המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

אררטים

25 במאי 2017 גדי איידלהייט

אררטים מאת אורה אחימאיר מביא את סיפורה של לונה, בת ירושלים המקבלת הצעה להצטרף למחקר בינלאומי בנושא הכל כך פוסט מודרני של “ניצול ואונס נשים בזמן מלחמה”. זהו הנושא הכללי ולא פלא למה נושא כזה מקבל מימון בכל העולם, ועוד נגיע לנושאים האלו. לונה היא חוקרת שואה במקצועה, ודי ברור שהיא תתבקש לחקור את הנושא  בתקופת השואה, אבל לונה לא נמשכת לנושא זה. לעומת זאת, מאחר שמשפחתה סייעה לפליטה ארמנית בתקופת רצח העם הארמני, היא רוצה לחקור דווקא תקופה זו, ומכאן יתפתח הספר לעיסוק בשואת הארמנים דרך יומן ישן שכתבה סבתה של לונה.

עלילת הספר מתנהלת בכמה צירים מקבילים. ארבעה לפחות. תיאור המחקר הנוכחי של לונה וקשריה עם ג’ורג, מנהל המחקר הראשי. במקביל מתוארת תקופת רצח העם הארמני. צירים נוספים בהווה העלילתי הם מערכת יחסיה של לונה עם בעלה, ועם בניה. לונה נמצאת במערכת נישואים לא מספקת. את רוב שנותיה הקדישה לבעלה ולקריירה שלו וכשהיא מנסה להתפתח בזכות עצמה, היא לא זוכה לגיבוי נרחב. כניסתו של ג’ורג לסיפור מעלה מיד את המתח בנושא זה, וג’ורג מבחינתו משגר רמיזות עבות אבל לונה מהססת ואינה רוצה לעזוב את בעלה. מאחר ולונה וג’ורג נמצאים שעות רבות ביחד, המתח מתחזק כמו גם העבודה שג’ורג יוצר קשר חברי עם בנה של לונה.

בחירה לעסוק בהרבה נושאים טומנת בחובה בעיות, בעיקר בזרימה של הרומן, ובמקומות מסוימים הרגשתי כי הוא מתארך יותר מדי והקצב נהיה איטי. אם נושאו העיקרי אמור להיות רצח העם הארמני, הרי שהרבה יותר מדי מהרומן עוסק בלונה ומשפחתה. ותיאורים רבים עוד יותר מתארים את קבוצת המחקר של לונה:  שפע התורמים, המימון הנדיב מהאיחוד האירופאי, מפגשי התיאום בערים אירופאיות קסומות ובטירות עתיקות, נשמעו לי בעלי אופי סאטירי מעט ואני מקווה שיש בהם גם מבט אירוני  וביקורתי על מגדל השן האקדמאי של מדעי החברה, מחקר בו כול שטות היא נושא מצוין למחקר ובו נכתבים המון ניירות עמדה ומסמכי מדיניות, רובם לדעתי נכרכים באיזה ספר אקדמאי שאיש לא רואה ורק מיעוטם ישפיעו על מישהו, כפי שלונה מתארת את תחום עיסוק המכון שלה.

לונה מחליטה לא לפרסת את תוכן היומן אלא “לשפץ” אותו בהתאם לצרכיה ואפילו להסתיר עובדה זו. כמובן שגם פה חשדתי שיש גיחוך או אירוניה על העולם האקדמי שלכאורה אמור להיות מוקפד ודבק בעובדות, אך לונה מתרצת לעצמה מעשה זה בק”ן טעמים. וכך אנו שומעים מפעם לפעם קטעים מהיומן, אולם אלו קטעים ספרותיים שנכתבו בידי לונה.

כנראה שלונה כתבה את הסיפור טוב שכן מחקרה זוכה להצלחה. לא שאנחנו יודעים מה המחקר שכן תוכנו לא מתגלה אלינו, אבל אנחנו יודעים שהפוליטיקה תגיע. כבר בתחילת הספר הוזכר שאחת מחברות הצוות היא פלסטינית מלונדון ואנחנו רק מחכים לפיצוץ שיבוא. אמנם גם לפי עדותה של אותה חוקרת, נשים ערביות לא חוו אונס בידי חיילי צה”ל, אבל הן הרגישו שהן נאנסות, אז בעתם הן נאנסו. נו, לכו תתווכחו עם הרגשה ו/או עם ההיגיון הפלסטיני.

התפלאתי שאחימאיר לא הזכירה את “המחקר האקדמאי” שנעשה באוניברסיטה העברית, שאחרי סירובה לשיר את התקווה אולי כדאי לשנות לה את השם, בהדרכתו של  פרופסור לא ממש מכובד ועסקה בכך שהסיבה שחיילי צה”ל לא אונסים נשים היא כי הם גזעניים. כפי שאמרתי, כל שטות היא נושא למחקר ובמקום לזרוק הצעות מפגרות כאלו כל הרוחות, או לפחות לסל המיחזור הקרוב, אנשים מקבלים עליהם תעודות יפות עם חותמות. אז הנה, הבנתם למה ומדוע אנשים נוטים לזלזל בתחום שמכונה מדעי החברה. לא מדע ולא נעליים. אקדמיסטים יקרים, הבאתם על עצמכם את זה. סופו של הסיפור אפילו עסיסי יותר, אותו פרופסור שהינחה את המחקר, הורחק לצמיתות מהאוניברסיטה בעקבות תלונות נגדו על התנהגות לא נאותה כנגד סטודנטיות!

סטינו מהנושא. כל הפסקה הקודמת אינה אשמתה של אורה אחימאיר שגיבורתה המסכנה נקלעת למצוקה אמיתית ומגלה על בשרה את מה שירמיהו כתב לפני אלפי שנים “כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים”. לונה מנסה בספרה לדחות את הטענות הפלסטיניות. לא כלפי שאר חבריה למחקר, איתם היא מרגישה שאינה יכולה להתעמת, אלא בעיקר לעצמה. מסוכן לעשות השוואות ושום דבר לא ניתן להשוות לשואה. גם לא את רצח העם הארמני, למרות שהוא רצח עם, ובוודאי ובוודאי לא את אירועי מלחמת השחרור.

אותו פיצוץ הוא בהחלט נקודת מפנה בספר. אם עד אותו שלב הרגשתי שהקצב איטי ושיש לא מעט דפים מיותרים שלא עוררו בי עניין, ואותם ניסיתי לקרוא בדילוגים, הרי שלאחריו, בערך בשני שליש של הספר, האירועים תפסו תאוצה והדביקו אותי לספר. החיים על מי המנוחות השתבשו כליל מכל כיוון אפשרי. בזוגיות, עם הילדים, במחקר, בבריאות. אירוע רודף אירוע, החיים יוצאים לגמרי ממסלולם התקין, ומה שהיה כבר לא יהיה עוד. בשביל לונה זה קצת יותר מדי, אבל בשביל הקורא זה מצוין. גם שיאי תיאור רצח העם הארמני מופיעים בפרקים אלו.

נחזור לנושא השואה הארמנית. ועדת החינוך של הכנסת כבר הכירה בה, הנשיא רובי ריבלין התייחס אליה בנאומו באו”ם וממילא אין יותר מה לצפות לאיזה יחסים טובים מדי עם תורכיה. גם בעלה של הסופרת, העיתוניא ואיש הטלוויזיה, האהוב עלי  מאד, יעקב אחימאיר, מרבה לעסוק בנושא זה. בספר גלית כי דווקא יהודים ניסו להביא את דבר האירועים על העולם. החל מהשגריר האמריקאי הנרי מורגנטאו האבא (אביו של הנרי מורגנטאו שהיה שר האוצר בממשל רוזוולט) דרך  חברי מחתרת ניל”י ופרנץ וורפל שכתב את הרומן ארבעים הימים של מוסא דאג העוסק הנושא.

מה הפחד שנשאר לממשלות ישראל השונות להכיר בכך איני יודע. אולי לא רוצים להשתמש במילה שואה? איני חושב ששימוש במילה זה מהווה השוואה כלשהי לשואה, ואפשר להשתמש במונח רצח העם הארמני, כפי שגם מופיע הערך בויקיפדיה. העם היהודי תמיד היה מצפן מוסרי בעולם, ועלינו לדרוש ממשלתינו הכרה ברצח עם זה.

לסיכומו של עניין, הספר סיבך אותי מעט ואולי הבחנתם בכך במהלך קריאת הסקירה. למדתי ממנו דברים חדשים, ובזכות חלקו האחרון והסוחף שהשכיח ממנו את הנינוחות האיטית של חלקו הראשון, אני בהחלט ממליץ עליו לקריאה.

כריכת הספר אררטים

אררטיםאררטים
אורה אחימאיר
עם עובד 2017

מגב הספר

משפחה היא יקום קטן שבלבו אישה השומרת מפני התפרקות איבריו. כך חייתה לונה, חוקרת שואה ששורשי משפחתה נטועים בחַלַבּ. כך האמינה עד שחדרו לחייה זר מושך לב ועדותה של נערה ארמנית שמילטו הורי הוריה של לונה בימי רצח העם הארמני, לאחר עינויים וסבל שנחרטו לעד בלִבה של הנערה ובפניה.

 “כמו שקורה לא פעם בירושלים, יום אחד לכד אותי העבר וכפה עליי מסע שתחילתו ברובע הארמני בעיר העתיקה וסופו בחלב הנחרבת, ואולי גם להפך. מכאן לשם ומשם לכאן. במרוצת הימים החל סיפור חיי להשתרג בסיפורם בן מאה השנים של הארמנים וערבל אותם עד שלא היה אפשר להפריד ביניהם. וכן, אכזריות לא אנושית בידי בני אנוש הייתה בו, אבל היו גם רוך, משפחה ואהבה.”

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *