אבות לדור

סקירה על הספר אבות לדור על פרקי אבות. את הרב ישראל מאיר לאו אין צורך להציג ושמו מוכר בכל בית בישראל. הרב לאו הוציא סדרה של ששה כרכים על פרקי אבות לפני כעשור אולם כרכים אלו הוצאו בהוצאה תורנית והיה ניתן להשיגם רק בחנויות של ספרי קודש. כעת, מוציא הרב שוב את ספריו – לאחר עריכה ושכתוב רציניים (בהם סייע רבות גם בנו, הרב משה חיים לאו) – בהוצאה עממית כך שהספר יימצא בכל חנויות הספרים.

עבודת העריכה קיצרה את היקף הספר וגם התאימה אותו לבתים שאינם בהכרח דתיים. פרקי אבות הם ברובם פרקי מוסר וחכמה ובהם נמצאים רבים מעקרונותיה של היהדות – עקרונות שחלקם אוניברסליים והתפתחו בצורה בלתי תלויה גם בדתות המזרח (סין והודו) וחלקם ייחודיים ליהדות. משפטים רבים מוכרים ומצוטטים מפרקי אבות, אולם המקור עצמו לא תמיד ידוע.

הכרך הראשון מכסה שני פרקים ממסכת אבות והוא יוצא בסמוך לתחילת הקריאה השנתית בפרקי אבות. מנהג ותיק הוא לקרוא בשבתות בין פסח לשבועות – ויש הממשיכים עד ראש השנה – פרק אחד בכל שבת. כמובן שאין באפשרות הקורא הממוצע לקרוא את כל הספר בשתי שבתות, אולם אפשר ללמוד ממנו בכל פעם פרק או שניים – כבר בימות החול כהכנהה לשבת – וכך לקוראו במהלך כל הקיץ, טיפין טיפין. כמובן שספרים נוספים בסדרה יוצאו בהמשך.

נביא דוגמה מדברי הרב על משנה ד’ בפרק א’

בית ועד לחכמים – למקומיים ולאורחים כאחד

כנגד שני סוגי רבנים מדבר יוסי בן יועזר: הרב המקומי, המרא דאתרא של העיר והרב האורח – רב שבא מבחוץ לעיר כדי לשאת דברים באוזני תושבי המקום.
כנגד זה האחרון עלול האדם לטעון: “מה לי ולו? הוא אינו הרב שלי. איני חייב לקבל את דבריו”. לכן מדגיש יוסי בן יועזר דווקא את הביטוי “הוי מתאבק בעפר רגליהם”. יש לקבל את הרב האורח שבא מן הדרך ועדיין העפר ברגליו, ולשמוע את שיש לו לומר.
כלפי הרב הקבוע המקומי יש בעיה אחרת. לעיתים הוא לא זוכה להערכה מספקת – “אין נביא בעירו”. לא פעם בא יהודי ואומר: “את הרב שלי שמעתי דיי, מה הוא יכול להוסיף לי? אם יבוא רב אורח, ארוץ לשומעו. אך מהרב כאן במקום, שבעתי די והותר”.
כדי למנוע טענה זו מוסיף יוסי בן יועזר: “והי שותה בצמא את דבריהם”. כמו במשל הדגים במים. כל טיפה שיטפטף לך הרב, גם אם נדמה לך שאפוף אתה במים, שתה בצימאון.

אבות לדור - כריכת הספר

אבות לדור

אבות לדור – על מסכת אבות
הרב ישראל מאיר לאו
הוצאה מחודשת – יצא במקור בשנת 2005 תחת השם יחל ישראל
ידיעות ספרים 2014

מגב הספר

מסכת אבות היא אוצר בלום של חכמה, יהדות ומוסר. במסכת ניתן למצוא את שורשיו של כל רעיון מוסרי המובא בכתביה השונים של המסורת היהודית. עיון במסכת אבות דומה ללימוד יסודות המחשבה היהודית לדורותיה. מן המפורסמות הוא שדרך ארץ קדמה לתורה. רעיון זה מלמדנו שהתנהגות נאותה, כבוד לכל אדם באשר הוא אדם ומוסריות בסיסית הם תנאים הכרחיים לקבלת התורה. הם המסד שעליו ניתן לבנות קומות נוספות של שאר רוח, ולמעשה הם אינם רק תנאים מקדימים לקבלת התורה, אלא הם התורה עצמה, שכל עניינה לצרוף ולזקק את האדם ואת החברה.
אבות לדור הוא יצירה מקיפה על מסכת אבות, פרי עטו של הרב ישראל מאיר לאו הידוע בדרכו הייחודית ומאירת הפנים. בספר זה הרב לאו צולל אל עומקה של היצירה היהודית, פורש את השקפת עולמם העשירה של חכמינו, מאיר את דיוקנו של האדם הישר ומשיא עצות לחיים. זהו ספר על עצמיות האדם, על חברה מתוקנת ועל עולמם של חכמים שחזונם ממשיך להדהד עד ימינו. כדי שנדע להעריך את מקורותינו ולא נזדקק לרעות בשדות זרים, הרגיש הרב לאו חובה להנגיש את מסכת אבות גם לדור שלא גדל בבית המדרש הישן, ולהעביר את המסר כי אותם התנאים, חכמי המסכת, הינם האבות הרוחניים למעיינות החכמה.
הרב ישראל מאיר לאו, יו”ר מועצת יד ושם, כיהן בתפקיד הרב הראשי לישראל במשך עשר שנים, מתוכן חמש שנים כנשיא בית הדין הרבני הגדול. הרב לאו הוא רבה הראשי של העיר תל אביב-יפו וחבר מועצת הרבנות הראשית, ואף זכה בפרס ישראל לשנת התשס”ה על תרומתו לחברה ולמדינה. ספריו “אל תשלח ידך אל הנער”, “הנחת יסוד” ו”ההגדה לפסח” ראו אור בהוצאת ידיעות ספרים וזכו להצלחה רבה.

הקריעה הגדולה

סקירה על הספר הקריעה הגדולה. סיפור פילוג הממלכה בספר מלכים הינו אירוע מכונן בתולדות ימי ישראל. הדים לאירוע זה ניתן למצוא אף בימינו. ספרו של עמוס פריש “הקריעה הגדולה” מבקש לנתח את הסיפור על מרכיביו השונים. פריש מסמן כבר בהתחלה את היעד, הוא מעונין לשלול ארבע הנחות יסוד המקובלות במחקר. התפיסה הראשונה אותה מנסה פריש לקעקע היא שרחבעם מהווה את הדוגמה האולטימטיבית לאוויל וסכל, בכך פריש מתנגד לדעתה של ברברה טוכמן הפותחת את ספרה “מצעד האיוולת” בדוגמה זו ממש. פרט לכך עוסק פריש בשאלות הקלאסיות של חקר המקרא האקדמי: זמן כתיבת הסיפור, מגמתו ומקורותיו.

הספר ערוך בתשעה פרקים כאשר שלושת הראשונים מהווים פתיחה וכוללים: סקירה כללית קצרה של גישות בחקר המקרא, רקע היסטורי שמבוסס בעיקר על הנחות, תיחום הסיפור ומציאת הנגדות פנימיות בסיפור. מפתיחה זו עוברים לפרק הרביעי הכולל קריאה צמודה ומקיפה של הפסוקים. פרק זה הינו דוגמה מצוינת לניתוח ספרותי מפורט בו מתעכבים על כל מילה ומילה ומנסים להבין את משמעותה לכשעצמה ואת תרומתה לטקסט כולו. הפרק הינו ארוך, ויכול להיות גם מייגע, אולם החלוקה הברורה מאד לסעיפים ולתת סעיפים מקלה על הקורא שמעונין לדלג מעט,  להתקדם בקצב הרצוי לו. פרקי סיום הספר, מרחיבים את היריעה ודנים בשאלת התהוות הסיפור ומה היו המקורות שלו. כפועל יוצא מכך מגיעים לפרק המבטא את מטרת הסיפור ואת השתקפות הדעה והאמונה של מחברו. הפרקים האחרונים, עושים השוואה ספרותית ענפה בין סיפור הפילוג לסיפורים בעלי מאפיינים דומים במקרא (בעיקר סיפורי המלכה שונים), בין סיפור הפילוג לספר מלכים בכללותו ובין גרסאות שונות של סיפור הפילוג במקרא (חמש גרסאות) ובמקורות חיצונים (תוספת לתרגום השבעים).

נדון מעט בשאלת סכלותו של רחבעם. נראה שאנו מקבלים אותו כסכל לפי תוצאות מעשיו אולם בבואנו לבחון את התנהגותו לפי הכתוב אנו רואים שהמקרא מתייחס אליו בצורה שקולה הרבה יותר. בין היתר מונה פריש את הטעמים הבאים המראים שרחבעם התנהג לפחות בשיקול דעת גם אם לא לגמרי בחכמה: רחבעם בא אל העם בשכם – צעד בונה אמון, רחבעם לא דוחה באופן מיידי את דרישות העם אלא מבקש זמן לחשוב עליהן. רחבעם מתייעץ עם שתי קבוצות שונות במטרה לשמוע מיגוון של דעות. גם את שליחת אדונירם לאחר הפילוג ניתן להציג, אליבא דפריש, כניסיון אחרון לניהול משא ומתן עם הגורם האחראי לכך.

בנוסף טוען פריש, כי עצת הזקנים אינה בהכרח עצה טובה, רחבעם כבר עשה ויתורים בכך שבא לשכם, וכל ויתור יכול להוביל לוויתור נוסף כאשר אין שום הבטחה שדבר הזקנים – ששבטי ישראל יעבדו אותו –  יתקיים בעתיד. לעומת זאת, מלך חדש לעיתים צריך להראות כוח ושררה על מנת לרסן את העם. מכל זה מתקבל שעצת הילדים היא עצה שקולה ובעלת היגיון. אולי זוהי אינה עצה טובה, אבל בוודאי שאינה מהווה איוולת.

השקילות הינה עקרון חשוב בניתוח של פריש וכאשר הוא עובר לדון בהתהוות הסיפור, הוא מתאמץ מאד להוכיח שמחבר הסיפור נקט עמדה שקולה כלפי הדמויות בו. לא עמדה שהיא פרו-יהודאית בלבד ולא עמדה שהיא פרו-ישראלית בלבד, אלה עמדה המציגה את רחבעם כמלך שקול מחד ואת ירבעם לא כמורד מאידך. הצורך להצגה זו נובע מהמסר התיאולוגי של הסיפור: “עצת ה’ היא תקום”, אבל יש צורך להראות שהעצה תקום גם כאשר המלך ינקוט צעדים סבירים. במידה ורחבעם נוקט בצעדי איוולת, הרי שאיוולת זו היא הסיבה למפלתו ולא עצת ה’.

הרחבת היריעה לסיפורים נוספים חושפת אותנו לפרקי המלכה שונים במקרא: החלפת איש בושת בדוד, החלפת דוד באבשלום, סיפור המלכת שלמה לאחר המלכת אדוניה וחילופי תפקידי המשנה למלך בין המן למרדכי. אמנם סיפורנו שונה מכל אלו מאחר ובסופו נשארו שני מלכים – כל אחד בתחום מצומצם, אולם פריש מוצא נקודות דמיון רבות בהשוואה בין הסיפורים. דרך השוואה מעניינת  נוספת היא במיקום העלילה – שכם. בהשוואה זו מופיעים הסיפורים הבאים: מעשה אונס דינה, חידוש הברית בסוף ימי יהושע ופרשת אבימלך בספר שופטים. לכאורה, השוואה לפי מיקום העלילה לא נראית כמהותית, אולם גם בהשוואה זו מתגלים רמיזות ומאפיינים דומים ונחזור לכך בהמשך.

כסיום לספר כותב פריש: “זה כוחו וזו תפארתו של הסיפור המקראי, שדורי דורות לומדים אותו ומעמיקים בו, ועדיין יש מקום לקריאות והבנות חדשות שלו, שמכוחן, כך אנו מאמינים, נזכה להבין טוב יותר את המסר של ספר הספרים הנצחי” (הדגשה שלי). פעמים מספר בספר מודגש נושא המסר וכך שהסיפור כוון מלמעלה. פריש משקיע מאמצים רבים להוכיח שהפסוק המתאר את ההתערבות האלוקית הינו חלק בלתי נפרד מהסיפור. כקורא, ציפיתי לפרק העוסק במסר עצמו. פרק תיאולוגי היה מהווה המשך טבעי לפרקים הקודמים.

בתקופת ביקורת המקרא הקלאסי לא נעשה כלל דיון במסר, אולם חקר המקרא המודרני, גם באקדמיה, מבין שהמקרא נכתב כספר בעל מסר תיאולוגי ולאחר הניתוחים הספרותיים נעשים נסיונות, גם בידי חוקרים שאינם דתיים, לדון במשמעויות התיאולוגיות. נראה שבספר זה פריש הסתפק בציון המסר ובאמירה קצרה כי הוא בעל אופי תיאולוגי אך לא בהתעמקות ובהרחבה שלו.

נדגים נקודה זו בתיאור ההקבלה בין סיפור פילוג המלוכה לסיפור חידוש הברית בסוף ימי יהושע (יהושע פרק כ”ד), שני סיפורים שאירעו בשכם (עמוד 204). יפה מסמן פריש נקודות אפיון משותפות בין חידוש הברית בימי יהושע לשני אירועים מכוננים בספר מלכים: פילוג המלוכה וחנוכת בית המקדש, וממשיך משם לדו ערכיות שהמקרא עצמו מציג ביחס לתקופתו של שלמה ולנקודות הקבלה נרחבות  יותר בין יהושע לשלמה. אולם בסיכום כל הפרק ולמרות שפריש מזהה את השתלבותה של האינטרפרטציה הדתית בסיפור, הוא אינו יוצא ממנה לעבר פרשנות משלו, אלא מסתפק בעצם הגילוי שלה.

הרב מרדכי ברויאר כתב כי הוא מוכן לקבל את כל ממצאי ביקורת המקרא (או חקר המקרא הספרותי המודרני) אולם ככאלו שישמשו כבסיס לפרשן התיאולוגי, בכך שיעמידו בפניו את השאלות והדברים הצריכים ביאור והסבר. בהעמדת תשתית  זו, ספרו של פריש מצטיין. הוא עושה זאת בצורה בהירה ביותר ויסודית עד מאד. כל המחקרים הקודמים והדעות השונות מכל קצוות המחקר מובאות בו בצורה המאפשרת לקורא להחליט אם ברצונו להתעמק בהם אם לאו.

כזכור, פריש הציב לעצמו מטרה בתחילת ספרו להתעמת עם כמה תפיסות נפוצות בהבנת הסיפור, ובסיכום לספר נראה שהוא עמד היטב במשימה שהציב לעצמו וסיפק הסברים משכנעים לדרכו. אולם, הספר בסיומו לא עושה את הצעד הנוסף המתבקש – יציאה מהעולם האקדמי לעולם הישיבתי. כל מי שקורא את הסיפור מוצא את עצמו עוסק בשאלות כדוגמת הבאות: איך ייתכן ששנים ספורות לאחר הקמת בית המקדש – המקום שאמור היה לאחד את כל שבטי ישראל – אירע הפילוג שסיכסך את שתי הממלכות מאות בשנים ולמעשה ביטל את המושג “בני ישראל”? איך ימי שלמה המתוארים בצורה היוצאת דופן: “וַיֵּשֶׁב- יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה”, היו למעשה שעבוד קשה שגרם לתסיסה עמוקה בעם זה זמן רב, תסיסה שהתפרצה בבת אחת כאשר דרישותיהם לא נענו. בסיפור עצמו למעשה עולה שאלה גדולה יותר והיא מדוע ואיך התוכנית האלוקית עצמה השתבשה כל כך. ממקורות רבים נראה שהתוכנית כיוונה ליצירת שתי ממלכות אחיות בעלות קשרים טובים ביניהן, אולם חטאו של ירבעם מנע זאת. התלמוד מתייחס לכך במדרש: “אחר שתפשו הקב”ה לירבעם בבגדו, ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש?- בן ישי בראש!- אי הכי לא בעינא!” (סנהדרין ק”ב.). שאלות אלו הן בסופו של דבר רק פתיחה להפנמת לקחי הסיפור המתבקשים לימינו אנו. המעברים בין אידיליה ואוטופיה לאנדרלמוסיה ואנרכיה הם חדים, מהירים ובלתי צפויים. רחבעם בוודאי לא חזה את האירועים שיתרחשו כעבור שלושה ימים בלבד לאחר בואו לשכם ובאיזו מהירות שלטונו יתמוסס ויאבד מתוקפו. המסר העולה מהסיפור, הניתן אולי לתמצות במשפט “הווי אדם חושש תמיד” ומופיע בעשרות צורות וביטויים אחרים.

קיים שוני בין הוצאת ספר בהוצאה ועריכה אקדמאית לבין הוצאת ספר עממי המיועד לקהל הרחב. צורת הכתיבה תהיה שונה לחלוטין בהתאם לקהל היעד. אולם גם ספר אקדמאי, למרות מאפייניו הנוקשים, חייב לפנות לציבור המשכיל, ולא להישאר בין כתלי הפקולטה על מספר חבריה המצומצם. ספר זה נמצא במקום טוב באמצע מבחינת התאמתו לקהלי היעד.  הכתיבה היא אקדמית כמעט לגמרי וכוללת הבאת מיגוון הדעות הקיימות בכל נושא, ריבוי הערות שולים ומקורות, רצון להוכיח כל טענה ולמעט בהשערות וכו’. אולם למרות הסגנון האקדמי, הספר קריא מאד ומתאים לכל חובב תנ”ך שיוכל להשתמש בו כבסיס לעיסוק נרחב בנושא פילוג המלוכה, גם לתחומים שציינתי שהספר אינו מרחיב בהם.

הקריעה הגדולה

הקריעה הגדולה

הקריעה הגדולה
עמוס פריש
הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון
בהפצת מוסד ביאליק

מתוך גב הספר

סיפור פילוג הממלכה בספר מלכים (מלכים א י”ב, א-כד) מתאר חדשות מדיניות חמורות ביותר, כאשר הליך שנועד לאשרר את בחירת רחבעם בן שלמה למלך על כל ישראל משתבש והופך להכרזת ההתנתקות המביאה לפיצול הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות נפרדות.
מה דמותו של רחבעם בסיפור, האם הוא מוצג כנוהג בטיפשות? מה אופי הסיפור ומה מגמתו? מתי התחבר הסיפור? האם הסיפור היה מלכתחילה סיפור ריאליסטי, שרק בדיעבד נוספה לו פרשנות דתית? הספר מבקש לבחון מחדש שאלות אלה, תוך התמודדות עם הדעות המקובלות בפרשנות ובמחקר, ומוצעות בו תשובות חדשות תוך כדי עיון ספרותי מדוקדק בסיפור. בתשעה פרקים של עיון בסיפור ובהקשריו מתוך מגוון גישות מוליך הספר את הקוראים להרפתקה חווייתית של קריאה מרתקת במקרא. הציפייה היא שהם יתרשמו עד כמה עמוק ועשיר הסיפור המקראי, עד כמה יש לדייק בו ולתת את הדעת למגוון פרטיו, ועד כמה אין הכרח לאמץ סברות מקובלות ויש מקום לחשיבה מחודשת.

פרופ’ עמוס פריש מלמד במחלקה לתנ”ך באוניברסיטת בר-אילן ואף כיהן כראש המחלקה. תחומי המחקר העיקריים שלו: חקר ספרותי של המקרא, חקר פרשנות המקרא (בפרט הפרשנות הבתר-קלאסית), המלוכה במקרא, ספר תהלים. בתחומים אלה ואחרים פרסם מאמרים רבים בכתבי-עת בארץ ובחו”ל.

בריחה מן הגיהנום

סקירה על הספר “בריחה מן הגיהנום” מאת אלפרד וצלר.

“שמי תכלת גבוהים מחייכים בזיווה של שמש אביבית, ניחוח משכר נישא באוויר, האדמה מדיפה ניחוחות, ריח ניחוח עולה מן העשב. מדי פעם בפעם חולף משב רוח קל באוושה מרגיעה, רווי בריח החם של האפרים, הדשא, השיחים והעצים הפורחים בפריחת האביב. השמים הכחולים צוחקים והשמש מחייכת לכולם, בכל מקום, אבל לא כאן. במקום ששוררת האפלה. אפלה אופפת את עיניהם ונשמתם של מאות האנשים העומדים בשורה ומאזינים לנאום שעדיין לא שמעו כמוהו, למילים הגוזלות מהם את השמים שלהם, את השדות , את כרי המרעה, את ריח האדמה, החצרות, את נשותיהם, את אחיותיהם, את ילדיהם,…”

אמרו להם שהדרך היחידה החוצה מאושוויץ היא דרך הארובה אבל אלפרד וצלר הינו מהבודדים שהצליח לברוח ממחנות אושוויץ-בירקנאו. רוב אלו שניסו נורו עוד לפני שהספיקו להגיע לגדר, אחרים התחשמלו עליה למוות והמעט שהצליחו לעבור אותה נתפסו כעבור זמן קצר, והוחזרו למחנה ונתלו שם. וצלר, ושותפו לבריחה – רודולף ורבה – ראו בבריחתם את האפשרות היחידה לספר לעולם החיצון מה באמת קורה באושוויץ ובירקנאו, ואיך מחנות הריכוז שנבנו לנגד עיניהם נהיו מפעל מוות משוכלל ויעיל, בו אלפי אנשים עוברים ישירות וללא שום שהיות מהרכבות, לתאי הגזים ולמשרפות. השניים ברחו עם רישומים מפורטים של המשלוחים ותוצאותיהם (כמה הגיעו במשלוח וכמה נוספו כאסירים למחנות העבודה – אחוז זעום מהמשלוח), שרטוטים של המחנות, הצריפים, תאי הגזים והמשרפות, והסברים מדויקים על דרך הפעלתם.

וצלר בחר לכתוב את ספרו כרומן בגוף שלישי כאשר לעצמו הוא קורא קרול ולשותפו ולר. וצלר, גורש מסלובקיה באביב 1942, ועבר בעצמו את מסלול התמימות, החל מהאמונה כי יעבדו במקצועם, ישוחררו לאחר חצי שנה או שנה ושהם מוגנים והרייך דואג להם. למזלו בשנים אלו רוב המשלוחים נקלטו כאסירי עבודה במחנה, אולם מעט לאחר מכן, המשלוחים עברו ישירות להשמדה. למרות התיאור הספרותי, הדיווח מהימן ונכתב על ידי מי שהיה שם וראה את הכל. התיאורים מצמררים. תיאורי סלקציות, פעולות ענישה, ביקורו של הימלר וההדגמה החיה של המשרפות ותאי הגזים החדשים, קצין הס”ס ששלח עשרות אנשים למות בעינויים המקלל ובוכה על בנו שנהרג בחזית, משלוחי המשפחות מטרזין שהיה מוגן במשך חצי שנה (למקרה שהצלב האדום יתעניין בשלומם – דבר שכמובן לא קרה), תהליכי בניית והרחבת המחנות ועונשם של המנסים לברוח.

למרות זאת ,האמינו וצרל וורבה כי אם יברחו ויספרו לנציגי המעצמות, משהו ישתנה. אמונה זו החזיקה אותם עד לבריחה באפריל 1944. במהלך הבריחה התחבאו כמה ימים ואז ניסו להגיע לגבול הסלובקי.

“לנגד עיניו מנצנצים אורותיו של המקום האפל ביותר על פני האדמה – האורות של אושוויץ. המראה מהפנט אותו לרגע… זוהי הפעם הראשונה שהם רואים חלק משאול הרפאים הזה בלילה. ממרומי ערמת העצים הם בוהים באזור הענקי של מתחם אושוויץ ולרגע הם קולטים בתחושה של כאב את חולשתם שלהם. זרקור ענקי שולח קרן אור בהירה וארוכה לעבר הכביש הראשי. מעל שערו של כל כלוב יש עוד זרקור שאורו הצהבהב מאיר את השבילים שבין הצריפים. עוד מאות ואולי אלפי פנסים קטנים קבועים בראשי עמודי הבטון לצד התעלה שלאורך גדרות התיל. שום חלק אינו שרוי באפילה ואפילו לא אפילה למחצה. כלוב על יד כלוב,  פנס על יד פנס. מלבנים וריבועים ענקיים של אורות, קברים חיים מוארים מאחורי גדרות תיל שהמוות אורב בהן.לפניהם משתרע מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, תצוגה זעירה של רצונה הטוב של גרמניה. מימין המשרפות, משני הפתחים שמעליהן פורצות להבות מסנוורות בהפוגות לא קבועות. מאחוריה משתרע מרחב חופשי שבו אין חיים ולא מוות. לראשונה מזדמן להם להתבונן במראה הנורא הזה בעיניים פקוחות, מבחוץ. בפעם הראשונה והלוואי – האחרונה.”

לתדהמתם מגלים וצלר וורבה כי סיפורם נשמע לאנשים דמיוני מדי. הדו”ח אמנם נכתב ומופץ אולם לאנשים השפוטים קשה להאמין לדברים שהם שומעים – “איך יכולתי לדעת שהמאמץ לשכנע אנשים להאמין לנו יהיה קשה יותר מן הבריחה מן הגיהנום?” מקונן קרול בסופו של הספר, אולם בריחתם הועילה ותרמה מידע רב ובסופו של דבר סייע להצלת רבבות יהודים, הרבה יותר מפעולות אחרות המפורסמות יותר ואפקטיביות פחות. רכבת ההצלה של קסטנר היא המוכרת. פועלו של קסטנר שנוי מזה שנים ארוכות במחלוקת שלא תסתיים לעולם. אמנם בוודאי שלא שיתף פעולה עם הנאצים, אבל מאמציו כוונו רק לאליטה החברתית והיו שוליים.  פועלו של משה קראוס הושתק במשך עשרות שנים, רק כי לא היה חבר במפלגה הנכונה, עד שנחשף בידי איילה נדיבי בעובדת המאסטר שלה שנפסלה בטענה כי היא שקרית! פועלו בודאי היה אפקטיבי יותר משל קסטנר, ופועלם של וצלר וורבה לא פורסם בישראל כמעט כללי עד שנת 1998. אין לי מספיק ידע בפרשיות אלו ואיני יכול לשפוט עד כמה כל פעילות סייעה. אני יכול רק המליץ לקרוא יותר. למשל את המאמר הבריחה מאושוויץ: מדוע לא סיפרו לנו על כך בבית הספר מאת רות לין ועל משה קראוס ובכתבה שהתפרסמה על משה קראוס בעיתון גלובס. כמו במרד גטו ורשה, נראה שההיסטוריה הוכתבה על ידי מי שהיה בשלטון באותו זמן והמורכבות הגדולה יותר מתגלה רק לאחרונה.

הספר נכתב במקור בשנת 1964 ויוצא לאור לראשונה בעברית. ספרו של ורבה הופיע בעברית כבר בשנת 1998 תחת השם “ברחתי מאושוויץ”. יהיה מעניין לבצע את ההשוואה בין הספרים אחד הנכתב בגוף ראשון כתיעוד והשני הנכתב כרומן ספרותי אך אותנטי.  לספר נוספה הקדמתו של רוב רוזט על הפעולות שננקטו בעקבות הדו”ח ושסייעו להצלת חלק קטן מיהדות הונגריה ומעט על הסוגיה הקשה מדוע לא הפציצו בעלות הברית את המחנות. הדוח עצמו מתוך ספרו של וורבה, וקט מעדותו של וצלר בפני בית הדין בברטיסלבה משנת 1946.

בריחה מן הגיהנום - כריכת הספר

בריחה מן הגיהנום

בריחה מן הגיהנום
מאושוויץ אל החופש – סיפור של הצלה ושליחות
אלפר וצלק
מסלובקית: דוד רינגוולד
הוצאת יד ושם תשע”ד 2014

 מגב הספר

מבעד לארובה… הדרך היחידה מכאן החוצה היא מבעד לארובה… האם אכן אין דרך אחרת? לא ייתכן! יש ויש והם ילכו בה. היא מובילה דרך ההרים, בחסות הלילה. היא נמשכת שבעה ימים ושבעה לילות, אולי יותר, אבל בסוף הדרך מצפים להם בני אדם בעלי מצפון”.

 ב-7 באפריל 1944 נמלטו אלפרד וצֶלֶר ורודולף ורבּה ממחנה ההשמדה בירקנאו כדי להציל את נפשותיהם ולספר לעולם את האמת על מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו. סיפור בריחתם של וצֶלֶר ושל ורבּה מבירקנאו והדו”ח שחיברו על המחנה שהופץ בעולם, הוא אחד הסיפורים הדרמטיים בתולדות השואה. וצֶלֶר וורבּה היו היהודים הראשונים שהצליחו לברוח מאושוויץ והראשונים שברחו מבירקנאו. בכל תולדותיו של המחנה ניסו להימלט ממנו מתי מעט אסירים, רובם פולנים. חלקם שילמו על כך בחייהם. וצֶלֶר וורבּה הם שניים מתוך פחות מ-12 יהודים שבריחתם מאושוויץ עלתה יפה.

 מטרתם העיקרית של וֶצלֶר ושל וְרְבָּה הייתה להפיץ בעולם את הידיעה על ההשמדה באושוויץ־בירקנאו. הדוח של וֶצלֶר ווְרְבָּה, שנוסף לו אחר כך המידע שמסרו שני בורחים אחרים, צ’סלב מורדוביץ וארנושט רוזין, נודע בשם “הפרוטוקולים של אושוויץ”. וֶצלֶר ווְרְבָּה, כמו גם חברי המחתרת באושוויץ־בירקנאו, קיוו שלאחר שיתפרסם הדו”ח על הרצח ההמוני השיטתי ועל המשטר הלא אנושי במחנה ויקבל פומבי יתערבו בעלות הברית ויחריבו את מכונת המוות. גם אנשים אחרים, כגון הרב מיכאל דב וייסמנדל העשוי ללא חת מ”קבוצת העבודה”, ארגון ההצלה המחתרתי למחצה, שקיבלו את הדוח בסלובקיה ושלחו את המידע שכלל לעולם החופשי, האמינו שהדוח יביא לפעולה מיָדית להחרבת מנגנון הרצח. אבל לא כך היה. זמן רב מאוד נדרש למנהיגים ולאחרים מחוץ לאזורי השליטה הנאצית באירופה עד שבשלה ההבנה שהנאצים עוסקים בהשמדתם השיטתית של היהודים, וגם אז התגבשה ההבנה הזאת רק טיפין־טיפין.כפי שקורא קרול (בן דמותו של וצלר בספר), מנהמת לבו: “איך יכולתי לדעת שהמאמץ לשכנע אנשים להאמין לנו יהיה קשה יותר מן הבריחה מן הגיהינום?”

 הדו”ח שחיבר וצלר וקטע מתוך עדותו בפני בית הדין הלאומי בברטיסלווה (1946) מופיעים כנספח בסופו של הספר. הספר ראה אור לראשונה ב-1964 בסלובקיה, בתקופה שהמחבר היה עדיין מאחורי מסך הברזל.  נראה שוֶוצלֶר עיצב את זיכרונותיו כרומן בין היתר משום שהספר נכתב בצ’כוסלובקיה הקומוניסטית והמחבר העדיף שלא להסתבך עם הצנזורה ועם דרישות התקינות הפוליטית של המשטר.

 הספר בריחה מן הגיהינום מביא בלבוש ספרותי את סיפור כליאתו באושוויץ של אלפרד וצֶלֶר, יליד צ’כוסלובקיה, ואת הסיפור המדהים של בריחתו. וצֶלֶר מקים לתחייה ביד אמן את עולם האימה של מחנה ההשמדה על אסיריו, מפקדיו הנאצים ובעלי התפקידים האחרים בני לאומים שונים ומתאר ברגישות רבה, בהומור ובחמלה את סבלם, הלוך רוחם ותחושותיהם של יושביו — תיאור שמגיע לשיאו הדרמטי עם סיפור הבריחה שהצליחה כנגד כל הסיכויים.

 וֶצלֶר כתב את ספרו ב־1964, אבל עצמתו של התיעוד הספרותי הזה לא נחלשה. אושוויץ, בית החרושת למוות, קם שוב לנגד עינינו במלוא אימתו והפרשייה העומדת במרכזו, הבריחה הנועזת מאין כמוה, עדיין מרתקת ומעוררת השראה.

 

עדים דוממים

סקיה על הספר עדים דוממים. בעשור האחרונים, שינה מוזיאון יד ושם את פניו והמוזיאון החדש שנחנך ב-2005 מציג תפיסה שונה של זכרון השואה, זיכרון דרך חפצים שנותרו מהקורבונת ונמסרו לאוסף החפצים של המוזיאון על ידי צאצאיהם (או על ידי הניצולים עצמם). דרך החפצים מבקש המוזיאון להציג את את השואה כאוסף של סיפורי בדידים. לצורך כך נדרש המוזיאון דווקא לחפצים אישיים, חפצים שלעיתים הם חסרי משמעות מיוחדות אלא פשוט פריט אחד בלבד שנשאר – משקפיים, מטפחת, כפפות אולם הרכבתם ביחד לכדי סיפור אנושי הנגמר ברצח אכזרי בתוך ההקשר של השואה הופכים אותם למיוחדים. חפצים אחרים הם בעלי משמעות רבה יותר – כינור, ספר מתכונים שנוצר בתוך מחנה רוונסבריק על ידי האסירות ועוד. הסיפורים כוללים את תולדות האנשים ולעיתי גם את הסיפור של חיפוש והבאת החפצים לאוסף המוזיאון. נושא אחר חשוב הוא הטיפול בתורמים המוסרים את הזכרון היקר ביותר שלהם למקום אחר, והופכים אותו מזכרון פקטי למוצג החשוף לכל – תהליך פסיכולוגי מורכב ורגיש.

הספר ערוך בצורה אלבומית מהודרת, דפי כרומו ומאות צילומי אנשים, חפצים ומסמכים. הספר משמש גם כזכרון לחביבה פלד-כרמלי שהיית אוצרת האוסף, וכתבה את הספר אך נפטרה זמן קצר לפני צאת הספר לאור.

דרכים רבות להנצחת השואה וברור שהנהלת המוזיאון בחרה דרך שונה מהדרך בה הונצחה השואה באתר עד אז. בהקדמות לספר מופיעים השיקולים המנחים צורת הנצחה זו. ברם, איני בטוח שזוהי הדרך הנכונה. חפצים שמאחוריהם סיפור טראגי יש הרבה, בכל מלחמה והשואה היא משהו אחר לגמרי. עוד יותר מכך, דווקא הקדמת יו”ר הנהלת יד ושם – מר אבנר שלו – העכירה מעט את רוחי. המילה “נרטיב” מופיעה שם פעמיים. מילה זו, מסממני הפוסט-מודרנזים וחוסר האמת המוחלט אינה מתאימה לשימוש והקונוטציות שלה בעייתיות, שהרי אם המוזיאון מספר את הנרטיב של האדם היהודי בשואה, מהו הנרטיב האחר – של האדם הגרמני למשל? האם זהו בית הקברות הצבאי בביטבורגר בו הניח רונלד רייגן זר פרחים? האם זהו מרכז הזיכרון למגורשים (הגרמנים) שכבר שנים מנסים ארגונים מסוימים לבנותו בגרמניה (ואולי בנו אותו או דומיו בינתיים)? האם אלו האמירות המציגות את הגרמנים עצמם כקורבנות של הנאצים? חלילה. דווקא בעידן בו חל פיחות וזלזול במעמד השואה, אסור להזניח את הפן הטכני, הקר, המתוכנן והשיטתי בו ביצעו הנאצים את תוכניתם, בסדר ובמופת גרמני מחושב היטב של השמדת עם, פשע בלתי נתפס. נכון שקשה יותר להציג, להמחיש ולהדגים פשע בקנה מידה כזה, בפרט במוזיאון שאינו נמצא באתר ההתרחשות (בניגוד לאתרים במחנות הריכוז וההשמדה עצמם), אולם זוהי חובתו של ארגון יד ושם ואל לו להזניח את המיצגים הממחישים עובדה זו (בקעת הקהילות החרבות, נר ההנצחה הבודד המשתקף בעזרת מראות פעמים אינספור). מאידך, הספר מתאים לשיחה ולעיון עם נוער וילדים, ויכול לעודד ניצולים וצאצאים שטרם סיפור את סיפורם, למסור את חפציהם, במקום שיתקלקלו ויהרסו ולספר סיפורים נוספים, ובוודאי שיש מקום למוזיאון הנצחה כזה ולספר המציג מעט מזעיר מהאוסף.

ההנצחה על כן צריכה להיות משולבת. צורת הנצחה מלמטה למעלה – הבנת השואה דרך מבחר אינסופי כמעט של סיפורים אישיים (ולמה הובאו דווקא אלו, ולמה לא אחרים? למעלה משישה מיליון סיפורים ישנם, ומדוע לא לספר את סיפורו של מי שאפילו חפץ בודד לא השאיר מאחוריו) אולם ללא הזנחת השואה במבט על, כאירוע חד פעמי בתולדות האנושות, ובדגש שאי אפשר להשוותו לאירועים אחרים משום בחינה, ועל הנהלת יד ושם להמשיך ולחתור למציאת האיזון הנכון בין הנצחות אלו מבלי שיבואו האחת על חשבון השנייה.

לקריאה נוספת על הבעיתיות בזכרון השואה ראו את הספר קץ השואה

עדים דוממים כריכת הספר

עדים דוממים

 

מגב הספר

חפצים פשוטים הם עדים דוממים המנציחים סיפורי חיים שלמים. בספר עדים דוממים מוצגים הסיפורים שמאחורי החפצים, בניסיון לשמר ולהנציח את חייהם של בעליהם ואת נשמתם. החפצים הם בעיקרם יומיומיים ולכאורה חסרי חשיבות, ומבעדם מצטיירים האנשים עצמם, בעליהם של החפצים, שרבים מהם אינם עוד בין החיים. בשל הנסיבות המיוחדות של השואה, משמעותם של החפצים האישיים האלה מועצמת מעבר לערכם האישי-הפסיכולוגי וההיסטורי, שכן הם בבחינת עדים לדורות הבאים, המספרים בדממה על פיסות חיים שנקטעו ועל רסיסי זיכרונות המבקשים להישמר, וככאלה יש בהם כדי להאיר פינות אנושיות ייחודיות וחד-פעמיות, לתעדן ולהנציחן.

כך הוא ספר המתכונים שכתבו עובדות הכפייה במחנה רוונסבריק, שהועסקו במפעל של חברת “סימנס”. האסירות התמודדו עם הרעב באמצעות שיחות על מאכלים ושחזור מתכונים, לא אחת גם פרי דמיונן. על גבי ניירות של חברת “סימנס”, שאותם גנבו מהמפעל, הן כתבו מתכונים שנהגו להכין בבית, ואיגדו אותם לכלל ספר. ספר המתכונים הזה נשמר בידי אחת מניצולות מחנה רוונסבריק, אשר התקשרה אל מחלקת החפצים של המוזאון לתולדות השואה ביד ושם והודיעה: “יש לי ספר מתכונים שכתבתי במחנה רוונסבריק”. זאת הייתה אחת מפניות רבות, בטלפון ובכתב, המגיעות ליד ושם מניצולי השואה או מקרוביהם, המבקשים או המתבקשים למסור למשמרת עולם פריט או חפץ שהגיע משם, מן התופת של תקופת השואה, לכאן  -אל החיים החדשים שנבנו במדינת ישראל.

 במשך שנים רבות, מרבית ניצולי השואה לא היו מודעים למלוא ערכו הלאומי של החפץ המצוי ברשותם: מסרק, גזיר נייר, בובה, רישום או ערכת תפירה. לדידם היו החפצים חלק מדרכם האישית לשימור זיכרונם של בני משפחה שנרצחו ושל קהילה שחרבה. רק מקצת הניצולים פנו מיזמתם ליד ושם וביקשו למסור את הפריטים שבידיהם, מתוך רצון לשַׁכְּנם במקום מוגן שבו יספרו את סיפור השואה לדורות הבאים. כך, חנוכייה שהוצבה על אדן חלון של בית יהודי בגרמניה הנאצית, שעל גב תצלומה נכתב: “יהודה תחיה לעד”, נהפכה לסמל של ניצחון רוח האדם.

 צוות מחלקת החפצים של המוזאון ההיסטורי של יד ושם, בניהולה של חביבה פלדכרמלי, יזם פעולות איסוף ויצא לא אחת אל בתיהם של ניצולים, אל קרובי משפחתם של נספים ואף אל אתרי רצח וגטאות באירופה, במטרה לחפש פריטים אותנטיים, שרידים של הסבל האנושי, שהם בבחינת מצבה לנספים.  בתהליכי חיפוש מורכבים ומרתקים, הגיעו אל חפצים מְסַפְּרִים:

אל המסרק שסייע לבעליו להיאחז במשך כמה רגעים ביום בשגרת העבר של היגיינה אישית; אל הנעל הזעירה של התינוקת, שעל סולייתה נרשם תאריך רציחתה, עם מאות ילדים יהודים נוספים שנרצחו באותו יום; אל הבובה שנישאה בידיו של פעוט לאורך מסעו הטרגי, כסמל אהוב ומנחם של הבית החם שנעזב, אך גם, ללא ידיעת הילד, כמחבוא מאולתר לנכסיה הכספיים האחרונים של משפחתו. היטיב לבטא זאת הכנר שלמה מינץ, שניגן בכינורו של מוטל’ה, נער שנרצח בשואה, וכך כתב” “כינור, זוהי נשמתו של אדם. אם לקחת את כינורו לקחת את נשמתו. הילד אבד, אך הכינור נשאר. אני בטוח שתשמרו היטב על נשמתו של ילד זה”

אוסף החפצים מונה כיום למעלה מ-27,000 פריטים שנאספו במשך השנים.

שקרנים מלידה

סקירה על הספר שקרנים מלידה. אם הייתי צריך משהו כדי להשתכנע שלפעמים עדיף לא להיות לגמרי ישר (בניגוד  לעקרונותי) קריאת הספר הזה היא הקש ששבר את גב הגמל. שקר החן והבל היופי, מדבר שקר תרחק, ולא תשקרו איש בעמיתו (פרשת השבוע – קדושים) ועוד עשרות פסוקים בגנות השקר, אבל כנראה שלשקר יש רגליים ובצדק מופיעה בספר ההצהרה שדבר השקר הראשון נאמר על ידי האלוקים בכבודו ובעצמו לאדם וחווה כבר בגן העדן (בראשית ב’ יז): “מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת” ואמנם לאחר האכילה התחייבו אדם וחווה מיתה, אולם לא בצורה הפשוטה המובנת לנו אלא בדרכים אחרות ולאחר זמן. עצם העובדה שנאמרו תירוצים רבים בנושא, מוכיחה שיש בו בעייה כלשהי. אנו מוצאים שקרים נוספים: שקרים לבנים.  על הפסוק בראשית י”ח יג: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:” אומר רשי”י: “שינה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה ואדוני זקן:” כלומר הקב”ה שינה את דברי שרה על מנת שאברהם לא ייפגע כאשר יישמע ששרה חושבת אותו לזקן שאיבד את אונו. שקר לבן. אכן בהלכה היהודית נקבע כי מותר לשנות מפני השלום. ובסופו של דבר כולנו משקרים מדי פעם אפילו אם זה רק מתוך נימוס.

הספר שקרנים לוקח אותו למסע פסיכולוגי מרתק אודות השקר. בין אם זה שקר לבן וקטן, שקר גס, בדאות והונאה עצמית ועוד. ראינו שהשקר יסודו בבריאת העולם ובספר טענה נועזת: השקר הוא מוטציה אבולוציונית מוצלחת במיוחד המאפשרת ליחיד להתמודד טוב יותר עם קבוצה גדולה, תכונה שעוזרת מאד להישרדות ולכן טבועה בנו עמוק כל כך.

שימו לב לשקרים של ילדים. השקר הראשון יקרה די סמוך למועד בו הם מתחילים לדבר. בהתחלה השקרים גרועים מאד (לא אכלתי שוקולד – והפה מלוכלך לגמרי) אולם מתישהו הם יצליחו לספר שקר טוב. במקום לכעוס עליהם כדאי לשמוח (אבל בלב). שלב חיוני בהתפתחות הילד הושג באותו הרגע. הסופר אינו איש מקצוע אלא עיתונאי. הטיעונים כתובים בבהירות ובצורה משכענת אולם  ייתכן והוא בחר להביא מקורות חלקיים או לא מלאים (רשימת קריאה מקיפה מצורפת לספר). הספר אינו מתייחס לשקרים ביהדות אבל בהחלט עוסק בתיאולוגיה הנוצרית הקשורה לשקרים ולדוקטרינה שהפכה אותם מדבר מותר לדבר הנאסר באיסור חמור, עד כדי כך שאסור לשקר על מנת להציל חיים (דילמת הרוצח בדלת).

בנוסף, כל מי שעבד בחברה גדולה אי פעם, או משרד ממשלתי או בכל מקום אחר בו  הוא תהה איך הבוסים הלא יוצלחים שלו רק מתקדמים לתפקידים בכירים יותר, או לחילופין למה כל הפוליטיקאים הם … ימצא עניין רב בפיסקה הבאה:

בארגונים שבהם לא ברור לגמרי מי תורם מה – כלומר ברוב הארגונים – אנשים בעלי ביטחון עצמי מופרז נוטים להתקדם מהר יותר ורחוק יותר. הסיבה לכך היא שהם משדרים יותר סימנים לכשירות. הם אסרטיביים יותר, מדברים בקול רם ומרבים להשתמש בתנועות ידיים לצורך הדגשה – ואנחנו נוטים להניח שהמשמעות של הדברים האלה היא שהם טובים בעבודה שלהם. כך נוצרת לולאת משוב שמזינה את עצמה: הם מתקדמים, וזה גורם להם להיות בטוחים יותר בעצמם, וכך הם מסתחררים ועולים עוד ועוד בהיררכיה. לאחר מכן האנשים האלו מקבלים לעבודה אנשים בצלמם ובדמותם ומקדמים אותם, עד ששולחן מועצת המנהלים מוקף באנשים בטוחים בעצמם שמדברים היטב וכל כולם ביטחון איתן כסלע – ביטחון שלעיתים קרובות אין לו יסוד….

אנשים אלו אינם בהכרח שקרנים, אבל בוודאות נוטים להערכת יתר ולהונאה עצמית. מסתבר שרוב השקרים שלנו הם שקרים שאנו “מספרים” לעצמנו. נתקלת במישהו בטוח מדי בעצמו? פקפקו בו כמה שיותר. ואם במקרה אתם המנהל וכולם מסכימים אם כל מילה שאתם אומרים – נחמד, אבל אולי עדיף לחפש מישהו שלא מפחד להגיד דעה אחרת ולא לשנות את דעתו מפני דעת הבוס. גם על כך נתנו חכמינו את דעתם וכאשר הסנהדרין ערך משפט וכל שופט היה צריך להגיד את דעתו התחילו תמיד מהשופט הזוטר ביותר כדי שיגיד את דעתו ללא היסוס ולא ישנה מדעתו לאחר ששמע דעת גדולים ממנו (ונזכור שההכרעה הייתה על פי רוב קולות). באופן כללי יש לחשוד בכל מי שמצהיר כי בכוחו לנהל מדינה שלמה, שהוא קצת מגלומן שחושב על עצמו ועל יכולתיו יותר מדי (ושכל אחד יבחר את הפוליטקיאי “האהוב” עליו)

לסיכום, ספר מרתק, אפילו הבן שלי בן ה-14 קרא אותו בעניין. לא בטוח שכל מה שכתוב בו אכן מהווה מוסכמות במחקר הנוכחי, אולם הכתיבה מרתקת והתובנות (כדוגמת זו שהבאתי לעיל) חשובות.

שקרנים מלידה - כריכת הספר

שקרנים מלידה

שקרנים מלידה
מדוע איננו יכולים לחיות בלי לשקר
איאן לסלי
מאנגלית:ימיה עברון
הוצאת דביר

מגב הספר

הרופא הצבאי שגילה שהדרך הטובה ביותר לסייע למטופלים היא לשקר להם; המרגל שהביס את גלאי האמת; מעשי הרמייה התמימים של בנו של צ’רלס דרווין; סגן השריף שהתחיל להאמין בכל לבו כי אנס את שתי בנותיו; הבדיות של בוב דילן; הפוליטיקאי הבריטי המושחת שהמציא מרדף עיתונאים שלא היה; הרוצח שנקודות ופסיקים הסגירו אותו …

כולנו מגנים את השקר, וכולנו משקרים על בסיס יומיומי. האדם הממוצע משקר פעם וחצי ביום, ורבים מאיתנו פתחו את יחסיהם עם בן זוגם לעתיד בשיטפון של שקרים: מחקרים מצאו כי אנשים זרים הנפגשים בפעם הראשונה פנים אל פנים, מספרים שלושה שקרים בעשר הדקות הראשונות של הפגישה.

בשנים האחרונות החלו חוקרים מתחומים שונים לחקור את התפקיד המורכב של השקרים בחיינו. הם צפו בילדים משקרים, בחנו מה קורה למוחו של האדם בזמן שהוא משקר, השוו את דפוסי השקר שלנו לאלה של בעלי החיים הדומים לנו ביותר ועוד כיוצא באלה מחקרים, ושינו לחלוטין את כל מה שידענו על שקרים.

 

פסח – באר מרים

סקירה על הספר באר מרים לחג הפסח. לכבוד פסח מצטרף כרך חדש לסדרת באר מרים. בכרך, מאמרים קצרים על חג הפסח מאת רבני ישיבת הר עציון. הכרכים מקיפים את חג הפסח מזוויות שונות וכוללים גם מעט התייחסות חילונית לחג (הבאה הפעם בשירים של נעמי שמר ונתן אלתרמן) . הכרך מתאים גם לציבור שאינו דתי ויכול לשמש כמתנה לפסח. אפשר למצוא בפרקיו דברים רבים להגיד בליל הסדר, וכמעט כל פתיחה באקראי של מאמר מסוים, תגלה דברים חדשים. נציין גם, כי הכרך “מרוויח” מחוק הספרים ומחירו נמוך משמעותית ממחיר כרכים קודמים בסדרה.

פרקי הספר הולכים לפי סדר כרונולוגי. הפרק הראשון ראש חודשים – דן בנושאי לוח השנה, השבתות שקודמות לפסח (שבת פרה, שבת החודש, ושבת הגדול) ואפילו בפסח המתואר בספר יהושע. הפרק השני עוסק בקורבן הפסח, המוקרב ביום י”ד בניסן. הכרך השלישי עוסק בפרוטרוט בחמץ ובמצה (כולל בדיקת חמץ, מכירת חמץ ומנהג איסור קטניות). הפרק הרביעי דן בליל הסדר עצמו ובמצוות התלויות בו – אכילת מצה, מרור, הסבה, ארבע כוסות (או אולי דווקא חמש?) וכמובן האפיקומן. הפרק הרביעי עוסק בהגדה של פסח – המגיד – מעשה בחמישה תנאים, ארבעת הבנים, בדמיך חיי, הלל הגדול ועוד. הפרק האחרון עוסק בשיר השירים, ומהווה קיצור נמרץ לספרו של הרב שרלו (אחריך נרוצה) בתוספת מאמרים קצרים על חשיבותו של שיר השירים. נראה שכל הנושאים נכללו, אבל דווקא על העומר וספירת העומר המתחילה בחג הפסח לא מצאתי כלום (וכנראה שענינים אלו מוזכרים בכרך של חג השבועות), וגם אין אפילו אזכור קטן על חגיגות המימונה במוצאי שביעי של פסח.

נביא את דברי הרב יעקב מדן (שמות מחברי המאמרים מופיעים בסוף הכרך) על הדרך העברית לציון תאריכים. בתחילה מציין הרב מדן כי ימי השבוע בעברית כולם מתייחסים לשבת, ליום השביעי והם מספרים סודרים. יום ראשון שני וכו’ בניגוד לשמות מקובלים בלועזית המתייחסים לגרמי השמים ולכוחות אליליים אחרים, או מהווים מילים סתמיות. אולם מניין החודשים עבר מספר גלגולים. בוודאי שרבנים מעדיפים שימוש בתאריך העברי, אולם גם שמות החודשים העבריים מבוססים ברובם על אלים בבליים/כשדיים ובלשונו של הרב, מה שונה אל המלחמה – מרס מהאל הבבלי תמוז? לפיכך מציע הרב מדן הצעה מעניינת שאני מסכים עימה חלקית. את התאריכים מציע הרב לציין בשיטת התורה – גם לחודשים יש מספרים סודרים וללא שמות כלל, כך המקום בכל התורה: החודש הראשו,ן החודש השני וכו’. את היום בחודש מציינים באמצעות מספר – בחמישה עשר לחודש הראשון ואת השנה לציין למניין יציאת מצרים (וכיום 3327 שנה!). ציון שנה זו מסתמך על ציון שנת השטרות המופיעה במספר מקומות ויהודי תימן משתמשים בה עד היום. למיצער, מציין הרב מדן כי הוא היחידי הנוקט בשיטה זו. מי יודע אולי בעתיד שיטה זו תתפוס יותר ובפרט אם נחזור לקדש את החודשים על פי הראייה. הייתי מציע שימוש חלקי בשיטה, ציון החודש כחודש סודר וללא שם בבלי, אולם גם שיטה זו תיצור בלבול שכן מניין החודשים מתחיל מניסן ומניין השנים מחודש תשרי. לפחות בחודש ניסן תשע”ד, ימי החודש העברי והלועזי זהים ונתנחם בכך.

כרגיל, הספר מודפס במהדורה משובחת, נייר כרומו עבה, תמונות חפצי יודאיקה מאוספים שונים הקשורות לפסח ומהווה תוספת מבורכת למדף הספרים.

באר מרים - פסח כריכת הספר

באר מרים – פסח

פסח
סדרת באר מרים
רבני ישיבת הר עציון
ידיעות ספרים
ישראל תשע”ד