המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

בטרם לכתי

11 בספטמבר 2016 גדי איידלהייט

כבר משם הספר ברור מה הנושא. התמונה דווקא ברורה פחות.  האם זה פרפר, אגן, ריאות? שמו של הספר במקור  When Breath Becomes Air פיוטי יותר ושאלתי את עצמי למה לשנות לשם פחות מוצלח, אפילו בנלי. איני יודע את התשובה לשאלה, אבל הספר כלל לא בנאלי. יצאו לאחרונה ספרים דומים (ההרצאה האחרונה, סולם הערכים וספר מקור בארץ החיים מאת חני ויינרוט), והעיקרון המתחיל אותם זהה, אנשים ונשים שגילו שהם חולים במחלה קשה, ומה עושים אם זה הלאה. אין זהות בין הספרים ולכל אחד דרך התמודדות משלו.

איכשהו נראה שכולנו חיים באשליה שיש לנו אינסוף זמן, או לפחות מספיק זמן והשאלות של “מה היית עושה אם…” נשארות אפשרויות תיאורטיות. פול, בעצמו רופא, מבין שלמעשה אי אפשר לענות עליהן. כמה זמן נשאר אף אחד לא יודע לומר. הספר מתחיל בגילוי המחלה של פול ומשם חוזר לספר את סיפורו: את ילדותו ולימודי הרפואה (לאחר לימודים אחרים, הוא התחיל לימודי רפואה בגיל מאוחר). פול מקדיש עמודים רבים לתיאור עבודתו כרופא מתמחה, ולקשר החשוב בין הרופא למטופל. חלקו השני של הספר דן בהתמודדות עם המחלה, הניסיונות להמשיך ולעבוד תוך כדי המחלה ואת הפיכתו הפתאומית מהרופא לחולה. אותו מקום, אותו חדר אותה מיטה, אבל היפוך תפקידים שמקל ומקשה עליו בעת ובעונה אחת.

לפול כמה נקודות מבט מעניינות, הנה ציטוט מהספר (עמ’ 137)

“עלה על דעתי שעברתי את חמשת שלבי האבל, את קלישאת ה-“הכחשה -> כעס -> התמקחות -> דיכאון -> השלמה”, אבל אני עשיתי את הכול בסדר הפוך. בזמן האבחנה הייתי מוכן למוות. אפילו הרגשתי טוב למחשבה על כך. השלמתי עם הדבר. הייתי מוכן. אחר כך שקעתי בדיכאון, כשהתברר לי שלא אמות כל כך מהר – שזה היה כמובן חדשות טובות, אבל גם מבלבלות וגם משום מה מחלישות. אם לשפוט לפי ההתקדמות המהירה של חקר הסרטן והנתונים הסטטיסטיים, היה מקום להניח שאחיה עוד שנים עשר או מאה ועשרים חודשים. מחלות אנושות אמורות לשפוך אור על החיים. במקום זאת ידעתי שאני הולך למות – אבל את זה הרי ידעתי גם לפני כן. מצב הידיעה שלי נשאר כשהיה, אבל היכולת שלי לתכנן את ארוחת הצהרים הלכה לעזאזל. הדרך שלפני היתה אולי נראית לי ברורה אילו רק ידעתי כמה חודשים או שנים נשארו לי. אם תגידו לי שלושה, אבלה אותם עם המשפחה; אם תגידו לי שנה, אכתוב ספר. תנו לי עשר שנים, אחזור שוב לטפל בחולים, העובדה שבמצב הזה אנחנו חיים מיום ליום לא עזרה. מה הייתי אמור לעשות ביום הזה?
בשלב כלשהו אפוא התחלתי להתמקח קצת. בעצם לא בדיוק להתמקח אלא יותר משהו כמו: “אלוהים, קראתי את ספר איוב ואני לא מבין אותו, אבל אם זה מבחן של אמונה, אז אתה מבין עכשיו שהאמונה שלי חלשה, ואולי גם כריך פסטרמה בלי החרדל הפיקנטי היה מעמיד אותה במבחן? לא היית צריך לרדת עלי עם פצצה גרעינית, אתה יודע.” אחר ההתמקחות באו גלי זעם: “כל החיים שלי אני עובד כדי להגיע למקום הזה, ואחר כך אתה בא אלי עם סרטן?”
עכשיו לבסוף, אולי הגעתי אל שלב ההכחשה – אולי אפילו הכחשה גורפת. אולי בהיעדר ודאות כלשהי עלינו פשוט להניח שנחיה זמן רב. אולי זוהי הדרך היחידה להתקדם”

אבל המחלה מכריחה את פול ואת לוסי לקבל החלטות. החל מהחלטות על מקומות עבודה ועד החלטות על אפשרויות הבאת ילדים לעולם. משהבין שהמחלה אינה עוברת ומחמירה, פול אכן הקדיש את כל זמנו לכתיבת הספר, מלאכה אותה השלימה לוסי אשתו באחרית הדבר.

אז מה המסר מספר זה תשאלו? אין כאן אמירה מסוג “תעזבו הכל וצאו לטיול מסביב לעולם שתמיד חלמתם עליו”, אלא אמירה אינדיבידואלית יותר. אין כללים וכול אחד צריך לראות מה מתאים לו ולמשפחתו יותר.

 

כריכת הספר בטרם לכתי

בטרם לכתי

בטרם לכתי
פול קלניתי
מאנגלית: צילה אלעזר
הוצאת מטר 2016 (במקור 2016 When Breath Becomes Air)

מגב הספר

בגיל 36 , סמוך להשלמת עשר שנות התמחות בנוירוכירורגיה, אובחן אצל פול קָלָנִיתִּי סרטן ריאות שלב 4. יום אחד הוא היה רופא שטיפל בנוטים למות, ולמחרת – חולה שנאבק על חייו. וכך באחת, העתיד שהוא ואשתו ראו בדמיונם התאדה.

הספר “בטרם לכתי” מתעד את המעברים של קָלָנִיתִּי מסטודנט לרפואה נאיבי ה”מוטרף”, כפי שהוא כתב, “מהשאלה מה מקנה לחיים מוסריות ומשמעות, אם כל האורגניזמים מתים, “לנוירוכירורג בסטנפורד שהתמחה בתחום המוח – המקום המכריע ביותר בזהותו של האדם, ולבסוף למטופל ואב טרי שמתמודד עם מותו הקרוב.

מה הופך את החיים לראויים לנוכח המוות הקרב? מה אנחנו עושים כאשר העתיד אינו עוד סולם אל יעדינו, אלא הוא מישור של הווה תמידי? מה פירוש הדבר להביא ילד לעולם, לטפח חיים חדשים שעה שחיים אחרים דועכים? אלה הן כמה מהשאלות שקָלָנִיתִּי נאבק בהן בספר בדרך הנוגעת לעומקי הלב ומשופעת בתובנות בהירות.

פול קָלָנִיתִּי מת במארס 2015 , בעת שעבד על ספר זה, אך דבריו ממשיכים לחיות כמורי דרך וכמתנה לכולנו. “התחלתי להבין שהתייצבות פנים אל פנים מול היותי בן תמותה שינתה במובן מסוים הכול ולא-כלום,” הוא כתב. “שש מילים מתוך טקסט של סמואל בקט החלו להדהד שוב ושוב בראשי: ‘אני לא יכול להמשיך. אני אמשיך.'” ב”בטרם לכתי” תמצאו הרהורים בלתי נשכחים, מצווי חיים על האתגר שבהתייצבות מול המוות ועל היחסים בין רופא למטופל, מפרי עטו של סופר מזהיר שלרוע מזלו היה בשני התפקידים.

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *