המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

בעיני ילדה בת שתים עשרה

22 בפברואר 2016 גדי איידלהייט

בעיני ילדה בת שתים עשרה הוא תיעוד מצמרר, מרתק ומכלי ראשון של ילדה בתקופת השואה. מפתיע שהספר לא יצא לאור בעברית כבר לפני שנים רבות. המחברת שלו גרה בארץ, גם היומן המקורי שמור בארץ, והספר יצא במקור הפולני עוד בשנת 1946.אבל טוב מאוחר מאף פעם. הספר אינו בדיוק יומן, מאחר ויומן נכתב בזמן האירועים עצמם, יום אחר יום, כאשר לא יודעים מה יקרה מחר, והספר גם אינו ספר זכרונות שכן הוא נכתב אמנם לאחר האירועים המתוארים בו, אבל רק זמן קצר אחריהם וכאשר סכנת החיים עוד הייתה ממשית. סביר שאם היה נכתב כעבור שנים רבות, היה מתקבל ספר שונה לחלוטין. מרגש לדעת שבניגוד לספרים ויומנים דומים, המחברת איתנו כאן, בישראל של שנת 2016. הספר הוא תיאור מדויק, לעתים טכני, ולעתים מסתיר בתוכו המון רגש של תקופת השואה והגטו בעיני ילדה שהתבגרה הרבה יותר מדי מהר ונאבקה בין הייאוש מהחיים למטרה העליונה של הישארות בחיים, כאשר אין אפשרות לדעת האם החלטה מסוימת שקיבלת תגזור את דינך לחיים או למוות:

“הם פקדו עלינו לארוז את כל החפצים שלנו בצרור אחד, להתלבש ולשים את הצרור על הגב, ואז לקחו אותנו לכיכר סְמולקי. ישבנו שם על ספסל בערך שעה. שאלו אותנו ממתי אנחנו גרים בצד הארי, והתפלאו למה אימא עזבה את הגטו, אף על פי שהייתה לה עבודה. אימא לחשה לי, שאם ישלחו אותנו לווייסנהוף, יהיה עוד סיכוי לעשות משהו, אבל אם יביאו אותנו לפלצ’ינסקה, לגסטפו, נגיע משם ישר לפיאסקי.
כעבור שעה הביאו אותנו לרחוב פלצ’ינסקה. שני אנשי שופו צעדו לצדנו, ואחד מאחור. בדרך אימא התייסרה שלא החזירה אותי לגטו. אני ניחמתי אותה ואמרתי שזו בכלל לא אשמתה. היא הרי עשתה למעני כל מה שיכלה, והייתה מוכנה למות בשבילי. הרי לא תיארנו לעצמנו שככה תיגמר השהות שלנו אצל קורדיבובה. נכון יותר לומר שזו אשמתי. אימא יכלה להיות אצל יאדז’ה פיוטרובסקה, לולא היו לה הבעיות אתי. בסופו של דבר, זה הגורל.” (עמ’ 40)

לתיאור בצורה הזו יש חוזק והוא מעביר צמרמורת. התיאור כמעט אדיש. אין זמן להצטער, אין זמן להתאבל, אין זמן לבכות. רק לשרוד.

“בעקבות התלייה לא פחדתי יותר מהמוות של מישהו אחר או של עצמי, אבל לא יכולתי בשום אופן להשלים עם זה. מאוד רציתי לחיות, לחיות בכל מחיר. הרגשתי שמשהו בתוכי זועק: חיי! חיי! לא היה בי הכוח להתגבר על זה ולא הצלחתי להירגע. נזכרתי איך פעם ביום ראשון, אצל יעקובוביץ’, מישהו שאל למה אין אצל היהודים מעשי גבורה. על כך ענה קליינמאן: “וכי לא היה זה מעשה גבורה, כשהנערות הלכו לפיאסקי בשירה, בלי בכי וצעקות?” לא יכולתי לקבל את זה. הרי פירוש הדבר הוא להיכנע למוות, באדישות ובהשלמה, כמו התלוי הזה. זאת גבורה? אני צריכה להיות גיבורה כזאת? לא! אני מוכרחה לחיות! עדיף לסבול, לצום, רק כדי לחיות, כי אני אוהבת את החיים. אם ללכת לפיאסקי, אז רק כדי לחיות. לא אברח, אבל אתנגד לרוצחים! לא אתפשט!” (עמ’ 54)

בספר מופיעים שמות ודמויות רבות, חלקן ללא הסבר (מאחר והמחברות מולאו כעדות ולא כספר שאמור לצאת לאור). ההחלטה הייתה לא לגעת בחומר המקורי ולשמור אל האותנטיות שלו. בסוף הספר מופיע מפתח דמויות שנדרש להבנה של האירועים.

לספר מצורפת הקדמה של המתרגם לקטאלונית וספרדית – תרגום משנת 2012 המראה שהעניין בספר אינו רק ישראלי/יהודי, וגם ההקדמות לספר שיצא בשנת 1946, מבוא היסטורי ואחרית דבר מאוחרת יותר. וכמו כן שירים שכתבה המחברת בתקופת המלחמה (לפני ואחרי האירעים המתוארים בספר). כל התוספות האלו מעשירות את היצירה והשלם גדול בהרבה מסך חלקיו. גם ספר היסטוריה, גם ספר אישי, גם פואטיקה. מרגש ומומלץ.

באדיבות המחברת וההוצאה, הנה שיר אחד מהספר שנכתב בקראקוב ב-16 ביולי 1944 (חצי שנה לפני שחרור קראקוב על ידי הצבא האדום)

לילה

הלילה משתרע ברוגע ודממה
מחריש ומפסיק את המולת היום
כמו האם המרגיעה ומסירה דאגה
מרחיק את האדם ממערבולת היום-יום
עוטף את העולם כולו באפלה
אסונות ומכאובים מכסה בחלום
עד ששוב יקומו אחרי המנוחה
הדאגות והצרות.

תרגמה: עליזה קריגיר

 

כריכת הספר בעיני ילדה בת 12

בעיני ילדה בת 12

בעיני ילדה בת שתים עשרה
ינינה השלס
תרגום מפולנית: ינינה השלס
הוצאת פרדס – 2016 (נכתב בשנת 1943, פורסם במקור 1946)

על הספר

“בעיני ילדה בת שתים-עשרה”, הוא יומן מצמרר שראה אור לראשונה ב-1946 בפולנית והיה לאחד המסמכים הייחודיים שפורסמו לאחר השואה. היומן נכתב ב-1943, בזמן אמת, ע”י ינינה השלס (יאנקה, כפי שכונתה בילדותה), ילדה בת 12 שאיבדה את כל משפחתה. היא כתבה אותו, כשזכרונותיה עדיין טריים, מיד אחרי שהוברחה ממחנה הריכוז, במסגרת מבצע הצלה מתוכנן ומאורגן של “המועצה לעזרה ליהודים”.

ינינה השתייכה לקבוצת אנשי הרוח במחנה יאנובסקי, שנדבקו בחיידק הספרותי – ילדה אחת קטנה בתוך חבורת מבוגרים. מידי ערב, לאור האש שבערה בבור המוות לא הרחק, נהגה לדקלם שירים שכתבה, בפני הנשים בצריף שישנה בו. כך הגיע שמעה למשורר והסופר, מיכאל בורביץ’, שעמד בראש הפעילות התרבותית במחנה. לאחר שהצליח לברוח מהמחנה, בעזרת ידידיו, דאג להציל גם את ינינה. שלושה שבועות לאחר בריחתה מהמחנה, קיבלה ינינה מחברת אפורה ועיפרון, כדי לעודדה לכתוב את זיכרונותיה.

יומנה המורכב משלוש מחברות (132 עמודים) כתוב בכתב יד גדול וברור, בכנות ילדותית, באופן בלתי אמצעי, ובכישרון שאינו מוטל בספק, עם זיכרון נאמן של המאורעות, ונתמך בתאריכים מדויקים ובשמות. מעבר לחשיבותו ההיסטורית, זהו גם סיפור אישי מכמיר לב, שיש בו טעימה של האימה והייאוש של ילדה במחנה ריכוז.

ינינה שרדה. מציליה העבירו אותה ממקום מסתור אחד למשנהו, כשהם משנים כל פעם את זהותה, ואילו היומן יצא אל דרכו המחתרתית, השונה מזו של הכותבת שלו, ובמזל שרד את המלחמה. כתב היד נשמר בארכיונו הפרטי של מיכאל בורביץ’, וב-1985 הוא מסר אותו לארכיון של “בית לוחמי הגטאות”, בישראל. היומן שזכה לגירסאות בימתיות והוכנס לתוכנית לימודים של סמינרים באוניברסיטת פריז, תורגם לשפות שונות, ביניהן, קטלנית, ספרדית, גרמנית, אוקראינית, רוסית ועומד לראות אור גם בצרפתית. קטעים מתוכו תורגמו גם לצ’כית ואנגלית. היומן מלווה בהקדמות של עורכי המהדורות בשפות השונות, בכרוניקה קצרה של האירועים המתוארים, באחרית דבר מאת המחברת, וכן בשירים שכתבה במחנה הריכוז- שירים שבמובן מסויים הביאו להצלתה.

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *