ההיסטוריה של ההיסטוריה

לא רק ישראלים עוברים לברלין. משהו בעיר הזו מושך צעירים מכל העולם. חלקם כמו איידה האטמר-היגינס (שעברה קודם ביפן הודו ושבדיה) עובדים כמדריכי טיולים לתיירים הרבים הפוקדים את העיר ושמחים לגלות שפע מדריכים בכמעט כל שפה אפשרית. זהו ספרה הראשון של האטמר-היגינס.

מרגרט, גיבורת הספר, גם היא עובדת בהדרכת קבוצות תיירים, מתעוררת באמצע היער בלי שיש לה מושג איך ולמה היא הגיעה לשם ולשם מה. זה קצת מטריד את מרגרט אבל היא חוזרת לביתה וממשיכה בחייה כרגיל. לאט לאט היא שמה לב שנמחקו לה מהזיכרון מספר חודשים מהחיים ושאין לה מושג מה קרה באותו זמן. לנו כבר מתגלה רמז ראשוני לנושא הספר מאחר ומדובר בעיר גרונהוולד וזהו גם שם הרחוב בו הגיבורה גרה.

“אתם רוצים להבין? אבל זה מה שצריך להבין: מוחות ידעניים לא יוכלו לפענח כאן דבר. ככל שתלמדו על המחנות כך תדעו פחות. ככל שתראו את המקום הזה יותר כך הוא ילך ויתרחק מכם. המוח האנושי והחברתי לא תוכנן לתפוס את האימה האנושית החברתית, וככל שירבה לנסות, כן ימות.יש אנשים שמבחינים באי נכונותו של המקום הזה להתעגל אל ההבנה, ולכן הם מכחישים את עצם קיומם של המחנות. אלה הם האנשים שאין להם כל יכולת לשאת אשמה, ובמיוחד יכולת לשאת את הדברים המתחייבים מן האשמה. ולכן, תחת זאת הם מחליפים בטעות את הריקנות שה מוצאים כאן בהיעדר תוכן. הם טועים. יש כאן משהו. יש כאן יותר תוכן מבכל האוניברסיטאות והמוזיאונים והכנסיות גם יחד, אבל לא תראו שמץ ממנו. אני יכולה להראות לכם היום רק חזיון תעתועים. הסיור הזה הוא סיור וירטואלי” (עמ’ 130)

הסיפור מתחיל שנתיים לאחר אותו לילה. מרגרט מקבלת מכתב לבדיקה במרפאת נשים. למרות שהמכתב ממוען למישהי עם שם קצת שונה, מרגרט מחליטה ללכת ולהיבדק. הפגישה אצל רופאת הנשים סוריאליסטית לחלוטין אולם כתוצאה ממנה תחווה מרגרט סדרה של חזיונות וחלומות. העיר משנה את צורתה, מרגרט מגלה שמגדה גבלס עוקבת אחריה, אבל מה בדיוק קרה ואיך כל העבר קשור אליה בהווה? את זה נגלה רק בסופו של הסיפור.

לא נחשוף פרטים מסיפור המשל הנמשל ברור דיו. כותרת המשנה של הספר היא “רומן על ברלין”. סיפורה האישי של מרגרט עומד בפני עצמו, אולם עיקר העניין הוא בסיפורה של העיר המתחדשת המסוכסכת עם עברה. מציגה אותו לראווה בכל מקום, אולם תוך התנגדות רבה וחריקת שינים. העם הגרמני איבד את זיכרונו בצורה מרשימה ומחק 12 שנים של הרייך השלישי (מתוכן שש שנות מלחמה), אולם הזיכרונות צפים וצצים בלי יכולת להדחיק אותם.

“בואי נקרא לילד בשמו, בסדר?רצח יהודי אירופה במאה העשרים מעניין רק את האנשים שבשבילם הוא לא בלתי נסבל. עניין בדברים איומים הוא תמיד סימפטום של ריחוק.”

“אבל דוקטור, אני כן חושבת שזה בלתי נסבל”

“בדיוק! את חושבת שזה בלתי נסבל, וזה חשוב לגבי השימוש שאתה עושה בזה, אבל זה לא בלתי נסבל בשבילך, אחרת לא היית חושבת על זה” (עמ’ 247 – ההדגשות במקור)

להקמת אנדרטת השואה היו מתנגדים רבים, אבל היא קמה בסופו של דבר. הסיפור מסופר היטב. דמות מדריכת הטיולים, מלבד זה שהיא מוכרת לסופרת, הינה דרך טובה לעבור בכל תחנות הסיפור: הבונקר של היטלר, תחנת גרונהוולד, מחנה זקסנהאוזן ועוד. מפעם לפעם יש משפטים סתומים ועלומים שאמורים לייצג פילוסופיה כלשהי, אולי היה אפשר לקצר מעט אבל לרוב סגנון הכתיבה שהוא כמעט לירי מושך את הקורא להמשיך. לעיתים הקורא מבולבל ולא תמיד מבין מה רוצים ממנו ואיפה ממוקם כל פרט בעלילה זה בסדר. העיסוק בעבר הוא עיסוק מבלבל ואף פעם אינו עיסוק לינארי. הדברים יתיישבו בסוף כל דבר במקומו. אני ממליץ מאד על הספר וכל מי שמתעניין בזכר השואה, ובגרמניה של ימינו צריך לקרוא אותו.

“אחת מזוועות השואה שאין להדמימה היא העובדה שאין אפשרות לנקמה. מיליונים נהרגו בידי מילונים אחרים – אין כאן כל צדק. לא יהיה כל פיצוי. הקורבנות רבים מדי. הפושעים הם המון רב. הפושעים נמצאים בכל חצר, בכל שלטון שסיפק תמיכה משטרתית, בכל עיירה שהשליכה יהודים מחוגי סריגה ומתזמורות כלי נשיפה, מגילדות ומפנסיות, שהרעיבה שכנים עד ששלחה אותם אל קרונות הבר בכל רחבי אירופה. לפני ואחרי שהשואה הייתה מדיניות פוליטית, היא הייתה תנועה חברתית. התנאי ההכרחי לקיום השואה לא היה שיתוף פולה אזרחי, אלא התלהבות אזרחית. גל  של אנטישמיות גנוסיידית שטף את העולם המערבי בעוויתות הראשונות של המודרנה, והנאצים רכבו על שיאו של גל זה תוך כדי התנפצותו. הם העניקו לו פנים גרמניות לתמיד. אבל פגיון הנקמה נותר טמון ללא שימוש במגירה. אין גוף שבו אפשר לנעוץ אותו…” (עמ’ 323)

איני בטוח שמרגרט ובוודאי לא איידה פותחת את סיורה בזקסנהאוזן כפי שמופיע בציטוט הראשון. עיסוק בשואה, בדברים איומים אינו מתאפשר רק מריחוק אלא לרוב אצל ישראלים והיהודים העוסקים בנושא ואפשרויות הנקמה שבעים שנה לאחר ביצוע הפשעים הולכות ומתמעטות, ועלינו לחשוב יותר על אפשרויות הזיכרון. שפע אנדרטאות יש בברלין. מאות על מאות, וגם מספר רב של מבקרים באנדרטת השואה ובמוזיאון היהודי. אבל מה באמת חושבים המבקרים, קשה לדעת. בוודאי המבוגרים, דור מבצע הפשעים ובנין הם אלו שהדחיקו או שיכנעו את עצמם לגמרי שכל מה שהיה לא קשור אליהם כלל (ואולי אפילו שהם סבלו יותר). גם דמויות אלו מיוצגות בספר, אולם הדור הצעיר המיוצג על ידי מרגרט מגלה שאפשרויות ההדחקה אינן אפשריות תמיד ושאולי עליו להרגיש אשמה ולשאת את הדברים המתחייבים ממנה.

ההיסטוריה של ההיסטוריה - כריכת הספר

ההיסטוריה של ההיסטוריה

ההיסטוריה של ההיסטוריה
רומן על ברלין
איידה האטמר-היגינס
מאנגלית: ברוריה בן ברוך
הוצאת מחברות לספרות תשע”ד
מגב הספר
בוקר אחד מתעוררת מרגרט ביער סמוך לברלין. ידיה מלוכלכות, בגדיה קרועים. היא לא זוכרת דבר מהלילה שחלף – ועד מהרה היא מבינה – גם לא דבר מהחודשים האחרונים. מרגרט היא סטודנטית להיסטוריה ומדריכת תיירים בעקבות העבר הנאצי של ברלין. היא שבה אל חייה הקודמים, אבל הלילה המסתורי ממשיך לרדוף אותה, ויום אחד העיר ברלין כולה משתנה לנגד עיניה. רוחות מן העבר מתחילות לרדוף אותה, בניינים הופכים בשר ודם, המציאות מסתחררת. רומן הביכורים האינטליגנטי והפראי הזה הוא המרוץ של מרגרט להשיב לעצמה את ההיסטוריה האבודה שלה – את הלילה ביער והתהום שנפערה בחייה בעקבותיו. היא שטופה באשמה ונסחפת במהירות לעבר תגלית מזעזעת מרגרט מגלה כי מחלת השכחה הפרטית שלה מהדהדת בתובענות הולכת וגדלה את פשעי העבר של האומה הגרמנית. היא נאבקת להתעורר, התעוררות שתוביל אותה אל האמת דרך הטירוף, אל יגון ללא מרפא על מעשיה שלה. איידה האטמר – היגינס כתבה רומן על ברלין המודרנית הנאבקת בעברה האפל. רומן על שכחה – אישית , תרבותית והיסטורית – על זיכרון ואבדון, דמיון והגיון, מיתוס וגאולה בזמננו אנו. סיפור בלתי נשכח המציג התמודדות מרתקת של הדור הצעיר עם אימת השואה, מידיה של סופרת צעירה ומבטיחה, אמיצה ורבת כישרון.

הנאום האחרון של משה

ספרו החדש של מיכה גודמן, עוסק במשה רבנו ובנאום האחרון שלו. למעשה לא בדיוק בנאום האחרון שלו (המופיע בפרקיו האחרונים של ספר דברים, החל מפרשת וילך) אלא בספר דברים כולו. את הספר תזהו מיד לפי הכריכה המעוצבת בסגנון דומה ומוכר לספריו הקודמים (סודו של מורה הנבוכים, חלומו של הכוזרי). בניגוד לספריו הקודמים, הפעם הספר הוא על נושא מוכר הרבה יותר – חומש דברים.

חומש דברים הינו ספר ייחודי בתורה ושונה מארבעת החומשים, דבר זה אינו חדש ומוסכם על כולם (ואף אני כתבתי על כך במאמר לפרשת דברים). משה מנצל את ימיו האחרונים לסכם עבור בני ישראל את כל מה שחשוב. ובנוקדה זו, גודמן ניגש ישר לעניין וללא בקדמות מיותרות מציג לנו שני חידושים מרכזיים בספרו. משה רבנו מנסה להמעיט ולהדחיק את חשיבות המקדש והקורבנות. המשכן – ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – נתפס כמקום המרכזי בו שורה השכינה, אולם בספר דברים משה מנסה להציג בדיוק את ההיפך, להמעיט בחשיבות המשכן ולהוציא ממנו את אלוקים (וכנראה בהצלחה לא מעטה, שכן עד ימי שלמה לא נבנה מקדש קבע ולמעט ההתעוררות של דוד המלך לנושא, לא היה נראה שזה חשוב למישהו בעם ישראל). המהפכה השנייה מוכרת יותר, והיא ההגבלות החלות על המלך. פרשת המלך מופיעה בפרשת שופטים והיא מגבילה מאד את המלך. לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו כסף וזהב. ומה המלך צריך לעשות? לכתוב לו ספר תורה ולנהוג על פיו. המלוכה ביהדות שונה מאד מהמלוכה ביתר העמים. שתי מהפכות אלו שהן עיקר הספר מוצגות כבר בחלקו הראשון בטיעונים מעניינים ומרשימים בשפה קולחת.

חלקו השני דן בנושא הכח והמגבלות הדרושות לרסנו. הדיון בפרק מתבדר ליותר מדי נושאים, והוא לטעמי פחות מוצלח. הקריאה בו אינה קולחת וגודמן מעלה שאלות על האלימות בספר (עמ’ 116) אך  בניגוד לטענתו שיתמודד עם שאלות אלו בסוף הפרק, הוא מניח אותן ללא תשובה מספקת. לשאלות אלו דווקא יש תשובות רבות. התורה דורשת יחס טוב והוגן לכל העמים השכנים לעמי ארץ ישראל, אבל כיבוש מוחלט של הארץ מדי עמי כנען (למרות שבפועל הם יכולים להגר או להיכנע ולשלם מס ויוכלו לחיות תחת שלטון ישראל). גודמן היה יכול להביא את כל התשובות ולדון בהן, גם אם הן אינן מספקות בעיניו, אולם להסתפק במילים “זה מורכב” אינו מהווה תשובה הולמת, ואפילו לא חלקית. לחילופין, אם דיון מפורט בנושא זה חורג ממסגרת הספר, היה עדיף פשוט להשמיט את השאלה כלל.

חלקו האחרון של הספר עוסק בשאלה האם משה הצליח ובעיקר מתמקד ביהושע כמייצג את ההצלחה ובשלמה כמייצג את הכישלון הנובע מההצלחה. חלק זה זורם בצורה טובה יותר, אולם בו גודמן משתמש לעיתים במקורות המסתדרים עם טענותיו אולם פחות עם הפשט. דוגמה: “משה ואהרון מנצלים את הנס כדי לקדש את שמם ודמותם הם” (עמ’ 205). מדובר באירוע של מי מריבה בו ה’ מצווה על משה לדבר אל הסלע ולהוציא מים ומשה מכה בסלע. אכן התורה מחמירה מאד עם משה  בנושא זה, אולם בשום מקום לא נרמז כי משה עושה מעשה לרומם את עצמו על חשבון אלוהים חלילה (הקורא שיפנה להערת השוליים בסוף הספר, יגלה מה המקור הפרשני לעניין זה). בדיון בהצלחת יהושע כדוגמה חיובית, משמיט גודמן את העובדה שיהושע לא דאג למחליף שיבוא אחריו, ולמרות שהזהיר את העם, הרי שיהושע לחלוטין לא השלים את כיבוש הארץ, וימי השופטים שבאו אחר כך היה כמעט כאוס, ושדווקא הצלחתו של יהושע הייתה בעיקר בגלל משה שדאג למנות אותו מראש למנהיג מוסכם. מקור מפורש הושמט מהספר (י”ג א): “וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה-מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ”. קשה שלא לראות פה ביקורת על יהושע ואי אזכרת הפסוק מתמיהה ביותר.

סיומו של הספר מעניין מאחר והוא מציע רעיון נוסף, אולם לא מפתח אותו כמעט כלל ומשאיר אותו למחשבתו של הקורא. את ספרו מסיים גודמן בהצהרה ושאלה:
“הציונות וספר דברים משלימים זו את זה. הציונות נתנה ליהודים כוח, וספר דברים מדריך כיצד להתמודד עם כוח. לכן, דווקא בנקודת הזמן הזו מן הראוי לשאול: האם החזון של הספר מתממש כעת? האם החברה הישראלית מקשיבה לנאום הפרידה של משה?”

קשה לענות על השאלה, וכהערכה כללית לספר אסכם שמחלקו הראשון נהניתי מאד והשתכנעתי מרוב מהטיעונים, חלקו השני נראה לי מסורבל ואולי אפילו מעט מיותר וחלקו השלישי הרגשתי קצת חוסר בדיון המלא, שלא היה עובר ביקורת אקדמית. אני אוהב ספרים שאני לא מסכים עם חלק ממה שכתוב בהם מאחר וזה גם מצריך אותי לבדוק את הדעות והרעיונות שלי ובסיכומו של דבר, חובבי התנ”ך וחובבי פרשנות שגרתית פחות על התנ”ך יהנו ממנו ואני מניח שסדרת ההרצאות בנושא (המועברת על ידי ד”ר גודמן במקומות שונים בארץ) תהיה מעניינת גם היא. כדי לענות על שאלתו המסיימת של גודמן צריך קודם כל לקבל את טענותיו, אולם אלו דורשות הוכחות טובות יותר ממה שמופיעות בספר, לפחות לדעתי היא שעצם קיומו כיום של עם ישראל (או עם יהודי) הינו הצלחה שיש לזקוף אותה רבות לזכותו של משה רבנו, גם אם איני מסכים בהכרח שחזונו של משה הוא אותו חזון אותו מציג גודמן.

הנאום האחרון של משה - כריכת הספר

הנאום האחרון של משה

הנאום האחרון של משה
מיכה גודמן
הוצאת דביר תשע”ד 2014

בוקר ראשון באירופה

ספרה של תלמה אדמון נחת אצלי בדיוק כאשר אני נחתתי מאירופה וזכרונם של נופי האלפים ונופים אחרים חרות היטב בראשי. אדמון שחפצה לבקר באירופה במשך שנים, התגברה על פחדי הטיסה רק בבגרותה ומאז נוסעת ומטיילת ביבשת יפה זו. בספרה היא מביאה את הנופים הצדדיים, במרחבים ובעיירות הקטנות ולא בערי הבירה הסואנות, אבל בעיקר היא מנסה להעביר חוויות ולתת השראה. הספר עצמו מורכב מעשרות סיפורים קצרים. כל אחד על מקום מסוים באירופה ומלווה בתמונה. פורמט הספר הוא רוחבי ועיצובו מרהיב ועשיר, הקריאה בו הינה תענוג. הסיפור תופס עמוד אחד והתמונה את העמוד שלצידו. תענוג לדפדף ולעיין. כמובן שאין זה ספר שקוראים את כולו אלא מהסוג בו פותחים באקראי או מעלעלים עד שרואים תמונה התופסת את העין וקוראים מעט כל פעם.

הקריאה בספר מחזירה גם אותי לביקוריי הלא רבים באירופה. גם אני נפעם מהנופים ומסוגל להתרגש מפלג מים שוצף, או מפרח קטן בעשב. קריאת הספר (שכמובן בגלל צדדיות המקומות, רק במעטים ביותר הייתי), הינה הזמנה למסע בדרכים הציוריות והקטנות הרחק מהאוטוסטרדה, תוך הבנה שאמנם יקח הרבה יותר זמן להגיע ממקום למקום, אולם הדרך עצמה היא החשובה (הערה מעשית: נסיעות מסוג זה אינן מתאימות לטיולים עם ילדים).

וכצפוי, הספר יזכיר לכל אחד מקומות שהוא ביקר בהם. לא אותם מקומות בדיוק, אבל אותו סוג של חוויה. הגשר, פיסגת ההר, הערפל, הפסל באתר הארכיאולוגי. וההיזכרות, יחד עם מילותיה של אדמון יספקו גם השראה, שהרי אין סיבה שכל אחד מאיתנו לא יכתוב לו בדרך דומה ספר משלו עם מקומות שהוא היה בהם, ואם לא לכתוב ממש, לפחות לחשוב עליהם שוב.

הספר מלווה בתמונותיה של אדמון עצמה. וגם אלו תמונות היכולות לתת השראה בפרט כי אינן מקצועיות ואינן דומות לתמונות המקצועיות בעלונים שמפיצה לשכת התיירות המקומית. אלו הן תמונות יפות, כמוהן אתם צילמתם בעצמכם בטיולים שלכם בתנאים שאינם מושלמים ועם ציוד צילום רגיל. בפעם הבאה שאתם עורכים את אלבום התמונות האישי שלכם מהטיול, היזכרו בספר זה וקחו ממנו דוגמה. אל תסתפקו בכיתוב של היכן ומתי צולמה התמונה אלא צרפו קטע טקסט קצר המסביר את החוויה האישית שלכם מאותו המקום. וגם אם אתם לא נוסעים הרבה לחוץ לארץ, או שאינכם יכולים להקדיש זמן רב לדרכים צדדיות בטיול בו כל יום יקר, הרי שטיולים ומסעות צדדיים אפשר לעשות גם כאן. מתי למשל ניסיתים לעלות לירושלים בנסיעה איטית דרך רמלה, צומת נחשון ושמשון, רמת רזיאל, צובא ועין כרם? אכן דרך לא יעילה להחריד להגיע לירושלים, אולם זו דרך המאפשרת יום טיול מהנה הרחק מהאוטוסטרדה הרועשת ותוך גילוי מקומות מקסימים מתחת לאף.

 

בוקר ראשון באירופה - כריכת הספר

בוקר ראשון באירופה

 

בוקר ראשון באירופה
הערה על מקום אחר
תלמה אדמון
הוצאת זמורה ביתן

לטעימות מהספר

תיקו

הרב חיים נבון, כבר הוציא לאור כמה ספרים. חלק אהבתי מאד (נאחז בסבך, הגדר הטובה) ואחרים מעטפחות (ללכת על דגים, חווה לא אכלה תפוח). ספרו החדש, תיקו משלב פורמט נעים וקליל אבל עם תוכן עיוני יותר, ונהנתי ממנו מאד.

הספר מתאר בקצרה 101 ויכוחים ומחלוקות ביהדות. למעשה וכפי שהרב נבון מסביר בפתיחה, היהדות מבוססת על מחלוקות. הנה את הפסוק הראשון בתורה כולכם מכירים: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ”, אולם הפסוק בפרק ב’ אומר: “אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה’ אֱלֹקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם “. אז מי נברא קודם, השמים או הארץ – מחלוקת. גם התורה שבעל פה פותחת במחלוקת (ברכות א א): “מאימתי קורין את שמע בערבית.משעה שהכהנים נכנסים לאכל בתרומתן, עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר.וחכמים אומרים, עד חצות.רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר”

המחלוקת הראשונה המובאת בספר היא האם טוב שיש מחלוקות או לא. מעין מחלוקת עלהמחלוקת, ובה גם מוסבר מעט על בחירת הנושאים שיופיעו בספר. כל פרק הוא קצר ם שניים או שלושה עמודים לעיתים בתוספת איור משעשע (מנחם הלברשטט). במקורות אלפי מחלוקות והבחירה קשה. חלוקת הספר היא לנושאים הבאים: היסטוריה, אמונות, תנ”ך, מעגלי השנה וחיים יהודיים. כמעט כל פרק מתחיל באנקדוטה המקושרת לנושא ומסתיים בהרחבה המתקשרת גם לימינו אנו.

בתור דוגמה נעסוק באחת המחלוקות החביבות עלי “האם טוב לחיות”. שאלה פנטסטית. לא מדובר פה על מחלוקת הלכתית טכנית כמו גובה הסוכה, אלא בשאלה פילוסופית עמוקת משקל וחשובה גם לימינו.  בסוכות קוראים את מגילת קוהלת שהתחבט רבות בשאלה זו והכריע כך (קהלת ד ב-ג): “וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן-הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה: ג וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר-עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא-רָאָה אֶת-הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ”. אמנם לדעתי השאלה אינה על אדם ספציפי אלא על המין האנושי כולו. השאלה הייתה במחלוקת במשך שנתיים וחצי בין בית הלל לבית שמאי. בדמיוני אני רואה את בית המדרש כאולם בו נערך מועדון הוויכוחים בין אוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג כאשר כל צד מפליג בטיעוניו ובטיעוני נגד. כמה חבל שלא נרשמו הפרוטוקולים המלאים של הישיבות ומופיע רק שבסוף הוכרע כבית שמאי  שסברו שנוח לו לאדם שלא נברא. איך בדיוק התקבלה ההחלטה, למה זה לקח שנתיים וחצי ולא שנה או עשר שנים, ומה היה, אם היה בכלל כזה, הטיעון המנצח שהכריע את הכף – כל זה לא ידוע.

הכתיבה של נבון מצליחה מחד גיסא  להעביר את עיקר המחלוקות או הוויכוח, למרות שעל רוב המחלוקות ניתן לכתוב מאמרים שלמים ואפילו ספרים ומאידך גיסא לא להיות פשטנית מדי. שני חוסרים מצאתי בספר. רשימה של מקורות נוספים לעיון בסוף כל פרק הייתה מאפשר לקורא החפץ בכך הרחבה של הנושאים.  חסרון שני הוא היעדרו של תוכן עניינים מהספר מה שמסרבל מעט את השימוש בו ובפרט שהוא אינו ספר קריאה רגיל, אלא ככזה שדווקא מחפשים בו מקום מסוים.

באדיבות ההוצאה, הנה כמה דפים מהספר:

תיקו-1 תיקו-2 תיקו-3 תיקו-4
תיקו
תיקו
101 ויכוחים גדולים של היהדות
חיים נבון
ידיעות ספרים תשע”ד

מגב הספר

מה השם של השם? • האם יש מזל לישראל? • מתי יבוא המשיח? • האם אלוהים דואג לבעלי החיים? •
מה יקרה בתחיית המתים? • מי כתב את ספר הזוהר? • איפה אלוהים? • האם לומדי תורה צריכים לשרת בצבא? • האם קיימים שדים? • האם מותר לנשים לתקוע בשופר? • האם כדאי לפקח על המחירים? • באיזה צבע התכלת?

תולדותיה של היהדות רצופות מחלוקות וּויכוחים. תֵיקוּ מביא 101 ויכוחים גדולים ומחלוקות נחרצות של היהדות לדורותיה. בין החולקים: הרמב”ם, רבי עקיבא, ישעיהו ליבוביץ,הגאון מווילנה, רבי נחמן מברסלב, א”ב יהושע, ברוריה, הרב קוק הבעל שם טוב, גרשום שלום, הרב סולובייצ’יק, החזון איש, הרב עובדיה יוסף.
הרב חיים נבון הוא רב קהילה במודיעין, מלמד תורה בישיבות, במדרשות ובמכללות. כתב תשעה ספרים, בהם רב-המכר חוה לא אכלה תפוח- 101 טעויות נפוצות בענייני יהדות.

 

סדנאות כתיבה

בזמן האחרון נדמה לי שיש הצפה בסדנאות כתיבה. נראה שכל אחד מעביר סדנה או משתתף בסדנה. אולי זה היה ככה תמיד, אבל נגישות המידע גבוהה מאשר בעבר. אפילו באמצעות הפייסבוק אני מקושר לסופרים רבים וחבר בקבוצות רבות ולכן נחשף לפרסומים רבים של סדנאות כתיבה. לא השתתפתי אף פעם בסדנה כזו. כן כן, גם לי יש רעיון לאיזה ספר פרוזה. יש אפילו שם ואיזה מבנה קלוש של עלילה, אולי עוד משהו יתפתח בו, בינתיים אני מסתפק בכתיבה באתרים השונים שלי (חוץ מהאתר הזה, יש גם את פרשת השבוע ואת אסטרונומיה ומדע - קיפצו לבקר).

לא הייתי בסדנה אבל נוסח המודעות לרוב זהה. בוחנים טקסטים, לומדים עקרונות כתיבה, מקבלים משוב ממעביר הסדנה ומחברי הקבוצה וכו’. לרוב תמצאו שם ביטויים רגשיים: התחברות לקול הפנימי, תשוקה, רצון בוער, התרגשות מטקסט.

האם כולם רוצים להיות סופרים? כבר מזמן נדמה שכן והיום זה קל מתמיד. המגמה היא עולמית. יותר ויותר ספרים יוצאים בהוצאה עצמית ועל ידי אנשים שאינם בהכרח סופרים. לפחות בחוץ לארץ, רוב הספרים יוצאים בהוצאה דיגיטלית וכך חוסכים את כל עלויות הדפוס. גם בארץ קיימות הוצאות רבות שיוציאו ספר לאור במימון המחבר תוך הענקת חבילת שירותים צרה (שירותי דפוס בלבד) או רחבה (עריכה ספרותית, לשונית, הגהה, עיצוב, איור כריכה, הפצה, שיווק) תמורת תשלום כזה או אחר.

אז הרבה אנשים רוצים להוציא ספר ומרגישים שיש להם סיפור, והמחיר של הוצאת ספר אינו יקר במיוחד והרצון בסדנה הוא ההבנה שלרוב, יש פער בין הרצון ליכולת וצריך לשפר את הכתיבה. סדנה כמובן, זולה בהרבה משכירת עורך מקצועי (המבצע עריכה ספרותית מלאה לספר) ואולי זו הסיבה שאנשים רבים בוחרים בה.

מצד שני, לסופרים קשה להתפרנס מכתיבה בלבד. כתבנו בעבר על חוק הספרים (בעד ונגד ובהקשר של שבוע הספר) וכנראה נוסיף להתייחס לנושא. הקשיים היו לפניו, והשפעות החוק עדיין מעורפלות. כתוצאה מכך סופרים רבים פונים לעיסוקים המשיקים לתחום הספרות, והעברת סדנאות הינה אחת מהאפשרויות (בנוסף להרצאות, הדרכות, כתיבת טורים בעיתונות).

לכאורה נראה שיש ביקוש רב והיצע שכמו בכל שוק מחפשים את נקודת האיזון ביניהם. הכתיבה יוצרת חיבורים, וסדנה עם מספר משתתפים קטן (וזה משהו שכדאי לברר מראש לפני שנרשמים) יוצרת חיבורים חדשים בין חבריה ובין המעבירים. הסדנה אינה קורס ובוודאי לא משהו שאתם באים אליו ככלי ריק ומתמלאים בו. אולי ההיפך הוא הנכון. רוב האנשים מגיעים כבר עם מישהו וצריכים לאזור את האומץ לשתף ולהחצין אותו. חלק יפיקו תועלת גדולה מהשתתפות בסדנה כזו, חלק פחות, חלק באמת יצליחו לכתוב בעזרתה את ספרם הראשון ואלי אפילו יצליחו להתפרסם בשוק הספרות הלא פשוט. שאלתי מכר שלי שכן השתתף בסדנה שיתאר את החוויה בכמה משפטים. התרשמותו הייתה חיובית מאד והסדנה עזרה לו והוא גם נהנה ממנה.

“מאז נערותי אני “כותב למגירה”. לפני כמה שנים התחלתי לעבוד על פרויקט “גדול” והרגשתי שאני נתקע. לא מצליח לעשות לעצמי סדר בעבודה, ונתקל בהרבה התלבטויות; איך לארגן את רצף הארועים, איך לבנות דמויות, פיתולי עלילה וכיו”ב. חיפשתי סדנת כתיבה, ורציתי שתהיה סדנה של בעל ניסיון ולא סופר מתחיל שכתב שני ספרים וכבר מעביר סדנאות.הבחירה בסדנה הספציפית שאליה הלכתי, לא תאמין, היתה לפי השעות שבהם היא התקיימה ולפי הנוחות של חיי הבית ותיאום עם אשתי…

בדיעבד אני מאד מרוצה. הסדנה בה הייתי לא מטפלת ב”כשרון הכתיבה”, את זה סדנה אינה יכולה לשנות או לתקן. אבל, הסדנה העניקה כלים חשובים ועקרונות לכתיבה; החל מאיך לארגן את היצירה, המשך בבניית דמות ראשית ודמות משנה, ועוד נושאים מרתקים ומעניינים, שיישרו לי את החשיבה.

ובאמת, בעזרת הסדנה הצלחתי בפעם הראשונה לגמור את סיפור העלילה של הסיפור שלי (לא לכתוב את הספר, אלא רק לשרטט את העלילה באופן שלדי). ההערות של מנחה הסדנה ושל החברים היו מאד מועילות, ובכלל, היה ממש כיף לבוא ולהשתתף בה.”

אז עם תמיד חשקתם בכתיבה, אין סיב שלא להשתתף בסדנת כתיבה מתוך השפע המוצע. ייתכן וכדאי שזה יהיה סופר שאתם אוהבים (למרות שגם סופר שלא התחברתם ליצירה שלו יכול להיות מדריך מצוין, ואולי אפילו תלמדו ממנו יותר). זה יכול להיות מישהו שדומה לכם באורח חייו או דווקא מישהו שונה מכם לחלוטים יפרה אותכם יותר. ואפשר גם להשתתף ביותר מאחת מאחר וחלק מהסדנאות ממוקדות מאד ויכולות להיות שונות אחת מהשנייה. אם השתתפתם ואתם מעוניינים לשתך בחוויות, כיתבו תגובה.

 

לקריאה נוספת

סדרת מאמרים מעניינת בנושא התפרסמה באתר NRG על ידי איילת קליין כהן נידונים שם היבטים רבים של הסדנאות ותשובות של מנחי סדנאות לשאלות נפוצות (חלק ראשון, חלק שני, חלק שלישי). אם אתם שוקלים להצטרף לסדנה, תתחילו בקריאת סדרת המאמרים

 

 

 

בשפריר חביון

זמן רב לא היה צר לי כל כך על ספר שנגמר ולמרות שמי שקורא את הסקירות שלי יודע עד כמה אוהב אני ספרים קצרים, הרי שספר זה קצר היה לי. קראתי בו בין כסה לעשור וסיומו ממש בעיצומו של יום בין מוסף למנחה, ובלי ידיעתי פרקי הסיום עסקו ביום הכיפורים.

ידעתי מראש שאהנה מהספר, איך אפשר שלא כשמדובר בספרו של הרב סבתו, וכאשר הוא פותח כך:

חלב חדר הורתי, קהיר עיר לידתי, בית מזמיל ערש תמימותי, נפאח הבוערת כאבי וטוהר אמונתי. סובב סובב הקולמוס ועל חלב שבסוריה הוא כותב. סבור אני שאני מטהו כרצוני אבל הוא הולך לו על פי דרכו לקהיר שבמצרים. שב אני ומטהו על צידו, והא לנפח שבגולן הוא מתפרץ, לוחץ אני עליו בכל כוחי, והוא חוזר לבית מזמיל. ואני רק מעשה על ארץ ישראל ביקשתי לספר.

וכבר מהפתיחה לספר אנו רואים שנחזור למקומות, לדמויות ולאירועים עליהם כתב סבתו בעבר בארבעת ספריו שיצאו אור. מהם ספרי זכרונות ומהם ספרי דמיון אבל מהו אותו שפריר חביון? פיוט מהמאה ה-16 לרבי אברהם מימון מתלמידי הרמ”ק, ומיוסד על עשר ספירות הקבלה. נביא כמה שורות ממנו:

אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן. הַשֵּכֶל הַנֶּעֱלָם מִכָּל רַעֲיוֹן. עִלַּת הָעִלּוֹת מוּכְתַּר בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן. כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ה’
בְּרֵאשִׁית תּוֹרָתְךָ הַקְּדוּמָה. רְשׁוּמָה חָכְמָתְךָ הַסְּתוּמָה. מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְהִיא נֶעֱלָמָה. רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה’
רְחוֹבוֹת הַנָּהָר נַחֲלֵי אֱמוּנָה. מַיִם עֲמוּקִים יִדְלֵם אִישׁ תְּבוּנָה. תּוֹצְאוֹתֶיהָ חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה. אֱמוּנִים נוֹצֵר ה’

(באתר ויקיקבלה – תמצאו את מילות הפיוט כולם וניתוח מפורט של הפיוט)

ושירים נוספים יש בספר ועולה על כולם הינו שירו של יעקב אורלנד רב הלילה, רב שירנו, המופיע פעמים רבות, ומתערבבים הניגונים אחד עם השני.

ומה עלילת הספר? קשה להגיד. בקריאה ראשונה לא בטוח כלל שיש עלילה. הפרקים – כל אחד מעין סיפור קצר הוא בפני עצמו, אולם הכתיבה של הרב, היא כתיבה היוצרת חיבורים. בין המזרח למערב, בין הצפון לדרום, בין העבר להווה והעתיד, והסיפור נע בקלילות בכל ממדי המרחב והזמן, כל פרק נוגע בשאר הפרקים ובשאר הספרים של הרב סבתו, בסגנונו המיוחד והחידתי.

הנאה גדולה יש בקריאת הספר, ובהצצה לנפשו המיוחדת של המחבר. נפש רחבה בעלת ידע תורני עצום, יכולת סיפור משובחת, כאב על חברים שנפלו, ועל אמונה הולכת ומתחזקת דווקא ברגעים הקשים ביותר.

ערב שבת אחד התארחנו אצל חברים לסעודה, ובעל הבית פצח בפיוט הידוע “מנוחה ושמחה אור ליהודים, יום שבתון יום מחמדים” אולם לא במנגינה הרגילה אלא במנגינת רב הלילה, רב שירנו שהתאימה כפתור ופרח למילות הפיוט, לתמיהתי אמר לי שהלחן הוא לחן חסידי ותיק ואורלנד אימצו לצרכיו הוא. אותו חבר הוא בוגר ישיבת ההסדר במעלה אדומים, שהרב סבתו ממיסדיה ומרבניה. ובסוף הסיפור יתחברו הקצוות כולם כאשר יתברר שגם פיוט אל מסתתר בשפריר חביון הושר לפי לחן זה, וכך עוד נמשכת השרשרת. הכל מתחבר. את הספר הזה נקרא שוב, אולי לאחר קריאה חוזרת (וחוזרת) של כל יצירתו של סבתו.

בשפריר חביון - כריכת הספר

בשפריר חביון

הייתי מצרף כאן סרטון המראה את חסידי צאנז שרים את השיר אולם עדיף שתקראו את המאמר המלא באתרו של פרופסור דוד אסף, המביא תיאור מפורט של גלגולי שירו של אורלנד ומבחר פיוטים המבוצעים לפי אותו לחן

בשפריר חביון
חיים סבתו
ספרי עליית הגג
ישראל תשע”ד

מגב הספר

אֵ-ל מִסְתַּתֵּר בְּשַפְרִיר חֶבְיוֹן
האומנם מסתתר?
ילדוּת היא מולדת. מהי ילדותו של מספר בְּשַפְרִיר חֶבְיוֹן?
קהיר היא לו מולדת אמיתית ורחוקה של ערבית ושל צרפתית ומעליהן עברית נפלאה, מתנגנת כגעגוע אחד גדול ונמשך מתוך הפיוטים והלימוד והערגה למולדת אחרת, כולה מדומיינת במילים, ארץ ישראל. ושם, בילדות הממשית הזאת, הלא-דמיונית, המולדת הירושלמית של בית מזמיל על ריחותיה הערביים ועין כרם על מנזריה זורעי המסתורין והאימה – שם הולכת ונפרשת לפנינו מניפה רחבת זמנים ומרחבים, כולה מארג מפותל של חלומות ושבריהם, וחלומות חדשים: אחד היה כך, אחד היה כך, ואחד, הרבה יותר מאחד, היה כך: “ביום הכיפורים נפל בתעלה”. מאותם מוקשים של כאב שהמספר מטמין לרגלינו מתחת למסווה התום ויפי השפה העברית. שברים של חלומות.
והרבה מציאות: מחלבּ הנִברחַת, הבלתי נשכחת, דרך הפוגרום בעיירה באוקראינה, מן החיפוש אחר הילדים הנעלמים באירופה ההרוסה, והבריחה מטריפולי שבלוב בין גלים ואנגלים, אל טעמם של תפוזי הקיבוץ שכל ארץ ישראל כולה נתקפלה אל מתחת לקליפותיהם – אהבת תפוח הזהב. האם היא אהבה נכזבת? סיפור אובדנה של ילדות הוא סיפור קנייתה של מולדת חדשה, אחת, על תקוותיה, על ייסוריה, על האמת, שתמיד היא קצת, או הרבה, מסתתרת בה. ועל הסיפור הזה כולו שפוך חן מיוחד, הוא החן של פתרון חידת גלגולו של ניגון – חסידי? מזרחי? צברי?