משאלות לב ושיר

אני הייתי קורא לספר: “ספר הש…” מאחר וכל שיר נפתח בתחילתי ש… המבטאת משאלה כלשהי של הסופר. הספר מתואר ככספר מזמורים מודרני, אולי דומה לתהילים. אבל תהילים אינו ספר רק ואפילו לא בעיקר משאלות והמזמורים בו חלקם שירי ניצחון, חלקם תפילות, חלקם מזמורי אבל וחלקם אפילו מתארים היסטוריה. הבה נבחן משאלה כלשהי בעמוד אקראי שאפתח בספר עוד שתי שניות ואעתיק את תוכנו

שנעזור
לכל אדם
על פי דרכו
ולא על פי
גבהות לבנו.

נחליף תפקידים
לפרקים
ונשתף
בחגיגה
את כולם

שיר מ”ב בעמוד 46. פשוט יפה ומחכים. חלקו השני אפילו מעט ילדותי, אבל זאת דווקא בכוונת מכוון השואף לחזור במעט לתמימות הילדותית. כדבר המשורר: “אולי עוד נוכל ללמוד משהו גם מעולמם של הילדים, בעיקר הילדים של פעם, שמשחקי תחרות מילאו את עולמם, אך את התמורה לניצחונם קיבלו לרוב בעצמים בעלי משמעות סמלית בלבד: פקקים, חרצנים, וכי”ב, שסימנו עבורם ניצחון, רכוש, הצטיינות וכבוד”. וכך כל הספר משאלות קטנות ויפות, איתן קל להזדהות אך קשה יותר ליישם. מילים פשוטות המסתירות תוכן מורכב היכול לשמש מקור השראה. ספר שתהנו לתת ולקבל ובעיקר לפתוח באקראי מפעם לפעם לקריאה מהירה, אך כזו המשאירה הרהורים לאורך זמן. אם נצליח ליישם אפילו מעט, העולם יהיה טוב יותר.

משאלות לב ושיר - כריכת הספר

משאלות לב ושיר

משאלות לב ושיר
נתן ינאי
הוצאת גוונים

מגב הספר ומידע נוסף
למי מאיתנו אין משאלות לב שמבקשות לצאת אל הדף כשיר? נתן ינאי, סופר, משורר ופרופסור למדע המדינה ולהיסטוריה פוליטית באוניברסיטת חיפה, מגיש לנו ב”משאלות לב ושיר” בהוצאת גוונים, ספר מזמורים מודרני, שכל כולו נכתב ממקום חם של אהבת אדם ואהבת החיים. שילוב של תהילים ומשלי לאדם בן ימינו. שיריו הקצרים מביאים שישים משאלות לב המצטרפות ל”תמונת עולם” אוטופית, רגשית ותבונית. השירים טעונים בתובנות לחיים ועמוסים בדימויים ספרותיים עשירים. מסריו של הספר הם אישיים וחברתיים, ונושבת ממנו רוח של אמונה ביכולתו של האדם לתקן את עצמו ולהביא ברכה ואהבה לסביבתו. ספר שטוב לשאת בכיס בכל עת וזמן, ושנעים להעניקו לאחרים.

איזו דרך יפה ומיוחדת מצא ינאי כדי ליישם את ערכי הנתינה שעליהם חונך: ספר משאלות. כל משאלה בספר היא שיר, כל שיר נפתח באות ש’ ולאחריו כמיהה: ‘שנדמה/שנגמא/שנחגוג/שלא נאמין/שלא אחדל’ ועוד, כמו בשיר המבטא בשנינות ובדרכו המיוחדת של המחבר את מרכזיותו של ההווה בחיינו: “שניזכר בשמחה/ברגעי עבר/ונאמין כי העתיד/יהיה עוד טוב יותר.// שההווה/לא יוליד בנו/כמיהה/לשניהם” (עמ’ 13).

ערך החיים והחשש המובלע מסיומם מוליכים למשאלה הבאה: “שלא אחדל/להטעין את לבי/מוחי וחושיי/במראות, קולות, ניחוחות ומחשבות, כאב וחלום.// שלא אגיע עני ואביון/ למשכן אחרון” (עמ’ 11), ובמקביל לכך: שלא נפחד מאורו של יום/ולא ניכנע לאפלת לילה/הזוחלת אל יומנו” (עמ’ 16).

כוונות המשורר אינן חבויות. ההפך הוא הנכון, הן טהורות וחשופות. הן אמיצות ומלאות קבלה וחמלה. בכוחם של רבים מן השירים לשמש כמורי דרך במצבים המשתנים של החיים. הקורא ימצא בהם נחמה, פיוס ואף שעשוע. החוויה עמה נשאר הקורא לאחר קריאת הספר, קריאה ‘קלילה’ לכאורה, היא עוצמתית , ומעוררת למחשבה על האדם וגורלו. “שחולשתי –כותב המשורר –תוליד חמלה/ולא טינה/הזדהות ולא קנאה/חיפוש של צדק ולא צדקנות חמקמקה/שבקשת שלום ולא כניעה.// ששביעות רצוני/לא תכער את נשמתי/בעיני עצמי ובעיני אחרים” (עמ’ 52). ועוד הוא כותב: “שנפשנו תדע/להכיל את מצוקותיה/בלי לשבור/את כליה” (עמוד 29). אפשר למצוא בספר גם לא מעט הומור ואירוניה: “שלא נאמין/ לבדאי וגוזמאי/ איש מלהג/ומתעתע/ אך שדבריו/יהיו טובים/משובבי נפש.”

שיריו של ינאי נכנסים אל לב הקורא בפשטות, ופותחים אט אט את חדריו. יתרה מכך, הם מרככים את לבו של הקורא, ומלמדים אותו, גם בלי כוונה מפורשת של המחבר, מה מותר ואסור, שלם וחצוי, כישלון והצלחה, חלום וערות, סליחה וקנאה, זיכרון ושכחה, טוב ורע.

הערכת החיים על כל מורכבותם, היא שמצמיחה בנפשנו את התקווה לחיות כל עוד כוחנו איתנו, כל עוד פועמת בנו רוח החיים ורוח היצירה. המשורר מבקש אותנו שלא נחדל להאמין, מזכיר לנו את נפלאות האהבה ללא תנאי, ובעיקר, מייחל למען כולנו, כחזן בבית כנסת הפתוח לרווחת כולם. “שנאהב/עם אך מעט קנאה/ונשלים/בלי לאבד תקוה.”

נתן ינאי כבר הגיע לגבורות, גיל בו רוכש אדם את הזכות לחלוק עם סביבתו את ניסיון ולקחי חייו, וינאי עושה זאת באמצעות יצירתו הספרותית, והן בפרסומיו האחרים. הוא נולד בעיירה ברנוביץ’ בפולין, גדל בתל אביב, הצטרף בגיל צעיר לתנועת נוער חלוצית, “התנועה המאוחדת”, שרת בנח”ל והצטרף עם חבריו לקבוצת חמדיה בעמק בית שאן עד שיצא ללימודים בחוגים לפילוסופיה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בתקופת לימודיו החל ינאי לעבוד כעיתונאי בעיתון “דבר”, ולאחר מכן שימש כמנהל לשכתו של שר העבודה, וכמנהל ההסברה במשרדים הכלכליים של ישראל בניו יורק. ינאי קיבל את תואר הדוקטור מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, שימש כחוקר וכמרצה אורח באוניברסיטאות חשובות בארה”ב, וזכה במענק של חוקר בכיר מטעם קרן פולברייט. כמו כן, כיהן כראש החוג ללימודי ארץ ישראל וכמרצה בבית הספר למדעי המדינה של אוניברסיטת חיפה. כיום הוא משמש כפרופסור אמריטוס באוניברסיטה זו.

פרופ’ נתן ינאי מספר: “התחלתי לכתוב מפני שלא יכולתי שלא לכתוב. זה כוחה של השראה המעשירה את רוחך ואין ממנה מנוס. תחילה הופיעו השירים, אחר כך נתפסתי גם לכתיבת פרוזה. מרביתו של הספר “משאלות לב ושיר” נכתב לפני שנים אחדות בפרץ אחד של יצירה. מאז הוספתי וגרעתי מן “המשאלות” עד שהספר היה מוכן להערכתי להיחשף בפני הרבים ולהופיע בדפוס”. כתיבת שירים איננה עיסוק חד-פעמי של יצירה . היא בבחינת מחויבות בלתי פוסקת שאינך יודע את זמניה ואינך שולט בה, אלא בעיקר נשלט על ידה”.

“שנדע לנצח / לזכות בפרסי זהבים…/להתמלא גאווה/שהיינו ראשונים”. המסר של ינאי ברור: לא כל תמורה ו”פרס” עבור הצלחה בתחרות, כל תחרות שבחיים, צריכים להיות חומריים; זאת גם דרך לתגבר את היסוד הערכי שבחיים החברתיים והכלכליים ולצמצם את ממדי אי השוויון בין האנשים.

שמונה דקות אור

ספר עם שם כזה תופס מיד את תשומת לבי. שמונה דקות אור אינן יחידת זמן אלא דווקא יחידת מרחק – מרחק כדור הארץ מהשמש. אבל מה למונח אסטרונומי-פיזיקלי ולספר על הרב מנחם פרומן? כל הספר הייתי סקרן ופתרון התעלומה הגיע ממש בעמודים האחרונים.

לא הכרתי את הרב פרומן, הידע שלי עליו היה דומה למדי לתיאור המופיע בפי נהג אקראי בתחילת הספר – “הרב המוזר הזה? משהו מעורבב כזה, מתנחל שנפגש עם רוצחים ועושה איתם טקסים דתיים. הזוי.” (עמ’ 31) אולם בניגוד להרבה אחרים, גם לא הייתה לי דעה כלשהי לגביו מעבר לכך שמדובר ללא ספק באדם חריג, וקצת תמהוני ומשיגענא. הדעות הרווחות עליו היו יותר קיצוניות – הימנים כעסו עליו שהוא נפגש עם ראשי החמאס ועוד יום לאחר פיגועים קשים. אנשי השמאל כעסו עליו כי הוא גר בתקוע והתנגד להתנתקות. הערבים לא תמיד הבינו מאיפה הוא נפל עליהם, שכנים חשבו שהוא סוכן שב”כ, השב”כ צותת לטלפון שלו. איומים על חייו היו תדירים. בקיצור, טיפוס או אולי כפי שכותבת בתו: “סקנדל שלם סביב אדם אחד שפשוט חושב אחרת” . לא יודע.

קריאת הספר לא שינתה את דעתי על הרב פרומן לכיוון כלשהי ואני בספק אם היא תשנה את דעתו של מישהו, אך אולי היא תקהה במעט את הצורך שלנו כבני אדם לשפוט כל דבר במהירות ולרוב על סמך חוסר מוחלט בנתונים. יש כאלו שפושט חושבים אחרת.

כיחודו של הרב יחודו של הספר. ליהרז טויטו, בתו של הרב כותבת בגילוי ובכנות רבה את סיפורם של אביה ואמה, דרך עיני האם וכל זאת באמצעות מסע רגלי בצפון המדינה. במלך המסע פוגשת האם אנשים שונים רובם דווקא אלו שהתנגדו לרב. כל השמות בספרו, כולל שמות בני המשפחה, שונו, אבל שם המשפחה הנבחר חי-שלום הוא בעצם שם פרטי שהרב הוסיף לשמו לאחר שחלה. אולי השינוי הוא כדי שלא יהיה קל כל כך לזהות את האנשים איתם האם – נועה בסיפור – נפגשה, אבל הם מייצגים טיפוסים: אחד מראשי גוש אמונים, קיבוצניקית מהשומר הצעיר, עיתונאית אוהדת, צמד חסידי ברסלב ועוד. המפגשים אולי המרגשים ביותר הם המפגשים בתוך המשפחה: עם הוריה שמעולם לא הבינו את בחירתה להינשא דווקא לו ועם בנה שהתחרד ונהיה חסיד ברסלב.

קשה להגיד שיש לספר עלילה. אמנם סיפור המסגרת מתאר את המסע שמתחיל בסיום השבעה ומסתיים בהילולה במירון, אבל גם במסע וגם בסיפור יש מהלכים של זיגזג קדימה ואחורה החל מהילדות ומה “דייטים” הלא שגרתיים ועוד הסיעוד על מיטת חוליו בחודשיו האחרונים. אין רצף זמן אחיד אלא יש פיסות של חיים שלמים המתחברים להם יחדיו כחלקים בתשבץ.

המסע מתחילתו הוא בעצם מסע היציאה של נועה שהייתה במשך שנים בצילו של בעלה. היא רוצה להחליפו ולהמשיך את דרכו.

היא מנסה לאפיין את דרכו באמצעות המשפט הבא: “הקדוש ברוך הוא פועל דרך הצדיק במציאות, והצדיק כולל את הנשמות של כל חסידיו ומגן עליהם. הוא הרועה שלהם, משגיח עליהם, על הנשמות שלהם, גם בלי שהם ידעו”. דווקא היהדות ידועה כך שהאדם עומד ישירות מול הקב”ה ולא נזקק כלל למתווכים באמצע. גם השומע של המשפט בספר לא מבין אותו: “הבעת פניו העידה שמשימת הפישוט לא צלחה מאד. מבט סתום ומסוקרן כאחד עמד בעיניו” (עמ’ 55).

סתום ומסוקרן. בדיוק כך הרגשתי אני הקורא. לא לגמרי הבנתי מה רוצים ממני אבל נשארתי סקרן בכל רגע לקרוא את ההמשך. אולי יהיו כאלו שבעקבות הספר ירצו לדעת יותר על הרב פרומן, או לשמוע שיעורים שלו (תחפשו ברשת). אני בעיקר מצאתי את עצמי נהנה מהכתיבה המשובחת והקול הייחודי. כתיבה אמיתית וכנה שיוצאת מהלב היא תמיד מרגשת וכשהיא נכתבת בצורה טובה כל כך, הספר הוא מרתק אפילו עם כל הדמויות והאירועים בו היו מומצאים לגמרי (וההרגשה שלי היא שכולם דווקא אמיתיים לגמרי וככל שתיאור אירוע נשמע מופרך יותר, כך הוא כנראה קרוב יותר למה שהיה). הנה לנו עוד דוגמה לאיכויות המתגלות בספרי ביכורים ולחשיבות בהצגת קולות חדשים בספרות הישראלית. מי יתן והספר יתורגם לשפות זרות ובפרט לערבית.

ולמה שמונה דקות אור? המשל הוא שהיא הייתה כירח המקבלת את האור מהשמש ועכשיו נדרשת להפיצו לבד.שמונה דקות לוקח לירח לקבל את אור השמש ועוד שנייה אחת להחזירו לארץ, אולם אלו שמונה דקות ארוכות. הדימוי מתבטא כבר בכריכת הספר, בה דמות הרב היא ליד השמש והאשה מרחפת מאחוריו. אם הירח יכול להאיר מעצמו שואלת נועה בספר? נכתב שם שאי אפשר לדעת כי בשביל זה צריך לכבות את השמש. פיזיקאלית כמובן שהירח לא מאיר בעצמו וכל אחד רואה זאת בעצמו כמעט כל יום כאשר הירח אינו מלא, אבל המטאפורה יפה. האם מי שרק החזיר אור במשך שנים, בכך שתמך באחר וסייע לו, יכול להחליפו ולהפיץ את האור במקומו?

שמונה דקות אור - כריכת הספר

שמונה דקות אור

שמונה דקות אור
ליהרז טויטו פורמן
ידיעות ספרים תשע”ה

מגב הספר

נועה חי-שלום, אלמנה טרייה ומאוהבת, עוזבת את הבית הריק ויוצאת למסע בין תחנות חייה, בין תחנות חייהם. היא נועלת את נעלי הפלדיום שלה ויוצאת לטייל בשבילי הגליל. היא מבקשת את בעלה-אהובה, מחפשת את מי שהיה, רודפת דווקא אחר מי שאינו יכול לתת לה מענה – וכל זאת כדי למצוא את מי שעליה להיות מעתה.

האיש שלה, הרב יהושע חי-שלום היה דמות יוצאת דופן בעולם שבו חי, בתרבות שממנה צמח ובהתנחלות שבה גר. רב אדוק, קנאי להלכה וציוני נאמן, ובה בעת אנרכיסט מהפכן ורודף שלום. בהליכתו העקבית והעיקשת בדרכו, סחף אחריו תלמידים מעטים מקהילות שונות, וקומם עליו קהל רב של מתנגדים. הם קראו לו משוגע, אוהביו ראו בו איש הרוח.

ארבעים שנה חי יהושע עם אשתו נועה באהבה ובהערצה, ארבעים שנה אהבו זה את זה במסירות, באש מחממת וצורבת חליפות, אש תמיד שלא כבתה גם עם פטירתו של יהושע מן העולם. עשרה ילדים הותיר יהושע לאשתו, מפעל חיים תובעני וחלל גדול אחד המבקש להתמלא.

מעבר להיותו תיאור מרגש, מעמיק ואוהב, הספר הזה הוא יצירה גדולה ומאתגרת על התמסרות וקשר, על אובדן ותיקון. דווקא בתוך הקושי והבלבול שבאֵבֶל, בתוהו המעורפל של האַין, הספר הולך בעקבות גיבוריו ומרשה לעצמו להשתהות במרחב הביניים, המפעפע תמיד, שבין איש לאשתו, בין אמת לחסד, בין עם אחד לשכנו ובין העולם הזה לעולמות אחרים.

 שמונה דקות אור הוא ספרה הראשון של ליהרז פרומן-טויטו, בתו של הרב מנחם פרומן ז”ל, רב היישוב תקוע ופעיל שלום. בפרוזה כנה, עדינה וטבעית, מספרת פרומן-טויטו את סיפורה האישי של משפחתה.

סודות בירושלים 2 – הדבר הכי גדול בעולם

את הסקירה הבאה כתב יואב. הוא נהנה מאד מהספר. גמר אותו בכמה שעות בשבת וביום ראשון כבר הלך לספרייה לקחת את הראשון בסדרה. ביקשתי ממנו לכתוב כמה משפטי המלצה:

סודות בירושלים 2 מדבר על רועי שמשתתף כשחקן בסרט העוסק בהיסטוריה של ירושלים ובאותו הזמן חושד בשני החברים החדשים לכיתתו עומר ותומר שנראים לו מאיימים והוא חושד שהם גונבים דברים. רועי מתחיל לחקור את העניין. במהלך הסיפור לומד רועי על נתינה ואהבת חינם וגם שנאת חינם ועל ההפרשים הדקים ביניהם. הספר הוא המשך לספר הראשון (אפשר להבין גם מבלי לקרוא את הספר הראשון) ומלמד גם על ההיסטוריה העשירה של ירושלים לדוגמא סיפור קמצא ובר קמצא, או הסיפור על שני האחים שדאגו זה לזה. מומלץ לקרוא את שני הספרים אני מאוד נהנתי מהספר גמרתי אותו במהירות ומיד אחר כך הלכתי לספריה לחפש את הספר הראשון. בהתחלה רועי  חשב רק על עצמו ולא התחשב באחרים, אבל לאחר שהוא מגלה שעומר ותומר בעצם עוזרים לזולת, הוא מצטרף עליהם בסופו של הסיפור רועי חשב גם על אחרים וחילק מאכלים משובחים והצטרף “לסיירת” .

עד כאן יואב. בדקתי את המונח סיירת, הכוונה היא לסח”י – סיירת חסד יחודית. הסיירת מבוססת על אמרתו של האדמו”ר מפיאסצ’נה הי”ד , הרב קלונימוס שפירא, הידוע גם בכינוי “אש קודש” על שם ספרו, ובין ספריו גם חובת התלמידים. סיפור תולדותיו של הרב מופיע בספרים למשל “להבת אש קודש” של רון וקס. הרב נרצח על ידי הנאצים באחת מהאקציות נגד יהודי וורשה. חלק מכתביו נמצאו וספרים שלמים לצערנו אבדו.

אמרתו המפורסמת המהווה את המקור לשם הספר סודות בירושלים היא: “הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו” . בנוסף נזכיר את הסיפור של הרב שלמה קרליבך על הגיבן הקדוש – מטאטא הרחובות מתל אביב, שהיה מתלמידיו האחרונים של האדמו”ר בגיל צעיר וכל מה שזכר מלימודו אחרי זוועות השואה היה משפט זה. זהו אחד מסיפוריו המרגשים ביותר של הרב ומומלץ להקשיב לו במלואו.

סודות בירושלים 2 - כריכת הספר

סודות בירושלים 2

סודות בירושלים 2 – הדבר הכי גדול בעולם
רונית לוינשטיין מלץ
איורים: נעם נדב
ידיעות ספרים 2015

מגב הספר

רועי בהתלבטות איומה.

כבר כמה פעמים שהוא רואה את עומר ותומר, התלמידים החדשים בכיתה, נושאים ארגזים חשודים בשעות החושך ואפילו בורחים מאיש מבוגר שצועק לעברם.

מה הוא אמור לעשות? מותר להלשין במצבים כאלה? אולי זו אפילו חובה לספר למישהו?

בנוסף הוא משחק בסרט השני בסדרה על ירושלים, מה שמשאיר לו מעט מאוד זמן לדברים אחרים. הוא אוהב את אווירת הצילומים, את השחקנים ואת הצוות, אבל פתאום הוא נחשף גם לצדדים הפחות נעימים של הצילומים: העבודה הקשה והמעייפת, הקנאה והתחרות באתר הצילומים.

בספר השני בסדרת “סודות בירושלים” לומד רועי על שנאת חינם ועל הסכנות הטמונות בה, ומנגד על הדבר הכי גדול בעולם: אהבה והאור שהיא מפיצה סביבה.

בית המקדש וארמון שלמה

הספר “בית המקדש וארמון שלמה” מהווה מעין המשך לספרו הקודם של יוסף גרפינקל: “עקבות דוד המלך בעמק האלה“. בניגוד לספר הקודם, ספר זה הוא אלבום מהודר ומרהיב מודפס על נייר כרומו וגדוש בצילומי צבע. הספר עוסק בתגלית מחורבת קאיפה, שהמבנה שלה מזכיר במשהו את מבנה בית המקדש הראשון של שלמה המלך!

ממצא מחורבת קאיפה

ממצא מחורבת קאיפה – צילום גבי לרון

זהו מבנה אבן, לא גדול. 35*25 סנטימטר בסך הכל, אבל לטענת מחברי הספר, זהו דגם של מקדש ואולי בצורה דומה נבנה בית המקדש. את מבנה המקדש אנו מכירים בעיקר בזכות הדגם הידוע של מיכאל אבי-יונה שהוצג שנים במלון הולילנד וכעת מוצג במוזיאון ישראל, אולם את שני מפעלי הבנייה האדירים של שלמה (בהם עסקנו מעט בהפטרות לפרשת תרומה, ויקהל ופקודי) – בית המקדש ובית יער הלבנון, מכירים הרבה פחות.

הספר מתחיל בחזרה מסוימת על ממצאי חורבת קאיפה ומשם עובר לנסיונות פיענוח של מבני הבנייה בירושלים. פסוקי התנ”ך משמשים כעוד מקור לחוקרים והם מנסים גם להבין אותם. הפסוקים עצמם קשים, התנ”ך לצערנו אינו כולל תמונות ותרשימים, ומונחים רבים הם בגדר תעלומה. אולי המוכר מבין ביטויים אלו הוא “חלוני שקופים אטומים”. איך חלונות יכולים להיות גם שקופים וגם אטומים? רבו לכך הפירושים והפירוש המדרשי הוא שהחלונות מאפשרים לאור המקדש לצאת החוצה אך לא לאור השמש להיכנס פנימה (מאחר ואורו של המקדש מהמנורה, כנראה מספיק). אלו מדרשים יפים אולם החוקרים מנסים למצוא פירושים אחרים, שיתאימו לארכיטקטורה ולאדריכלות של התקופה תוך התאמה לדרישות הנדסיות של תאורה ואיוורור שהיו דרושות כל בניין בעת העתיקה ובמיוחד לבניין בו דלקה אש (המנורה ומזבח הקטורת) והיה חייב חלונות כלשהם. הפתרון נראה דומה למדי לדגם המצולם למעלה והוא פירוש המילה שקופים כמשקופים, והכוונה שיש כמה משקופים, אחד בתוך השני, כאשר רק הראשון בא עם החלק הפתוח במגע והשאר אוטמים אותו. ייתכן, וייתכנו גם פירושים אחרים.

מקדשים היו עניין שכיח בעולם העתיק ולכל עם ובהרבה ערים היו מקדשים. בספר נמצא דוגמאות רבות למקדשים מהסביבה, מיוון ועד גדות הפרת ודיון בממצאים שנמצאו שם ובאפשרות התאמתם לבית המקדש. בסופו של הספר מובאות הצעות שיחזור ישנות וחדשות למבנה בית המקדש בתוספת הסברים על הקשיים והפתרונות בכל שיטה. הספר מלווה גם בתמונות צבע של יצירות אומנות מימי הביניים והלאה המתארות את המקדש. להן אין כמובן קשר למציאות והתיאורים שם הם יותר מעולמו של הצייר (כנסייה גותית, מקדש יווני וכו’) אולם הם מוספים נוי לספר. אהבתי גם את הערת המחברים בהקדמה: “ברוח הפתגם העממי הגורד כי תמונה אחת שווה אלף מילים, העדפנו לשבץ תמונות רבות. ומי יודע, אולי עיני הקוראים תראינה כאן היבטים נוספים שטחו עינינו מראות, וכך הבנת הממצא המיוחד תתעשר ברבדים נוספים של מחקר ופרשנות”. הערה כזו חריגה למדי בספרים היוצאים ממקור אקדמאי ומראה גם משהו על צניעותם של המחברים, ובאמת מי יודע? האם ראיתם במקום כלשהו בארץ או בעולם ממצאים היכולים להיות דומים?

הספר מתאים מאד כספר מתנה למתעניינים בארכיאולוגיה, בהיסטוריה ובתנ”ך.

בית המקדש וארמון שלמה - כריכת הספר

בית המקדש וארמון שלמה

בית המקדש וארמון שלמה
מבט חדש לאור הארכיאולוגיה
יוסף גורפינקל ומדלן מומצוגלו
הוצאת מגיד ומגלים

מגב הספר

בית המקדש משך את תשומת לב האנשים מאז הקמתו ועד היום. כל דור ניסה להבין את תיאור המקדש, המופיע במסורת המקראית, בהתאם לנתונים שהיו בידיו. בשלוש השנים האחרונות, נחשפו בחקירות הארכאולוגיות בחורבת קיאפה שבעמק האלה, ובמוצא שליד ירושלים, נתונים חדשים על אודות ארכיטקטורת מקדשים בממלכת יהודה. התאריך הקדום של אתרים אלו, במאות העשירית והתשיעית לפסה”נ, הביא למהפכה בהבנת תיאור המקדש והארמון, שנבנו על ידי שלמה המלך בירושלים ממש באותה התקופה.
אחד המאפיינים הבולטים בבנייה ממלכתית זו היה עיטור הפתחים במספר מסגרות, ששובצו זו בתוך זו. מאפיין נוסף היה סידור קורות הגג, המכונות במקרא “צלעות” בקבוצות של שלוש. במקדשים של יוון ורומא מקובל לכנות דגם זה בביטוי “טריגליף”. מסתבר כיש ני מרכיבים ארכיטקטוניים אלו שובצו גם בחזית ארמון שלמה וגם בחזית בית המקדש.

ירושלים – תשעה קבין של יופי – סקירה

ספר התמונות של שרון גבאי, מצטרף למדף ספרי ירושלים, הספר בפורמט פנורמי כולל מאות תמונות ולכל תמונה מצורף פסוק מהמקורות. גבאי מעיד על עצמו כי הוא מאוהב בירושלים. מתגעגע אליה תמיד ורוצה להיות רק בה וספרו מוקדש לירושלים.

התמונות עצמן ללא סדר ברור והן משקפות מצבי רוח ומקומות ומזמינות שיטוט בספר. כבר שיטוט מהיר מעלה מספר תמיהות, אין מספור עמודים בספר כך שאני לא יכול להביא לכם דוגמאות ולומר לכם איפה הן. עניין תמוה נוסף הוא החוסר היחסי בתמונות של לא יהודים, וגם כאשר הם מופיעים הפסוק הנבחר מתחת לתמונה לא תמיד מחמיא.

הספר אמנם ספר צילומים, המראים על כשרון, טכניקה ובעיקר היכולת לתפוס את הרגע ואת הקומפוזיציה אבל הצילומים עצמם הם רק חומר הגלם ותוכנת הפוטושופ עבדה שעות נוספות. בעיבוד תמונה קשה מאד לדעת מתי להפסיק. תמיד אפשר לעשות עוד צעד, עוד חידוד, עוד התאמה. זה עניין של טעם אישי.

בתמונות בהן הוצעו עיבודים רבים לי הם נראים מוגזמים. הצבעים רוויים מדי, טכניקות של צילומים מרובים בחשיפות שונות יוצרת דרמטיות שאינה נראית טבעית וגם האפקטים ההופכים תמונה לציור נראים לי לא טבעיים ובפרט שהם רק בחלק מהתמונה. התוצאה היא לעיתים סוריאליסטית  והכלל כל המוסיף גורע תקף. העדפתי את התמונות הטבעיות יותר ובעיקר את התמונות בשחור לבן (למרות שגם הורדת הצבע היא סוג של עיבוד). הן חזקות יותר, יפות יותר ומביעות הרבה יותר רגש ללא עיבודים מוגזמים ושעשועי מחשב.

ניתן את זכות התגובה לגבאי כפי המופיע בתחילת הספר: “אני עורך את תמונותיה של ירושלים, כפי שאני רואה אותה באמת. לעתים אני רואה אותה דרמטית ויפה בשחור לבן ולעתים צבעונית ושמחה כמו בתמונות אחרות”. יכול להיות שלא צריך להתייחס לספר כאל ספר צילומים אלא יותר כאל ספר אומנות מודרנית. המונח המקובל לניסויים כאלו הוא ארגז חול, ואנו רואים דוגמאות לאפשרות עיבודים שונות – כחומר ביד היוצר.

באדיבות שרון גבאי הנה שתי תמונות המייצגות את קצוות שני המרחבים האלו.

תמונה מעובדת הנראית כציור

רחוב בירושלים - שרון גבאי

רחוב בירושלים – שרון גבאי

ואחת התמונות האהובות עלי מהספר בשחור לבן

תמונה מתוך הספר ירושלים - שרון גבאי

מתוך ירושלים – שרון גבאי

 

מה המסקנה? כפי שאמרתי הכל עניין של טעם אישי, ופשוט גשו לאתר של שרון גבאי ושוטטו בו להנאתכם ותראו עוד מבחר תמונות ודוגמאות מהספר. הספר מתאים כמתנה לחברים ומשפחה בחו”ל או לאורחים עסקיים המגיעים ארצה.

ירושלים - שרון גבאי - כריכת הספר

ירושלים – שרון גבאי

ירושלים
צילום ועריכה: שרון גבאי
הוצאת קוראים 2015

מגב הספר

לכל אחד ישנו מקום בירושלים שהוא קורא, קורא לו אהבה” (נתן יונתן)
מה לא נכתב על העיר הזאת? מי לא נשבה בקסמיה? כמה תמונות שלה כבר ראינו? בספר זה תוכלו לראות את ירושלים כפי שהיא נראית בעיניו של מי שנולד בה וגדל בה כל חייו, במבט אוהב, חולם, מעריץ. הדרך שבה הוא מציג את ירושלים היא הדרך שבה הוא רואה אותה בדיוק: צבעונית, מהפנטת, סוערת ועוצרת נשימה. אהבתו לירושלים ולצילום מביאה זווית ייחודית מקורית, שמביטה אל העיר מלמעלה ומלמטה ונכנסת גם לתוך קרביה.

הסיפור שאינו נגמר – סקירה

במילה אחת, תענוג. התרגום החדש של הסיפור שאינו נגמר Die unendliche geschichte  החזיר אותי שלושים שנה אחורה בזמן, עת קראתי שוב ושב את סיפורם של בסטיאן ואטריו, לרוב בשעות הערב לפני השינה ומתחת לשמיכה הרבה אחרי שעת השינה המקובלת …

העלילה מוכרת ונתמצת בכמה משפטים. בסטיאן הוא ילד דחוי ומאותגר חברתית, נכנס להתחבא בחנות ספרים מילדים הרודפים אחריו ומציקים לו. שם הוא נתקל במוכר המבוגר והנרגן (שאולי הוא דמותו של אנדה עצמו) ויוצא לאחר שגנב ספר מוזר בשם הסיפור שאינו נגמר. בסטיאן מתחבא בבית הספר, ותוך כדי קריאת הספר מגלה שהוא קורא סיפור שאמנם מתרחש בממלכת פנטזיה, אבל שהוא חלק ממנו. הוא כמעט ורואה את גיבורי הסיפור והם יכולים לשמוע אותו. בסטיאן מגלה שהוא היחידי שיכול להציל את פנטזיה וברגע שהוא עושה זאת הוא נשאב לתוכה ועליו למצוא את דרכו חזרה לכדור הארץ, אבל בסטיאן מגלה שהוא מאבד את הקסם ויכול להיות שלא יחזור לעולם.

מרחק הזמן מאפשר סקירה בכמה רמות: ההבדל בין הקריאה כילד לקריאה כמבוגר, ההבדל בין התרגום הישן והחדש תוך השוואה למקור הגרמני, הפילוסופיה של אנדה ואיפה היא מתבטאת, העיבוד לסרט המוכר (ולהמשכים הפחות מוכרים) ואולי גם ההצצה למי שקורא כעת את הסיפור לראשונה, כאשר תחום הפנטזיה עבר שדרוגים רבים לאחר סדרת הארי פוטר והעיבודים הקולנועיים של שר הטבעות וההוביט. ננסה להגיד משהו קצר על כל אחד מהיבטים אלו.

לצערי, אין לי אפשרות לקרוא את הספר בגרמנית אלא רק להשוות מילים בודדת. את סוגיית התרגום נמצה בתוארה של הקיסרית. המקור בגרמנית Kindlichen Kaiserin. לפחות החלק של הקיסרית ברור מאד אבל המילה קינדלישן טומנת בחובה מלכודות. התרגום הראשון (1983 חוה פלץ ושלומית קדם) הלך לכיוון הפשוט – הקיסרית הילדותית. אבל בעברית המילה ילדותית היא בעלת קונוטציה שלילית מעט שהסיומת en בגרמנית אמורה לרכך ככינוי של חיבה. בתרגום החדש (2015 חנה לבנת) מופיע “הקיסרית הילדית”, חידוש מסוים בשפה העברית. התרגום החדש נאמן יותר בשמות למקור וכך הדרקון שכולנו הכרנו כפאלקור חוזר לשמו המקורי פוכור. וגם יתר השמות נשמעים גרמניים יותר.

קריאה כילד מתמקדת בסיפור עצמו, בעלילה ובהרפתקה, ביאוש האוחז את הקורא כאשר פנטזיה נעלמת לה באבדון ובחידלון ובסטיאן לא מצליח אפילו לזעוק את השם החדש של הקיסרית. הקריאה כמבוגר מתייחסת מעט פחות לעלילה ויותר לפילוסופיה של אנדה המופיעה בה: החיפוש האינסופי, הצורך לחדש, היכולת לדמיין, האמונה בסיפורים ועוד. חלקו השני של הספר פילוסופי יותר. בסטיאן שיש לו את הכל, מגלה למעשה שאין לו כלום וכמו שפנטזיה כמעט ונבלעה בחידלון וניצלה ברגע האחרון כך גם הוא מתקרב כפסע לסופו המר ויוצא משם בתהליך ארוך ואיטי מאד (שלמזלו מתרחש באפס זמן כדור הארץ).

הפקת הספר החדש נאה, על הכריכה מופיע סמל הסיפור, שני הנחשים המופעים גם בקמע של הקיסרית האאורין ובקטן עוד דמויות ומקומות מהסיפור. הטקסט עצמו מופיע בשני צבעים. הסיפור בכדור הארץ מודפס בכתום והסיפור בפנטזיה בכחול. למרבה הצער, לא הוספו האיורים המקוריים של רוזוויטה קואדפליג, אולי כי הם כוללים את אותיות ה-ABC הלועזי. כל אות מייצגת פרק, כמעין דימוי לכך שהשפה על אותיותיה היא זו שיוצרת את כל המציאות (והדים לכך יש במקורות היהדות). באופן נדיר לספרי קריאה לא רק שהספר בכריכה קשה אלא שהוא כולל סימניית סרט שימושית.

וכמובן שאי אפשר בלי להזכיר את הסרט שאינו תחליף לספר ולמעשה הוא רק חלקו הראשון של הספר, עד השלב בו בסטיאן מגיע לפנטזיה. כך או כך כמובן שהקריאה החוזרת עוררה רצון גם לראות את הסרט שוב ואולי גם לברר מה קרה לכל אותם סיפורים שלא נסגרו ואמורים להיות מסופרים במקומות אחרים. אני אישית חיכיתי כמה שנים להמשכים הרבים שלא הגיעו.

אבל מעבר להבנה היותר עמוקה והקריאה כמבוגר, האפשרות הקוסמת ביותר היא לחזור ולקרוא את הספר כילד ופשוט להנות מהסיפור. כל מבוגר מתבגר ומאבד את קסם הילדות. אני נזכרתי בסרט ביג עם טום הנקס. הילד בגוף המבוגר ממציא משחקים ורוקד על שטיח-פסנתר ענק אבל מהר מאד מתחיל לחשב חשבונות ומאזנים. גם בסטיאן קרוב לאבד את הקסם ואת עצמו אבל מצליח למצוא אותו בסוף. ההנאה בקריאה כמבוגר היא בכך שמוצאים מחדש את הקסם ומעיין הנעורים כי מי מאיתנו לא רצה לרכוב לבית הספר על גבו של דרקון מזל לבן. הספר נשאר נפלא כשהיה. אם הוריכם קנו לכם אותו כשהייתם ילדים, קנו אותו לילדיכם. ואם אתם קניתם אותו לילדים שלכם, קנו אותו עכשיו לנכדים. אני מודע שמשפט זה יכול לגרור עותקים כפולים במשפחה. לא נורא.

ויש עוד הרבה מה לכתוב …

Aber das ist eine andere Geschichte und soll ein andermal erzählt werden.

אבל זה כבר סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת.

הסיפור שאינו נגמר - כריכת הספר

הסיפור שאינו נגמר

הסיפור שאינו נגמר
מיכאל אנדה
מגרמנית: חנה ליבנת
מרגנית (זמורה ביתן) 2015 ( במקור 1979)

באדיבות ההוצאה – פרקים ראשונים מהספר

ונוסיף גם את שיר הנושא של הסרט

 

מגב הספר

ממלכת‭ ‬פאנטסיה‭ ‬בסכנה. ‬הקיסרית‭ ‬היַלדית‭ ‬חולה‭ ‬ואיתה‭ ‬הארץ‭ ‬כולה. ‬אם‭ ‬לא‭ ‬תימצא‭ ‬התרופה‭ ‬למחלה, ‬כל‭ ‬יצוריה‭ ‬המופלאים‭ ‬ונופיה‭ ‬המרהיבים‭ ‬ייעלמו‭ ‬ויהפכו‭ ‬ללא‭ ‬כלום. ‬מי‭ ‬הגיבור‭ ‬שיציל‭ ‬את‭ ‬פאנטסיה? ‬האם‭ ‬יהיה‭ ‬זה‭ ‬אַטְרֵיוּ, ‬הצייד‭ ‬האמיץ, ‬או‭ ‬חברו‭ ‬בַּסְטְיָאן, ‬מסַפר‭ ‬הסיפורים? ‬ואולי‭ ‬יהיה‭ ‬זה‭ ‬אתה, ‬הקורא, ‬שיחצה‭ ‬את‭ ‬הגבול‭ ‬ויעוף‭ ‬על‭ ‬גבו‭ ‬של‭ ‬דרקון‭ ‬המזל‭ ‬אל‭ ‬עולם‭ ‬הפלאות‭ ‬של‭ ‬הסיפור‭ ‬שאינו‭ ‬נגמר. ‬
מיכאל‭ ‬אנדה ‭(‬1995-1929) ‬מוכיח‭ ‬בספרו‭ ‬הנודע‭ ‬שקריאה‭ ‬היא‭ ‬הקסם‭ ‬האמיתי, ‬קסם‭ ‬המוביל‭ ‬את‭ ‬הקורא‭ ‬לעולמות‭ ‬מופלאים, ‬שמהם‭ ‬הוא‭ ‬חוזר‭ ‬אדם‭ ‬חדש. ‬אנדה‭ ‬מספר‭ ‬סיפור‭ ‬הרפתקאות‭ ‬מותח, ‬שגיבוריו‭ ‬האנושיים‭ ‬ויצוריו‭ ‬הדמיוניים‭ ‬מטביעים‭ ‬חותם‭ ‬בלב‭ ‬הקורא. ‬בתוך‭ ‬עלילה‭ ‬רבת–תפניות‭ ‬הוא‭ ‬טומן‭ ‬רעיונות‭ ‬עמוקים‭ ‬על‭ ‬מציאות‭ ‬ודמיון, ‬על‭ ‬שבריריותה‭ ‬של‭ ‬חברות, ‬על‭ ‬שיכרון‭ ‬הכוח‭ ‬של‭ ‬החלשים, ‬על‭ ‬כוחה‭ ‬המרפא‭ ‬של‭ ‬הספרות. ‬
הסיפור‭ ‬שאינו‭ ‬נגמר‭ ‬ראה‭ ‬אור‭ ‬לראשונה‭ ‬ב‮–‬1979. ‬הוא‭ ‬תורגם‭ ‬ליותר‭ ‬מארבעים‭ ‬שפות‭ ‬ועובד‭ ‬לתיאטרון, ‬לאופרה‭ ‬ולקולנוע. ‬התרגום‭ ‬החדש‭ ‬לעברית‭ ‬של‭ ‬חנה‭ ‬לבנת‭ ‬הוא‭ ‬הזדמנות‭ ‬להתוודע‭ ‬אל‭ ‬יצירת‭ ‬המופת‭ ‬של‭ ‬אנדה, ‬שקסמה‭ ‬באמת‭ ‬אינו‭ ‬נגמר‭.‬

לפני המקום – סקירה

יש ספרים שמיד כשגומרים לקרוא אותם מתחשק לקרוא אותם שוב. בספר “לפני המקום” של חיים באר לא רק שרציתי לקרוא את הספר שוב אלא שמיד פתחתי בעמוד הראשון והתחלתי קריאה מחודשת שלו ממנה נהנתי לא פחות ואולי יותר מאשר בקריאה הראשונה. יצירה פנטסטית .

הספר לא חדש, אבל שמעתי אליו בעצמי בעת שביקרתי בברלין, ביקור לא פשוט שגרם לי לטלטלה. נשארו לי הרבה עניינים לא פתורים עם העיר הזאת וכך כנראה גם לבאר עצמו, המגיע לעיר פעם אחר פעם בניסיונות להתקדם בכתיבת ספרו.

הספר מכיל התייחסות עצמית (כך המונח בלוגיקה) או ארס-פואטיקה (כך המונח בספרות) ומספר על תהליכי הכתיבה שלו עצמו. חיים באר הוא הדמות המרכזית בסיפור ואמנם לפי טענתו שאר הדמויות מומצאות אבל גם בספר זה יש היבטים אוטו-ביוגרפיים, כדוגמת ההתנצלות על כך שהוא כותב מעט ספרים המובאת דווקא מפיו של בילקר-בולקר. שפתו של באר עשירה וכוללת רמזים רבים, אבל לא לדאוג, את רובם  מפענח באר למעננו מיד, כגון שמו המוזר של בילקר-בולקר המורכב משמות הרחובות בהם שוכנים בית הולדתו של היינה והמכון על שמו בעיר דיסלדורף. את הרמזים חסרי הפענוח יצטרך הקורא להשלים בעצמו כמיטב הבנתו.

בתחילת הספר באר מקבל שיחת טלפון מרפאל זוסמן, שמבקש להיפגש איתו. באר אינו יודע מי הוא אותו זוסמן ומה הוא רוצה ממנו אך מסכים ומגלה שהוא מתבקש להיות חבר בוועדת היגוי של כנס מחקר פרטי אותו מארגן זוסמן לעצמו ואך ורק לעצמו ומוזמן על חשבון זוסמן לברלין לכמה ימים לצורך תכנון הכנס עם דמויות נוספות. אך במהלך התכנון באר לא מבין מה הוא בכלל עושה שם וכולו מואס בכינוס זה.

“זוסמן דחה אותי בנובורישיות הצעקנית והמופגנת שלו. לא יכולתי לשאת את חליפתו שאך אתמול הביאה השליח מן החייט האישי שלו במילנו, את נעלי עור הנחש שנשמרות בכספת ובמחירן אפשר להנעיל לא מעט יחפנים, את שעון הקרטייה המעודן, המשובץ יהלומים…. מה לי ולתאוות השררה שלו ולרכושנותו שאינה יודעת גבולות….

השאלה אינה, כמו שהוניתי את עצמי לחשוב קודם לכן, אם אצא מברלין וסכום כסף נכבד בכיסי… השאלה בפשטות, היא: מה אני עושה פה לעזאזל, בוואנזה המקוללת, משתתף מרצוני באגו-טריפ של מגלומן חסר מעצורים… האגואיסט הזה לא מוצא חן בעיני, אמרה זוגתי. הוא ינצל אותך ואחר כך יזרוק אותך. כמו קונדום משומש, המשכתי את משלה….” (204-216)

לפני המקום. מהו המקום? קודם כל יש להבחין בין מקום סתם למקום בתוספת ה, המהווה גם את אחד מכינוייו של אלוהים, כינוי בו משתמשים לרוב דווקא בעת של ניחום אבלים. המקום כנקודה במרחב ניתן לייחוס גם לירושלים בכלל ולבית המקדש בפרט. המקום אצל חיים באר הוא ברלין וביתר פירוט שלושה מקומות מרכזים המהווים שלושה צירים בעלילה:

  • הוילות לגדות אגם ואנזה – באר מתארח בוילות על גדות האגם ומשקיף על הווילה הידועה בה אושר הפתרון הסופי
  • כיכר בבל במרכז ברלין בשדרות אונטר דר לינדן ליד אוניברסיטת הומבולדט, שם נשרפו מאות ספרים בשנת 1933 וכיום מוקמת שם אנדרטת הספרים של מיכה אולמן שתמונתה מתנוססת על כריכת הספר
  • תחנת הרכבת בגרונוואלד ורציף 17 ממנו שולחו יהודי העיר ויהודי גרמניה אל המחנות. בשכונה זו נמצא ביתו של שלמה רפופורט – אחת הדמויות החשובות ומעין שיקוף של באר עצמו, שמעדיף לגור קרוב לתחנה על מנת שלא יצטרך להיגרר בכל העיר כאשר יבואו לקחת אותו.
  • שמו האנגלי של הספר עמום יותר Upon a ceratin place ומחייב אותנו לבחור מקום אחד מסוים.

הספר הוא תענוג מיוחד לאוהבי ספרים. המון ספרים וכתבים מוזכרים בו ולכל אחד סיפור משלו. רק נזכיר את צוואיאונצוואנציק של י.קצטניק. ספר שנחשב אבוד לאחר שקצטניק עצמו שרף את עותקיו השמורים בספריה הלאומית. באר כותב עליו ב-2006 ואילו באורח פלא בשנה שעברה (2014) התגלה עותק שלם של מחזור השירים 22 ונכמר תמורת עשרות אלפי שקלים! הספר התגלה במחסן ספרים ישן בצפון הארץ המזכיר עד מאד את מחסנו של רפופורט בשפנדאו. אפשר לחשוב שרוח הנבואה שרתה על באר בבחירתו לצרף לעלילה דווקא ספר זה. ראויה לציון מיוחד גם הביקורת של באר עצמו על הספר המופיעה בפרק האחרון כחלק מן הספר. האם אפשר להשמיד עם באמצעות השמדת ספריו? האם עם שספריו הושמדו יכול לחדש את תרבותו? והאם הספרים יכולים בעצמם להוליד את העם מחדש? מהו תפקידה של הספרייה – הפרטית והציבורית? כבר בתחילת הספר מוביל רפופורט את באר, חובב הספרים, לראות את שתי הספריות החשובות ביותר בברלין, אם לא בעולם. הראשונה נמצאת בביתו הפרטית וכוללת רק ספר אחד, והשנייה היא כמובן אנדרטת הספרים המכילה אף פחות ספרים. איך ספריות ריקות אלו יכולות להיות החשובות ביותר? מהו תפקידם של הספרים והאם בכלל כדאי לשמור ספרים?

לפני המקום - כריכת הספר

לפני המקום

לפני המקום
חיים באר
הוצאת עם עובד – 2006 – ספריה לעם 578

מגב הספר
באחד מימי חורף 2005 נועדו בווילה רדופת עבר על גדות אגם ואנזה שליד ברלין ארבעה אנשים: זקן ממולח הסוחר ביודאיקה, שנחשד בשעתו שהוא סוכן ה”שטאזי”, פרופסור וינאי, שבשנותיו הסטודנטיאליות בתל-אביב נמנה עם פעילי ה”כנענים”, דוקטורנטית גרמנייה החוקרת את שירת אלזה לסקר-שילר וסופר ישראלי המתקשה להשלים את כתיבת הרומן החדש שלו. זימן אותם לשם מיליונר ירושלמי, שעסקי הנדל”ן שלו חובקי עולם, והוא אב שכול, המבקש להיוועץ בהם בסוגיה הקשורה לטרגדיה שלו.

בעת השהות הקצרה בוואנזה נכבש הסופר לעולמם המסוכסך של הנוכחים ועוקב בסקרנות ובאמפתיה אחרי הקשרים ביניהם, קשרים הטעונים חמלה ורשעות, הכנעה ורצון להשפיל, ערמומיות ותום. גם לאחר פרידתם ממשיך הסופר לעקוב אחריהם – תחילה מהארץ ואחר-כך מברלין, שהוא חוזר אליה כעבור שנה וחצי, ימים מעטים לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה, ומצליח לעמוד על סוד מעשיהם ואף לחזור אל מלאכת הכתיבה.

מתוך העלילה הזאת עולות, כרוחות רפאים המגיחות בלילות ממעמקי אגם ואנזה, עוד עלילות: גילוי הקסם האפל שהגרמנים והעיר ברלין מהלכים על צאצאי הנרצחים, חידת הקיום היהודי, ומעל לכול – אלמותו של הספר, שגם כשהועלה על המוקד בכיכר האופרה של ברלין, בליל 10 במאי 1933, הגווילים נשרפו אבל האותיות פרחו באוויר.

רומן חדש, מפתיע ושונה מכל מה שכתב חיים באר עד כה.

משפחה לדוגמה – סקירה

התלבטתי לא מעט אם ומה לכתוב על הספר “משפחה לדוגמה”. קרה לי איתו דבר מוזר. קראתי אותו בדילוגים. עניין אותי לדעת מה קורה הלאה בכל שלב, אולם היו הרבה תיאורים שייגעו אותי ודילגתי עליהם. ככה יצא שקראתי את הספר די מהר, פעמים בודדות בלבד דילגתי יותר מדי והייתי צריך לחזור, וסיימתי את כולו בזמן קצר של שעה. קריאה כזו לא אופיינית לי בכלל. אם התיאורים נראים לי ארוכים לרוב אזנח לחלוטין את הספר. אם אני מוצא עניין, אקרא הכל. מה קרה כאן? לא ברור לי לגמרי, אבל לאחר שקראתי כתבה על הסופרת מאירה ברנע-גולדברג, דברים התבהרו מעט.

העלילה בקצרה: מיכל חווה את הקשיים הרגילים של בעיות הורות/עבודה והאיזון ביניהם. לכל הקלחת הזו נכנסת חתונתה של האחות הקלאפטה, האח המגלה שהוא נמשך דווקא לגברים ומעל הכל האבחון של הילד כלוקה באוטיזם. כל אלו מצויינים כבר על הכריכה האחורית ברמזים עבים כפיל, כך שאל תאשימו אותי בספוילרים. הספר מצליח לשלב בין נושאים רציניים (אוטיזם) לבין נושאים רציניים לא פחות אבל מתובלים בהומור (הפלצנות של האחות וארוסה והקנאות המוגזמת של בן הזוג של האח).

אולי הבעיה שלי בקריאה הייתה החיבור בין הפרטים שברנע-גולדברג כתבה כהווייתם לבין הפרטים שהמציאה או שילבה ממקורות אחרים. נהייה קצת סלט. אני רק יכול לשער כיצד משפחתה של הסופרת קיבלה את הספר ובפרט את הקטעים הלא מחמיאים וגם היא מספרת (באותה כתבה) שהייתה צריכה לשכנע את המשפחה שלא הכל אמיתי. החלקים שדילגתי עליהם היו למשל תיאורים על האחות ועל כמות הזמן שהיא משקיעה במספרה או בלאקים לציפורניים. אלו משפטים בודדים אבל בכמות גדולה. תהליך האבחון לעומת זאת מפורט בפירוט יתר על פני עמודים שלמים. כל פגישה ומה שקורה. זה יכול להיות מועיל להורים שעומדים לחוות תהליך כזה, אולם אנו לא בספר עיון והפירוט מוגזם. מצד שני, הרצון להמשיך ולקרוא ולראות איך הכל מתקדם נבע בעיקר מכך שהסיפור הוא כל כך אמיתי, כל כך אישי, שנוצר חיבור אליו.

על כתיבתה האישית המגיעה ממקום פנימי כל כך, ראויה מאירה ברנע-גולדברג להערכה רבה. היא כותבת דברים שאחרים היו מעדיפים לשמור עמוק בבטן, להדחיק או להתמודד איתם לבד. כחלק מהעשייה שלה היא גם מעבירה קבוצות הנחייה/תמיכה ותורמת שם מניסיונה. אם בכל יעזור הספר לאחרים, דיינו.

אז אם נשארתם מעט מבולבלים אחרי הסקירה, זה בסדר. אבל את הכתבה אתם חייבים לקרוא.

משפחה לדוגמה - כריכת הספר

משפחה לדוגמה

משפחה לדוגמה
מאירה ברנע גולדברג
זמורה ביתן 2014

מגב הספר

רגע‭ ‬אחרי‭ ‬שדלת‭ ‬המעלית‭ ‬נסגרת‭ ‬מאחורי‭ ‬האחות‭ ‬הצעירה‭ ‬והמפונקת‭ ‬של‭ ‬מיכל‭ ‬והארוס‭ ‬הבלתי‭ ‬נסבל‭ ‬שלה, ‬שאך‭ ‬הכריזו‭ ‬על‭ ‬חתונתם‭ ‬הצפוייה, ‬כולם‭ ‬פותחים‭ ‬את‭ ‬הפה: ‬הסבתא‭ ‬שעושה‭ ‬רק‭ ‬מה‭ ‬שבא‭ ‬לה; ‬האם‭ ‬שעסוקה‭ ‬בעיקר‭ ‬בניקיונות‭ ‬ובטריוויה; ‬האבא‭ ‬חשוך‭ ‬הדעות‭ ‬והמעצבן; ‬האח‭ ‬האמצעי‭ ‬השנון‭ ‬והמבוזבז‭ ‬והשותף‭ ‬שלו, ‬שמתעקש‭ ‬להיסחב‭ ‬אחריו‭ ‬לכל‭ ‬מקום‭.‬
אבל‭ ‬לגיבורה‭ ‬שלנו‭ ‬יש‭ ‬בעיות‭ ‬יותר‭ ‬גדולות‭ ‬מאחות‭ ‬שפשוט‭ ‬חייבת‭ ‬להיות‭ ‬כל‭ ‬הזמן‭ ‬במרכז‭ ‬הבמה. ‬יש‭ ‬לה‭ ‬אמנם‭ ‬עבודה‭ ‬יציבה‭ ‬ומכניסה, ‬בעל‭ ‬מקסים‭ ‬שאוהב‭ ‬אותה‭ ‬וילד‭ ‬יפהפה, ‬בן‭ ‬שנתיים‭ ‬וקצת, ‬שיודע‭ ‬לצטט‭ ‬ספרים‭ ‬שלמים‭ ‬בעל‭ ‬פה, ‬מכיר‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬המלחינים‭ ‬הקלאסיים‭ ‬ואוכל‭ ‬רק‭ ‬שקדי‭ ‬מרק, ‬אבל‭ ‬יש‭ ‬לה‭ ‬גם‭ ‬חשש‭ ‬קטן‭ ‬ומנקר, ‬שאולי‭ ‬דווקא‭ ‬אצלה‭ ‬בבית‭ ‬לא‭ ‬הכול‭ ‬כשורה‭.‬
גם‭ ‬היא‭ ‬מוצאת‭ ‬את‭ ‬עצמה‭ ‬נשאבת‭ ‬לסערות‭ ‬שאחותה‭ ‬מחוללת‭ ‬חדשות‭ ‬לבקרים, ‬והכול‭ ‬מתפרק‭ ‬בדיוק‭ ‬ברגע‭ ‬שבו‭ ‬היא‭ ‬חייבת‭ ‬להתמקד‭ ‬במשפחה‭ ‬שבנתה‭ ‬לעצמה. ‬ובעוד‭ ‬הלחץ‭ ‬סביב‭ ‬האירוע‭ ‬החגיגי‭ ‬הולך‭ ‬וגובר, ‬נפערים‭ ‬סדקים‭ ‬בתמונת‭ ‬המשפחה‭ ‬לדוגמה, ‬ומתוכם‭ ‬מתאבכים‭ ‬סודות, ‬שקרים, ‬כיסויים‭ ‬וגילויים‭ ‬חדשים. ‬‭ ‬
במשפחה‭ ‬לדוגמה, ‬הרומן‭ ‬השני‭ ‬שלה, ‬שוב‭ ‬מוכיחה מאירה‭ ‬ברנע-גולדברג‭ ‬את‭ ‬כישרונה‭ ‬לתאר‭ ‬את‭ ‬הרגעים‭ ‬הטעונים‭ ‬ביותר, ‬החוויות‭ ‬הדרמטיות‭ ‬ביותר, ‬בפשטות‭ ‬שאי‭ ‬אפשר‭ ‬לעמוד‭ ‬בפניה, ‬בהומור‭ ‬מושחז‭ ‬ובשפה‭ ‬רגישה‭ ‬ונגישה‭ ‬להפליא‭ ‬וכובשת‭ ‬לב‭ ‬מן‭ ‬הרגע‭ ‬הראשון‭.‬

מאירה‭ ‬ברנע-גולדברג‭ ‬היא‭ ‬מחברת‭ ‬רבי‭ ‬המכר‭ ‬כמה‭ ‬רחוק‭ ‬את‭ ‬מוכנה‭ ‬ללכת‭ ‬וספר‭ ‬הנוער‭ ‬כראמל, ‬שניהם‭ ‬ראו‭ ‬אור‭ ‬בהוצאת‭ ‬כנרת‭.‬
ברנע-גולדברג‭ ‬כותבת‭ ‬מזה‭ ‬שנתיים‭ ‬טור‭ ‬במאקו‭ ‬ומנחה‭ ‬קבוצות‭ ‬הורים‭ ‬ב‭”‬בית‭ ‬ליאור‭”.‬