אין אנשים טיפשים

אני אוהב ספרים קצרים. הם חוסכים ממך את ההתלבטות הארוכה האם בכלל לקרוא אותם או לוותר. עד שמחליטים ממילא גומרים חצי ספר. הספר “אין אנשים טיפשים” התאים לי בול לחלון זמן קטן. בסך הכל מאה עמודים והפרק הראשון שלו הזמין לקרוא הלאה

שני סטודטנים סיימו את התואר. בדרכם להיפרד אומר האחד שהוא הולך להיות סנטור תוך שמונה שנים והשני אומר לו שאין סיכוי שהוא יהיה סנטור. ויכוח עקר. כדי להכריע הם פונים לפרופסור קרטר, שנראה שהוא הכבשה השחורה של המחלקה, שמציע להם מסע של שבועיים בכל העולם על חשבונו (או יותר נכון על חשבון קרן המחקר) בשביל לגלות את התשובה.

טוב, לא בדיוק כל העולם, אבל השלישייה נחשפת לתרבויות שונות ומגלה אנשים שונים: מהפועל ההודי, שחקן כדורגל ארגנטינאי (תואם מסי) ומלמד בחדר בברוקלין. מהספר עולות תובנות ועיון בביוגרפיה של המחבר מראה שהוא התעמק בפילוסופיה יהודית במשך מספר שנים. לא פלא אם כך שהדמות האחרונה אותה פוגשים במסע היא יהודית מסורתית. סוגיות של בחירה חופשית מול דטרמיניזם, היכולות של האני, האם תודעה משנה מציאות ועוד, עולות בספר, עד לסיומו ונסיון לענות על השאלה: “איך אני מגיע להיות מי שאני?”

אז האם אין אנשים טיפשים? כנראה שיש וכל אחד מכם ירכיב לעצמו רשימה לא קצרה של אנשים שהוא בטוח שהם לגמרי טיפשים, אבל התמונה המתגלה מורכבת הרבה יותר, כי כנראה כל אחד ימצא את עצמו ברשימת הטיפשים של מישהו אחר.

הספר אינו בעל אופי פילוסופי, אלא כתוב כסיפור מהיר וקיצבי. לעיתים מהיר מדי וקיצבי מדי ולעיתים נראה פשוט כמסע מופרע וחסר היגיון המתנהל באקראי. אני דווקא אוהב סיפורים משוגעים ורואה בהם הפוגה מבדרת. הסיפור חביב אבל לא כזה שישאיר אצלכם וואו. לעיתים נראות התובנות כקלישאיות. הסטודנטים ממהרים מדי להשתכנע מכל מילה של המרצה ועימות קונפליקטי מגיע בקושי רב לקראת סוף הספר.

הספר קצר מאד, וקריאתו אינה מהווה מעמסה. זהו יתרון גדול שכן אירוך לא היה מועיל בספר זה. גם מסקנת הספר לא לגמרי ברורה ונראה שהדברים נשארים פתוחים כולל השאלה מדוע בכלל אותו פרופסור הוא מקור סמכות כלשהי (כאשר מעמדו בפקולטה נחשב רעוע למדי). בסופו של הסיפור אולי תשתכנעו שאין אנשים טיפשים, אבל יהיה לכם קשה לדעת אם מישהו יהיה סנטור (למרות שיש כאלו שגודלו לתפקיד מסוים: אל גור הבן שלא הצליח להיות נשיא ולעומתו ג’ון קנדי שהצליח). על שאר התובנות בספר תצטרכו לחשוב בעצמכם, וגם עם תשובות לא תקבלו, עצם העלאת השאלה חשובה.

אין אנשים טיפשים - כריכה

אין אנשים טיפשים

אין אנשים טיפשים
הלל לרמן
הוצאת גוונים 2014

מגב הספר

מדוע ג’ורג’ הוא נהג אוטובוס וג’ים יהיה או לא יהיה סנטור

טד וג’ימי סיימו זה עתה את שנת הלימודים האחרונה בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ג’ורג’טאון, וושינגטון.
בדרכם החוצה מהחדר אותו חלקו בשנה האחרונה, התגלע ביניהם ויכוח שעומד לשנות באופן דרמתי את תכניותיהם לשבועות הקרובים.
ג’ימי טען באזני טד כי בתוך מספר שנים הוא יהיה סנטור בסנט של ארה”ב. אבא שלו, עורך דין ידוע ורב השפעה בבוסטון, כבר תכנן את המסלול שיביא אותו למטרה זו. תגובתו של טד היתה מהירה. אין שום סיכוי שתהיה סנטור, שום סיכוי. מהסיבה הפשוטה, אתה לא טיפוס של סנטור!
השאלה האם יש דבר כזה “טיפוס של סנטור”, הופנתה על ידי הצעירים לפרופ’ קרטר, שנקרה בדרכם. “מה אתם עושים מחר בבוקר?” התפרץ קרטר אל מול פני הצעירים הנדהמים. כשנרגע, הציע להם קרטר להתלוות אליו לסיור בן שבועיים למספר מקומות בעולם. “כשנחזור,” הבטיח, “תבינו מדוע ג’ורג’ הוא נהג אוטובוס הנוסע בכל בוקר מוושינגטון לבולטימור ובחזרה, ומדוע אדוארד הוא שגריר ארה”ב בהולנד, ואז גם תדעו את התשובה לשאלה הקטנה שלכם האם ג’ים יהיה סנטור או לא”.
הסיפור שלפנינו שמרתק את הקורא מתחילתו ועד סופו המפתיע, עוסק באמיתות שנמנעו מלדבר בהם מטעמים מובנים. כגון: “אין שום הבדל בין פרופסור באוניברסיטה לבין עובד הנקיון בקמפוס, לכל אחד יש את המקצוע שלו, זה הכול”. או: “אין באמת אנשים יותר חכמים או יותר טיפשים מאחרים.”
המחבר מפרק לאט לאט ובצורה משכנעת את המנגנון העלום המניע את האדם להגיע למקום שבו הוא נמצא.

הלל לרמן עוסק בניהול חברות ומיזמים בתחום החדשנות הטכנולוגית. במשך שנים רבות השתלם בתחומי הפילוסופיה היהודית והכללית בדגש על דטרמיניזם ובחירה. זהו ספרו הראשון המביא לידי ביטוי את תובנותיו המיוחדות בנושאים אלה בדרך של סיפור מרתק.

מקדש בלהבות

הספר “מקדש בלהבות” מנסה לתת תיאור סיפורי של המרד הגדול , משנת 66 ועד לחורבן בית המקדש. כמעט כל התיעוד ההיסטורי של המרד הגדול וחורבן בית המקדש נמצא בספר מלחמות היהודים של יוסף בן מתתיהו. גם ספר זה מרבה לצטט את יוסף, אולם דרך כתיבתו שונה לגמרי.

הספר הינו ספר קצר וקריא ומתמקד בחורבן בית המקדש. לכן פרקי המרד עצמו קצרים ותמציתיים ופרקי ירושלים ארוכים יותר. סיפור מצדה, למשל, אינו מופיע בספר כלל מאחר ואינו קשור למקדש. יחוד נוסף של הספר הוא בחיבור המידע הארכיאולוגי הרב שהצטבר בשנים האחרונות עם אירועי ההיסטוריה. בספר מוצא ומובא שיחזור ירושלים בימי בית שני (שחזור המתבסס על הדגם הידוע של פרופ’ מיכאל אבי יונה המוצג במוזיאון ישראל, אולם שונה ממנו) והוא גדוש בתמונות ובמפות המבוססות על הדגם. המידע הארכיאולגי מופיע בדפוס קטן יותר ועל רקע צהוב, המהווה הבדלה ברורה בינו לבין הסיפור העיקרי של המרד. הבדלה זו אינו גורעת מהשילוב הנאה של המידע ההיסטורי הומידע הארכיאולוגי זה לצד זה.

תוספת חשובה בספר היא פרקים שלמים ותמונות על מבנה הצבא הרומאי. מידע זה , שהיה ברור מאד ליוסף בן מתתיהו, לא מוכר לקורא של ימינו. בספר מידע רב על מבנה הצבא הרומאי, מה כולל כל ליגיון, תמונות של בעלי תפקידים , כלי נשק ושיטות לוחמה.

ספרים רבים נכתבו על תקופת החורבן ועל בית שני, רובם עסקו בהיבטים החברתיים של ירושלים, כפי שהם מתבטאים במקורות התלמודיים. ספר זה שונה מאחר והוא בא לתת את הסיפור הצבאי של המערכה והוא נמנע משיפוט כלשהו, ואף לא שיפוט כלפי יוסף בן מתתיהו עצמו שהדעות עליו נטויות לכיוונים שונים.

למרות שהספר עוסק בחורבן ירושלים, אירוע בעל אופי דתי, הספר מתאים מאד גם לציבור שאינו דתי אולם המתעניין בהיסטוריה של עם ישראל ובארכיאולוגיה עכשווית בירושלים

מקדש בלהבות - כריכת הספר

מקדש בלהבות

מקדש בלהבות
סיפור הקרב האחרון
גרשון בר-כוכבא וארהן הורביץ
עריכה מדעית: אייל מירון
ישראל 2014
הוצאה מגלים ומגיד
לספר ישנה מהדורה מתורגמת לאנגלית

למספר עמודי דוגמא מהספר מאתר ההוצאה

הסוד טמון באנשים

לא הכרתי את השם מורטון מנדל ולמרות פעילותו העניפה בארץ, נראה לי שהוא לא דמות פחות ידועה בציבור הישראלי. בספרו הסוד טמון באנשים, מנסה מנדל לסכם עשרות שנות נסיון (מנדל בן למעלה מתשעים!) בעסקים עם תובנות על ניהול ומנהיגות. מורטון מנדל שחי בצעירותו בעוני החל את עסקיו בגיל העשרה במכירת ברגים אומים וחלקי מכוניות בסנטים, יסד חברות משגשגות וצבר ביחד עם אחיו הון רב. החלום האמריקאי בהתגלמותו.

“אלו העקרונות שלי, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך יש לי גם אחרים…” ככה אומר גראוצ’ו מארקס הבדחן הידוע. כנראה שמורטון מנדל לא ראה את הסרט, אולי מחוסר זמן, מאחר והוא מדגיש עד כמה חשוב לשמור על העקרונות. כך בפרק המתאר כיצד לא הסכים להשקיע מכספו אצל בארני מיידוף, למרות ששוכנע והוקסם ממנו. אצל מיידוף לא הייתה שום שקיפות, והשקיפות הייתה עיקרון ברזל של מורטון מנדל.

עיקרון נוסף, היה לקבל את כל ההחלטות בחברה המשפחתית (מורטון ושני אחיו) במשותף. לכל אחד הייתה זכות וטו. כולם חייבים להסכים. ייתכן וכך לא התקבלו כמה החלטות טובות, אולם הלכידות המשפחתית, שבאה לרוב על חשבון היחסים בין בני המשפחה, נשמרה.

ומכל אלו העקרון החשוב ביותר של מורטון מנדל מתמצת במילים: “בחר את האנשים הטובים ביותר שיעבדו איתך”. על כך כמעסיק הוא לא מוכן להתפשר. הוא יחכה שנים למועמד המתאים, וגם אם ימצא מועמד שנראה לו, יגייס אותו, אפילו שאין לו תפקיד מוגדר. אם אתם מתלוננים על תהליך קבלה לעבודה שכולל כמה שיחות טלפון, שלושה ראיונות ומבחנים, דעו שאצל מנדל, התהליך ארוך יותר. אולם בעוד כללים אלו מתאימים למנהלים בכירים, הרי שמספיק כללים בספר יכולים להתאים לכל אדם. אמנם כללים אלו מופיעים לרוב במסמכי הצהרת כוונת של חברות, אבל לפחות אצל מורטון מנדל הם באמת התקיימו ולא היו רשומים רק על נייר יפה. הנה כמה מהם

  1. עליך להתייחס לכל אדם כאל פרט ולהקפיד על כבודו ועל מעמדו. לעולם אל תמתח ביקרות על אדם בפני אחרים.
  2. ציין את ההישג של אדם כשמגיע לו. כשהדבר ראוי, עשה זאת גם בכתב. אל תנסה לנכס את ההישג לעצמך, גם אם הוא שלך. אין גבול למה שנוכל לעשות כקבוצה אם לא יהיה איכפת לנו למי ניתנת ההכרה.
  3. אם משהו משתבש, אל תנסה לגלות מי אשם בכך. במקום זאת, אתר את מקור הבעיה, במטרה לנסות לתקן את הסיבה הבסיסית לה. תליית האשם באדם אינה מסייעת ממש בפתרון הבעיה, והיא עלולה ליצור ביעות גדולות יותר.
  4. הפגן מנהיגות בכך שתנמק פעולות ספציפיות, תסבר מדיניות ונהלים ותפרש אותם. לעולם אל תצהיר הצהרות כמו “זה מה שהבוס רוצה”.
  5. לכל אדם יש אגו. טפל בו בעדינות.

רוצים הוכחה שמנדל דבק בעקרונותיו? תמצאו אותה על כריכת הספר. כאנשים רבים נעזר מנדל בעיתונאי כסופר צללים לכתוב את סיפורו, אבל שלא כנהוג, עובדה זו לא מוחבאת ומוסתרת אלא מופיעה בבירור על הכריכה. חלק נרחב מהספר מתאר את פעילותו הפילנתרופית של מנדל, הן בארצות הברית והן בישראל, בהם הקמות מכון מנדל למנהיגות והשקעות במפעל פניציה ירוחם. רעיונותיו ועקרונותיו של מנדל יכולים להוות השראה לכל אדם, לא רק למנהלים.

הסוד טמון באנשים - כריכה

הסוד טמון באנשים

הסוד טמון באנשים – על ניהול ומנהיגות
מורטון מנדל עם ג’ון א. ברן
מאנגלית אבי כצמן

פרק ראשון מהספר מאתר המחבר

ילדת- כוכבים

קראתי את הספר “ילדת כוכבים” בפעם ראשונה לפני יותר משנה, הגעתי אליו דרך הנוהל שלי של לחפש את הספרים בעלי שמות מוזרים וכריכה משונה (אלו בדרך כלל הספרים הכי טובים). ואז ראיתי את “ילדת כוכבים” ומיד לקחתי וקראתי.. הספר מספר על ילדת-כוכבים (כן כן זה השם שלה) שמגיעה לבית ספר חדש – התיכון האזורי מיקה, שם, התלמידים האחרים בהתחלה לא מאמינים שבאמת ילדת כוכבים קיימת, – היא שרה עם יוקלילי (סוג של גיטרה) למי שיש יום הולדת, מתלבשת עם שמלות ותלבושות שונות ומשונות, מקשטת את השולחן שלה כל בוקר ואפילו יש לה עכברוש מחמד בשם קינמון!

“..קווין צדק. לא היה מתקבל על הדעת שילדת-כוכבים תחזיק מעמד בינינו – או לפחות שתחזיק מעמד בלי להשתנות. אבל היה גם ברור שהילרי קימבל צדקה לפחות בדבר אחד: הילדה הזאת שקראה לעצמה ילדת-כוכבית אולי לא היתה חלק ממזימה של ההנהלה להרים את המורל בבית הספר, אבל בכל מקרה, היא לא היתה אמיתית.
לא ייתכן שהיא היתה אמיתית.
בתחילת ספטמבר היא הופיעה כה פעמים בבית הספר בתלבושות בלתי מתקבלות על הדעת. שמלה מתנפנפת משנות העשרים, בגדי עור אינדיאניים, קימונו. יום אחד היא לבשה חצאית ג’ינס מיני עם גרבונים ירוקים, ולאורך רגלה זחלה תהלוכה של סיכות מצופות אמייל בצורת פרות משה רבנו ופרפרים. בשבילה תלבושת “נורמלית” הייתה שמלה מיושנת ארוכה שנגררת על הרצפה. פעם בכמה ימים היא היתה שרה למישהו “היום יום הולדת” בחדר האוכל. שמחתי שיום ההולדת שלי הוא בקיץ.
היא היתה אומרת שלום לכל מי שראתה במסדרונות, גם אם לא הכירה אותו. החבר’ה מי”ב לא האמינו שזה קורה. הם בחיים לא ראו תלמידת כיתה י’ נועזת כל כך…”

הסיפור מסופר מנקודת המבט של ליאו, שלומד בכיתה י”א בתיכון. לאט לאט ליאו לומד יותר על ילדת-כוכבים, וגם אנחנו לומדים דברים דרך הספר ודרך ילדת-כוכבים. ילדת-כוכבים עצמה עוברת תהפוכות, שינויים, והגלגלים מתהפכים במהלך כל הספר.

הספר מציג  שאלות של נאמנות האדם לחבריו ולעצמו. התשובות הן כבר שלכם.

” במשך כל אותו יום הפילה ילדת-כוכבים מטבעות כסף: חמישה סנטים פה, עשרה סנטים שם. על המדרכה, על המדפים והספסלים. אפילו רבע דולר.
“אני שונאת כסף קטן,” היא אמרה. “זה כל כך… מתכתי.”
“את מבינה בכלל כמה כסף את זורקת בשנה?” אמרתי.
“ראית פעם פרצוף של ילד קטן כשהוא מוצא מטבע על המדרכה?” היא אמרה. “

ילדת כוכבים - כריכת הספר

ילדת כוכבים

ילדת כוכבים
ג’רי ספינלי
מאנגלית: חגי ברקת
הוצאת כנרת 2008 (במקור 2000)

מגב הספר
היא היתה חמקמקה. היא היתה הניחוח הקלוש של פרח הקקטוס, הצללית המרפרפת של תנשמת. לא ידענו איך לאכול אותה. במחשבותינו ניסינו להצמיד אותה אל לוח השעם כמו פרפר, אך הסיכה פשוט עברה דרכה והיא עפה לה.

כולם בבית הספר התיכון מיקה מוקסמים מילדת-כוכבים. בהתחלה. אך אז הם פונים כנגדה. וליאו, נואש מאהבה, מאיץ בה להפוך לדבר היחיד שיכול להרוס אותה: נורמלית.

ילדת-כוכבים תר אחר שאלות של נאמנות האדם לחבריו ולעצמו ומניח לקוראים לגבש את תשובותיהם בעצמם.

ג’רי ספינלי , מחברם של ספרי נוער רבים וזוכה מדליית ניוברי היוקרתית לספרות ילדים, החליט שהוא רוצה להיות סופר כשהיה בן 16, לאחר שקבוצת הפוטבול ששיחק בה בתיכון זכתה במשחק חשוב. הוא כתב שיר על כך, ולמחרת השיר פורסם בעיתון המקומי. הוא חי עם אשתו וששת ילדיהם בפנסילווניה .

“סיפור אלגורי פואטי על הקסם והנדירות של אי-קבלת המוסכמות” (ניו יורק טיימס)

להחיות את היום

את הרבי מלובביץ’ אין צורך להציג ומי שמעונין לקרוא אודות דמות מיוחדת זאת יכול להיעזר בספר הבא – סודו של הרבי (מאז צאת ספר זה נכתבה לפחות עוד ביוגרפיה אחת, אולם כרגע היא רק באנגלית). בספר הקטן להחיות את היום רוכזו דבריו של הרבי על פרשות השבוע בצורה מסודרת מבראשית ועד וזאת הברכה.

מנהג ישראל לקרוא בשבת את פרשת השבוע ולחלקה לשבעה חלקים. רבים נוהגים לקרוא כל חלק בכל אחד מימי השבוע שלפני השבת, כהכנה לשבת, ידוע הביטוי שניים מקרא ואחד תרגום המתייחס לקריאה זו. את הטקסט קוראים פעמיים ואת התרגום לארמית (וכיום יש כאלו שקוראים פירוש רש”י) פעם אחת. ספר זה בנוי באותה צורה, כאשר כל פרשה מחולקת לשבעה תתי פרקים.

הדבר הראשון שהתרשמתי בספר הייתה דווקא רשימת המקורות. כמאתיים כרכים שונים יצאו עם דברי הרבי, רובם נכתבו על ידי חסידיו שזכרו היטב כל מילה שאמר במשך דרשות השבת ומיהרו להעלותן על הכתב במוצאי השבת. מתוך שפע עצום זה בחרו העורכים מעט מזעיר, טיפה מן הים, פסוק אחד בלבד ליום. זוהי מלאכה קשה וביחוד שהיה רצון ניכר להתאים את הספר לכל יהודי, חילוני כדתי, חסיד חב”ד כמתנגד. לכן היה צריך לבחור רעיונות שאינם דווקא חבדניקים מובהקים (או לפחות אינם מובאים בצורה כזו) ושאינם דורשים הכרה של תורת חב”ד. אני יכול להעיד על עצמי שאיני מהחסידים אולם מוצא עניין  בספר. בראש כל פרשה מופיעים מספר משפטים המנסים לתמצת אותה בקצרה. גם בראש כל תת-פרק בפרשה מופיע תיאור קצר של אותו קטע. תיאורים אלו יכולים להיות מועילים לחלק מהקוראים, ונראה שהם מהווים פשרה בין לא לכתוב כלום לבין כתיבה מפורטת על הפרשה עצמה שאינה מטרת הספר. בכל נושא מצוין המקור בספרי הרבי למאמר המלא, לטובת המתענינים.

להדגמת הספר ובאדיבות המחברים וההוצאה, הנה ליקוט מפרקי הספר לפרשת דברים (פרשת השבוע בעת פרסום הסקירה).

דברים

(דברים א, א ג, כב)

 ביקורת בונה

רקע

ספר דברים, החומש החמישי והאחרון בתורה, מוקדש בעיקר לדברי הפרידה שנשא משה לבני ישראל לפני פטירתו, כהכנה לכניסתם אל הארץ המובטחת. הפרשה הראשונה בחומש, דברים, מתעדת דברי תוכחה שנשא באוזניהם כשהוא מזכיר להם אירועים שהתרחשו בארבעים שנותיהם במדבר. משה מציין טעויות שנעשו ומפיק מתוכן לקחים.

יום ראשון(א, א–יא)

משה ממתין עד סמוך לפטירתו בטרם יוכיח את בני ישראל. אחת הסיבות לכך היא העיתוי: משה המתין לניצחון על מלכי האמורי.

כיצד להוכיח?

א, ד:אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן…

רש”י מסביר כי ה”דברים” שנושא משה בפתיחת פרשתנו הם למעשה דברי תוכחה על חטאיהם השונים של בני ישראל במדבר. והנה, הפסוק מדגיש שהדברים נאמרים מתוך הקשר מסוים: דווקא לאחר שמשה הִכה את סיחון ועוג מלכי האמורי, ובכך סלל את הדרך לארץ כנען. מדוע חיכה משה לעיתוי המדויק הזה כדי להוכיח את בני ישראל על חטאים שחטאו זמן רב קודם לכן?

התשובה היא, שאנשים נכונים לשמוע דברי ביקורת לאחר שקיבלו טובת הנאה חומרית כלשהי ממבקרם. במקרה כזה, אין במתן טובת ההנאה משום צביעות. כאשר אנו מוכיחים מאן דהוא, אנו מעניקים לו מתנה רוחנית; כאשר אנו מקדימים לתוכחה טובת הנאה כלשהי, אנו מבטיחים כי התוכחה תיתפס (בעיני שני הצדדים) כמעשה של רצון טוב ולא חלילה להפך.

נוהגו של משה מלמד שעיקרון זה תקף גם לגבי עבירות חמורות ביותר, כמו חטא העגל. כאשר אנו ניגשים לבקר ולתקן אחרים, יהיה חטאם אשר יהיה, עלינו להושיט להם תחילה יד רחבה ולסייע בכל צורכיהם. העזרה הגשמית שנציע להם תפתח את לבם לשמוע את דברינו ולקבלם.[1]

יום שני (א, יב–כא)

משה מזכיר לבני ישראל שכאשר היו בהר סיני, ה’ הורה לו לחלוק את נטל הדיינות שהוטל עליו באמצעות מינוי דיינים נוספים. בני ישראל קיבלו תוכנית זו, אך לא מהסיבות הנכונות: הם קיוו כי דיינים שמעמדם יהיה נמוך משל משה יהיו נוחים יותר להשפעה.

לפי הגמל – המשא

א, יב:אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם”

על כולנו מוטלת אותה משימה שהוטלה על משה רבנו: לחנך ולהנהיג את עצמנו – וכן את כל הנמצאים במעגל השפעתנו – לפי דרכי התורה. אם אנו תוהים כיצד נוכל לשאת משא כה כבד, עלינו להיזכר שכאשר משה הציב אותה השאלה בפני ה’, ה’ סיפק לו מיד תשובה מעשית – לאסוף אנשים חכמים ונבונים שיסייעו לו. כפי שה’ העניק למשה את האמצעים לממש את שליחותו, כך הוא מעניק לכל אחד מאתנו את האמצעים והמשאבים לקיים את שליחותנו שלנו.[2]

יום שלישי (א, יב–לח)

משה מזכיר לבני ישראל כיצד השתכנעו מדברי ההסתה של המרגלים, והאשימו את ה’ בכך שהוא חורש כנגדם מזימות זדון.

אהבת ה’ הצרופה

א, כז:וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה’ אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם…”

עד בוא הגאולה האמיתית והשלמה, כאשר לא יהיו עוד מכשולים שיעמדו בפני ההתגלות המלאה של טוב ה’, ניאלץ להמשיך ולהתמודד עם מקרים שבהם אהבת ה’ אלינו תוכל בטעות להיראות לנו כאכזריות. האתגר שלנו הוא להזכיר לעצמנו את אמונתנו בכך שה’ רוחש לנו אך ורק אהבה צרופה, ושכל המקרים והמצבים שהוא מגלגל לפתחנו טובים עבורנו, גם אם לעתים אין הם נראים כך ואפילו אם לעתים הם נראים כהפך הגמור. מודעות זו בכוחה להעניק לנו כוח והשראה להשיב לה’ באותו מטבע, דרך עשיית רצונו כפי מיטב יכולתנו. עצם הפנמתה של גישה זו תסיר את המכשולים האחרונים העומדים בינינו לבין הגאולה.[3]

יום רביעי (א, לט – ב, א)

משה מזכיר לבני ישראל את ניסיונם של המעפילים לצאת למלחמת כיבוש בכוחות עצמם, לאחר שנודעו תוצאותיו הקשות של חטא המרגלים. אותם מעפילים הוזהרו שהם פועלים כנגד רצון ה’, אך היו נחושים בדעתם. בסופו של דבר נבלמו בידי האומות השוכנות באזור הגבול.

מנהיגות יהודית

א, מג:“… וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה’ וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה

היהודים שהעפילו להר עשו תשובה על חלקם בחטא המרגלים וביקשו לתקנו באמצעות עלייה נלהבת לארץ ישראל. לאור זאת, יש לשאול: מדוע לא נרצו מעשיהם? והרי מקובל עלינו שאין דבר העומד בפני התשובה!

ההסבר הוא שארץ ישראל יכולה להיכבש רק כאשר ארון הברית נישא בתוך מחנה ישראל ומשה רבנו – או ממלא מקומו – צועד בראשו. התשובה אכן מחתה את חטאיהם של אותם מעפילים, אך לא היה בכוחה לשנות את העקרונות הכלליים החלים על כיבוש הארץ. אותם מעפילים לא היו מוכנים לקבל את הנהגתו של משה ורצו לכבוש את הארץ בכוחות עצמם, לכן הם נכשלו.

הדבר תקף עד עצם היום הזה. התורה מורה לנו כללים ברורים, שאם נציית להם נזכה לראות בבוא הגאולה – הן במישור הכלל והן במישור הפרט. כל ניסיון לקצר את הדרך ולדלג על שלב זה או אחר בתהליך הגאולה נידון לכישלון מראש. החשת הגאולה תיתכן רק מתוך גישה המותאמת לתוכנית הא-לוהית. מכאן יש להבין כמה חשוב ללמוד תורה ולהיוועץ בחכמיה בכל תחומי חיינו.[4]

יום חמישי (ב, ב–ל)

משה מזכיר לבני ישראל שכאשר עמדו רגליהם בסמוך לגבולות הארץ, ניתן להם ציווי מפורט בנוגע ליחס הראוי כלפי אומות שונות – אילו אומות עליהם לתקוף ואילו לא.

חשיבות לימוד החסידות

ב, ד-ה:“… אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר

שבעת עממי כנען מקבילים לשבע מידות הלב שלנו, בעוד אדום (צאצאי עֵשׂו), עמון ומואב – השוכנים בסמוך לארץ כנען אך מחוצה לה – מקבילים לשלושת כוחות השׂכל שלנו. העובדה שה’ הורה לנו לכבוש את שבעת עממי כנען אך אסר עלינו לכבוש את שלושת העמים האחרים עד ימות המשיח, פירושה שלעת עתה ביכולתנו לתקן בשלמות רק את המישור הרגשי שלנו, אך לא את המישור השכלי.

הסיבה לכך היא שעל מנת לתקן משהו באמת עלינו לתקנו משורשו. כך, למשל, הדרך הנכונה לתיקון הרגש היא באמצעות השׂכל – שבו הוא מושרש. כאשר אנו מבינים בשכלנו כיצד התנהגות ראויה עדיפה על התנהגות שאינה ראויה, אנו יכולים ללמד את עצמנו ‘לאהוב’ את ההתנהגות הראויה ו’לשנוא’ את שאינה ראויה. מתוך כך, יש להסיק כי תיקון השכל כרוך בגישה אל מה שמעל השכל, אך רובד נשמתי זה הוא כמוס ונעלם בעידן הגלות ואין לנו את האפשרות לפעול מתוכו.

אמנם, ככל שאנו הולכים וקרבים לימות המשיח ואור הגאולה מתחיל לזרוח בעולמנו, ביכולתנו ‘לטעום’ את העתיד דרך לימוד תורת החסידות לעומקה. תורה זו מעוררת את הרבדים הגבוהים של נשמותינו, ומקרבת אותנו למצב שבו נוכל לשאוב מתוכם את האור הדרוש לתיקון המושלם של שכלנו. תיקון זה ישלים ויעצים גם את תיקון הרגש.[5]

יום שישי (ב, לא – ג, יד)

משה מרומם את רוחם של בני ישראל בהזכירו להם כיצד הנחילו תבוסה מוחצת לשני מלכי האמורי.

אחדות

ב, לו:“… לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ אֶת הַכֹּל נָתַן ה’ אֱ-לֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ

אחדוּת חברתית מגִנה על החברה מפני סכנות. מלכי האמורי היו מודעים לכך, ולפיכך נקטו בצעדים שנועדו לאחד את נתיניהם נגד איום פלישת בני ישראל.

עם זאת, את יכולתה של חברה מסוימת להשיג אחדות מגבילה המידה שבה חבריה מסוגלים להתעלות מעל הדאגה האנוכית לצורכיהם הפרטיים. לבני ישראל, הנושאים שליחות א‑לוהית, נתן הקדוש-ברוך-הוא את היכולת להתאחד בצורה כה עמוקה; אך לא לאומות העולם. לפיכך, האחדות האמורית לא היתה מסוגלת לעמוד בפני האחדות היהודית, מה שהביא לנפילת ערי האמורי המאוחדות בידי בני ישראל.

לצער הלב, נאמנים עלינו דברי חכמינו, שהגלות הנוכחית שבה אנו נמצאים מאז חורבן בית שני הנהּ תוצר של שנאת חינם בינינו – הפך האחדוּת. ממלחמת האמורי נלמד כמה גדולה כוחה של אחדות יהודית וכמה עלינו לטפחה, וכך נזכה לתיקון תוצאותיה הקשות של שנאת החינם ולבוא הגאולה במהרה.[6]

שבת (ג, טו–כב)

משה מזכיר לבני ישראל את התנאי שהִתנה עם שבטי ראובן וגד, שביקשו לרשת את נחלתם ממזרח לירדן. בשעתו, ציווה עליהם להוביל את חיילי ישראל למלחמת כיבוש הארץ שממערב לירדן. כעת הוא מוסיף שעליהם ליצור גדוד משל עצמם, שיֵצא לקרב ראשון, לפני מחנה ישראל כולו.

מעלת מסירות הנפש

ג, יח:“… חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל

במישור הנפשי, כיבוש ארץ ישראל מקביל לתיקון החלקים הבהמיים באישיותנו, המהווה תנאי הכרחי לחיים בדרכי ה’. כמו במלחמתם של בני ישראל, גם במלחמתנו האישית ישנו כוח המסוגל ללכת בראש המלחמה כחלוץ, והוא מתבטא ביכולתנו למסור את נפשנו למען עקרונותינו.

ישנן שתי דרכים שבהן ביכולתנו להשתמש בכוח מסירות הנפש שלנו. באופן רגיל, די אם נזכיר לעצמנו שבמקרה הצורך נמסור את נפשנו ברצון למען עקרונותינו. מודעות זו, החוברת להבנה שכל איום רוחני הנשקף לשליחותנו מצִדם של היצרים הנמוכים המקננים בנו מהווה מתקפה ישירה על עקרונותינו, עשויה בהחלט לחזק אותנו במלחמתנו באותם יצרים.

אמנם, גישה זו פועלת היטב כל עוד מדובר באיום נקודתי. אך כאשר אנו מתמודדים עם איום המתייחס לעצם הזהות היהודית שלנו, אין די בגיוס זכרון הנכונות שלנו למסור את נפשנו. במצב כזה עלינו לגייס את הנכונות הנפשית עצמה, כדי שנוכל לעמוד על יהדותנו אל מול כל כוחות השכנוע, הלעג או הכפייה המוצבים בפנינו. או-אז, על בחינות ה’ראובן’ וה’גד’ שבנו לזנק קדימה כ’גדוד’ מובחר שהתאמן בדיוק לשם כך, ולחסל את אויבנו באִבחת חרב אחת.

אם נדע לנצל את הכוחות הפנימיים העצומים העומדים לרשותנו, נזכה להיכנס אל הארץ המובטחת שלנו ובכך להחיש את ביאת הגאולה האמיתית והשלמה לעם ישראל, ולאנושות כולה.[7]

 

[1] לקוטי שיחות חלק א עמ’ 134-133;שיחות קודש תשל”ז א, עמ’ 155–161. שם עמ’ 367–369.

[2] שיחות קודש תשמ”א ד, עמ’ 326-325.

[3] לקוטי שיחות לד, עמ’ 23.

[4] אגרות קודש חלק ז, עמ’ 280.

[5] מאמרי אדמו”ר האמצעי דברים חלק א, עמ’ 1 והלאה; ספר השיחות תש”נ ב, עמ’ 548-547; ספר המאמרים תשמ”א עמ’ 86–90.

[6] לקוטי שיחות כט, עמ’ 1–8.

[7] לקוטי שיחות ט, עמ’ 10–13.

 

להחיות את היום - כריכה

להחיות את היום

להחיות את היום
פרשת שבוע יומית עם הרבי מלובביץ’
ליקט ועיבד- משה וישנפסקי
הוצאת ידיעות ספרים 2014

מגב הספר

שיחותיו המופלאות של הרבי מלובביץ’ על פרשת השבוע היו לשם-דבר בקרב תלמידיו ברחבי העולם. הוא ראה בפרשת השבוע מקור בלתי-נדלה להעלאת רעיונות חדשים, להעמקה בבעיות השעה ואף לחשיפת תובנות הנוגעות לחיי היום-יום. הרבי גם הפציר בכל חסידיו ובאנשים שבאו איתו במגע לחפש השראה יומית בלימוד החומש עם פירוש רש”י. להחיות את היום הולך בעקבות ההשראה שמצא הרבי מלובביץ’ בפרשת השבוע ופורט אותה לכל יום מימות השבוע. הספר בנוי מסרים-מסרים שהם מעין טעימה קטנה מתורתו רחבת ההיקף של הרבי, המלאה באהבה אנושית, באופטימיות אינסופית ובתפיסה שאם אך נלמד לעשות טוב לזולתנו הרוע והשלילה יחלפו מאליהם. רעיונות אלה שזורים לאורכו של ספר זה, המעניק הזדמנות להיחשף ליסודות התפיסה הזאת מדי יום ביומו.

ללכת בדרכך הנערה שהשארת מאחור

אפשר להתווכח אם יש ספרות בעלת איפיונים נשיים או גבריים, אבל הספרים של ג’וג’ו מויס יהוו כנראה הוכחה לכך שבהחלט יש. כבר כשסיפרתי למישהו שאני קורא את הספר “הנערה שהשארת מאחור” הוא הרים גבה (לפחות היה נדמה דרך הצ’ט בפייסבוק) ואמר: “זה ספר של נשים, אשתי אהבה אותו מאד”. לאחר כמה זמן כשיצא תרגום לספר נוסף שלה “ללכת בדרכך” נשמעו שוב ברחבי המרשתת ביקורות מומלצות מחד וגם שהספר שונה מאד מהספר הקודם מאידך.

אמנם הספרים שונים, אבל סגנון הכתיבה דומה למדי ורואים שהם יצאו מאותה סופרת (אפילו שהתרגומים הם על ידי שתי מתרגמות שונות). גם עיצוב העטיפה דומה עד כדי זהה ואפשר אפילו להחליף ביניהן. במקור האנגלי יצאו שני הספרים באותה שנה 2012 ובהכרח נכתבו (או לפחות התבשלו) במקביל.

אז מה יש לנו? ב-”הנערה שהשארת מאחור” מתערבלים שני סיפורי אהבה. הראשון מימי מלחמת העולם הראשונה באזור הכיבוש הגרמני בצרפת. בעוד שבפריז התנהלו החיים כרגיל, חלקים מצרפת חיו ונאנקו תחת שלטון גרמני. פרק מוכר פחות בהיסטוריה. סופי, מנסה לשרוד כפי יכולתה ולמצוא את בעלה אדוארד שנפל בשבי הגרמני והעוסק בעבדות כפייה. מאה שנה אחר כך, ליב מתאלמנת מבעלה ואינה מצליחה להתאושש. תמונה אחת שהוריש לה, מתגלה כתמונה בעלת ערך ועולים חשדות שהיא משלל המלחמה וצצים יורשים הטוענים לבעלות.
סוגיית יצירות האומנות שנבזזו בידי הנאצים ידועה ומוכרת (ראו האשה בזהב) ועד היום מתגלות יצירות אומנות מוחבאות. מויס בחרה לעסוק דווקא במלחמת העולם הראשונה ולהעלות את הנושא דרכה, תוך יצירת קונפליקט בין ההיבטים הרגשיים של ליב, שהתמונה עבורה היא כל מה שנשאר לה מבעלה שנפטר לבין צאצאי היורשים, המתענינים רק בכסף.

ב-”ללכת בדרכך” אנו פוגשים את לואיזה  – לו – קלארק, צעירה בת 26, ללא מקצוע, ללא עבודה, ללא השכלה, עם חבר פוץ גמור ועם אחות צעירה – קטרינה – אבל מבריקה מאד, שקפצה שתי כיתות, שתמיד הישוו אותה אליה ושתמיד עמדה בצילה. מבריקה, אך כמו שאומר אביה של לו, לא מבריקה מספיק כדי לא להיכנס להריון. ההורים, הסבא, שתי האחיות ובנה של טרינה חיים כולם בצפיפות ובמחסור. בארץ היינו קוראים להם המעמד הנמוך. לו מקבלת הצעת עבודה מפתיעה, להיות מעין מלווה ומטפלת לכמה שעות ביום לגבר שבעקבות תאונה נהפך משותק. ויל טריינר היה אתלט, הרפתקאן, מטפס הרים, קופץ באנג’י ואיבד את הכל בתאונת דרכים. הוא צל של עצמו, ללא תקווה וללא מטרה, ולואיזה מנסה לעזור לו. הוא מאנשי ההיי-טק והוריו הם ממה שבארץ היינו קוראים העשירון העליון. איזה ניגודים. שני גיבורי הסיפור לומדים לשנות אחד את השני ולהפוך במעט לאנשים אחרים.

לואיזה מנסה לגרום לויל לחזור להיות מה שהיה, לצאת מהבית, לראות דברים. נשמע מעט מוזר, מאחר וקיימים עזרים רבים לנכים משותקים, אבל ויל לא השתמש בשום דבר מהם לפני שלואיזה הגיעה. לא בעזרים שיאפשרו לו תפעול מחשב ואפילו לא להשתמש יותר ברכב המיוחד לנסיעות. בפרק קומי-טרגי במיוחד מתואר מסע שלהם למירוצי הסוסים תוך חנייה בבוץ ושקיעה של כסא הגלגלים, רק כדי לגלות בסוף, שבמגרש המירוצים יש חנייה מרווחות מאד ומרוצפת לנכים….

לגבי ההתיחסות המגדרית הספרים מתאימים לקריאה לשני המינים. תגובות רבות שקראתי בפורומים השונים היו של נשים שאמרו שהספר גרם להן לבכות. אני לא הרגשתי צורך לבכות, לא התרגשתי יתר על המידה וגם לא מצאתי את סופי הספרים מפתיע ויוצא דופן. למרות עודף הרגשנות, גברים בהחלט יכולים לקרוא את הספרים אולם כנראה לא ירגישו שקראו ספר טוב באופן מיוחד. אותי באופן אישי ענינו התיאורים ההיסטוריים או אזכור נושאים חשובים שעומדים על הפרק גם בישראל. נשים כנראה ימצאו בספרים אלו יותר עניין, גם בסיפור הרומנטי עצמו.

הנערה שהשארת מאחור - כריכה

הנערה שהשארת מאחור

הנערה שהשארת מאחור
ג’וג’ו מויס
מאנגלית: תמי אינשטיין
ידיעות ספרים 2013 (במקור 2012)

ללכת בדרכך - כריכת הספר

ללכת בדרכך

ללכת בדרכך
ג’וג’ו מויס
מאנגלית: קטיה בנוביץ’
ידיעות ספרים 2014 (במקור 2012)

גב הספר – הנערה שהשארת מאחור

הנערה שהשארתָ מאחור חובק את סיפורן של שתי נשים בלתי- נשכחות שעשורים רבים מפרידים ביניהן. בשנת 1916 יוצא הצייר אדוארד לֶפֶבְר אל החזית ומשאיר מאחור את אשתו סופי בכפר קטן בצרפת. כמעט מאה שנים אחר כך, דייוויד הלסטון משאיר מאחור את אשתו ליב כשהוא מת מוות פתאומי וחסר פשר זמן קצר לאחר נישואיהם. בין המאות ובין הנשים קושרת תמונה אחת – “הנערה שהשארתָ מאחור” – תמונה של סופי שצייר לפבר לפני צאתו למלחמה, ושאותה העניק דייוויד לליב בירח הדבש שלהם. אולם גורלה של התמונה ושאלת הבעלות עליה חושפים קשרים עמוקים בהרבה בין שתי הנשים ואת מאבקיהן למען הדברים שבהם הן מאמינות בכל לבן.

הנערה שהשארתָ מאחור הוא בעת ובעונה אחת תעלומה המבקשת לבוא על פתרונה, רומן היסטורי וסיפור אהבה הסוחף את הקוראים למסע רגשי וספרותי מטלטל. ג’וג’ו מוֹיֶס היא אחת הסופרות האהובות בעולם. גם ספרה זה, שתורגם לשלושים שפות, זכה למיליוני קוראים ולביקורות נפלאות.

גב הספר – ללכת בדרכך
“ואם הייתי אומר לך שאני לא רוצה שתהיי כאן?”
“אתה לא המעסיק שלי. אמא שלך המעסיקה שלי. ועד שהיא לא תגיד לי שהיא לא רוצה אותי כאן יותר, אני נשארת. לא כי אכפת לי ממך במיוחד, או כי אני אוהבת את התפקיד המחורבן הזה או רוצה לשנות לך את החיים כך או אחרת, אלא כי אני זקוקה לכסף. בסדר? אני ממש זקוקה לכסף”.
הבעתו של ויל טריינר לא השתנתה בהרבה כלפי חוץ, אבל חשבתי שאני מזהה תדהמה, כאילו אינו מורגל בכך שמישהו חולק על דעתו.
נו טוב, חשבתי כשהתחלתי להפנים את מעשי. הפעם באמת אכלתי אותה.
אבל ויל רק בהה בי זמן מה, וכשלא הסטתי את מבטי פלט נשיפה קצרה כעומד לומר משהו לא נעים. “בסדר”, אמר וסובב את כיסא הגלגלים, ובהמיה חרישית הוא הסתלק.

ללואיזה קלרק אין ברירה: בית הקפה שבו עבדה סגר את שעריו בהתראה קצרה, ובהיותה המפרנסת היחידה במשפחתה היא נאלצת לקבל על עצמה את העבודה האחת המוצעת לה: לטפל בגבר צעיר שנותר משותק בארבע גפיו לאחר תאונת דרכים.

רב-המכר הבינלאומי ללכת בדרכך מדגים בדיוק כיצד הפכה ג’וג’ו מויס לאחת הסופרות האהובות בעולם: בכתיבה לא מתאמצת היא בוראת עלילות שכמעט נקראות מעצמן, גיבוריה חודרים אל הלב וסיפוריה מעלים שאלות שהקוראים אינם יכולים שלא להפנותן כלפי עצמם: מהו הדבר ששווה לחיות למענו? האם ישנם חיים שלא ראוי לחיותם? וזכותו של מי להחליט על כך? ללכת בדרכך הוא ספר שיגנוב את לבכם, ישבור אותו וירכיב אותו מחדש – חזק ומלא מתמיד.