בית הקפה של הנעורים האבודים

כמו לקוראים ישראלים רבים, גם לי שמו של פטריק מודיאנו – זוכה פרס נובל לספרות הטרי – לא אמר דבר. אולי זו סיבה לפתוח את קריאת הספר דווקא באחרית הדבר בה  נגלה שאכן הקשר בין הקורא הישראלי למודיאנו נותק בסוף שנות השמונים. עד אז תורגמו יצירות רבות שלו ומאז ועד לספרנו, רק שתיים. מודיאנו כתב בצורה רציפה ושני הרומנים הנמצאים בכרך מתקשרים לרבות מיצירותיו האחרות. מתוך הסתכלות כוללת על יצירתו ניתן לצלול לשני הרומנים המופיעים בספר.

המקום הוא פריז והזמן הוא באמצע שנות השישים, אך מעט לפני אירועי מרד הסטודנטנים. שמו של הרומן הראשון “בבית הקפה של הנעורים האבודים” יעורר מיידית אסוציאציות להמינגווי הדור האבוד והרומן “וזרח השמש” המתרחש גם הוא בחלקו בפריז. ואכן ניתן בקלות למצוא קווי דמיון בין שני רומנים אלו. בבית הקפה נפגשים אוסף של דמויות מעט תלושות ובוהמייניות, העוסקות בענייני עצמם ובניסיונות לייצר ספרות חדשה. במרכז הסיפור דמותה של לוקי שהפציעה בבית הקפה ונעלמה לאחר מכן. מי היא הייתה ולמה ולאן נעלמה? ארבעה מספרים שונים, כולל לוקי עצמה ינסו לתת תשובה לשאלה זו ממרחק של שנים.

ברומן השני – עשבי הלילה – שגם שמו מעורר קונוטציות מסוימות בין אם למשמר הלילה של רמברנדט ובין אם לעשבים שוטים –  מנסה סופר מבוגר להבין את מהות הקשר שלו אם אישה מסתורית לא פחות בשם דני לפני עשרות שנים (באותן שנות השישים). סיפור זה סובב סביב אירוע אמיתי מאותה תקופה שכנראה מוכר היטב לכל קורא צרפתי.

כבר מדיון קצר זה נראה ששני הסיפורים כמעט חד הם. כמעט, אבל לא לגמרי. יצירתו של מודיאנו עוסקת בחיפוש, בשיכחה ובזיכרון. כולם מחפשים משהו, לעיתים אותו משהו עצמו אינו מוגדר ומסתמך רק על תחושות מהעבר הרחוק הגורמות למועקה גם אחרי עשרות שנים: “אמנם הבניינים הם ברובם אותם בנינים, אבל אתה מרגיש מולם כמו מול כלב מפוחלץ, כלב שהיה שלך פעם ואהבת בעודו בחייו”. הזיכרון מתעתע ממרחק השנים. חלום ובדייה, עבר והווה מתערבבים ודמויות שונות משוטטות מדי לילה סחור סחור בפריז, מחפשות להן מרגוע ולא מוצאות.

באחרית הדבר מציע המתרגם לשוטט בעצמנו בין הכתובות השונות המופיעות בספר ולו רק באופן וירטואלי באמצעות תוכנת Google StreetView, לצורך כך מופיע מפתח שמות תחנות מטרו ורחובות מלא בצרפתית. רעיון מעניין אולם קשה לי לראות את הקורא מניח את הספר הולך למחשב וחוזר… אולי במהדורה דיגטלית של הספר נתן להכניס קישורים ישירים…

שתי היצירות קצרות. קצת יותר ממאה עמודים כל אחת. במסגרת כתיבה קצרה כל כך אין מקום לשפע תיאורים ועלילה סטנדרטית. יש קוראים שלא יאהבו סגנון זה ויעדיפו עלילה מובנית יותר. אולם הזיכרון האנושי אינו ספר זכרונות והוא מתעתע וכמו שאנו בונים לעצמנו את העבר בצורות שונות ובאופנים שנים, כך על הקורא לראות בספר עצמו מעין זיכרון (ולרוב של כמה דמויות) ולנסות למצוא בו את העלילה. למרות ארוכה הקצר יש לקרוא בה באיטיות וייתכן שאפילו קריאה שנייה. לרוב אני נמנע מקריאה שנייה אבל אורכה של היצירה מאפשר זאת.
אוהבי פריז – ומי לא אוהב את פריז – יהנו מאד מהרומן, אבל זוהי פריז שאינה מוכרת לתייר הישראלי. לא פריז של היום ולא פריז הנוצצת בלילה, אלא פריז האפילה והמסתורית. לא מגדל אייפל ולא הלובר וגני טווילרי, אלא רובעים מרוחקים יותר, בנייני מגורים אפרוריים, בתי מלון מפוקפקים, וכמובן מסעדות ובתי הקפה, אבל כאלו בהם כל אחד מכיר את השני . נדמה שפריז אינה התפאורה אלא היא הגיבורה הראשית אליה חוזר מודיאנו פעם אחר פעם ומאיר בכל פעם פינה חדשה.
יד המקרה, זימנה לקורא הישראלי יצירות עכשוויות של מודיאנו מיד לאחר ההודעה על זכייתו בפרס נובל. יצירות אלו מהוות הזמנה לחידושה של ידידות מופלאה בין הקורא הישראלי לבין מודיאנו.

בית הקפה של הנעורים האבודים - כריכה

בית הקפה של הנעורים האבודים

בבית הקפה של הנעורים האבודים / עשבי הלילה
פטריק מודיאנו
תירגם מצרפתית והוסיף אחרית דבר: ניר רצ’קבוסקי
הוצאת אחוזת בית 2014 (2007 ו 2011 במקור)

לקריאת פתיחת הספר מאתר ההוצאה

מגב הספר

חודש לאחר ההכרזה על זכייתו בפרס נובל לספרות לשנת 2014 רואים אור בעברית (לראשונה, ובספר אחד) שני רומנים חדשים של פטריק מודיאנו: “בבית הקפה של הנעורים האבודים” ו”עשבי הלילה”. שני הרומנים המכשפים האלה מציגים את סוד קסמו וייחודו של מודיאנו, ומעידים על הסיבה שבזכותה הפך לסופר מוערך כל כך ברחבי העולם.
.
“בבית הקפה של הנעורים האבודים”, שבמרכזו עומדת חידת היעלמותה של צעירה בשם לוּקי, הוא סיפורם של צעירים פריזאים תועים ותלושים משכונה אחת בפריז של שנות השישים. הרומן מסופר מארבע נקודות מבט: של אחד מאורחי בית הקפה שבו בילתה אותה צעירה מסתורית; של בלש פרטי הנשכר על ידי בעלה של לוּקי לאתר את עקבותיה; של סופר בשם רולאן שהתרועע עם לוּקי; ושל לוּקי עצמה. במהלך מסעם לפענוח היעלמותה הפתאומית של לוּקי, נעים המְסַפּרים השונים ממקום למקום, מתוודעים לאנשים שהכירו אף הם את לוּקי, ובכל אותו הזמן נותנים לגחמות הזיכרון, לרחובות הפריזאיים ולמשחקי האור והצל להדריך את צעדיהם.
.
גם במרכז הרומן השני, “עשבי הלילה”, עומדת דמות מסתורית של אישה, דָני שמה. המְספר, סופר שמתחקה ממרחק הזמן אַחַר קורות היכרותו עם דני, נעזר בפרטֵי מידע שכתב בשעתו בפנקס השחור שלו, על מנת להבין מי היתה אותה אישה, מה היה פשר הקשר ביניהם, ואיך כל זה קשור לחקירה משטרתית שעבר ולחבורה מפוקפקת ומאיימת שסבבה את דני.
.
פריז, על שלל רבעיהָ, שכונותיה, טיפוסיה ובתי הקפה שבה, היא אולי הגיבורה הראשית בשני הרומנים. זוהי עיר לילית מסחררת וחושנית, שמלאה בנשים בלתי מפוענחות ובמראות המשתקפים מבעד לחלונות – עד שנדמה שדבר בה, כולל הדמויות שבורא הסופר, אינו כפי שהוא נראֶה. מודיאנו, שמבקש ללכוד במילים את אופיו המתעתע של הזיכרון, נותן לגיבוריו לשוטט בפריז וכמו לשנן לעצמם, שוב ושוב, את שמות רחובותיה, כאילו בכך תהיה להם איזו אחיזה במציאות.
.
אל הספר מצורפת אחרית דבר של המתרגם ניר רצ’קובסקי, שכותב: “המְספר של מודיאנו הוא איש בודד למדי, אבל הצעיר שהיה התרועע עם שלל דמויות מפוקפקות, שניצנצו וכבו באפלולית העיר הגדולה. לרוב היתה שם אישה אהובה, אבודה, שיש לה דברים רבים להסתיר, ולמְספר מתברר בדיעבד כי בעצם לא הכיר אותה כלל.”

חברים במתנה

נועם הוא מלך הכיתה. הוא מחליט הכל. מי ישחק ומי לא, מי יבוא ומי לא. נועם אוהב ילדים שדומים לו אבל את מי שממושקף, שמן, נמוך או חלילה נכה, הוא פחות אוהב. הילדים מחליטים שככה אי אפשר להמשיך ומחליטים לעשות מעשה שלאחריו נועם מבין את טעותו. הבאתי את הספר במתנה לחברי א’ שחיווה עליו דעה טובה, ושהילדים התחברו לסיפור. הספר מעודד חברויות ומעביר לילדים את המסר העתיק והישן: “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו” . הנה מספר דוגמאות מהספר באדיבות ההוצאה, באמצעותם תוכלו להתרשם מהתוכן. כמו ברוב ספרי הילדים, הספר עצמו מהווה רק מבוא לשיחה עם הילד. בעיות חברתיות בין ילדים הן עובדה קיימת וגם אם הילד לא סובל מבעיה כלשהי, אולי הוא יוכל בקלות רבה לעזור לילד אחר?

חברים במתנה עמודים 12-13

חברים במתנה עמודים 12-13

חברים במתנה עמודים 14-15

חברים במתנה עמודים 14-15

חברים במתנה עמודים 24-25

חברים במתנה עמודים 24-25

חברים במתנה - כריכת הספר

חברים במתנה


חברים במתנה
רם מוסקוביץ’
איורים: עדי צחור
הוצאת אוריון

מגב הספר
“חברים במתנה” מאת רם מוסקוביץ, בהוצאת הספרים “אוריון” הוא סיפור עם מוסר השכל, סיפור מרגש על  קבלת האחר והשונה ועל הסובלנות לאחר. הספר מתמקד בסיטואציות מוכרות מבית הספר ומגולל את סיפורו של נעם, הילד המקובל ביותר בכיתה שתמיד קבע מי יעשה מה והיכן: “בהפסקות לא הרשה נעם לילדים שמנים להשתתף במשחקים, למסיבת הכיתה אף פעם לא הזמין ילדים במשקפיים ולנבחרת הכדורסל של הכיתה בחר רק ילדים גבוהים במיוחד… נעם רצה שכל החברים שלו יהיו כמותו”. למסיבת יום ההולדת שלו בחר נעם לא להזמין ילדים שהיו שונים ממנו. הוא לא הזמין את דני השמן, את יובל שמרכיב משקפים, את רותם עם האף הארוך ואת מור שנעזר בכיסא גלגלים. הילדים ה’מנודים’ הרגישו לא רצויים ולא רצו ללכת לבית הספר.

ערכים של הדדיות ושוויון הובילו את הילדים לעשות מעשה – הם כינסו אספת כיתה שאליה הוזמנו כולם חוץ ממנו, ובה החליטו שלא יניחו לו לפגוע באף אחד מהם. נעם מקבל שיעור מאלף על חברות והמשמעות של חברות אמיתית נטולת דעות קדומות. כתוצאה מקריאת הספר, קוראים צעירים ומבוגרים כאחד ימצאו את עצמם בוחנים מחדש את דרך בחירת החברים שלהם.

את הספר מלווים איוריו הססגוניים של עדי צחור והוא מיועד לגילאי 5-8.

לראות את הטוב בכל אדם

נעם “התלמיד המצטיין והספורטאי המעולה” לומד שאף אחד הוא לא כמוהו, הוא לומד לראות את הטוב בכל אדם: דני השמן הוא הילד הכי מצחיק בכיתה, יובל הממושקף יודע לשיר בשלוש שפות, רותם בעל האף הארוך עושה קסמים מיוחדים ומור הנכה יודע לעשות חיקויים מצחיקים. כפי שאמרו לו הילדים: “כולנו חברים, כולנו שווים, זה את זה תמיד מכבדים”.

מה עוד לומד נעם? שלא המראה החיצוני של האדם קובע את מהותו, לכל אדם יש מה להציע, וכי עלינו להכיר את האדם לעומק ולתת לו הזדמנות, לפני שאנחנו שופטים אותו ומקטלגים אותו לפי האמונות שלנו – כי כל אחד הוא יחיד ומיוחד.

נירה פורת, מורה ויועצת חינוכית, כותבת בספר “ספר זה נוגע ברגישות רבה בנושא כאוב, הקשור בחוויה יומיומית אצל ילדים, שבה מוצג לא רק הצד הנפגע, אלא גם הצד הפוגע. הילד הפוגע מבין ומפנים את משמעות הפגיעה בזולת ואת כוחה של הקבוצה. חובתנו כהורים לשים לב למצבים ולאירועים מן הסוג המתואר בספר, המתרחשים במרחב המציאותי, לתווך אותם, להסביר ולהמחיש את משמעותם והשלכותיהם. בחברה הפלורליסטית והכוחנית בת זמננו יש חשיבות רבה להעלאת המודעות לטיפוח חברות כנה ואמיתית, נטולת דעות קדומות, המתבססת על ערכים כמו אמפתיה, חמלה, נתינה וקבלת השונה, כבר מגיל הגן”.

הדף הקיומי – נשים

הספר נשים הוא הכרך השני בסדרת הדף הקיומי – אוסף של שיעורי העמקה בסוגיות תלמודיות, שהופיעו בעבר בעיתון מקור ראשון וכעת קובצו ונערכו לכרכים, שיציאתם לאור חופפת את מהלך הדף היומי הנלמד על ידי רבבות מדי יום ביומו. סקרנו בעבר את הכרך הראשון בסדרה (על סדר מועד).

מסגרת העיתון הכתיבה בחירה של סוגיה אחת מתוך שבעה דפים, אולם כאשר כולם מקובצים יחדיו, כבר עיון בתוכן העניינים יראה את המניפה הרחבה של הספר על כלל נושאי הזוגיות ביהדות. נושאים אלו עברו טלטלות עזות בשנים האחרונות ולעיתים נראה שגישת היהדות אליהם מיושנת וארכאית. הרב ברקוביץ מתייחס לכך במבוא לספר:

“אין ספק שאחת הנקודות הקיומיות שבהן מתקיים בירור נוקב בדורנו, מתמקדת בשאלות של מגדר, זוגיות ומשפחה. נדמה לפעמים שכבר אין נורמות קבועות ומקובלות דווקא בתחומים שעד לפני דור אחד או שניים היו אבני שתייה ממשיות בחיי כל איש ואשה… מה הם מרכיביה של זוגיות המחזיקה מעמד לאורך שנים, ובעצם למה רק איש ואשה – מה לגבי “משפחות חדשות”? שאלות אלו מנקרות ביסוד נפשותיהם של רבים, בכל המגזרים בחברה הישראלית…

מול שאלות יסוד אלו, שאלות מכריעות בחיפושו של כל אדם, בין איש בין אשה, אחר מימוש צמיחת נפשו, קיימת מבוכה, ויתרה מזו – שורר גם בלבול עמוק, לגבי השאלה: “ומה יש לתורה לומר על שאלות אלו?”. אצל רבים מקובלת ההנחה שמה שנאמר פעם בתחומים הללו, בוודאי בתלמוד, משקף עמדות פרימיטיביות, תפיסות עולם שאינן נאורות. אצל רבים -שוב, ללא הבחנה בין מגזר למגר – תובנה זו מהווה אחד מיסודות האמונה ממש. הייתכן שמה שנאמר על ידי קבוצת רבנים לפני יותר מאלף וחמש מאות שנה – ויש המדגישים גם שהייתה זו קבוצה גברית כמעט באופן בלעדי – יוכל לעלות בקנה אחד עם עומק הקידמה שזכינו לה אנו בכל הקשור לחיוניותם של ערכי זכויות האדם, למקום האישה החדשה בחברה ולהשפעתו של חידוש אנושי מפליג זה על מרכות הזוגיות והמשפחה?”

מתוך שאלות אלו, ממשיכה ההקדמה לתאר איך למרות המסגרת ההלכתית היוצרת חוסר שיוויוניות מובנה בין הגבר לאשה, באו חכמי הדורות ועיגנו הכרעות הלכתיות רבות לחיזוק מעמד האישה והקפדה על זכויותיה. מתוך שתי גישות סותרות אלו מתמודד הרב ברקוביץ’ גם עם השאלה מדוע קודם לייצר אי-שיוויון ואז לנסות לאזן אותו, במקום לבטל אותו מלכתחילה. קווי דיון אלו יופיעו בסוגיות ובמאמרים לכל אורך הספר.

בנוסף, עושה הרב ברקוביץ’ מאמצים ניכרים להבין את סדר העריכה במשנה ובתלמוד. מדוע נושאים שנראים אינם קשורים אחד לשני מקובצים יחד. איך רשימות שנראות שרירותיות מראות על חשיבה מרובה ועל עקרונות נרחבים מאחוריהם. נקודת המוצא היא כי כל דבר מופיע במקומו וגם אם הסיבות לכך לא נראות לנו ברורות, חובה עלינו לחפשן. ללומדים שלעיתים נדמה להם כי סדר הנושאים הינו כמעט אקראי או בעל זיקה רופפת, הסברים אלו חשובים ביותר.

המאמרים קריאים אולם הינם ארוכים מעט ולכן יש לקרוא אותם בנחת תוך פינוי זמן מסוים. זהו ספר לימוד לכל דבר ועניין. מי שלומד את הדף היומי – לימוד שהוא בעיקרו מהיר ולא מעמיק – ויעקוב אחרי המאמרים בוודאי ישכיל מצלילת עומק זו לנושא מסוים. גם מי שאינו לומד את הדף היומי יכול לקבל טעימות מהנושאים בהם עוסק התלמוד .  ספר ילווה אותנו כשנה עד שסדר הלימוד יעבור לסדר נזיקין.

הדף הקיומי - נשים - כריכת הספר

הדף הקיומי – נשים
תובנות לחיים בסוגיות התלמוד
הרב דוד ברקוביץ
הוצאת מגיד תשע”ד

מגב הספר
כרך שני בסדרת “הדף הקיומי” של הרב דוד ברקוביץ המלווה את מחזור הדף היומי, תוך כדי חשיפת היסודות הרוחניים, המוסריים והאמוניים העומדים בלב סוגיות התלמוד. באמצעות ניתוח עומק של מבנה הסוגיות, טענותיהן ומושגיהן, מגלה המחבר את המשמעות הערכית הטמונה בהן, והופך את התלמוד, באמת ובתמים, לתורת חיים.
שפתו של התלמוד, על פי קריאתו הייחודית של הרב דוב ברקוביץ, היא שפה קיומית מובהקת; בלבו של כל דף גמרא, מבעד לדיון ההלכתי, מאחורי המחלוקות, הדרשות והסברות ניצבת עמדה ערכית בעלת משמעות ישירה לחיינו אנו. כך, פירוט איסורי העריות שבמסכת יבמות שופך אור על מהותה של המשפחה ומערכות היחסים הייחודיות המרכיבות אותה, עיון בנדרים של הבעל כלפי אשתו במסכת כתובות מגלה את הדינמיקה הנפשית העדינה של חיי הנישואין, ובירור מושגי הקניין והקודש המשמשים בערבוביה במסכת קידושין חושף את הרובד הכפול של החיבור בין איש לבין אשה.

לרעות יש כבר סבלנות

כולם אומרים לרעות שהיא צריכה סבלנות אבל לרעות אין מושג מה זה סבלנות ומאיפה היא יכולה לקבל סבלנות. רעות מחפשת בכל מיני מקומות אבל לא מצליחה למצוא. לבסוף הוריה עוזרים לה להבין מהי הסבלנות ואיך אפשר להיאזר בסבלנות יותר בקלות. מתאים לילדים בגילאי הגן ובראשית קריאה לקריאה עצמית. חרוזים וכתיבה מאת דודי גרין עם איורים של יונת קציר. לספר תו תוכן של מכון אדלר. לא הכרתי את המושג (הסבר קצר עליו מופיע בגב הספר) אפשר לעיין באתר שלהם.

לצורך ההתרשמות ובאדיבות ההוצאה, מספר עמודים מהספר

לרעות יש כבר סבלנות 04-05

לרעות יש כבר סבלנות 04-05

לרעות יש כבר סבלנות 08-09

לרעות יש כבר סבלנות 08-09

לרעות יש כבר סבלנות - כריכה

לרעות יש כבר סבלנות – ק

לרעות יש כבר סבלנות
דודי גרין
איורים: יונת קציר
הוצאת קוראים

מדף הספר

לרעות אין בכלל סבלנות. למי יש? כמה פעמים ביום אנו מבקשים מילדינו, או מעצמנו, לחכות, להמתין, להתאזר בסבלנות. רגע, עוד לא, חכה קצת, עוד מעט, כל אלה מילים וביטויים הדורשים אורך רוח, איפוק, המתנה – דווקא כשרוצים עכשיו ומיד! בעולם כה מהיר ודינאמי – הפכה הסבלנות לאתגר אמיתי ולמצרך נדיר.

ספר הילדים “לרעות יש כבר סבלנות” מאת דודי גרין, ובהוצאת “קוראים”, מתאר  את סיפורה של הילדה רעות שמחפשת סבלנות ומרגישה שהיא זקוקה לה מאוד, באינספור מקרים: בתור למשחק, בציפייה ליום ההולדת, בנסיעה מתמשכת, בהמתנה לחופשה משפחתית בקיץ וגם כשהיא מחכה קצרת רוח לאח או אחות שייוולדו לה.  הספר הכתוב בחרוזים, מציע דרך מקורית, משעשעת וקולחת, להטמיע את מושג הסבלנות לתוך עולם המשפחה והילדים. בסיפור לובשת הסבלנות צורה מוחשית והופכת בת לוויה זמינה ורצויה – לרעות, ולכל מי שמחפש אותה בקוצר רוח, כי כבר אין לו סבלנות. הוא מוביל את ילדינו במסע גילוי עצמי של הסבלנות, במהלכו הם מבינים כי זו נמצאת בהם עצמם – אם רק יידעו לקרוא לה ואז היא תגיע ותעזור: “להקשיב  – עד הסוף, לעמוד בתור – ולא לדחוף, את מה שהתפזר –  לאסוף, וגם להמתין – עד שהכעס יחלוף”.  (מתוך הספר)

הספר מתאר את נחיצות הסבלנות בנקודות זמן ובמצבים שונים בחיים. “כשרוצים דווקא עכשיו – ולא מקבלים, כשבאים למקום חדש – עד שמתרגלים, כשלא יודעים בדיוק – וקצת מתלבטים, ואפילו עד שמתפנים השירותים…”.  (מתוך הספר)

לאורך כל הספר מתכתב הטקסט עם האיורים המקוריים והססגוניים של יונת קציר, אשר הפיחה חיים בסיפור והוסיפה לייחודיות שלו.

הספר מיועד לגילאי 3-7 אך גם הבוגרים יותר ישכילו ללמוד ממנו.

הספר זכה בתו תוכן מטעם מכון אדלר המעיד כי נבחן ואושר על-ידי ועדת תוכן המורכבת מאנשי מקצוע בכירים מהמכון.

רוית גוטמן, ממכון אדלר כותבת בגב הספר: “בהומור ילדי, בחרוזים, ברגישות ובחינניות מפגיש דודי גרין את ילדינו – וחשוב עוד יותר אותנו ההורים – עם המילה הנחוצה כל כך ‘סבלנות’. בכבוד רב, בגובה העיניים, בשפה בהירה – בשיח חובק עולם – מעביר הספר את הילדים את המסע אל הסבלנות, בסבלנות אין קץ. ספר מופלא”.

האדריכל מפריז

לוסיין ברנאר לא ממש חשב שהשואה קשורה אליו בדרך כלשהי. הוא היה מה שנקרא הצרפתי המצוי. חונך מגיל צעיר לא לאהוב יהודים וגם את הגרמנים הוא לא ממש אהב. צרפתי טיפוסי למדי. לאחר שנתיים של כיבוש הוא פשוט ניסה להמשיך לחיות. אבל תנאי החיים היו קשים, עבודה בקושי יש ולוסיין מקבל הצעה שהוא חייב לסרב לה. סיוע בהסתרת יהודים – עבירה שכמובן גוררת אחריה עונש מוות. באותה נשימה הוא מקבל הצעה לתכנן מבנים של בתי חרושת שישמשו לייצור צבאי עבור הגרמנים. וכך לוסיין נאלץ לסייע ליהודים וגם לגרמנים (ומבלי שהוא אוהב אף אחד מהם). שתי פעולות אלו מסכנות את חייו. בסיוע ליהודים הוא הופך להיות מטרה של הגסטאפו ובבנייה עבור הנאצים הוא על הכוונת של המחתרת הצרפתית.

חולשתו העיקרית של הספר הינה בכך שהוא מתייחס לשואה בצורה הוליוודית בנאלית משהו. כבר סקרתי בספר קץ השואה, את הצורך האמריקאי בגיבור המציל ובניצולים. והספר בנוי בצורה זו בדיוק. אמנם מופיע בו איש גסטאפו אכזר ואנשים רבים (יהודים ולא יהודים) משלמים בחייהם, אולם הקורא הממוצע יזכור דווקא את לוסיין הגיבור ואת אלו שניצלו. בהערת הסופר בסוף הספר נתקלתי במשפט שרק מחזק בעיה זו:

“כאדריכל, האמנתי תמיד שהרקע המקצועי שלי עשוי לשמש בסיס מקורי לרומן מבדר ועשיר בהמצאות… הרעיון שהגיבור ינצל את הידע שלו באדריכלות ובהנדסה כדי להערים על הרעים, לפתור פשע ולבצע מעשי גבורה, משך אותי מאד”

רומן שעוסק בשואה אינו יכול להיות מבדר. התייחסות לגסטפו כאל הרעים, נראית משונה, זה לא בדיוק שם התואר ההולם רוצחים אלו. הסיפור האמיתי עליו מבוסס הספר, מתרחש באנגליה כאשר כמרים קתוליים נרדפו ומי שסייע להם הסתכן במוות. העתקה של סיפור כזה לפריז בתקופת השואה מחייבת זהירות רבה יותר. אמנם פעולות הגסטפו: העינויים, הפשיטות, ההוצאות השרירותיות להורג של יהודים ושאינם יהודים, מוצגים בצורה ברורה, אולם קורא הפחות בקיא בתולדות השואה יתרשם יותר ממעשי ההצלה. לקורא יהודי קשה לראות בשואה רק תפאורה בספר. אנו רגילים לראות סרטי מלחמה הוליוודים אולם לרוב הם רק על רקע מלחמתי וללא אזכור ישיר של השואה. הפיכתה של השואה לתפאורה הוליוודית צריה להדליק נורת אזרה והבנה שהיחס של העולם לשואה משתנה.

זהו ספר על פריז בזמן הכיבוש הנאצי. אימי התקופה מוצגים היטב. החשש מללכת ברחוב, המוות האורב בכל פינה לעיתים ללא שום סיבה, המחסור והעוני. על רקע זה מתאר הספר את לוסיין ואת השינויים שחלים בו. הספר טוב, דבר שרק מחריף את הבעייה. הקריאה קולחת, העלילה מותחת, הדמויות מאופינות היטב, חלקן טיפוסיות (קצין הגסטפו) וחלקן מורכבות ולא צפויות (קצין הוורמאכט). ייתכן והוא יהפוך לסרט. אבל האם אנחנו יכולים להניח  לשואה להפוך לרקע לרומן מבדר?

האדריכל מפריז - כריכת הספר

האדריכל מפריז

האדריכל מפריז
צ’רלס בלפור
מאנגלית: עידית שורר
סימנים פן וידיעות ספרים 2014 (במקור 2013)

 

מגב הספר
פריז, 1942. לוסיין ברנאר, אדריכל פריזאי, מתוודע אל איש עסקים עשיר המציע לו, תמורת סכומי כסף גדולים, להערים על הגסטפו ולתכנן מקומות מסתור ליהודים. ברנאר מסכים לעשות זאת אף שידוע לו היטב שאם ייתפס על ידי הגסטפו ויואשם בעזרה ליהודים – יעונה למוות. הסכנה עוד גוברת כשבמסגרת עבודתו מוצע לו גם תכנון בית חרושת גרמני לייצור נשק, פרויקט שעליו לבצע תוך שיתוף פעולה עם קצין גרמני חובב אדריכלות ואמנות. חייו של ברנאר משתנים: הוא מתאהב באישה יפהפייה, מציל ילד יהודי ויוצר קשר עם כמה מהאנשים שהציל. אט-אט מפנה התאווה לכסף את מקומה לרצון בנקמה.הרומן מיטיב לתאר את החיים בפריז תחת הכיבוש הנאצי: הפחד המתמיד של התושבים, מעשי האלימות כלפי היהודים, הלשנות השכנים, המחסור החמור במזון והמחירים המופקעים בשוק השחור.

גרמניה, אחרת – אלדד בק

משחקי היורו מציבים לאוהד הישראלי דילמה קשה. נבחרת ישראל לרוב לא עולה (אולי אולי הפעם) וקשה למצוא מדינה באירופה שרוצים לאהוד. צפו בהתלבטות ובפתרון. את הסקירה הרצינית נתחיל מיד אחרי.

בכריכת הספר נתקלתי בדיוק לאחר שחזרתי מברלין. אם טרם קראתם על חוויותי משם אשמח אם תעיפו מבט. את עמודי הבטון זיהיתי כמובן והספר  היה נראה לי מעניין. לא טעיתי. מדובר בספר מרתק, שובר מוסכמות, חריף ומטלטל וכמעט כל סופרלטיב שתרצו אפשר להצמיד אליו.

מה יש בספר? קודם כל סיפורו האישי של אלדד בק ואיך גרמניה קשורה אליו, אבל בעיקר בחינת יחסי ישראל-גרמניה מכל הכיוונים ובחינת יחסה של גרמניה והגרמנים לנאצים ולשואה. והמסקנות? עגומות למדי.

גרמניה, אחרת. אבל גרמניה אינה באמת אחרת אלא היא אחרת מהדימוי היפה והנעים שבנינו לנו בשנים האחרונות. אצלי דימוי זה היה תמיד סדוק משהו וספרו של בק לקח את הסדק והפך אותו לשבר ממשי. הגרמנים נמצאים בבעיה קשה בכל הקשור למלחמת העולם השנייה. הם גם האשמים וגם אלו שהפסידו. כל שאר עמי אירופה יכולים להאשים את הגרמנים ובכך לטשטש את פשעיהם שלהם. האוסטרים למשל עשו זאת מזמן והגדירו את עצמם כקורבנות הראשונים של הנאצים (עוד על כך אפשר לקרוא בספר האשה בזהב). שאר עמי אירופה המערבית רוחצים בניקיון כפיהם ועל מדינות מזרח אירופה בכלל אין מה לדבר.

פיצולה של גרמניה לשתי מדינות איפשר לכל גרמניה להאשים את גרמניה השנייה בפשעי הנאצים וכך עם איחוד גרמניה, קיבלנו עם גרמני שמאמין בכל מאודו שהנאצים זה בכלל משהו אחר שהשתלט להם על המדינה לתריסר שנים. מאז איחודה, גרמניה היא מדינה מעט מבולבלת ובפרט בירתה ברלין, שמוסדות הממשלה טרם סיימו לעבור אליה והעיר כולה מתקשה לעמוד על הרגליים, גוררת חובות ענקיים ומחפשת את עצמה.

הספר נפתח באירועי רצח הספורטאים במינכן בשנת 1972. טרם נולדתי בזמן הרצח אולם לפני שנתיים ציינו ארבעים שנה לרצח בסדרת גילויים מהארכיון עליהם שמעתי לראשונה בספרו של בק. לא ברורה לי ההתעלמות המופגנת של התקשורת בארץ מהממצאים החמורים על כך שגרמנים קיבלו הרבה מידע ואזהרות על פעולת הטרור ועל חוסר האיכפתיות שלהם לרצח וכמובן על כך שאיש לא נתן את הדין על ההפקרות שהייתה. האם זה חלק מהניסיון לייצר תדמית של גרמניה אחרת? הפיסקה הבאה שמסבירה במילים פשוטות את כל היחס האירופאי למדינת ישראל תבהיר שכנראה שכן:

“לכן, במקביל להכחשה ההיסטורית של הקשרים בין התנועה הלאומית הפלסטינית ובין הנאצים, פותחה תעמולה המבוססת על הטיעונים הבאים: הפלסטינים נאלצו לשלם על פשעי הנאצים והאירופאים כלפי היהודים, בכך שמדינת מקלט ליהודים הוקמה על שטח שהיה שייך להם, כלאורה. פועל יוצא של תפיסה זו הוא שהפלסטינים לא היו שותפים לפשעי הנאצים, אלא גם הם קורבנות של הנאצים, בכך שהפכו לקורבנותיהם של קורבנות הנאצים היהודים. בסופו של טיעון נוצר שיווין מוחלט בין מה שעוללו הנאצים ליהודים באירופה לבין מה שמעוללים היהודים לפלסטינים”. (עמ’ 72)

בק מוכיח טענות אלו ודומות להן בכל פרק ובוחן את הנושא מזווית רבות. רצח הספורטאים וכדורגל כבר הזכרנו. נושאים נוספים הם: נפילת חומת ברלין, עיירת ניאו-נאצים קטנה, מהגרים טורקיים, יחסים ביטחוניים, תערוכות יהודיות ואנטי-יהודיות, המוזיאון היהודי בברלין, התערבות ממשלת גרמניה בנעשה בישראל, שאלת האשמה, אושוויץ, גינטר גראס, קשרי הערבים והנאצים, הגרמנים כקורבנות ועוד. ספרו של בק יוצא בנקודת זמן מושלמת והקריאה בו אינה פשוטה. באחד הפרקים נפגש בק עם נכדו של רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. זהו פרק קשה ומהפך בטן והקריאה בו דומה להליכה בחצר המוזיאון היהודי בין עמודי הבטון על הרצפה הנטויה בשיפוע וגורמת לסחרחורת ומחלת ים.

גם הספר מבלבל מעט. אין תוכן ענינים ואין אפילו כותרת משנה קצרה לכל פרק. כל פרק עומד בזכות עצמו, ואורכו כמאמר במוסף עיתון. החיבור של כולם נותן תמונת מצב מלאה ומדאיגה, אולם קשה למצוא קו המחבר באופן רציף בין הפרקים. תוכן מפורט עם חלוקה של הפרקים לנושאים עיקריים , היה מסייע ומקל על הקריאה וההתמצאות בספר וחזרה למקומות רלוונטיים בעת הצורך. במקומות רבים רציתי להעמיק מעט והצטערתי שלספר לא צורפו תמונות  והפניות. אולי אפשר ליצור באינטרנט אתר לספר שיכיל גם את התצלומים וגם את הקישורים הרלוונטיים.

גרמניה, אחרת יצא לדפוס עוד לפני מחאת המילקי וכמובן שבק הוא מהמתנגדים הבולטים להאדרת ברלין כמקום אלטרנטיבי לישראלים ויהודים. למעשה, ספרו  יצא לאור לקראת חגיגות היובל לכינון היחסים עם גרמניה (וגם חגיגות 25 שנה לנפילת חומת ברלין בעוד שבוע בדיוק). רוצים לעלות לברלין? תקראו את הספר קודם. לא אתפלא אם במהדורה הבאה תופיע התייחסות מפורשת גם לאפיזודה זו. גם כך הישראלים בברלין תופסים מקום בספר. לא כולם. זן קטן אלים ומרגיז במיוחד שלהם.

“אין זה מקרה שברלין הפכה למכה של השמאל הישראלי הרדיקאלי. נציגים ודוברים מטעמן של קבוצות קיצוניות בארץ, הרחוקות מלייצג את דעת הקהל הישראלית כהוויתה, מתקבלים כאן בזרועות פתוחות להפצת תעמולה אנטי-ישראלית. הם גם נהנים מתמיכה כספית לא מבוטלת, בין היתר מצידם של גורמים ממשלתיים, ממסדיים ומפלגתיים. במקום להילחם על מימוש רעיונותיהם בשטח, יושבים להם אותם פעילים על נהרות גרמניה ובוכים. ובין נהי לנהי חיים לא מעט מהם בנינוחות על חשבונם של הגרמנים הנדיבים”.

“מיותר לציין כי תנאי מוקדם לכל שלום צודק באזור זה של העולם (המזרח התיכון -ג.א.), בעיני לא מעט משמאלניה הישראלים של ברלין, הוא היעלמותה המוחלטת של ישראל”. (עמ’ 355)

מובאים גם צדדים חיוביים בגרמניה. אנגלה מרקל מוזכרת כמי שאכן עשתה התקדמות משמעותית לשיפור יחסי ישראל גרמניה (התקדמות שנסוגה בשנים האחרונות) ועוד אנשים שכבודדים ולעיתים גם כתנועה מנסים לחולל שינוי אמיתי, אבל הם כטיפה בים.  התחושה הכללית היא שלגרמנים נמאס לראות בעצמם אשמים והדרך הקלה ביותר היא להאשים את ישראל בכל מה שאפשר מתוך מטרה לנקות את מצפונם שלהם.

ועדיין, המבקר בברלין רואה שבמרכז העיר בנו אנדרטה ענקית לשואה ושעשרות גרמנים מבקרים בה. לי אישית לא מפריע שילדים משחקים בין עמודי הבטון. גם המוזיאון היהודי בגרמניה, שבק מוצא בהתנהלות שלו כמה וכמה בעיות, גדוש מבקרים גרמנים. גם מוזיאון הטופוגרפיה של הטרור, שאינו קשור דווקא ליהדות, גדוש מבקרים. הגרמנים כן מתעניינים בנושא. אולם ההתעניינות היא מכיוון של ידיעת ההיסטוריה ככזו שלא בהכרח נוגעת אליהם. בסופו של דבר שאר עמי אירופה אפילו את זה לא עושים, הקשתי על בק. אני לא עושה השוואות הוא ענה לי. גרמניה זה מקרה מיוחד.  ולמקות שהיו עוד נקודות פה ושם שלא הסכמתי עם דבריו ודעתי נוטה באופן חיובי יותר לכיוון גרמניה, כדאי להקשיב לבק בעל הניסיון רב השנים.

בק מסכם את ספרו: “הספר שבידכם לא נועד להשחיר את פניה של גרמניה, אלא להציג את גרמניה כפי שהיא באמת – על החיובי ועל השלילי שבה”. אכן, אין מה להשחיר את גרמניה מעבר למה שאפשר להשחיר את שאר אירופה והעולם. האנטישמיות חיה ובועטת וזה לא סוד. הביקורות נגד ישראל אינן מאוזנות ומניעיהן נובעים גם אם לא בעיקר מאנטישמיות מחד גיסא, או מאידך גיסא מההבנה שרק אם מדינת ישראל תיעלם, יוכלו הגרמנים להעלים גם את השואה. לנו כישראלים תפקיד חשוב במניעת קטסטרופה זו. ספרו של בק מתחבר היטב לספר חשוב אחר – קץ השואה – הדן גם בעיוותים של זיכרון השואה בארה”ב ובאירופה. יש נקודת השקה רבות בין הספרים ובעיקר המסקנה שמי שזיכרון השואה יקר לו, אסור לו לתת לה להישכח.

גרמניה אחרת - כריכת הספר

גרמניה אחרת

גרמניה אחרת
אלדד בק
ידיעות ספרים תשע”ה

מגב הספר
ב-7 במאי 1945 נכנעה גרמניה בפני בעלות הברית, ״הרייך השלישי״ קרס ומלחמת העולם השנייה באה לקצה באירופה. במהלך המלחמה נרצחו כשישה מיליון יהודים בידי הגרמנים ובעלי בריתם.
ב-12 במאי 1965 כוננו הרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה וישראל, מדינת היהודים, יחסים דיפלומטיים מלאים. יוזמי תהליך הפיוס בין ״אומת הרוצחים״ ל״עם הנרצחים״ דיברו על צמיחתה של ״גרמניה אחרת״ מבין הריסותיה של גרמניה הנאצית. חמישים שנה לאחר אותו פיוס היסטורי, גרמניה נתפסת בעיני ישראלים רבים כבת בריתה הגדולה ביותר של מדינתם. רחובות ברלין מלאים ישראלים. מדינאים ופוליטיקאים גרמנים מצהירים חזור והצהר על מחויבותם ההיסטורית לעם היהודי וכן לקיומה ולביטחונה של מדינת ישראל. אך עד כמה מבוססות ראייה ישראלית זו וההצהרות הגרמניות הללו? האם גרמניה אכן למדה דבר מה מעברה? עד כמה חשובה לגרמניה מערכת היחסים עם ישראל, אם בכלל? ואיזה תפקיד ממלאת האנטישמיות בחיי היומיום בגרמניה של היום?
בספרו גרמניה, אחרת מברר אלדד בק, כתב “ידיעות אחרונות” בגרמניה מאז שנת 2002, את מערך התשובות לשאלות אלו ועוד רבות אחרות. במבט צלול ומפוכח ובשפה בהירה ומדויקת, תוך התבוננות היסטורית רחבה ומעמיקה ובעקבות ניסיון חיים אישי, משרטט בק בתבונה את דיוקנה הנוקב של גרמניה בימינו מנקודת המבט הישראלית והיהודית.
אלדד בק נולד בחיפה שמונה ימים לפני כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ומערב גרמניה. עיתונאי מאז שירותו הצבאי. שימש בעבר ככתב לענייני המזרח התיכון בגלי צה”ל ובעיתון “חדשות”, כעורך חדשות החוץ ב”הארץ” וכנציגם של כלי תקשורת ישראליים שונים בצרפת, באוסטריה ובגרמניה. סיים תואר ראשון בלימודי ערבית ואסלאם באוניברסיטת הסורבון בפריז. מאז 2002 הוא משמש ככתב “ידיעות אחרונות” בגרמניה ובמרכז אירופה. ב-2009 פרסם את ספרו הראשון, “מעבר לגבול”, על מסעות ומפגשים במדינות ערב והאסלאם הסגורות בפני ישראלים.