באר שחת

כציניקן לעת מצוא, המחשבה הראשונה שחלפה בראשי כאשר קיבלתי את ספרו של הרב חיים שיין על השחיתות בישראל הייתה שהספר מאד דק. המילה שחיתות נאמרת בתדירות גבוהה מאד החל בסתם ארוחה בעלת יותר מדי מנות (שחיתות) ועד לפרשיות סבוכות הממלאות מאות ארגזים בפרוטוקולי דיונים בבית המשפט. אבל מהי בעצם שחיתות ולמה יש כל כך הרבה ממנה? השאלה רחבה מדי, ולכן הספר של חיים שיין מתמקד א ורק בשחיתות בחברה הישראלית ובמקורות שלה. במבוא לספר מנסים קודם כל להגדיר מהי שחיתות. זו לא מלאכה קלה, ההגדרות רבות ומבלבלות ולכל אחד יש הגדרה אחרת (ולפעמים חלקה הוא כל רווח שמישהו אחר מצליח לעשות).

פרקי הספר מגוונים מאד בנושאיהם ומשקפים את העובדה שהרב חיים שיין הוא בעל ידע רב בתחומים שונים. שילוב של תחומי ידע אלו הוא לפעמים בעוכרי הספר שקשה להגדירו כשייך במובהק לתחום מסוים. פרקים נרחבים ממנו הם עיסוק בנושאים הלכתיים (שאולי לא יענינו משפטנים) וחלקם אינם קשורים לשחיתות באופן ישיר. קהל היעד מגוון: רבנים, משפטנים, היסטוריונים וכל אחד ימצא את הדגשים מתחום עיסוקו, ואולי יבחר לדלג על חלקים אחרים.

אנו מקבלים סקירה היסטורית של השחיתות במדינת ישראל (מימי מפא”י העליזים ועד פרשיות אולמרט השונות) תוך תשומת לב למאפיינים השונים של השחיתות ככל שהזמן מתקדם. לאחר מכן אנו חוזרים אחורה בזמן ומביאים מקורות הלכתיים שונים העוסקים בנושא. הפרק “השחיתות כמארת הגלות” מביא סקירה ממצה ויפה של התפתחות האנטישמיות באירופה ובמדינות ערב אולם נושא השחיתות בו זניח. זהו למעשה פרק שיכול לעמוד כמאמר נפרד. מטרתו לבסס את הטענה המרכזית בספר והיא שמצבם החמור של היהודים הכריח אותם גם “לעגל פינות”. מכל נושא השחיתות מתמקד המחבר בהיבטים של שוחד. גם פרק נוסף בספר עוסק בשינויים שהיו בהלכה (פסיקת הלכה במציאות משתנה) וגם הוא יכול לעמוד בפני עצמו. מטרתו העיקרית של דיון מטא-הלכתי זה היא להראות כיצד פסיקת ההלכה עצמה השתנתה כך שמעשי שוחד שהתורה והתלמוד אוסרים, נהפכו למותרים בצוק העתים.

סוף הספר מקונן על כך שאמנם הישראלים עזבו את הגולה אבל הגולה לא עזבה אותם, והתנהגויות שהיו מקובלות ואף חיוניות בעבר נמשכות גם כיום. אבל טענה זו אולי נכונה כלפי השחיתות בציבור הדתי והחרדי שלחלקים גדולים ממנו אין שום בעיה להעלים מיסים למשל מאחר ומדמה הוא את מדינת ישראל לדוכס הנסיכות המשית מיסיו על היהודים (בהערת שוליים נעיר כי כמעט כל אחד מאיתנו מתפתה לעתים לשלם ללא מע”ם למשל על מנת לחסוך מעט ולא רואה את עצמו כמושחת), אך אינה מסבירה מאפייני שחיתות אחרים. השחיתות היא תופעה אוניברסלית, שהמניעים לה הם בעיקר הרצון לצבור כסף כח והשפעה במהירות ובכל דרך אפשרית. למרות זאת, בכל פעם שיהודי נתפס בקלקלתו, כגון בפרשת ההונאות הגדולה של ברני מיידוף, מהווה הדבר סיוע לטענות אנטישמיות ממוחזרות. וכך למרות שבספרי הפסיקה אפשר למצוא “היתרים” למעשי שוחד ואחרים, המחבר טוען כי כיום אין להם תוקף, אין לסמוך עליהם, והם בבחינת הוראת שעה שהייתה בצורך של פיקוח נפש. על ההלכה עצמה לאסור אותם מחד, על החוק להחמיר מאידך ובעיקר יש צורך בחינוך ובהגדרה של רק של המותר והאסור אלא של הראוי והרצוי.

באר שחת חיים שיין - כריכת הספר

באר שחת חיים שיין

באר שחת
המקורות ההיסטוריים של השחיתות הישראלי
הרב חיים שיין
המרכז האקדמי שערי משפט

ניתן להשיג את הספר בפנייה למחבר: ד”ר חיים שיין drshine1@012.net.il

לארי טרמבלה – מישמס

שי סנדיק מהוצאת סנדיק ספרים לא מפסיק להפתיע. בשיחה אקראית הוא סיפר לי על ספר שמתוכנן לצאת בהמשך השנה –  L’Orangeraie – הפרדס ( ואי אפשר להתעלם מהמוזיאון בפריז הנושא שם זהה). “אני לא מוציא לאור ספרים שאני לא יכול לקרוא בשפת המקור ולכן ההוצאה מתמקדת בספרים באנגלית ובצרפתית אבל מנסה לגוון במקומות ובהיכרות של הקהל הישראלי”. כך אמר וההפתעה שלי הייתה גמורה, כי לחטוף את ספר הביכורים של אמה הילי לפני שמישהו שומע עליה (אליזבת איננה) זה דבר אחד, אבל להוציא לאור לראשונה בעברית סופר שפעיל כבר שלושים וחמש שנים והוציא עשרות יצירות (בעיקר מחזות), זה מפתיע. עוד יותר מפתיע ששמו של הסופר לארי טרמבלה ( Larry Tremblay) לא מופיע כלל במנוע החיפוש גוגל! כלומר זה היה נכון עד אתמול. היום הוא מופיע ולראשונה בעברית ולראשונה באתר שבוע הספר ותזכרו איפה קראתם עליו לראשונה! הקרדיט כולו להוצאת סנדיק ספרים (אם בקרדיטים עסקינן, הספר הוא תרגום ביכורים של רוני אפרת ועורכת התרגום היא אוסנת יקירה)

אז קצת פרטים על סופר זה: לארי טרמבלה (כך ההגייה הנכונה בצרפתית, אל תנסו לקרוא את השם כאילו הוא באנגלית) הוא סופר מקוויבק, יליד 1954, היה מועמד פעמיים לפרס המושל הכללי לספרות צרפתית (הפרס הגבוה ביותר בקנדה), בפעם האחרונה על הספר הפרדס אותו יקבל הקורא הישראלי. רק מבחר קטן מיצירתו פורסם באנגלית ובעברית כלום. הדוקטורט שלו הוא בתיאטרון מה שמסביר את חיבתו למחזות (ומחזה מופיע גם בספר), וספריו ומחזותיו עוסקים בגיבורים שחוו טראומת פסיכולוגיות קשות (בהחלט מאפיין של הספר).

זה בערך מה שמופיע בויקיפדיה. לאף יצירה שלו אין ערך ויקיפדיה בפני עצמה. לא באנגלית ולא בצרפתית. אני לא יודע עד כמה הוא מוכר בקנדה עצמה. ההימור שלי הוא שבחלקה הדובר אנגלית הוא נעלם כמעט כמו כאן.

אז איך שי סנדיק, השועל הערמומי ויש כאלו בשוק הספרים שאפילו יכנו אותו בחיבה “חוצפן”, בכלל מגיע לסופר עלום שם ושכוח אל? פשוט מאד, הוא לא מחפש מתחת לפנס איפה שכולם מחפשים. אמנם קנדה אינה בדיוק מדינה שכוחת אל, אבל חלקה הצרפתי מוכר לנו הרבה פחות. במסגרת רכישת זכויות לספר קנדי אחר הוא קיבל קטלוג ספרים של ספרות קנדית עכשווית ומשום מה ספר זה תפס את עינו. הדרך לרכישת הזכויות הייתה קצרה. עין חדה יש לו, ואנחנו אלו שנהנה.

אחרי כל המלל בטח תרצו לדעת מעט על הספר. תצטרכו להתאפק (וכדאי לכם. ספר מצוין, נוגע קרוב אלינו אך לא לנו, מתרחש באיזור סמוך לכאן ומרוחק מאד מקנדה ועוסק בסוגיית המוכרות לנו היטב. סקירה מלאה תעלה לקראת צאתו לאור) כי מטרת רשימה זו, מעבר להיות הראשון שכותב את שמו של הסופר באתר כלשהו בעברית, היא לומר מילה על השוק הישראלי המצומצם החי לו לרוב בתוך עצמו וכמעט שלא נחשף לספרות עולמית. אין הרבה מה לעשות בנושא. אם בישראל יוצאים לאור 8000 ספרים, בעולם יוצאים מאות אלפים. שמונים אחוז מהספרים בארץ הם ספרי מקור. אנגלית היא השפה הנפוצה ביותר לספרים המתורגמים. הרוב המוחלט של היתר הם ספרים מתורגמים משפות ארופאיות (גרמנית, צרפתית, ספרדית, רוסית).

הנה הנתונים מאתר הספריה הלאומית לשנת 2013 (של2014 יתפרסמו בקרוב אבל זה לא ממש משנה)

רוב גדול של הספרים הם ישראליים במקור, ו-1,390 הם תרגומים משפות שונות. אנגלית (902) מובילה כשפת המקור המועדפת לתרגומים, אך יש גם תרגומים מ-27 שפות נוספות.
חלוקה גאוגרפית של השפות (מלבד אנגלית) מראה עדיפות ברורה לספרות אירופאית, כאשר גרמנית (63) וצרפתית (48) מובילות בפער גדול לעומת שפות אחרות כגון יוונית (5), פרסית (1), סרבית (3) ועוד.
228 ספרים תורגמו מעברית לשפות זרות, בהם אנגלית (45) ועוד מגוון שפות.
מה אנו יודעים על הספרות הפרסית? כלום. רק ספר אחד תורגם משפה זו. בעולם דוברים באלפי שפות ואני משער שכותבים במאות, אך הקורא הישראלי נחשף רק לשלושים מהן. גם הקורא הזר באותה בעייה. רק 288 ספרים ישראליים תורגמו. מעט מדי. תפקידה של האנגלית כשפת מעבר ברור, אולם את כמות הספרים שקראתי באנגלית ואינם במקור באנגלית היא זעומה.גרמנית וצרפתית זה נחמד, ספרדית מכסה פרט לספרד את כל דרום ומרכז אמריקה (פרט לברזיל). מספר הספרים מכל המדינות האלו הוא פחות מארבעים. מה אנו יודעים על ספרות עכשווית באיראן? הודו? סין? יפן? ועוד מאות מדינות.

אין לי פתרון לבעייה (מעבר לניסיון לעודד דוברי שפות אקזוטיות לנסות להביא להוצאות ספרים מעניינים). אין כל כך מי שייחשף לספרים האלו. כמה כבר דוברים את השפות האלו וילכו לעשות לקטורה תרגום ועריכה? לא הייתי בירידי הספר אבל אני מניח שספרים מכל מיני מקומות מגיעים לשם, אבל כנראה רוב ההוצאות מחפשות לרוב במקומות המוכרים יותר, או לפחות יחכו לראות איך תרגום אנגלי יתקבל בארה”ב. במקרים כאלו הוצאות הבוטיק הקטנות יכולות למצוא לעצמן נישות קטנות ומעניינות שהגדולות פשוט לא מתקרבות אליהן. יש גם בכל מדינה קרנות מיוחדות, ממשלתיות ופרטיות, למטרה זו ממש – תרגום ספרים לשפות זרות. ולכם כקוראים, חפשו גם את הדברים החדשים, הרחוקים יותר, הפחות שגרתיים. אני אשתדל לתת גם להם משקל יתר בסקירות (למרות שאת זה אני מבטיח לכולם), מפתיע מה מגלים.

מישמס – עיון או פרוזה

מה אני קורא יותר? פרוזה או עיון? אני קורא יותר ספרי עיון. במיוחד בקטגוריות של ספרי יהדות, מדע והיסטוריה ולפעמים גם ביוגרפיות ופחות פרוזה. יש לזה כמה סיבות. אני אוהב ללמוד ומספרי עיון אני תמיד מצפה ללמוד משהו חדש. ספרי פורזה מטרתם שונה – החל מאלו שכל תפקידם הוא להעביר את הזמן בנעימים, ספרים המכונים לעיתים ספרי טיסה, ועד כאלו הבאים לרגש אותך או להציג תובנות על החיים ונפש האדם, מה שמכונה באופן כללי ספרות.

כמבקר ספרים גיליתי שלספרי העיון יש יתרון עצום כמבקר והוא שאני יכול להעריך בדקות בודדות אם כדאי לי לקרוא ספר עיון. כמעט לכל ספר הקורא הממוצע יעיף מבט בכריכה, יבדוק אם יש לו מידע קדום על הסופר, ויקרא את הטקסט האחורי (שלא נכתב על ידי הסופר). זה נחמד, אבל לא נותן יותר מדי מידע. הכריכה יכולה להיות מטעה מאד (כריכה מדהימה לספר בינוני, או ספר פנטסטי עם כריכה לא מושכת בעליל), הטקסט האחורי יכול להיות שיווקי מאד ולעיתים גם לכלול מיני-ספויילרים שיכעיסו את הקורא. מאותה סיבה גם דפדוף אקראי בספר פרוזה לא יתן לנו כלום.

בספר עיון המצב שונה. מטרת הספר מאד מוגדרת. בין אם היא פרישת ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, התמקדות בחיי החברה של יצורים ימיים או הסבר על ניסויים כימיים שאפשר לעשות בבית עם מים וסוכר. בכל המקרים האלו אפשר בדקות ספורות לקבל התרשמות מהספר. השיטה הטובה ביותר שקראתי עליה ואני מבצע בעצמי היא זו

  • קרא את אחרית הדבר
  • קרא את המבוא
  • קרא שוב את אחרית הדבר
  • קרא באקראי כמה עמודים כלשהם בספר

תהליך קצר זה מאפשר קביעת דעה מגובשת למדי על הספר והחלטה עם כדאי לקרוא את כולו. כמובן שכל קורא יכול לקבל החלטה שונה עבור כל ספר ולעיתים אין אחרית דבר או מבוא ואז צריך לאלתר ולהתגמש, אבל אחרי עשר דקות תדעו בסבירות גבוהה של הצלחה אם תהנו מהספר ואם לא.

וכך כמבקר ספרים, היכולת לדעת מראש אם אני אהנה מספר היא חשובה ביותר. כמות הספרים עצומה ומנגנוני הסינון לא מספקים. אני יכול להגביל את עצמי לספרים של סופרים שאני מכיר אבל איך אכיר חדשים? אני יכול לחכות להמלצות של מבקרים אחרים, אבל That would defeat the object of the exercise. אני זה שצריך לספק את סקירות כדי שאחרים יוכלו להחליט אם לקרוא או לא. אני מעוניין להגיע מהר לספרים החדשים שיעניינו אותי ושיהיה לי מה להגיד עליהם. ספרי פרוזה הם לרוב הימור גדול. כמה פעמים שמעתם ש-X העמודים הראשונים לא משהו אבל אחר כך נהיה נהדר? הבעייה היא שערכו של X לא מופיע בשום מקום ורק בסוף הספר תוכלו לחשב איפה הוא היה, ואולי למרבה הצער עזבתם את הספר 5 עמודים לפני X? אמנם יש כאלו שעשו קריירה מהיכולת לקפץ בין עמודים ולקרוא 5% מתוך ספר ולהצליח להגיע לחלקים המשמעותיים. זה אפשרי בספרי טיסה אך כמעט בלתי אפשרי בספרים ספרותיים יותר. אני קורא גם פרוזה, אפילו הרבה, אבל פחות מספרי עיון. אני מנסה לחדד את המסננים שלי בפרוזה (ועל כך ברשומות בעתיד) אבל מוכן לקחת סיכונים מפעם לפעם.

בספרי עיון התמונה אחרת לגמרי. קריאה של חמש עד עשר דקות בספר מאפשרת לנבא בסיכויים גבוהים מאד את מידת ההנאה מהספר. ניבוי זה מאפשר יחס עלות/תועלת גבוה הרבה יותר בספרי עיון. אולי נשמע לכם מוזר שאני מכניס מונחים עסקיים לספרות, אבל הזמן הפנוי שלי המיועד לקריאה הוא סופי ואם הוא “מתבזבז” על ספר שלא אהבתי, ושגם לא אכתוב עליו, התועלת שלו פחותה. זאת בנוסף לכך שאת מה שלומדים מספר עיון הרבה יותר קל להגדיר (אני אלמד על עופות נודדים, הקרב על הסום, מחקרים חדשים על המוח) לעומת ספרי פרוזה, שגם אם הם טובים, קשה להגדיר במדויק, מה לומדים מהם.

אנה פרנק

לפחות מחוץ לישראל, סיפורה של אנה פרנק הוא הסיפור המזוהה יותר מכל עם השואה. בעיני יש לכך יותר חסרונות מיתרונות ודיון נרחב בשאלה אפשר לראות בספר קץ השואה. בכל אופן עיבודו של הסיפור לילדים בידי סוזנה דייוידסון מצליח ביצירת איזון בין ספר לילדים בכיתות יסודי ובין התייחסות בוגרת ורצינית לשואה, בלי לכחד ולהמעיט בתיאורים הקשים.

הספר קצר וילדים יקראו אותו במהירות. בני יואב בן ה-11 קרא אותו בעניין רב וגם דברנו לא מעט על מה שמסופר שם, כאשר מצאתי את עצמי מרחיב הרבה בהתאם לשאלות של הילד. הסיפור כתוב נקודת מבטה של אנה, מביא גם ציטוטים מיומנה ומלווה בעשרות תמונות מקוריות של אנה ומשפחתה וגם של מראות ומוראות השואה, כולל תמונות ממחנות ההשמדה עצמם, אולם כאלו המתאימות לילדים ואינן קשות מדי. בניגוד למחזה המסתיים במשפט הידוע “למרות הכל אני עדיין מאמינה שהאנשים טובים ביסודם” (למשפט תרגומים שונים, הבאתי את זה המופיע בספר), הספר ממשיך הלאה ומתאר בצורה מרגשת את מותן הטראגי של מרגוט ואנה ממחלת הטיפוס בברגן-בלזן, חודש בלבד לפני שחרור המחנה.

הספר מומלץ גם למשפחות המתכננות נסיעה להולנד וביקור עם הילדים במוזיאון אנה פרנק וגם למורים ומורות בכיתות היסודי שיכולים להקריא אותו בכיתה ולפתח דיונים סביב התמונות.

אנה פרנק מאת סוזנה דייוידסון - כריכת הספר

אנה פרנק מאת סוזנה דייוידסון

אנה פרנק
סוזנה דייוידסון
מאנגלית: חגי ברקת
דני ספרים 2007 (במקור 2006) – הדפסה מחודשת 2015

מגב הספר

ספר הילדים “אנה פרנק” מאת סוזנה דייוידסון בהוצאת דני ספרים, יוצא בהוצאה מחודשת. הספר שמביא את סיפורה של אנה והתקופה, נכתב בעזרתה של אווה שלוס, ניצולת שואה ואחותה החורגת של אנה פרנק.

בגיל שלוש עשרה נכנסה אנה פרנק עם בני משפחתה למחבוא סודי כדי להסתתר מהנאצים. במשך שנתיים אסור היה לה לצאת החוצה, לרוץ, לצעוק או לצחוק בקול רם מדי. במקום זאת, היא מילאה את היומן שקיבלה ליום הולדתה במחשבותיה וברגשותיה, עד ליום בו נתפסו בני המשפחה ונשלחו למחנות הריכוז. היומן שכתבה התפרסם בכל העולם והפך את אנה לסמל של אומץ לב, תקווה ואמונה, כמו גם לסמל סבלם וגורלם של בני העם היהודי בשואה.

מישמס – ביכורים

מה הכותרות המשונה הזאת? בסך הכל זה הכינוי לפניה שרציתי לכתוב כבר הרבה זמן: “מיומנו של מבקר ספרים” או בקיצור מישמס. נתחיל אותה בשיחה על ספרי ביכורים. דווקא נושא מתאים לרשימת הביכורים בנושא חדש. אנשים מהשורה שהחליטו לכתוב ספר. יש הרבה כאלו. מי יודע, מי מהם יצליח ויהיה “הסופר” הבא. כל אחד צריך להתחיל.

אחת הטענות היותר מוצדקות כנגד חוק הספרים היא שהוא די קבר את ספרי הביכורים. בעבר זה עבד ככה: היית נכנס לחנות וניגש למדפי 4 במאה ולוקח שני ספרים שעניינו אותך. בדרך לקופה המוכרת הייתה אומרת לך תיקח גם את החדש של ההיא. ספר ראשון שלה וכבר קיבל ביקורת מעולה בהארץ. אז לקחת. ממילא עניינו אותך רק שני ספרים אבל צריך להגיע לארבעה. בשביל המבצע. מה איכפת לנסות. אולי אפילו לא קראת את הספר אבל לפחות קנית. כיום כל זה לא רלוונטי. את רוצה את ספרו החדש של עמוס עוז ואין שום סיבה וכמעט אפס סיכוי לרכוש על הדרך גם ספר אחר של מישהו שמעולם לא שמעת את שמו ושאפילו ביקורות לא כתבו על ספריו.

לי כמבקר החיים יותר קלים. הספרים מגיעים אלי כך שהשיקול הכספי לא קיים, אבל בהחלט צריך להשקיע זמן בספרים אלו והזמן דווקא יקר יותר מכסף. הרבה סופרים התייאשו ומוציאים בהוצאות עצמיות. גם כאלו מגיעים לידי. חלקם היו יכולים להיות טובים יותר אם היו משקיעים בעריכה והיו מטופלים בצורה יסודית. בדקתי את רשימת הסקירות שפרסמתי ואין בה הרבה ספרי ביכורים בעברית. יש לא מעט ספרי ביכורים מתורגמים כדוגמת ההיסטוריה של ההיסטוריה הפנטסטי או אליזבת איננה. יש גם לא מעט ספרי ביכורים בתחום העיון, אבל בפרוזה עברית מצאתי רק ספר אחד בולט (מירוץ שליחים של אריאלה גולדמינץ). מה זה אומר? קודם כל שיצאו פחות ספרים כאלו וגם על אלו שיצאו אנחנו שומעים פחות. גם כאן אני רואה תפקיד חשוב של בלוגרים בנושאי ספרות, שהמקום העוד לרשותם (בניגוד לעיתונות המודפסת) אינו מוגבל ותפקידם הוא לעזור ולסייע בקידום הספרות, הספרים והסופרים בישראל.

והנה ידיעה שהתקבלה זה עתה (למרות שהיא נחשפה כבר לפני כחודש). כמה הוצאות גדולות (ידיעות ספרים, אחוזת בית וליריקה) מקדישות את חודש אפריל לספרי ביכורים. עיתוי נפלא. אנו בעונת האביב בין ביכורי השעורים של קורבן העומר בפסח לבין ביכורי החיטים של שבועות וגם סמוך מאד לשבוע הספר. ההוצאות ידפיסו פחות ספרים מז’אנרים אחרים (אל דאגה, הם יודפסו בהמשך השנה), אבל העיקר: ימקדו את מאמצי ותקציבי יחסי הציבור לטובת ספרי ביכורים, כולל פרסומים בשלטי חוצות. אפשר כמובן להיות ציני ולומר שממילא דרך פעילות זו ההוצאה נחשפת יותר ויגיעו גם לספרי רבי המכר שלה. אפשר להיות ציני ולרוב הציניים הם כאלו שגם לא רכשו ספרים כבר שנים, גם הוצאות ספרים הן גופים כלכליים ובוודאי שהן לא מתכוונות להפסיד כסף. אבל המהלך מראה קודם כל שההוצאות מרגישות אחריות כלפי הסופרים וכלפי הספרות. כמובן שאלו גם ספרים שעברו לקטורה והושקע בהם רבות מבחינת עריכה. אני גם לא מופתע שהמהלך מגיע מידיעות ספרים. הם הוכיחו מקוריות פעם אחר פעם (קביעת המחיר של הספר הראשון שהם הוציאו תחת חוק הספרים (מלאכים של יורם קניוק) לפי סקר קהל הקוראים שלהם, מועדון הקוראים הראשונים המקבל כל חודש תמורת סכום מופחת ספרים חדשים, המכירות השנתיות במחסן, דף פייסבוק פעיל בצורה שהוצאות אחרות פשוט צריכות ללמוד איך עושים את זה נכון ועוד). מה נשאר? אני אנסה לתרום את חלקי ולסקר כמה מהספרים (בפוסט זה נביא רק תקצירים שהתקבלו מההוצאה) ויש לקוות שגם הקהל יתרום את חלקו.

Download (PDF, 265KB)

והנה דוגמה לפרסום החוצות (התמונות באדיבות מיכל פייקין-ברנס – יחסי ציבור)

פרסום חוצות לספרי ביכורים

פרסום חוצות לספרי ביכורים

פרסום חוצות לספרי ביכורים

פרסום חוצות לספרי ביכורים

בממלכת הקש – אב ובתו – סקירה

הספר הקצר “בממלכת הקש” מביא את יומניהם של גוסטב אנגל ובתו מרים שחיו בטרנופול (טרנופול הייתה חלק מפולין, ולאחר פרוץ מלחמת העולם השניה עברה לידי הסובייטים והייתה חלק מאוקראינה), והסתתרו מפני הנאצים במחבואים מאולתרים, במרתפים ובגגות קש. מסביבם יהום הסער: אקציות, תפיסות, הוצאות להורג ורדיפות, ובדרך נס הם ניצלים שוב ושוב עד השחרור בידי הרוסים. התיעוד הוא בזמן אמת (למעט מספר הערות שהוספו לאחר המלחמה) ושתי נקודות המבט של האב ובתו שעברו כמעט את אותם אירועים יוצרות מבט מרתק על התקופה. זהו אינו רשומון. התיאורים חופפים למדי אולם הדגשים והשפה שונים. התיאורים של האב כלליים יותר ואילו תיאורי הבת מלאי רגש. הניסיונות לשרוד העמידו אותם במבחנים קשים. הנאצים ידעו להשתמש גם ביהודים כנגד יהודים אחרים ועל כך גוסטב מקונן קשות. הקש שימש כמחבוא ומכאן שם הספר. אנו נחשפים גם לחסידי אומות העולם שסייעו למשפחה והסתירו אותה ובכך סיכנו את חייהם שלהם.

הסיפור הוא דוגמה לעשרות ומאות כפרים ועיירות קטנות, בהם היהודים ניצודו פעם אחר פעם כאשר ההסתתרות נהיית יותר ויותר קשה. אחד הקטעים בספר מתאר איך הם נתפסו יחד עם עוד כמה עשרות אנשים במחבוא מאולתר בה שהו שעות ארוכות ללא מזון, מים, אוויר לנשימה ובחנק נורא וסירחון. כפי שמרים כותבת, בתנאים כאלו הבושה נעלמת מזמן. המחבוא התגלה בידי הפולנים ודפיקות חזקות נשמעו על הדלת, אולם בצורה פלאית האקציה הרשמית כבר הסתיימה, הנאצים כבר עזבו את העיירה וכך ניצלו חייהם בעוד נס. הנה תחילת התיאור:

“הגרמנים כבר היו בחצר, אבל אנחנו הצלחנו לרדת בשלום אל המקלט ולהסתגר בו. כעת התחילו עינויי התופת בגלל חוסר מקום וחוסר אוויר. לקול הצעדים המתקרבים, נדמו כאילו הלבבות והנשימה נעצרה. ומיד בבוקר, ברגע שהם גילו את המקלט הראשון, נשתררה דממה כמו בקבר, דממה שהופרה מדי פעם בפעם באנחה כבדה ובתחינה לאלוהים שיעזור… בסביבות השעה תשע אזל האוויר במקלט. כולנו, וקודם כל הילדים, התחלנו להשתנק… הסבל שעבר עלינו במקלט אינו ניתן לתיאור. שום עט סופרים של הגאון הספרותי הגדול ביותר לא יצליח להמחיש זאת לפני הקורא אם הוא עצמו לא היה עד ראייה למה שהתרחש.”

חשוב לציין לטובה את הערותיה של ד”ר לאה פרייס שפרשה מבוא נרחב לספר והרחיבה רבות כמעט על כל דמות ואירוע המוזכרים בו. הערות השוליים אינן מפריעות לקריאה השוטפת אלא ההיפך, עוזרות להבנה טובה יותר ונותנות מידע מקיף ההופך את הספר ממסמך אישי למסמך היסטורי חשוב.

בממלכת הקש - כריכת הספר

בממלכת הקש

בממלכת הקש
אב ובתו – יומן רשימות מן המחבוא בטרנופול ובסביבתה
גוסטב אנגל ומרים (אנגל) גינסברג
הוצאת יד ושם תשע”ה 2015 (במקור 1944)

מגב הספר והקומוניקט

במשך כשנתיים, בשנים 1942-1944, הייתה החוויה האיומה הזאת למציאות חייהם של בני משפחת אנגל מטרנופול – ההורים גוסטב ויטה אנגל ובנותיהם, מרים ולושיה. הם התחבאו בכמה מקומות מחבוא בטרמבובלה ובמיקולינצה – עיירות באזור טרנופול, רוב הזמן יחדיו, אבל לפעמים נאלצו להיפרד ולהסתתר במקומות שונים. הם נעזרו בשכנים ובמכרים פולנים, ובסופו של דבר שרדו כולם את המלחמה.

בעודם נעים ממחבוא למחבוא, מיטלטלים בין אימה ואי-ודאות לתקווה ולתחושת הקלה, מתעדים האב והבת הבכורה, מרים אנגל (גינסברג), כל אחד לחוד, את הניסיון הנורא. זהו תיעוד של אותם אירועים בשני קולות, שני קולות שונים מאוד של גבר מבוגר, מהנדס במקצועו, משכיל ומקושר שמבטו רחב, היסטורי ופוליטי בעיקרו, ושל אישה צעירה בתחילת שנות העשרים שלה, העומדת על מפתן חייה ומבטה אישי ורגשני.

אחד הדברים המעניינים במפגש התיעודי-הספרותי הזה בין האב לבתו שחוו את אותם אירועים באותם מקומות ובאותו הזמן, הוא ההבדל בנקודות המבט, ובעיקר במזג השונה בדרך מסירת הדברים.
גוסטב אנגל תיאר את הדברים והאירועים באופן מסודר, בהיר ומתפתח, בגישה מאופקת ובלשון רהוטה. כמהנדס מדופלם בנה את חיבורו בפירוט, נדבך אחר נדבך, וייחד חלק גדול מרשימותיו לתיאור הארגונים השונים ותפקידיהם. כתיבתו המסוגננת מאופיינת גם בריחוק ובמבט כללי יותר ופחות אישי. (לאורך כל רשימותיו לא ציין את השמות הפרטיים של הדמויות המוזכרות ושל אשתו ובנותיו).

מרים לעומתו מתמקדת בעולמה הקרוב, נותנת דרור לתחושותיה, לאימה, לדאגה הבלתי נגמרת למקורביה ולעצמה. החיים על הקצה מגולמים ביומנה בקפיצות מעניין לעניין ובתנודות רגשיות. יומנה מלווה אותה ואת בני משפחתה, כשהם נתונים לחסדי זרים וחייהם תלויים בין השאר בסכומי הכסף שנמצאים באותה עת ברשותם ובמידה רבה במצב רוחם של מיטיביהם. משפחת אנגל ניצלה בסופו של דבר בזכות מעשיהם הנאצלים של אנשים שהיו נכונים לסכן את חייהם למענם, אך מרים חושפת צד נוסף, מורכב יותר, של מסע ההצלה של המשפחה, מסע שהיה רצוף תהפוכות וחרדה מתמשכת לנוכח עצבנותם של המצילים שחששו אף הם לחייהם, וביטאו מדי פעם את קשייהם בפרצי זעם כלפי המסתתרים.

יאן קרסקי – סיפורה של מדינה במחתרת – סקירה

באוגוסט האחרון סיירתי בברלין (לקריאת רישומי מהסיור הקשה בברלין) ובין היתר הגעתי לרחוב ניאדרקירכן. מצידו האחד מטה הלופטוואפה העומד על תילו על היום ומצידו השני היה מטה ה-SS שנחרב עד היסוד ובו הוקם מוזיאון הטופוגרפיה של הטרור. מחוץ למוזיאון הייתה תערוכה שנושאה שבעים שנה למרד וורשה. התבוננתי בה מעט אבל התערוכה הכעיסה אותי. אפילו מאד. כמעט מילה לא נאמרה על יהודי וורשה. מרד גטו וורשה הוזכר בקושי. חוכמה גדולה למרוד באוגוסט 1944 כשהרוסים כבר מחוץ לוורשה (ולמרבה הצער חיכו שהגרמנים יחסלו עוד פולנים לפני שנכנסו). איפה הייתם במרץ 1943? מדוע עמדתם על הפרק להכרית את פליטיו והסגרתם שרידיו ביום צרה? איפה היה הנשק שהמחתרת הפולנית הבטיחה ללוחמי הגטו? מדוע גני השעשועים הצמודים לחומת הגטו המשיכו לעבוד כרגיל בעוד מאחורי החומה מיתמר עשן שחור, עשן הלהביורים השורפים בית אחרת בית על מתחבאיו ולוחמיו?

קשה לי להפגין הזדהות עם הסבל של העם הפולני בימי מלחמת העולם השנייה. אמת שהפולנים סבלו מאד ואפילו ניתן למצוא קווי דמיון רבים בינם לבין העם היהודי. ארצם נחמסה בידי הגרמנים ממערב והרוסים ממזרח. אלו ואלו עשו מאמץ אדיר להכרית את העם הפולני כעם. האליטה הוצאה להורג: הקצינים הפולנים הוצאו להרוג על ידי הרוסים. גם האקדמאים ואנשי הממשל חוסלו. שטחים עצומים סופחו לגרמניה ותושביהם הוחלפו, הרבה מאלו שנשארו בצד הרוסי הועברו לגולאגים ובפולין הוקם מחזו מיוחד הידוע לשמצה – הגנרלגוברנמן. אך אין לשכוח את חטאי הפולנים עצמם, ואת האנטישמיות העצומה של רובם והשתתפותם הפעילה מאד (ולא רק הסבילה) ברצח שכניהם היהודים, אולם דווקא בספרים כגון זה נפתח פתח לראייה אחרת של העם הפולני (וגם בספרים נוספים העוסקים בקורות חייהם של חסידי אומות העולם כדוגמת אירנה סנדלר שהצילה אלפי ילדים יהודים או בספר על מארק אלדמן שהיה יהודי אך לא ציוני, אולי אפילו אנטי-ציוני ולכן הושכח בישראל). בספר מתוודעים לדמויות אחרות, שאמנם העניין היהודי לא היה בראש סדר היום שלהם אבל לפחות תפס בו מקום כלשהו.

יאן קרסקי היה קצין ארטילריה צעיר שגויס לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ראה איך צבא גרמניה מוחק את צבא פולין תוך שבועיים, נשבה על ידי הרוסים ונשלח למחנות עבודה מהם ברח, הגיע לוורשה והצטרף למחתרת. כשקיבלתי לראשונה את הספר חשבתי שמדובר בספר על יאן קרסקי אולם הספר הוא סיפורו שלו, שנכתב בארצות הברית כבר ב-1944 לשמש כעדות בפני המערב על המתרחש בפולין. עיקר הספר מספר על המחתרת הפולנית ועל מעשיה. מיעוטו קשור לעניין היהודי, אולם מבחינת קרסקי הייתה לכך חשיבות רבה. הוא סיכן את נפשו, נפגש עם מנהיגי היהודים ואף נכנס לגטו ורשה לראות במו עיניו את מצב היהודים שם. בדוחות שלו הוא כלל מידע מפורט על גורל היהודים כבר בסוף שנת 1942. הדוחות שלו הגיעו לכלל המנהיגים והוא העלה את הנושא גם בפגישות אישיות עם בכירי המערב כולל הנשיא רוזוולט. בזכות קרסקי אין לעולם החופשי את היכולת להגיד לא ידענו. קרסקי עצמו הצטער מאד על שלא עלה בידו לעשות יותר, אבל אליו אי אפשר לבוא בתלונות ועל השאלות הקשות כלפי בריטניה וארצות הברית נצטרך לחפש תשובה במקומות אחרים.

יאן קרסקי עצמו נשכח מעט עד שנחשף מחדש בידי קלוד לנצמן שכלל ראיון איתו בסרטו המונומנטלי “שואה”. לאחר מכן ערך לנצמן את חומרי הראיון לסרט נפרד על קרסקי והוא מוצג בימים אלו במקומות שונים. קרסקי הוכר כחסיד אומות העולם ואף קיבל אזרחות ישראלית, אזרחות בה ראה כבוד מיוחד. מומלץ מאד לקרוא את הספר הנותן תיאור של האירועים סמוך מאד להתרחשותם ועוד בטרם הסתיימה המלחמה. אחרית הדבר המרתקת מספקת לנו פרטים נוספים ורקע נרחב. גם אם נמשיך לא לאהוד את הפולנים (בלשון המעטה) לפחות נכיר בכך שתמונת המציאות הייתה מורכבת ושגם באותה סדום היה כמה צדיקים.

יאן קרסקי - סיפורה של מדינה במחתרת - כריכת הספר

יאן קרסקי – סיפורה של מדינה במחתרת

יאן קרסקי – סיפורה של מדינה במחתרת
עדותו של האיש שניסה לעצור את המלחמה
תרגום מצרפתית והוסיף אחרית דבר: ניר רצ’קובסקי
הוצאת עליית הגג 2014 (1944 במקור באנגלית)

 

מגב הספר

“לנו הפולנים, אלה היו ימי מלחמה וכיבוש; להם, היהודים הפולנים, זה היה סוף העולם.”

יאן קרסקי, “האיש שניסה לעצור את השואה”, מתאר בספר חשוב ויוצא-דופן זה את פעילותו כלוחם ובלדר בכיר במחתרת הפולנית. קרסקי מספר בסגנון מרתק על חיי היום-יום בפולין המובסת, משימות השליחות הסודיות ברחבי אירופה הכבושה, בריחתו הנועזת משבי הגסטאפו, פגישותיו עם מנהיגי היהודים בגטו ורשה, והתגנבותו למחנה השמדה כדי להיות עד במו עיניו לפתרון הסופי. שיאו של הספר הוא שליחותו של קרסקי לבריטניה ואמריקה, לדווח למנהיגי העולם החופשי בעיצומה של המלחמה על המתרחש בפולין ועל שואת היהודים.

סיפורה של מדינה במחתרת התפרסם בארצות-הברית עוד לפני תום המלחמה, ועורר שם הד עצום. בשנים האחרונות ראה אור מחדש באנגלית ובצרפתית.

יאן קרסקי, פולני קתולי, הוא מגיבורי המאבק הפולני בנאצים, ומהבודדים שראו לחובה לסייע בכל דרך אפשרית גם לבני ארצם היהודים. על פעילותו ההירואית בתקופת המלחמה קיבל את תואר חסיד אומות העולם, אזרחות כבוד של מדינת ישראל, ואת העיטור האמריקאי הגבוה ביותר – מדליית החירות הנשיאותית.

עדותו של קרסקי, בספר זה ובראיון המפורסם עמו בסרט שואה של קלוד לנצמן, היתה למכרעת בהבנת אחת הסוגיות המטרידות ביותר של המלחמה: תגובתן – או חוסר תגובתן – של בעלות-הברית לשואה.

העורך העירום – סקירה

אם אורי רוזן היה קוסם כנראה כבר מזמן הוא היה צריך לרדת למחתרת לאחר שהפר את כל שבועות הגילדה, אבל כנראה שבתקשורת החוקים פחות נוקשים. כך או כך, ספרו העורך העירום חושף הרבה מאד מהמתרחש מאחורי הקלעים של מערכות החדשות: בעיתונות, בטלוויזיה ובאינטרנט ושם הספר קולע לתוכנו. מיד כשהתחלתי לקרוא את הספר ידעתי שהוא ספר מצוין. הספר נכתב הרבה לפני הבחירות אבל קראתי אותו רק לאחריהן וכבר בחמישים העמודים הראשונים שלו הוא הסביר כל כך טוב מה היה כאן (כלומר בעיתונות) בתקופת הבחירות. התקשורת לא משקרת (לרוב), אבל עושה מניפולציות באופן חופשי בכל דרך אפשרית – מעט עיוותים, הרבה גוזמאות, הבלטות של דברים טפלים וכו’. אנו יודעים את זה, במידה כלשהי, אבל עדיין נופלים בפח. בקריאת הספר תתוודעו להמון שיטות מניפולציה: איך יוצרים כותרות מכלום, למה סיפור מסוים זוכה להבלטה עמוד אחרי עמוד ואחר נדחק הצידה, איך גורמים לקורא לרגש הרצוי (מזעם חרון אף ועברה ועד בכי), למה העיתונים כל כך דומים, איך כתבות מסוימות צצות באופן מחזורי של פעם בשנה, למה עניין שולי לחלוטין נהיה פתאום לכותרת ראשית במשך יומיים ואז נעלם כלעומת שבא ועוד ועוד.

הספר נכתב בראי תורת המשחקים והשפעותיה על כלי התקשורת השונים שהם מתחרים אחד בשני. הזירה היא זירה מרובת משתתפים בפלטפורמות שונות (טלוויזיה, אינטרנט, נייר) עם שחקנים שונים שלהם אינטרסים שונים אך לעיתים חופפים וכולם מנסים למקסם את התועלת לטובתם. בהקדמה מפרט רוזן כי ניסה ליצור ספר מאוזן בין תקשורת לתורת המשחקים. לטעמי הספר לא מאוזן אבל טוב שכך. לתורת המשחקים יש ספרים אחרים, שנכתבו בידי מומחים בתחום. דמות בכירה מתחום התקשורת שחושפת את הכל זה חידוש. הספר הוא הרבה יותר תקשורתי ומסביר היכן שצריך את העקרונות הבסיסיים של תורת המשחקים בלי להרחיב יותר מדי בהם.

אורי רוזן לא עושה הנחות לאף אחד ובעיקר לא לעצמו. בספר עשרות דוגמאות כולל כמה מהפשלות הקולוסליות הגדולות ביותר האפשריות לעורך חדשות שרוזן ביצע בעצמו ואף היה מוכן להתפטר בגינן. גם יכולת הודאה זו בעולם התקשורת ראויה להערכה. הספר כולל גם עשרות תמונות בשחור לבן ובצבע המשמים להדגמות.

גם לאחר שנקרא את הספר ונדע איך מתמרנים אותנו נמשיך ליפול לאותם בורות. המסקנה הכמעט עיקרית היא לבצע הצלבת מקורות. קחו כתבה אחת בעיתון שאתם מכירים באופן אישי את התוכן לראות כמה טעויות (או שינויים/עיוותים/הגזמות/הטיות) יש בה ולהשליך שזה המצב בכל כתבה אחרת בעיתון. אפשרות מומלצת אף יותר שאם אנחנו כצרכני התקשורת ננקוט בה ונצטרף כשחקן תהיה לצרוך הרבה פחות תקשורת. בטלו את המנוי היומי לעיתון (תשאירו לסוף שבוע בשביל לקרוא את המוספים) ותקראו יותר ספרים (הספר חשיבה חדה מומלץ כמשלים לספר זה), החליפו את עמוד הבית בדפדפן לויקיפדיה ותלמדו משהו חדש כל יום, והורידו מהנייד את כל אפליקציות החדשות למיניהן (תתקינו דולינגו ותלמדו הונגרית). אם נתאגד כשחקן עוצמתי כזה שאר השחקנים יצטרכו להתיישר בהתאם ולשפר את עצמם.

העורך העירום - כריכת הספר

העורך העירום

העורך העירום
איך תורת המשחקים קובעת על מה כולם ידברו מחר
אורי רוזן
הוצאת דביר תשע”ה 2015

הפרק הראשון מהספר מובא בהמשך ולמעוניינים באדיבות ההוצאה פרק נוסף לקריאה

מגב הספר

* למה ערוצי הטלוויזיה יוצאים להפסקת הפרסומת בדיוק באותו הזמן?
* מי בישר על מותו של יאסר ערפאת שבוע לפני שזה באמת קרה?
* איך אפשר לדעת מראש איך ייראו התמונות של שרה נתניהו בעיתונים?
* מה קרה לעיתון הבריטי שפרסם את תמונות העירום של קייט מידלטון?
* מי הדליף לעיתון את הסיפור על פרשת המניות של דן חלוץ?
* ומיהי נערת הזוהר שקלטת הסקס שלה הודלפה לעיתון ביבים?

תשובות לכל השאלות האלה ורבות אחרות תמצאו בספר העורך העירום, המחבר לראשונה בין תורת המשחקים לבין עולם התקשורת, ומראה באמצעות מודלים של משחקים קלאסיים כמו צֵיד הצבי, מכירה פומבית של דולר ודילמת האסיר, מהם הגורמים האמיתיים שמשפיעים על מה שכתוב בעיתונים או משודר בחדשות — הדברים שקובעים את סדר היום הציבורי ואפילו את הנושאים שעליהם מתקיימות הבחירות.

בספר העורך העירום, העשיר בדוגמאות ובסיפורים שאירעו באמת, חושף אורי רוזן לאור את אחורי הקלעים של עולם התקשורת ואת האופן שתורת המשחקים משפיעה על קבלת ההחלטות של כלי התקשורת ומאפשרת לחזות מראש מה הם ישדרו וכיצד יסקרו כל נושא.

העורך העירום הוא ספר חובה לכל מי שמתעניין בתורת המשחקים, בתקשורת או בשתיהן כאחת.

אורי רוזן כיהן בשורה של תפקידים בכירים בתקשורת הישראלית, כולל כמנכ”ל חדשות ערוץ 10 וכראש מערכת החדשות של העיתון “מעריב”. היום הוא משמש המנהל והעורך הראשי של האתר mako מבית שידורי קשת. בעברו היה איש היי־טק. הוא בעל תואר ראשון בפילוסופיה ובמדע המדינה ותואר שני בתקשורת פוליטית, והוא מרצה לעיתונאות במרכז הבינתחומי הרצליה.

פרק ראשון

בכמה כסף אפשר למכור דולר?

העלות השקועה

קרה לכם פעם שצפיתם בשידור חי של אירוע חדשותי כלשהו, אשר בדקות הראשונות שלו היה דרמטי וקצבי אך בחלוף השעות נעשה איטי, משעמם ולא מחדש דבר? האירוע עצמו כבר הסתיים מזמן, שום דבר חדש לא מתרחש, אך השידור נמשך ונמשך: אותו קטע וידיאו קצר מזירת האירוע חוזר על עצמו שוב ושוב בלולאה אינסופית; הפרשנים, המומחים והפוליטיקאים מחליפים זה את זה באולפן וחוזרים עוד ועוד על הקלישאות שהשמיע האורח שישב לפניהם על אותו הכיסא; והמגישים נראים כמי שמחכים בקוצר רוח להפסקת הפרסומות הבאה כדי לרוץ ולהתרענן בשירותים. אם צפיתם באירוע מסוג זה, בוודאי שאלתם את עצמכם מדוע לכל הרוחות מקבלי ההחלטות בערוצי הטלוויזיה השונים אינם גואלים מייסוריהם את המגישים, הכתבים והפרשנים שבאולפן, ובעיקר אותנו, הצופים בבית, ושמים קץ ללופ האינסופי.
את התשובה אפשר להסביר באמצעות משחק מוכר בתורת המשחקים, המכונה “מכירה פומבית של דולר”. חוקי המשחק פשוטים. המנחה (בדרך כלל מרצה בקורס מבוא לתורת המשחקים לתלמידי שנה א’) שולף מכיסו שטר של דולר ומציע אותו למכירה פומבית במחיר התחלתי של סנט אחד. כל אחד מהמשתתפים יכול להציע כל סכום שהוא ולהעלות את ההצעה על פי הצעות המשתתפים האחרים. הזוכה הוא זה שנותר אחרון עם ההצעה הגבוהה ביותר. אך כאן מגיע המפנה הלא צפוי: המשתתף שהציע את ההצעה השנייה בגובהה, לא רק שאינו מקבל את שטר הדולר אלא גם צריך לשלם לקופה את הסכום שהציע.
בשמיעה ראשונה, אפשר להניח שלא משנה כיצד יתפתח המשחק — איש לעולם לא יציע יותר מסכום של 99 סנט בעבור השטר, או לכל היותר דולר אחד. אולם הניסיון מלמד שהעניינים נוטים להתפתח באופן שונה. המשחק נפתח בדרך כלל כאשר אחד המשתתפים מהקהל ממהר להציע סכום של סנט אחד עבור הדולר וחושב שעשה בכך את עסקת חייו (או לפחות רווח קל ומהיר של 99 סנט). אלא שאז צץ בקהל מתחכם נוסף, ומציע 2 סנט עבור הדולר, מה שמביא מיד את המשתתף הראשון (או משתתף שלישי) להציע 3 סנט, וכך הלאה. תוך זמן לא רב המחיר עולה ועולה, והשחקנים שכבר נכנסו לתחרות ההצעות מתחילים להתחרט על כך, אולם מאחר שאינם רוצים להגיע למקום השני, דבר שיגרום להם גם לשלם את הסכום שהציעו וגם לא לקבל את הדולר, אין להם ברירה אלא להמשיך ולהעלות את סכום הצעותיהם. המשחק מתחיל להיות מעניין כאשר המכרז מגיע לגובה של דולר ואף עובר אותו. לכאורה זה היה צריך להיות הרגע שבו יפרשו המועמדים, שהרי מי רוצה לקנות שטר של דולר במחיר של דולר וסנט? אלא שכמעט תמיד המשחק אינו מסתיים בכך. השחקנים שכבר הגישו הצעות אומרים לעצמם שעדיף להם לנסות לנצח במשחק ולהפסיד כמה סנטים (מחיר ההצעה שתנצח פחות שטר הדולר שיקבלו בחזרה) מאשר להפסיד דולר וכמה סנטים, וכך המשחק נמשך עוד ועוד. אגב, דווקא כאשר משחקים את המשחק בגרסה יקרה יותר, כמו “מכירה פומבית של 100 דולר”, המשתתפים מפגינים עקשנות רבה במיוחד ומגיעים לסכומים גבוהים ומופרכים יותר מאשר בגרסת הדולר הבודד.
מדוע ממשיכים השחקנים ומעלים את הצעותיהם גם אחרי שכבר הבינו שהם צועדים לעבר הפסד גדל והולך? המניע שעומד מאחורי הפעולה הלא רציונלית לכאורה הזו מכונה “עלות שקועה” (sunk cost) — מושג ידוע בתחום קבלת ההחלטות. העלות השקועה מתייחסת למשאבים שכבר הושקעו בהחלטה שהתקבלה בעבר באופן שמשפיע על ההחלטות הנוכחיות והעתידיות. ככל שהושקעו יותר משאבים עד כה, כך תהיה השפעתם הפסיכולוגית גדולה יותר על ההחלטות הבאות, גם אם הדבר יגרום להחלטות הללו להיות לא רציונליות ורעות עבור המחליט.
הדוגמה היומיומית הטובה ביותר לעלות שקועה היא ההתעקשות שלנו להמשיך ולהמתין בתור גם כאשר נדמה שהוא איננו זז, וזאת בגלל שאיננו מוכנים שהזמן הרב שהשקענו בהמתנה עד כה ירד לטמיון. דוגמה הרת גורל יותר היא השהות הישראלית בדרום לבנון במשך כמעט 18 שנה: בכל פעם שראש ממשלה ישראלי שקל לצאת מלבנון, חזרה ועלתה הטענה בדבר חיי האדם שהוקרבו למען כיבוש השטח והשמירה עליו. “כל כך הרבה חיילים נפלו בהגנה על רצועת הביטחון. האם כל זה היה לשווא?” שאלו המתנגדים לנסיגה — וראשי הממשלה השונים דחו עוד ועוד את ההחלטה.
לעלות השקועה יש השפעה מטעה על קבלת ההחלטות שלנו, משום שהיא גורמת לנו להתייחס לעבר במקום לעתיד. אם פרישה מהמכירה הפומבית תעצור את ההפסדים הגדלים והולכים, הרי שהיא הצעד הנכון — ולא משנה כמה כבר הפסדנו עד כה. אך בדרך כלל נוטים מקבלי ההחלטות לתת משקל מוגזם לעלות השקועה בשיקוליהם, ובכך פוגעים ביכולתם לקבל את ההחלטות המיטביות.
דוגמה טובה לאופן ששיקולי עלות שקועה משפיעים על קבלת ההחלטות בתקשורת באה לידי ביטוי בשליחת כתבים לסיקור אירועים בינלאומיים. נסיעה לחו”ל היא תמיד עסק יקר, ובוודאי בעולם הטלוויזיה. בדרך כלל הכתב אינו נוסע לבד אלא עם צלם, ולעתים גם עם מקליט, עם מפיק או עם כל אלה יחד. ככל שהנסיעה מתמשכת גדלה עלותה בהתאם, ולכך יש להוסיף לעתים שידורים ישירים באמצעות לוויין, שעלותם מאות ולפעמים אף אלפי דולרים לדקה (והרי מה הטעם לשלוח כתב לאירוע חדשותי כלשהו, אם אינו יכול לדווח משם בשידור חי?). השפעתה של העלות השקועה באה לידי ביטוי כאשר התקציב שהוגדר מראש מתחיל להיפרץ. כך, למשל, לקראת אחת מפגישותיהם של נשיא ארצות הברית ברק אובמה וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בבית הלבן, החלטנו במערכת חדשות 10 לחסוך כסף ולא לשלוח כתב במיוחד מישראל, אלא להסתפק בכתבנו הקבוע בוושינגטון, גיל תמרי (תמרי הוא כתב חסכוני מאוד: הוא מצלם את כתבותיו בעצמו בעזרת מצלמה קטנה וציוד הקלטה שאיתו הוא מסתובב ברחבי אמריקה, ומעביר את שידוריו החיים באמצעות אינטרנט סלולרי). אך רצה המקרה שיעקב אילון, מגיש המהדורה המרכזית באותה עת, שהה באותם התאריכים בחופשה פרטית בניו יורק, ולכן הציע “לקפוץ” לוושינגטון ולהוסיף לסיקור הפגישה נופך בכיר ומרשים יותר (כלומר את עצמו), כל זאת בעלות קטנה יחסית של נסיעת רכבת מניו יורק לוושינגטון ולינה של לילה אחד במלון. החישובים הכלכליים נעשו, ואושר תקציב סביר של כמה מאות דולרים בלבד. אלא שכמה ימים לפני הפגישה עם אובמה נודע שלנתניהו מתוכנן נאום חשוב ביום שלפני, דבר שחייב שהייה של אילון בוושינגטון למשך לילה נוסף, בעלות של עוד כמה מאות דולרים. בנוסף, פורסם לוח הזמנים, שעל פיו הפגישה אמורה להסתיים בדיוק בזמן שידור המהדורה המרכזית, דבר שחייב הזמנת זמן לוויין למשך 10 דקות, בעלות של כאלף דולרים נוספים. בנקודה זו העלות כבר היתה כמעט כפולה מהתקציב המקורי, אך מאחר שהמלון וכרטיס הרכבת כבר הוזמנו, הוחלט לא לבטלם. בשלב הבא ביקש אילון שנשכור צלם אמריקני בעלות של כ־500 דולר כדי לשמור על איכות הסיקור, וכאילו לא די בכך, ראש הממשלה החליט להעניק ראיונות לכתבים הישראלים למחרת פגישתו עם אובמה, מה שחייב אותנו לשלם עבור עוד לילה במלון, יום נוסף של צלם מקומי ותוספת זמן לוויין. בסך הכול עלתה הנסיעה בערך פי שישה מהעלות המתוכננת. ומה אם היינו מוותרים על שירותיו של אילון ומסתפקים בדיווח של גיל תמרי? האם הצופים היו חשים בהבדל ונוטשים אותנו בהמוניהם לטובת המתחרים? סביר להניח שלא, אולם בכל נקודת זמן שבה נדרשנו לקבל החלטה לא התייחסנו לעלות הכוללת של הנסיעה, אלא רק לכמה מאות הדולרים הנוספים שעמדו על הפרק באותו רגע, ממש כמו בשיטת הסלמי. ובכל פעם שהחלטנו להגדיל עוד קצת את התקציב, גדלה והלכה גם העלות השקועה, והיכולת הנפשית שלנו להתחרט ולבטל את הנסיעה של אילון כדי לחסוך לפחות את העלויות העתידיות — רק ירדה עוד ועוד.
הדוגמה הבאה קיצונית בהרבה, ולא אפריז אם אומר שלהרגשתי, היא אחד מרגעי השפל שלי כעיתונאי. בשנת 2005, כאשר שימשתי רכז הכתבים של “מעריב”, הגיע אלינו סיפורה של ציפורית אייזיק, אישה שומרת מסורת מהיישוב הר ברכה, שילדה רביעייה שנים אחדות אחרי שנולדה לה שלישייה והיו לה עוד שני ילדים (ובסך הכול תשעה ילדים בארבע לידות). למרות שהסיפור היה חסר ערך מהותי ברמה החדשותית, הוא היה מה שנקרא “צבעוני” מאוד, ולכן ביקשנו לצלם ולראיין את משפחת אייזיק המאושרת, ולשבץ את הידיעה במקומה הטבעי, העמוד האחורי של העיתון. אלא שבנקודה הזו העניינים סטו ממסלולם. גם ב”ידיעות אחרונות” ביקשו לראיין ולצלם את משפחת אייזיק, אבל לקבל מהם הבטחה שלא יעניקו ריאיון לשום עיתון אחר. תוך דקות התפתח לו משחק מכירה פומבית של דולר, שהפך לדו־קרב אמוציונלי ביני לבין רכז הכתבים המקביל ב”ידיעות”.
זה התחיל בפנייה סטנדרטית ומנומסת של כתבים משני העיתונים אל היולדת ובעלה, כאשר בשלב כלשהו נכנס לתמונה קרוב משפחה של האם המאושרת והעלה את האפשרות של תשלום תמורת הריאיון. תחילה דחו שני העיתונים את הרעיון על הסף, בנימוק שבישראל לא נהוג לשלם על ראיונות עיתונאיים. אך לאחר התלבטות קצרה עלה במוחי רעיון יצירתי לעסקה סיבובית: אני אפנה לאשת יחסי הציבור של חברת חיתולים גדולה ואציע לה שהחברה תאמץ את משפחת אייזיק דלת־האמצעים ותתרום לילדים חיתולים חינם למשך שישה חודשים. בתמורה, משפחת אייזיק תתראיין ל”מעריב” באופן בלעדי ואנחנו נדאג לאזכר מעל דפי העיתון את התרומה הנדיבה. כולם ירוויחו, אולי חוץ מהאתיקה העיתונאית.
קרוב המשפחה של האם המאושרת אהב את הרעיון ונטה להסכים, אך לפני שהתחייב, התקשר ל”ידיעות אחרונות” ועידכן אותם בפרטי הצעתי. המתחרים לא התכוונו לשבת בשקט, וסגרו מיד עם חברת חיתולים מתחרה עסקה דומה, אך העלו את ההצעה לשנה שלמה של חיתולים חינם. כאשר קרוב המשפחה סיפר לנו על העסקה שנרקמת עם “ידיעות אחרונות”, האמביציה לנצח רק גברה. מיד סיכמתי עם יצרנית של מזון לתינוקות על הספקה חינם של תחליפי חלב לרביעייה של משפחת אייזיק למשך שנה. לא חלפה חצי שעה, וקרוב המשפחה חזר עם ההצעה הנגדית של “ידיעות אחרונות”: גם הם השיגו מזון תינוקות לשנה, והוסיפו לכך ארבע מיטות תינוק לרביעייה הטרייה. השוויתי את ההצעה עם ארבע מיטות תינוק של פירמה מתחרה והכפלתי עם ריהוט מלא לחדר ילדים. וכך נמשך הפינג־פונג בשיטת המכירה הפומבית, כשמשפחת אייזיק אוספת לה, בנוסף לריהוט חדר הילדים, לחיתולים ולמזון גם מצעים, ביגוד, משחקים, אבקת כביסה ומרכך מיוחדים לתינוקות ועוד.
בסופו של דבר העקשנות השתלמה. אדם שהכיר את המשפחה העביר לי מידע (“טיפ”) על אהבתה של המשפחה לנשנושים מלוחים — דבר שהוביל להספקת חטיפי בייגלה למשך שנה שלמה, הפעם לאחים הגדולים, מה שהתברר כקלף מנצח. קרוב המשפחה השאפתן התרצה והסכים להעניק לנו את הריאיון הבלעדי, ואנחנו מיהרנו להחתים אותו על חוזה מחייב. אגב, אחרי החתימה הוא עוד ניסה לסגת, לאחר שלדבריו קיבל מהמתחרים הצעה למכונית חיפושית פולסווגן עבור המשפחה בת 11 הנפשות.
סיפורה של משפחת אייזיק הוא דוגמה מצוינת למכירה פומבית שהסתבכה הרבה מעבר לרצוי ויצאה מכלל שליטה. אולי מדובר במקרה קיצוני, אבל הוא בהחלט לא יחיד. אם נישאר באותו תחום אזוטרי לכאורה של סיקור הריונות מרובי תינוקות נמצא דוגמאות מופרכות אף יותר. כך למשל במקרה של מנדי אלווד, אישה בריטית בת 31 שעברה טיפולי פוריות בשנת 1996 ונכנסה להיריון עם שמינייה. הרופאים המליצו, כמקובל, על דילול העוברים, אך אלווד החליטה, וגם הודיעה על כך בפומבי בתקשורת, כי בכוונתה לשמור על השמינייה וללדת את כולם, אף שהוזהרה כי החלטה זאת מסכנת את חייהם. רק בדיעבד התברר שההחלטה של אלווד לא נבעה מנימוקים אידיאולוגיים או ממסירות הורית. זה קרה כאשר נחשף כי הצהובון הבריטי “ניוז אוף דה וורלד” הציע לה סכום נאה עבור ריאיון בלעדי, ואף הוסיף בונוס מפתה שתימחר את התשלום על פי מספר התינוקות שייוולדו בחיים, ובכך סיפק לה תמריץ לסרב לדילול העוברים.3 בסופו של דבר אלווד ילדה שישה בנים ושתי בנות, אך אף אחד מהם לא מהם שרד. אגב, בלי קשר אך עם צדק פואטי מסוים, גם העיתון “ניוז אוף דה וורלד” לא שרד ובשנת 2012 הוא נסגר בעקבות פרשת האזנות סתר שהסעירה את בריטניה.

הכתבה על משפחת אייזיק ב”מעריב”, אוקטובר 2005

השאלה המתחייבת היא אם יש מוצא לבעיית העלות השקועה? האם אפשר להפסיק את המרוץ לרכישת שטרות של דולר במחיר מופקע, ובהמשך לסיפורים שהובאו כאן — להימנע משידורים חיים אינסופיים, מבזבוז משאבי המערכת על סיפורים לא די חשובים או מהתבזות אתית כמו במקרה של משפחת אייזיק? ובכן, הסוד הוא פשוט: לא להיכנס מלכתחילה למשחק. מי שלא מציע לרכוש את שטר הדולר במחיר של סנט אחד, לא יצטרך לשלם עליו לבסוף עשרה דולרים. כך גם בתקשורת. מנהל או עורך מנוסה צריך להכיר מראש את הסיטואציות שהוא יכול לצאת מהן רק מופסד ולוותר מראש: לסיים את השידור זמן קצר לאחר סיום האירוע החדשותי מבלי להציץ בחשש במסך המתחרה; לקבוע תקציב קשיח לסיקור אירועי חוץ ולא לחרוג ממנו למרות הפיתוי; ובעיקר לא להיכנס למלחמות של מכירה פומבית שאין מהן אסטרטגיית יציאה מהירה וברורה. עורך שיקבל את ההחלטות האמיצות הללו ואף יצליח לעמוד בהן בפועל, עשוי להיות מופתע לטובה ולגלות שגם בצד הנגדי ינהגו עד מהרה כמוהו.