המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

אוורסט 1953

8 בפברואר 2014 גדי איידלהייט

את פרט הטריוויה שאדמונד הילארי היה הראשון שהגיע לאוורסט, ידעתי כבר מגיל צעיר. קצת מאוחר יותר כבר הקפידו להגיד שהילארי וטנזניג נורגיי הגיעו ראשונים. אבל האם שניים בלבד יכולים לטפס לאוורסט? כיום כן (למרות שאין סיכוי שזה יקרה בפועל – ראו בהמשך),אולם בשנת 1953, שנים ספורות לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, נותר האוורסט פיסגה אחת שיש לכבוש. המלחמה הקרה כבר נהייתה חמה בגיזרת קוריאה, והאימפריה הבריטית הייתה צריכה עוד נצחון אחד בתהליך גסיסתה שכבר החל והיה בלתי ניתן לעצירה, מרוץ החלל טרם נפתח, זה יקרה רק ב-1957 ופסגות ההימאליה היו יעד נכסף. לאחר מספר כשלונות, ארגנו הבריטים משלחת ענקית עם מטרה ברורה, להגיע לפיסגה.

הספר אוורסט 1953, מספר את סיפורה של המשלחת, והוא פותח כמה שנים קודם לכן בנסיונות הקודמים לטפס על ההר. אי אפשר לטפס כל כך גבוה בפעם אחת, כל משלחת מצליחה להגיע מעט יותר גבוה, וסוללת את הדרך לבאות אחריה. הרבה אחוות מטפסים, המלווה בתחרות ובקינאה. רק אחד יכול להיות הראשון על הפיסגה, ומי לא רוצה להיות הראשון? לא פלא שההחלטות מי יצא, עם מי ומתי, לוו בהרבה מתחים ופוליטיקה פנימית, והספר דן בהם בחלקו הראשון. חלקו השני והעיקרי הוא סיפור המשלחת עצמה, עשרות אנשים, מאות סבלים וכמעט 9 טון של ציוד, והכל בשביל ששני אנשים יוכלו להגיע לפיסגה. אולי גיבורה האמיתי של המשלחת והאיש שבזכותו הכל הצליח הוא ג’ון האנט, מנהל המשלחת שהיה צריך לקבל את כל ההחלטות בזמן אמת, ללא אפשרות לקשר רדיו עם אנשים מבחוץ, ללא תחזיות מזג אוויר מדויקות והכל מתוך ידיעה שהאנשים כולם הם באחריותו והוא צריך לדאוג שגם יחזרו בחיים. את העובדה שהיאלרי וטנזינג הגיעו אנחנו יודעים, אולם הדרך הייתה קשה ולא פשוטה כלל. בסופו של דבר הגיע היום בו נעשה נסיון ההעפלה הראשון. שני המטפסים שנבחרו היו טום בורדילון וצ’רלס אוונס – שמות שאינם מוכרים כלל – והם נדרשו למאמץ אדיר וטיפוס של 1000 מטר ביום אחד! מסיבות שונות – שעיקרן בעיות במערכת החמצן – הגיעו השנים כמעט עד לפיסגה. רק 100 מטרים בטיפוס היו חסרים להם, אבל כאשר אין חמצן והשעה מאוחרת לפני הלילה הקפוא, מרחק זה הוא אינסופי. להילארי וטנזינג היה קל יותר. חברי צוות אחרים, פילסו למענם מחנה גבוה יותר בו יוכלו לישון בלילה כך שהטיפוס שיידרש מהם ביום אחד יהיה קצר בהרבה – 350 מטרים בסך הכל. עדיין היו קשיים מרובים, אולם בסופו של דבר אדמונד הילארי שפילס וסיתת מדרגות ראה שהמדרון לא עולה יותר, אלא יורד ושהוא יכול להביט על כל סביבתו. הם הגיעו לפיסגה!

חלקו השלישי של הספר עוסק באירועים לאחר הטיפוס ובשאלה מי הגיע ראשון, באסיה העדיפו לחשוב שטנזינג היה המטפס הראשון. חשוב היה להם להציג גיבור מקומי ולהמעיט בערך הבריטים שמשלטונם התשחררו לא מכבר. הבריטים לא רצו לצאת בהכחשה גורפת לנושא על מנת לא לפגוע בטנזינג. בסופו של דבר ברור לכולם כי אחד לא היה יכול לעשות את המלאכה ושניהם הגיעו כמעט ביחד. למי שבכל זאת חשוב לדעת הילארי היה הראשון. לספר נילוווים מספר איורים ותמונות ,אולם אני הייתי מצפה למעט יותר תמונות להמחשת הטיפוס והמראות.

כיום הר האוורסט הוא אתר טיולים וטרקים. מטיילים רבים מגיעים למחנה הבסיס, בני השרפה מתקינים חבלים וסולמות לכל אורך נתיב הטיפוס ומאות אנשים מנסים לטפס לפיסגה בכל עונה. המיסחור בשיאו והנפאלים נהנים מהכנסה גדולה. תחזיות מזג אוויר מדויקות גורמות לכך שכמעט כל האנשים מנסים לטפס לפיסגה באותו יום ממש, דבר היוצר פקקי תנועה מסוכנים על ההר. לעיתים אנשים משלמים בחייהם אולם לא נראה שהביקוש להרפתקאת הטיפוס פוחת. באחרית הדבר לספר מנסה דורון אראל, מטפס הרים ישראלי שהעפיל גם לאוורסט לנתל ולהסביר את התופעה. כתבה מעולה על מצב האברסט נכון לימים אלו פורמסה המגזין נשיונל גיאוגרפי בחודש יוני 2013. הנה קישור למאמר באנגלית. שימו לב לתמונה המראה את הצפיפות בטיפוס.

אוורסט 1953 - כריכת הספר

אוורסט 1953

אוורסט 1953
הסיפור המלא של ההעפלה אל הפיסגה
מיק קונפרי
מאנגלית:שמעון בוזגלו
עריכה מדעית ואחרית דבר: דורון אראל
ספרי עליית הגג

 

 

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *