרט זה יתברר בסוף הסיפור בפרק החותם ששמו זהה לפרק הראשון – “אני”.

אם אתם מעוניינים לראות ולקרוא עוד קצת מעוטה עור הנמר, מומלץ מאד לצפות במצגת של דובה פרימרמן. כדאי גם להתרשם מהכתב הגיאורגי היפה.

באדיבות ההוצאה קטע קצר מהספר

שתי השמשות של דדיקה - כריכת הספר

שתי השמשות של דדיקה

שתי השמשות של דדיקה מגי אוצרי
זמורה ביתן 2015

מגב הספר

זהו סיפור על אהבה נכזבת בין ילדה נבונה, עצובה וזנוחה לבין אמה הנוקשה והזועמת, שאליה היא כמהה ובדרישותיה הבלתי אפשריות היא נאבקת לעמוד. זהו גם סיפורה של שושלת נשים קשות ומרות, החל מימי מלחמת העולם השנייה בגרוזיה הססגונית ועד שנות השמונים בחיפה האפרורית.
גיבורת הספר מגוללת את סיפור חייהן של אמה וסבתה, המתובל בריחות ובטעמים המכשפים, המסתוריים והרחוקים של רחוב ג´אפרידזה שבעיר כותאיסי, בהווי יהודי גרוזיה ובמעשיות מאוצר הספרות הגיאורגית. במקביל נפרשת ילדותה של הבת הדחויה, השנואה והמוכה, המנסה, מתוך סיפור חייה של אמה, להעניק משמעות לחייה שלה ולמצוא נואשות מפתחות ללבה הקר של אמה.
ספר הביכורים של מגי אוצרי הוא יצירה חשובה ובשלה להפתיע, השופכת אור מכאיב על סיפורה של קהילה ייחודית מנקודת מבט נשית ופמיניסטית מפוכחת, מלאת אכזריות וחמלה.
בעברית חושנית ועשירה היא מפליאה לתאר רגעים של יופי ועליבות כאחד, ומוסיפה נדבך חיוני ומקורי מאוד לסיפור ההגירה הגדול.
שתי השמשות של דדיקה הוא סיפור ישראלי מאוד, ובה בעת גם סיפור פרטי מאוד על משפחה אחת וילדה קטנה אחת.

נשמה – סקירת הספר

“כל הנשמה תהלל י-ה הללוי-ה” – כך מסיים ספר תהילים בקביעה שהיא כנראה נכונה בהתחשב בכך שהמילים הנפוצות ביותר בעולם שמקורן בעברית הן אמן והללוי-ה. בכל התנ”ך, המילא נשמה משמעותה פעולת הנשימה או מישהו שנושם. גם בעלי חיים. כל מי שנשמה באפו, חייב להלל את ה’.

מאז למילה נשמה מובנים נוספים. קשים להגדרה. נפש? תודעה? תבונה? Mind? Soul? קשה לדעת. הנשמה היא כל אותן מילים שנכתבו למעלה, אבל מבחינה אמונית יהודית אורתודוכסית, הנשמה היא חלק אלוקה ממעל. אותו חלק בבני אדם שמקורו בעולמות העליונים.

התפילה הראשונה אותה אומר יהודי בבוקר היא: “מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך”. כמובן שגם לפני אלפי שנים ידעו שפעולת הנשימה עצמה, הפעולה הטכנית של הוצאת והכנסת אוויר לראות, לא מפסיקה בזמן שינה וברור שהתפילה מדברת על נשמה במובן נעלה יותר. ברכת הנשמה הנאמרת מיד לאחר מכן מחזקת זאת: “אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא.. אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי…”.

ספרו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) הוא מעט המחזיק את המרובה. ספר קצר על הנשמה המסתורית במובנים העמוקים ביותר. אין זה ספר מדעי.   הוא גם אינו חלק ממגמת הניו-אייג’  למרות שאנשים שאינם שומרי מצוות אך מחפשים ומקדישים זמן לרוחניות בחייהם ימצאו בו תועלת. מטרת הספר היא מגיע למקומות עמוקים הרבה יותר ביסודות המחשבה היהודית. הוא עוסק במגוון נושאים. מהי הנשמה. איפה היא? איך אפשר להגיע אליה? מפגשים של נשמות? יצרים טובים וערים? גלגולי נשמות? הנשמה והמוות? מידות שונות, בחירה חופשיות, ועוד. מגוון נושאים שכל אחד יכול לפרנס עמודים רבים מתוארים בקצרה ולמרות הקיצור הקריאה דורשת חשיבה ולכן ההמלצה היא לקרוא במנות קטנות, פרק או שניים בכל פעם. ובעיקר לנסות למצוא כל אחד מאיתנו חיבור כלשהו לנשמה שלו.

 

נשמה - כריכת הספר

נשמה

נשמה
הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)
הוצאת שפע ומגיד

מגב הספר

מה אנו יודעים על הנשמה שלנו? האם היא מנסה לומר לנו משהו? הנשמה שולחת לנו איתותים: לעיתים באמצעות כאב, האמור להיות אות אזהרה על המתרחש בנשמה פנימה, ולעיתים בדרך גילוי של אור, המורה לאדם שאכן יש דרך אחרת. הרב עדין אבן ישראל, מבאר התלמוד ואחד ההוגים הגדולים של דורנו, מעלה כאן על הכתב את הסודות שנגלו בפני יחידי סגולה, תובנות שהן מעבר להכרה השכלית. נשמה חושף כיצד אפשר לשמוע את הנשמה בתוכך, לפענח את המסרים שלה ולהתקדם לעבר אופקים חדשים בחייך.

כניעה – סקירה

“בלי להיות או לא להיות אני פשוט ישנו בלי שום דבר אשר כדאי למות למענו בלי תקוה ובלי יאוש אני פשוט צופה
היו לי פעם עקרונות מכרתי את כולם עיסקה מוצלחת בשבילי טובה גם בשבילם” (אני שוכב לי על הגב – יענקלה רוטבליט)

ספרו של מישל וולבק, כניעה, זכה לפרסום רב לאחר סדרת הפיגועים בצרפת ומחברו אף נאלץ לרדת למחתרת לתקופה. הספר מתאר  אתצרפת לאחר שנציג מפלגת האיסלם זוכה בבחירות לנשיאות ומפלגתו מקימה את הממשלה ביחד עם מפלגות השמאל. פרנסואה, מרצה באוניברסיטה, פשוט ישנו. אין לו שום דבר למות למענו, אין לו תקווה, גם לא יאוש. הוא אפילו לא טרח להצביע בבחירות. עם הוריו (הגרושים) הוא כבר שנים לא בקשר, אחים ומשפחה אין, חברים גם אין. את עיקר זמנו הוא מבלה באוניברסיטה, מנצל את קסמו על סטודנטיות צעירות, מתמסר בעיקר לאהובתו מרים, סטודנטית צעירה יהודייה, וכשאין ברירה פונה גם למקומות אחרים. עליית האיסלם לא ממש מוצאת חן בעיניו, אבל מה הוא יכול לעשות?
לא הרבה.
וולבק ירד למחתרת אבל הביקורת על האיסלם אינה קיימת בספר. לפחות לא ברובד הגלוי. ביקורת על הצרפתים לעומת זאת יש בשפע. היו להם פעם עקרונות. הם מכרו את כולם. פרנסואה, כמו וולבק, מעדיף לעזוב את פריז עד שהעניינים יתבהרו וכשהוא חוזר הוא מגלה שדברים השתנו. חנויות מסוימות נסגרו. חנות ללבני נשים נשארה אולם תמונות הנשים המגולות נהפכו לתמונות נשים לבושות, מסעדות התחלפו, והסביבה נהייתה סגורה מעט יותר. סך הכל לא משהו שאי אפשר לחיות אתו. כבר כיום אנו רואים איך מדינות המפרץ הפרסי רוכשות קבוצות כדורגל לרוב אבל וולבק עובר שלב אחד קדימה כשאותן מדינות רוכשות למעשה מדינות אחרות. באוניברסיטה דברים השתנו. היא נרכשה על ידי הסעודים או שמא הקטארים ולא נמצא עבורו מקום בסגל ההוראה החדש שהיה צריך לעבור כמה שינויים. מוסד הסורבון היוקרתי מוכרז כמוסד איסלמי, תוכניות הלימודים משתנות, הסטודנטיות לובשות רעלות, ובחגיגות וקבלות הפנים נראים שייחים סעודיים.
המוסלמים אמנם אינם רוב, אבל מפלגות השמאל ראו שאפשר לשתף איתן פעולה. מה כבר צריך לעשות? לא יותר מדי. תמיכה ברשת חינוך איסלמי, קצת יותר גינויים נגד ישראל (שזו ממילא המגמה הכללית גם כך) והסכמות שקטות לרוב. ולהרבה צרפתים זה מאד נח. פרנסואה מגלה שהנדיבות הערבית מאפשרת לו לפרוש לגמלאות עם תשלום פנסיה מלא כאילו היה עובד עוד 25 שנה. וכמו בשיר אותו שר אריאל זילבר, הוא שוכב על הגב בבטלה גמורה, מעולם לא היה לו במה להאמין והוא שקוע בהזיות (ולעתים גם במימושן, בתיאורים קצרים אבל עדיין מפורטים מדי) על מין.
נראה ששאר הצרפתים דווקא מסתדרים טוב. בסך הכל קצת לשנות את טון הדיבור וההופעה. אפילו התאסלמות היא אופציה לא רעה. אמנם הפנסיה גבוהה, אבל מי שנשאר באוניברסיטה ומתאים את עצמו אליה, מקבל משכורות גבוהה עוד יותר. כך מגלה פרנסואה המזועזע עשו רבים מעמיתיו. הדרישות לא גבוהות. ולאיסלם יתרונות מפתיעים ביותר. היתרון המוצלח ביותר מבחינתם הוא האפשרות לשאת כמה נשים. מוסלמיות כמובן. וצעירות. מאד צעירות. ילדות בעצם. והצרפתים נהנים מזה. הן כנועות, הן מסורות והן יעשו כל מה שיבקשו מהם. ובתוך הבית, שמסתבר שגם דמי השכירות שלו מסובסדים על ידי האוניברסיטה, אפשר לעשות מה שרוצים וגם יש אלכוהול. גם הכריכה מרמזת על כך. אשה בתנוחה פתיינית שרועה על הספה אבל מכוסה לגמרי בבורקה, אולם אם מסתכלים על צידה האחורי של הכריכה רואים שלא הכל מגולה. מה שכלפי חוץ הוא אחד ומה שבתוך הבית הוא אחרת. ואמנם העלילה היא ב-2022 אבל הביקורות היא עכשווית (ומתאימה גם לישראל) כדוגמת הפיסקה הבאה:

“חוסר הסקרנות של העיתונאים היה ברכה אמיתית לאינטלקטואלים, מפני שכל החומר הזה זמין בקלות באינטרנט כיום, והיה נדמה לי שחלק מהמאמרים שלו היו יכולים לעלות לו בכמה הסתבכויות. אבל אחרי הכול אולי אני טועה, כל כך הרבה אינטלקטואלים לכל אורך המאה ה-20 תמכו בסטלין, במאו או בפול פוט וזה אף פעם לא הזיק להם באמת; אינטלקטואל בצרפת לא נדרש להיות אחראי, האחריות אינה מטבעו.”
וזו הכניעה של צרפת. עקרונות? רפובליקה? Liberté, Égalité, Fraternité? בוודאי. כלפי חוץ כמובן. אבל היתרונות של כסף כיד המלך (הסעודי), נשים ובונוס לא צפוי בדמות הגירה של יהודים, גוברים על העקרונות. למה לא. נכנע וזהו.

עסקה מוצלחת. מצוינת. אין על מה להתחרט.

כניעה - כריכת הספר

כניעה

כניעה
מישל וולבק
מצרפתית: עמית רוטברד
הוצאת בבל 2015 (במקור 2014)

מגב הספר

פרנסואה הוא פרופסור לספרות בסורבון המתמחה ביצירתו של הסופר בן המאה ה-19 ז’וריס–קרל הויסמנס. בזמנים רגילים, הוא היה יכול לקוות לחיים שלווים, לקריירה אקדמית משעממת אך מספקת ואולי אפילו למערכת יחסים
משמעותית עם אהובתו מרים, סטודנטית יהודייה.
אבל ההיסטוריה, הדמוגרפיה והפוליטיקה רצו אחרת : השנה היא 2022 וצרפת, על סף מלחמת אזרחים, לאחר תקופה ארוכה של אבדן-דרך, אי שקט חברתי ואלימות גואה, בוחרת בנשיא חדש. הפוליטיקה הישנה, כמו שאר ערכי
הרפובליקה, החברה והמשפחה, פשטה את הרגל, ובסיבוב הבחירות השני המפלגות המסורתיות שהנהיגו את צרפת מזה חצי מאה נאלצות לפנות את הבמה למארין לה פן מועמדת הימין הקיצוני ולמוחמד בן–עבס מועמד האחווה האיסלאמית.

“האינדיבידואליזם הליברלי היה יכול לחגוג כאוות נפשו את התמוססות המבנים המתווכים שלו, כלומר המפלגות, התאגידים והקאסטות, אבל ברגע שתקף את המבנה האחרון, כלומר המשפחה, ולפיכך את הדמוגרפיה, הוא חתם על כישלונו הסופי; ואז מגיע, באופן הגיוני, עידן האיסלאם.” (רובר רֵדיזֶ’ה)

מלחמת העולם השנייה – ביוור

“אם אנחנו אמריקאים,” כתבה אן אפלבאום, “אנחנו חושבים על המלחמה כמשהו שהתחיל בפרל הרבור ב-1941 והסתיים עם פצצת האטום ב-1945. אם אנחנו בריטים, אנחנו זוכרים את הבליץ של 1940 ואת שחרור ברגן בלזן. אם אנחנו צרפתים, אנחנו זוכרים את וישי ואת הרזיסטאנס. אם אנחנו הולנדיים, אנחנו חושבים על אנה פרנק. אפילו אם אנחנו גרמנים, אנחנו יודעים רק חלק מהסיפור.”

ציטוט זה הלקוח מסוף הספר רק מראה עד כמה קשה לכתוב ספר על מלחמת העולם השנייה. כבר בשורה הראשונה בגב הספר ביוור מנסה למשוך את לב הקהל בקביעה הבאה: “מלחמת העולם השנייה פרצה באוגוסט 1939 בפאתי מנצ’וריה שבצפון סין, והסתיימה בדיוק שש שנים אחר כך בפלישה הסובייטית לצפון סין”. אליבא דביוור, המלחמה התחילה ונגמרה בסין. אבל בתוך הספר עצמו כלל לא ברור מתי המלחמה התחילה. אפשר להניח שתחילתה מוקדמת אפילו עד יום לאחר חתימת חוזה ורסאי ואולי אף קודם לכן למלחמת רוסיה יפן. גם סופה לא מוגדר ולמעשה אירופה עדיין חווה את פגעי המלחמה. בימינו רואים זאת למשל במשבר בין אוקראינה לרוסיה, ובבעיות בין יוון לבין גרמניה.

ספרים רבים נכתבו על המלחמה, עשרות מאות ואלפים. כל שנה יוצאים עוד ועוד ספרים גם בעברית וכל אחד מנסה לחדש במשהו. רובם יתרכזו בחזית אחת או אפילו בקרב בודד או באיש אחד ופרשייה עלומה מהמלחמה. היקף החומר הוא אינסופי וספרים עוד ימשיכו לצאת. מול כול הספרים הללו עושה ביוור ניסיון נועז לרכז את הכול בספר אחד. הכול כולל הכול. זירות אירופה במזרח ובמערב, צפון אפריקה, הפאסיפיק ודרום מזרח אסייה. והניסיון מחייב פשרות. אי אפשר להקיף את הכול, וביוור עצמו כתב כרכים עבי כרס על חזיתות בודדות – נורמנדי, סטלינגרד ונפילת ברלין – נושאים שקוצרו וצומצמו לכדי פרק בודד בספר זה. הקיצור הוא מחוייב המציאות ויש להפריד בין העיקר ובין הטפל. בעייה נוספת היא הצורך לתאר אירועים בקצוות שונים של העולם שקרו באותו זמן. האם לתחום אותם בפרקים נפרדים או לדלג כל הזמן. ובכל אופן אורך הספר צריך להיות “סביר”. לאור כל הקשיים האלו ביוור עשה מלאכה מצויינת, וכל הפשרות המתחייבות הן ראויות. קשה לי לראות איך אפשר לעשות זאת טוב יותר או קצר יותר.

נרחיב מעט. הספר כתוב בקיצור נמרץ ולעיתים לוקה בפשטנות. קצת קשה לומר זאת על ספר בן למעלה משמונה מאות עמודים (לא כולל ההערות והמפתחות). אפשר אולי לקצר יותר, יש כמה סיפורים שלא באמת נחוצים, ואולי אחרים נחוצים יותר, אבל בשום שלב בספר אין גודש מצד אחד או חוסר חמור במידע מצד שני והפשטנות היא מחוייבת המציאות. אם בספריו הקודמים היה אפשר לתאר כל יום ולפעמים אפילו כל שעה במהלך היום, ולהביא תיאור מדוייק של קרבות עם מפות בקנה מידה גבוה המראות שני כפרים ונהר ובערץ את מיקומה של כל פלוגת טנקים, כול זה אינו אפשרי בספר מסוג זה. האירועים מתוארים במבט על חללי, המפות בקנה מידה עצום של מאות קילומטרים ומציינות ארמיות ודיביזיות ורק המהלכים העיקריים מתוארים. מי שרוצה לקרוא עוד מוזמן להיעזר ברשימה הביבליוגרפית בסוף הספר, רשימה שבאופן נדיר, ספרים רבים בה תורגמו לעברית (וחלקם בעברית במקור). בניגוד להיסטוריונים וכותבים אחרים המפרידים בין אירועי השואה לבין אירועי המלחמה, אצל ביוור השואה היא עוד זירה במלחמה. זירת מלחמה חד צדדית של הגרמנים ביהודים. מספר פרקים מתארים את השואה ואת ההתפתחות שלה ממה שביוור מכנה “שואה בכדורים” – רציחות המוניות בכדורי רובה וקברים המוניים (כדוגמת הטבח בבאבי-יאר) עד למעבר ל-“שואה בגזים”. אירועים מרכזיים כמו מרד גטו וורשה מוזכרים, אך מאד בקצרה.

לרוב כל פרק עוסק בזירה אחת ובתחום תאריכים של חודש עד כמה חודשים בלבד,  וכך יוצא שביוור מסיים עניין אחד, ועובר לתיאור האירועים בחזית אחרת וחוזר מספר חודשים אחורה. במקרים בודדים מוזכרים אירועים במקומות אחרים באם הייתה להם חשיבות גדולה. זוהי הדרך הנכונה בעיני, אחרת כל פסקה הייתה מעבירה את הקורא לחזית אחרת. גם  ככה ההפוגה בעיסוק בין חזיתות וכמות הפרטים העצומה, מקשים על הקורא לזכור במדויק את מהלך האירועים. יש גם טעויות, על חלקן, ובפרט כאלו הקשורים לישראל או ליהודים עמד המתרגם. אני מניח שיש עוד טעויות עליהן יעמדו אחרים. הדבר בלתי נמנע בספר בהיקף כזה הנסמך על אלפי מקורות שונים שכמה מהם,מה לעושת, שגויים.

לכל פרק מוגדרת מסגרת זמן וחבל שמסגרת זו אינה מופיעה בתוכן העניינים כחלק משם הפרק. הדבר היה מסייע להתמצאות מהירה. כמו כן, אינדקס קצר של שמות ותפקידים (שהשתנו במהלך המלחמה) כולל אולי שרשרות הפיקוד שלא תמיד ברורה היו עוזרים מעט לקורא. בפרט באישים המוכרים פחות מצבאות יפן וסין.

קשה להגיד על הספר שהוא מחדש ומגלה סקופים שלא נודעו עד כה. בכל זאת עברו שבעים שנה מהמלחמה ורוב הפרטים ידועים. אמנם ארכיונים במזרח אירופה שהיו סגורים עשרות שנים נפתחו רק לאחרונה אבל גם המידע החדש ששם רלוונטי פחות לספר זו העוסק במבט העל בו רוב העובדות ברורות. החידוש העיקרי של הספר הוא אם כן ביכולת לאגד באלף עמודיו, תמונה כוללת של המלחמה. עוביו של הספר לא צריך להרתיע, אפשר לקרוא בו בניחותא, פרק אחרי פרק. מובן שאי אפשר להסתפק בו. מטרתו אינה להחליף ולבוא במקום ספרים אחרים בנושא, אלא לתת את המסגרת ואת מבט העל. הקורא הישראלי ימצא פירוט על זירות פחות מוכרות לו (דרום מזרח אסייה והאוקינוס השקט ואף אפריקה במידה מסוימת) ותיאור ממצה של כל שלבי המלחמה.

מלחמת העולם השנייה - אנטוני ביוור - כריכת הספר

מלחמת העולם השנייה – אנטוני ביוור

מלחמת העולם השנייה
אנטוני ביוור
מאנגלית: עמנואל לוטם
ידיעות ספרים 2014 (2012 במקור)
לקריאת הפרק הראשון

מגב הספר

מלחמת העולם השנייה פרצה באוגוסט 1939 בפאתי מנצ’וריה שבצפון סין, והסתיימה בדיוק שש שנים אחר כך בפלישה הסובייטית לצפון סין. המלחמה באירופה נראתה תלושה לגמרי, לכאורה, מהמלחמה באוקיינוס השקט ובסין – אבל האירועים שהתרחשו בשני צדדיו המנוגדים של העולם השפיעו רבות אלה על אלה. גדול האסונות בהיסטוריה, שחבק עולם ומלואו באמת ובתמים, השפיע על השקפות הדורות הבאים ועל תפיסותיהם יותר מכל עימות אנושי אחר.

בכישרון מספר־הסיפורים שלו, שעשה את “סטלינגרד”, את “נפילת ברלין” ואת “הפלישה לנורמנדי” לרבי־מכר בינלאומיים, מכנס אנטוני ביוור יחדיו את כל היבטיה של מלחמת העולם השנייה בדרך חדשה לגמרי. בהסתמך על הניתוחים ועל המחקרים העדכניים ביותר, ובכתיבה בהירה ומלאת רגש, הוא מצרף את חלקי התמונה המלאה אלה לאלה בסיפור עלילה מרתק המשתרע מצפון האוקיינוס האטלנטי אל דרום האוקיינוס השקט, מערבות הצפון המושלגות ועד מדבריות אפריקה הצפונית והג’ונגלים של בורמה, מהאיינזצגרופן של הס”ס בשטחים הכבושים, עבור בגדודי העונשין שאליהם גויסו אסירי הגולאג וכלה באכזריות שלא תיאמן של מלחמת סין–יפן.

הכרעות מוסריות הן הבסיס לכל דרמה אנושית, ושום תקופה אחרת בהיסטוריה לא העמידה דילמות גדולות יותר – למנהיגים ולפשוטי־העם – ולא סיפקה דוגמאות שכאלה לטרגדיות אישיות והמוניות, לשחיתות הפוליטיקה של הכוח, לצביעות אידיאולוגית, לשיגעון הגדלות של מצביאים, לבגידה, לפרוורסיה, להקרבה עצמית, לסדיזם בל־ייאמן ולנדיבות בלתי־צפויה. הגם שיריעת סיפורו של ביוור היא הגדולה ביותר שבגדר האפשר, בשום פנים אין הספר מתעלם ממנת חלקו של האדם הפשוט, חייל או אזרח, שחייו נשחקו עד דק בידי הכוחות האדירים שפרקו כל רסן במלחמה הנוראה ביותר בהיסטוריה.

איך להאכיל אלוף

מאיה גלפנד מחזירה את הכבוד למקצוע המכונה “עקרת בית”, מקצוע שליחו נס מעט, אם מפני שגברים חושבים שזו אשה שבמקום לעבוד נחה בבית או בידי נשים, לרוב פמניסטיות שגם הן רואות בכך עיסוק לא מספיק טוב עבור אשה. ובכן למאיה כל זה לא מפריע וכך היא כותבת: “אם תשאלו אותי מהו המקצוע, אענה לכם שלא תמצאו אותו באף רשימת מקצועות. אל לדעתי, זהו המקצוע החשוב ביותר. המקצוע האבוד, המוזנח והמזולזל. המקצוע שרק מעטות מעזות לעסוק בו, המקצוע שנחשב למיושן, לא ראוי ולא מכובד. אבל אין לו תחליף. זהו המקצוע שבורא ובונה את החיים. זהו המקצוע שלי. אני רואה את עצמי כיוצרת הבית שלי וכשומרת בשעריו, אני מוקדת על המשפחה שלי ועל החיים המשותפים שלנו בית. אני אחראית על השלום, האושר והשוע של בני הבית, ואני זאת שאחראית על טיפוחו של כישרון גדול בשם בוריס גלפנד, בעלי, אלוף בין-לאומי בשחמט”.

עד כאן מניפסט הפתיחה, ומה בספר עצמו? עם גלפנד מתארת את עצמה כדואגת לשובע, חלקו העיקרי של הספר הוא ספר המתכונים שלה, הכולל מבחר מתכונים (כולם מותאמים לשומרי כשרות) האהובים עליה עם הסברים על המטבח הרוסי ואורחותיו. בין המתכונים נמצאים שלושים קטעי קריאה קצרים, המסודרים בערך בסדר כרונולוגי המתארים את עלייתה ארצה, היכרותה עם בוריס וקריירת השחמט שלו ובעיקר הדו קרב הגדול מול אנאנד.

הספר בהוצאת מסדה, אולם הוא נראה כספר בהוצאה עצמית וקצת סובל מתופעות לוואי. הטיפוגרפיה לא מאד נוחה, וחלק מהאיורים ומהטקסטים בספר (ואפילו הכריכה) מפוקסלים… תוכן עניינים לרשימת המתכונים היה מועיל מאד. בעיני זה קצת פספוס כי התוכן עצמו חביב ומעניין והמתכונים נראים מוצלחים. אין ניסיון להציע מתכונים מסובכים או מתוחכמים אלא דווקא ההפך, והמתכון הראשון שאותו ניסיתי, לאפות חציל ולערבב בתוכו גבינה בולגרית היה מוצלח. גם קטעי הקריאה משלבים הומור הנה למשל תיאור המפגש הראשון של בוריס עם סבתה של מאיה:

“אתה עוסק בשחמט?” התחילה סבתא את החקירה.
“כן,” ענה.
“ומה אתה עושה בבית?” שאלה.
“עובד בשחמט”
“ובזמן הפנוי?”
“משחק שחמט.”
“אבל אתה יודע לעשות משהו אחר?” הסבתא כבר התחילה לאבד את הסבלנות.
בוריס שקע במחשבות וחשב דקה או שתיים.
“אני יודע להחליף נורות!” אמר בשמחה.
ומיד סבתא העניקה לו סולם ונורות, והא התחיל בעבודה. לאחר חמש דקות כל הבית הזהיר באור כמו מטבע חדש. סבתא חייכה, הביטה בבוריס ואמרה לי: “נאש צ’לובייק (אחד משלנו)”.

יש גם קטעים רציניים הרבה יותר בהם מפרטת גלפנד יותר את דעתה על החיים אהבה נישואים וכמובן אוכל. גם בפרקים אלו הטון הלא-פמניסטי (וזה רק כי אני נזהר לומר אנטי-פמניטסי כי אני לא חושב שיש לגלפנד עניין בכך. היא עושה את מה שהיא רוצה ומאמינה שהוא טוב בשבילה ובשביל משפחתה ולא מחפשת להוכיח משהו לאחרים) בולט. בימינו זה אולי לא פוליטיקלי קורקט, אבל מאיה לא מתביישת בהיותה עזר כנגדו, מבחינתה זה בסדר וחשוב ורק כך בעלה יכול להתפתח. קחו למשל את פרק 19 בו ההצהרה כמה בעלה הוא המרכז חזקה במיוחד. הפרק כולו בנוי ממשפטים קצרים כדוגמת: “אני נוסעת עם הילדים לשפת הים. אני ממתינה לבעלי. אני הולכת ליום הולדת של חברה. אני ממתינה לבעלי. אני קמה בלילה להרגיע את התינוק. אני ממתינה לבעלי.” וכך הלאה, הבנתם את הרעיון. וכך כפי ההבטחה על הכריכה חולקת איתנו גלפנד את נסיונה מחשבותיה וכמובן, המתכונים שלה בצורה משעשעת ונעימה.

איך להאכיל אלוף - כריכת הספר

איך להאכיל אלוף

איך להאכיל אלוף -יומנה של בעלת מקצוע
מאיה גלפנד
איורים: מקס מלצר
הוצאת מסדה 2015

 עוד קצת על הספר מההוצאה

גלפנד מציגה את האוכל כהשקפה של אישיות האדם. האדם יכול ללבוש מסכה על פניו, אך האוכל חושף את כל שהאדם מנסה להסתיר. לדעתה מה שאדם מכניס לפיו – משקף אותו הרבה יותר טוב ממה שהוא מנסה להביע באמצעים אחרים. היא ניסתה לשקף דרך האוכל את מסעו של בעלה בוריס מילדותו עד לפסגת הקריירה של שחמטאי מקצועי – הדו-קרב על תואר אלוף העולם.

הספר הוא תפריט אישי מיוחד שלה שהוכן בהתייעצות עם דיאטניות בקשר לתזונה נכונה. מטעמים מהמטבח הרוסי, הקווקזי, האסיאתי והאירופאי. התפריט מורכב ממאכלים פשוטים וממאכלים מורכבים – כאלה שנעשים בשנייה וכאלה שדורשים זמן הכנה ממושך. כל התבשילים בריאים, יפים וכמובן טעימים.בין המתכונים: עוגת בצק פריך עם תפוחי עץ ומרנג שוויצרי, דג אמור שלם במלח גס, צלעות עגל אפויות בתנור, ריבת אוכמניות שחורות ותפוח, מנטים (מאכל מהמטבח המרכז-אסיאתי), פלוב (פילאף) עם בשר, סלט אוליבייה, צימס.מסר שהיא מעבירה הוא שההבדל היחיד בין המטבח לחיים הוא שאין בחיים מתכונים הרשומים בספר בישול.

על ההשראה לכתיבת הספר מספרת מאיה גלפנד: “הרעיון נולד באופן פתאומי, אינני יכולה להגדיר רגע מסוים שבו החלטתי לכתוב ספר כזה. מאחר שאני נמצאת בתהליך יצירתי מתמיד, אני כל הזמן ממציאה משהו חדש, בין אם זה מתכון או סיפור. בשלב מסוים החלטתי למזג בין סיפורים למתכונים וכתבתי את הספר. כל המתכונים למעט אלה שצוינו בפרט, הם פרי דמיוני ולא מורכבים במיוחד. אינני מעיזה להתחרות בטבחים מקצועיים או שפים מפורסמים. המטבח שלי הוא די פשוט ונגיש, מורכב מחומרים שאפשר להשיג בסופר או בשוק ומתכונים שאפשר להכין בלי מיומנות רבה”.
“כתבתי את הספר כי עניין אותי לחקור את האוכל בתור השקפה של אישיות האדם. בחיי היומיום הוא יכול ללבוש מסכה של הצלחה או צניעות, של גבריות ברוטלית או נשיות מעודנת. האוכל בעצם חושף את כל שהאדם מנסה להסתיר. שמירת הכשרות – זה אופי; צמחונות – היא גם סוג של אופי; אכילת של דז’נק פוד – גם היא אופי. לדעתי, מה שאדם מכניס לפיו – משקף אותו הרבה יותר טוב ממה שהוא מנסה להביע באמצעים אחרים.

העתיד של המוח

אחת המחשבות שחלפו לי בראש לאחר קריאת הספר היא שבפעם הבאה שהילד שלי ישאל אותי האם משהו שנראה בדיוני אפשרי, במקום לענות כמעט מיד: “ברור שלא”, אולי כדאי להיות מסויג ולענות בדיפלומטיות זהירה: “היום לא, גם לא מחר, אבל אולי הילד שלך כבר לא ישאל אותך כי זה יהיה כל כך פשוט”. מיצ’יו קאקו בספרו החדש העתיד של המוח עושה שוב את מה שהוא אוהב (וראו ספרו – הפיזיקה של העתיד): לוקח תחום ובודק לאן המחקרים העכשוויים יובילו, אולי. זה לא מדע מדויק. יש הרבה ניחוש והרבה אופטימיות. קאקו אינו מדען מוח ואינו חוקר בתחום אבל עובדה זו לא מפריעה אלא להפך. הוא כותב על תחום שהוא אוהב וכל כתיבתו מבוססת על שיחות וראיונות עם מאות מדענים (כולל ישראליים). הספר מעניין, מסקרן ולעתים אפילו מטריד.

טלפתיה למשל. האם אפשר להעביר מחשבות מאדם אחד לאחר? בוודאי שלא תגידו אולם כנראה שכן אפשר. לפחות ברמה מסוימת (וההסתיגות של ברמה מסוימת תלווה אתכם לכל אורך הספר). אם למשל מכשירי MRI יהיו מספיק קטנים וקומפקטיים הם יוכלו לקרוא מחשבות של איש אחד, להמיר אותם לתקשורות אינטרנט ולשלוח אותן לכל מקום בעולם. מדענים כבר יודעים לזהות שמחשבה על פריט מסוים כמו כלב מפעילה נוירונים מסוימים. אם האזור במוח פעיל, אתם חושבים על כלב. איזה סוג של כלב? צבע? גודל? איך נשמעות הנביחות שלו והאם גם רואים את הריר שנוזל לו ושומעים את ההתנשפות?? לא כרגע, לא מחר, אולי פעם.

הנה סרטון קצר על הספר ואם אתם רוצים יש גם הרצאה של שעה

הספר הוא שיר הלל למכשיר המופלא MRI על נגזרותיו השונות (מופיעים עוד כמה מכשירים ושיטות אבל MRI הוא הכוכב הראשי של חקר המוח). אבל MRI רק מראה מה קורה ואיפה והוא כלי מיפוי. הוא יוצר ערימות על ערימות של נתונים. הוא לא הופך אותם למידע ובטח שלא לידע (קראו מאמר אחר שלי על ההבדל בין נתונים מידע וידע). הוא לא באמת מסביר איך זה עובד. ופה עולות שאלות שהספר לא ממש דן בהן. נמפה את כל הנוירונים. נבין כל נוירון על מה הוא אחראי. נבנה מוח אנושי בהנדסה לאחור (פרוייקט שאפתני של עשרות שנים, שידמה רק חלקים מהמוח, ללא קשר למערכות הזיכרון והחושים למשל) ועוד ועוד, אבל אלו יאפשרו לנו אולי תאר את פעילות המוח, לפענח אותה ואפילו לשלוט עליה ברמה מסוימת, אבל כלל לא בטוח שנבין אותה. כלומר אנו נדע אם אדם שמח או עצוב או חושב על אהובתו לשעבר, אבל מה גרם לו לחשוב, איך התהליכים הכימיים והמולקולות גורמות לאהבה (גם בנושא זה כבר יצאו מספר ספרים למשל הכימיה של האהבה).

בסרט המטריקס משתילים זכרונות וידע מתוך כרטיסים. תוך דקות אפשר ללמוד שפות ואומנויות לחימה. גם בספר המדריך לימים הקרובים של יואב בלום, משתילים זיכרונות אולם בצורה נעימה הרבה יותר דרך אלכוהול משובח במקום לחבר אלקטרודות למוח. גם פיתוחים אלו אולי יתאפשרו בעתיד. לכו תדעו.

אז מה העתיד של המח? מבחינה אבולוציונית לא יהיו שינויים בולטים בעשרות השנים הקרובות. המוח עצמו לא ישתנה. אנחנו נדע יותר מה קורה שם, אולי נצליח להתקדם בתחום בינה המלאכותית תחום שנדמה שמתפתח בצעדי ענק אבל לא ממש. כל התוכנות, האפליקציות, הרובוטים המופלאים שמסביבנו בנויים על עוצמת מיחשוב אדירה ועל היכולת לבצע המון חישובים במהירות. אינטליגנציה? טרם. הספר אינו אחיד מבחינת העניין שהיה לי. פרקים מסוימים היו כבר בגדר מדע בדיוני מושלם (ישויות אנרגיה ומוח ללא גוף) בעיקר בהתייחסות לספר הסינגולריות מתקרבת ועל הרעיונות המוזרים עוד יותר שמופיעים בו מהם אפילו קאקו נראה מסוייג. תחום אפור נוסף, תרתי משמע, הוא התחום האתי והאפשרויות לשימוש פלילי נרחב בטכנולוגיה. קאקו אופטימי. הוא מעלה את השאלות אבל טוען, אולי בתמימות, כי יש מספיק זמן לפתור אותן בדרכים כאלו ואחרות. נקווה. לגבי מה יקרה או לא אני מאמץ את דעתו של נילס בוהר שאמר: “תחזיות הן דבר מסוכן, במיוחד בכל מה שנוגע לעתיד”.

העתיד של המח - כריכת הספר

העתיד של המח

העתיד של המח
מיצ’יו קאקו
מאנגלית: אורי שגיא
הוצאת אריה ניר 2015 (במקור 2014)

מגב הספר

העתיד של המוח הוא מסע גילוי מהמם חושים וחסר תקדים בחזית חקר המוח. מיצ´יו קאקו מציג בפנינו נקודת מבט רחבת היקף על המחקרים פורצי הדרך שנערכים ברחבי העולם – תוך הסתמכות על התגליות החדשניות ביותר בפיזיקה ובמדעי המוח. מה שנחשב פעם נחלתו הבלעדית של המדע הבדיוני הופך כיום למציאות מפתיעה. הקלטת זיכרונות, טלפתיה, צילום חלומות, שליטה מוחית, אווטארים וטלקינזיס אינם רק בגדר אפשרות עתידית, הם כבר קיימים. יום אחד נוכל לקחת “גלולה חכמה” לשיפור האינטליגנציה שלנו; נשלוט במחשבים וברובוטים בכוח המוח; ואולי אפילו נצליח לשתול במוחנו זיכרונות מלאכותיים.
מיצ´יו קאקו מציג דרכים חדשות ומרחיקות לכת לטיפול במחלות נפש, לקידום בינה מלאכותית ולהבנת דרכי המחשבה של חייזרים. הוא לוקח אותנו להרפתקה מדעית מרתקת אל צפונות העתיד, ומספק לנו הבנה מקיפה לא רק של תפקוד המוח אלא גם של הטכנולוגיות שישנו בקרוב את חיי היום-יום שלנו.

מיצ´יו קאקו, אחד המדענים הבולטים והמוערכים של ימינו, הוא פרופסור לפיזיקה תיאורטית ואחד ממייסדיה של תורת המיתרים. הוא מחברם של ספרי מדע פופולרי שהיו לרבי-מכר בין-לאומיים. ספריו היקום של איינשטיין, הפיזיקה של הבלתי אפשרי והפיזיקה של העתיד ראו אור בהוצאת אריה ניר.