ספרים מומלצים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

בריחה מן הגיהנום

21 באפריל 2014 גדי איידלהייט

סקירה על הספר “בריחה מן הגיהנום” מאת אלפרד וצלר.

“שמי תכלת גבוהים מחייכים בזיווה של שמש אביבית, ניחוח משכר נישא באוויר, האדמה מדיפה ניחוחות, ריח ניחוח עולה מן העשב. מדי פעם בפעם חולף משב רוח קל באוושה מרגיעה, רווי בריח החם של האפרים, הדשא, השיחים והעצים הפורחים בפריחת האביב. השמים הכחולים צוחקים והשמש מחייכת לכולם, בכל מקום, אבל לא כאן. במקום ששוררת האפלה. אפלה אופפת את עיניהם ונשמתם של מאות האנשים העומדים בשורה ומאזינים לנאום שעדיין לא שמעו כמוהו, למילים הגוזלות מהם את השמים שלהם, את השדות , את כרי המרעה, את ריח האדמה, החצרות, את נשותיהם, את אחיותיהם, את ילדיהם,…”

אמרו להם שהדרך היחידה החוצה מאושוויץ היא דרך הארובה אבל אלפרד וצלר הינו מהבודדים שהצליח לברוח ממחנות אושוויץ-בירקנאו. רוב אלו שניסו נורו עוד לפני שהספיקו להגיע לגדר, אחרים התחשמלו עליה למוות והמעט שהצליחו לעבור אותה נתפסו כעבור זמן קצר, והוחזרו למחנה ונתלו שם. וצלר, ושותפו לבריחה – רודולף ורבה – ראו בבריחתם את האפשרות היחידה לספר לעולם החיצון מה באמת קורה באושוויץ ובירקנאו, ואיך מחנות הריכוז שנבנו לנגד עיניהם נהיו מפעל מוות משוכלל ויעיל, בו אלפי אנשים עוברים ישירות וללא שום שהיות מהרכבות, לתאי הגזים ולמשרפות. השניים ברחו עם רישומים מפורטים של המשלוחים ותוצאותיהם (כמה הגיעו במשלוח וכמה נוספו כאסירים למחנות העבודה – אחוז זעום מהמשלוח), שרטוטים של המחנות, הצריפים, תאי הגזים והמשרפות, והסברים מדויקים על דרך הפעלתם.

וצלר בחר לכתוב את ספרו כרומן בגוף שלישי כאשר לעצמו הוא קורא קרול ולשותפו ולר. וצלר, גורש מסלובקיה באביב 1942, ועבר בעצמו את מסלול התמימות, החל מהאמונה כי יעבדו במקצועם, ישוחררו לאחר חצי שנה או שנה ושהם מוגנים והרייך דואג להם. למזלו בשנים אלו רוב המשלוחים נקלטו כאסירי עבודה במחנה, אולם מעט לאחר מכן, המשלוחים עברו ישירות להשמדה. למרות התיאור הספרותי, הדיווח מהימן ונכתב על ידי מי שהיה שם וראה את הכל. התיאורים מצמררים. תיאורי סלקציות, פעולות ענישה, ביקורו של הימלר וההדגמה החיה של המשרפות ותאי הגזים החדשים, קצין הס”ס ששלח עשרות אנשים למות בעינויים המקלל ובוכה על בנו שנהרג בחזית, משלוחי המשפחות מטרזין שהיה מוגן במשך חצי שנה (למקרה שהצלב האדום יתעניין בשלומם – דבר שכמובן לא קרה), תהליכי בניית והרחבת המחנות ועונשם של המנסים לברוח.

למרות זאת ,האמינו וצרל וורבה כי אם יברחו ויספרו לנציגי המעצמות, משהו ישתנה. אמונה זו החזיקה אותם עד לבריחה באפריל 1944. במהלך הבריחה התחבאו כמה ימים ואז ניסו להגיע לגבול הסלובקי.

“לנגד עיניו מנצנצים אורותיו של המקום האפל ביותר על פני האדמה – האורות של אושוויץ. המראה מהפנט אותו לרגע… זוהי הפעם הראשונה שהם רואים חלק משאול הרפאים הזה בלילה. ממרומי ערמת העצים הם בוהים באזור הענקי של מתחם אושוויץ ולרגע הם קולטים בתחושה של כאב את חולשתם שלהם. זרקור ענקי שולח קרן אור בהירה וארוכה לעבר הכביש הראשי. מעל שערו של כל כלוב יש עוד זרקור שאורו הצהבהב מאיר את השבילים שבין הצריפים. עוד מאות ואולי אלפי פנסים קטנים קבועים בראשי עמודי הבטון לצד התעלה שלאורך גדרות התיל. שום חלק אינו שרוי באפילה ואפילו לא אפילה למחצה. כלוב על יד כלוב,  פנס על יד פנס. מלבנים וריבועים ענקיים של אורות, קברים חיים מוארים מאחורי גדרות תיל שהמוות אורב בהן.לפניהם משתרע מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, תצוגה זעירה של רצונה הטוב של גרמניה. מימין המשרפות, משני הפתחים שמעליהן פורצות להבות מסנוורות בהפוגות לא קבועות. מאחוריה משתרע מרחב חופשי שבו אין חיים ולא מוות. לראשונה מזדמן להם להתבונן במראה הנורא הזה בעיניים פקוחות, מבחוץ. בפעם הראשונה והלוואי – האחרונה.”

לתדהמתם מגלים וצלר וורבה כי סיפורם נשמע לאנשים דמיוני מדי. הדו”ח אמנם נכתב ומופץ אולם לאנשים השפוטים קשה להאמין לדברים שהם שומעים – “איך יכולתי לדעת שהמאמץ לשכנע אנשים להאמין לנו יהיה קשה יותר מן הבריחה מן הגיהנום?” מקונן קרול בסופו של הספר, אולם בריחתם הועילה ותרמה מידע רב ובסופו של דבר סייע להצלת רבבות יהודים, הרבה יותר מפעולות אחרות המפורסמות יותר ואפקטיביות פחות. רכבת ההצלה של קסטנר היא המוכרת. פועלו של קסטנר שנוי מזה שנים ארוכות במחלוקת שלא תסתיים לעולם. אמנם בוודאי שלא שיתף פעולה עם הנאצים, אבל מאמציו כוונו רק לאליטה החברתית והיו שוליים.  פועלו של משה קראוס הושתק במשך עשרות שנים, רק כי לא היה חבר במפלגה הנכונה, עד שנחשף בידי איילה נדיבי בעובדת המאסטר שלה שנפסלה בטענה כי היא שקרית! פועלו בודאי היה אפקטיבי יותר משל קסטנר, ופועלם של וצלר וורבה לא פורסם בישראל כמעט כללי עד שנת 1998. אין לי מספיק ידע בפרשיות אלו ואיני יכול לשפוט עד כמה כל פעילות סייעה. אני יכול רק המליץ לקרוא יותר. למשל את המאמר הבריחה מאושוויץ: מדוע לא סיפרו לנו על כך בבית הספר מאת רות לין ועל משה קראוס ובכתבה שהתפרסמה על משה קראוס בעיתון גלובס. כמו במרד גטו ורשה, נראה שההיסטוריה הוכתבה על ידי מי שהיה בשלטון באותו זמן והמורכבות הגדולה יותר מתגלה רק לאחרונה.

הספר נכתב במקור בשנת 1964 ויוצא לאור לראשונה בעברית. ספרו של ורבה הופיע בעברית כבר בשנת 1998 תחת השם “ברחתי מאושוויץ”. יהיה מעניין לבצע את ההשוואה בין הספרים אחד הנכתב בגוף ראשון כתיעוד והשני הנכתב כרומן ספרותי אך אותנטי.  לספר נוספה הקדמתו של רוב רוזט על הפעולות שננקטו בעקבות הדו”ח ושסייעו להצלת חלק קטן מיהדות הונגריה ומעט על הסוגיה הקשה מדוע לא הפציצו בעלות הברית את המחנות. הדוח עצמו מתוך ספרו של וורבה, וקט מעדותו של וצלר בפני בית הדין בברטיסלבה משנת 1946.

בריחה מן הגיהנום - כריכת הספר

בריחה מן הגיהנום

בריחה מן הגיהנום
מאושוויץ אל החופש – סיפור של הצלה ושליחות
אלפר וצלק
מסלובקית: דוד רינגוולד
הוצאת יד ושם תשע”ד 2014

 מגב הספר

מבעד לארובה… הדרך היחידה מכאן החוצה היא מבעד לארובה… האם אכן אין דרך אחרת? לא ייתכן! יש ויש והם ילכו בה. היא מובילה דרך ההרים, בחסות הלילה. היא נמשכת שבעה ימים ושבעה לילות, אולי יותר, אבל בסוף הדרך מצפים להם בני אדם בעלי מצפון”.

 ב-7 באפריל 1944 נמלטו אלפרד וצֶלֶר ורודולף ורבּה ממחנה ההשמדה בירקנאו כדי להציל את נפשותיהם ולספר לעולם את האמת על מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו. סיפור בריחתם של וצֶלֶר ושל ורבּה מבירקנאו והדו”ח שחיברו על המחנה שהופץ בעולם, הוא אחד הסיפורים הדרמטיים בתולדות השואה. וצֶלֶר וורבּה היו היהודים הראשונים שהצליחו לברוח מאושוויץ והראשונים שברחו מבירקנאו. בכל תולדותיו של המחנה ניסו להימלט ממנו מתי מעט אסירים, רובם פולנים. חלקם שילמו על כך בחייהם. וצֶלֶר וורבּה הם שניים מתוך פחות מ-12 יהודים שבריחתם מאושוויץ עלתה יפה.

 מטרתם העיקרית של וֶצלֶר ושל וְרְבָּה הייתה להפיץ בעולם את הידיעה על ההשמדה באושוויץ־בירקנאו. הדוח של וֶצלֶר ווְרְבָּה, שנוסף לו אחר כך המידע שמסרו שני בורחים אחרים, צ’סלב מורדוביץ וארנושט רוזין, נודע בשם “הפרוטוקולים של אושוויץ”. וֶצלֶר ווְרְבָּה, כמו גם חברי המחתרת באושוויץ־בירקנאו, קיוו שלאחר שיתפרסם הדו”ח על הרצח ההמוני השיטתי ועל המשטר הלא אנושי במחנה ויקבל פומבי יתערבו בעלות הברית ויחריבו את מכונת המוות. גם אנשים אחרים, כגון הרב מיכאל דב וייסמנדל העשוי ללא חת מ”קבוצת העבודה”, ארגון ההצלה המחתרתי למחצה, שקיבלו את הדוח בסלובקיה ושלחו את המידע שכלל לעולם החופשי, האמינו שהדוח יביא לפעולה מיָדית להחרבת מנגנון הרצח. אבל לא כך היה. זמן רב מאוד נדרש למנהיגים ולאחרים מחוץ לאזורי השליטה הנאצית באירופה עד שבשלה ההבנה שהנאצים עוסקים בהשמדתם השיטתית של היהודים, וגם אז התגבשה ההבנה הזאת רק טיפין־טיפין.כפי שקורא קרול (בן דמותו של וצלר בספר), מנהמת לבו: “איך יכולתי לדעת שהמאמץ לשכנע אנשים להאמין לנו יהיה קשה יותר מן הבריחה מן הגיהינום?”

 הדו”ח שחיבר וצלר וקטע מתוך עדותו בפני בית הדין הלאומי בברטיסלווה (1946) מופיעים כנספח בסופו של הספר. הספר ראה אור לראשונה ב-1964 בסלובקיה, בתקופה שהמחבר היה עדיין מאחורי מסך הברזל.  נראה שוֶוצלֶר עיצב את זיכרונותיו כרומן בין היתר משום שהספר נכתב בצ’כוסלובקיה הקומוניסטית והמחבר העדיף שלא להסתבך עם הצנזורה ועם דרישות התקינות הפוליטית של המשטר.

 הספר בריחה מן הגיהינום מביא בלבוש ספרותי את סיפור כליאתו באושוויץ של אלפרד וצֶלֶר, יליד צ’כוסלובקיה, ואת הסיפור המדהים של בריחתו. וצֶלֶר מקים לתחייה ביד אמן את עולם האימה של מחנה ההשמדה על אסיריו, מפקדיו הנאצים ובעלי התפקידים האחרים בני לאומים שונים ומתאר ברגישות רבה, בהומור ובחמלה את סבלם, הלוך רוחם ותחושותיהם של יושביו — תיאור שמגיע לשיאו הדרמטי עם סיפור הבריחה שהצליחה כנגד כל הסיכויים.

 וֶצלֶר כתב את ספרו ב־1964, אבל עצמתו של התיעוד הספרותי הזה לא נחלשה. אושוויץ, בית החרושת למוות, קם שוב לנגד עינינו במלוא אימתו והפרשייה העומדת במרכזו, הבריחה הנועזת מאין כמוה, עדיין מרתקת ומעוררת השראה.

 

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *