ספרים מומלצים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

גיבור

9 באפריל 2017 גדי איידלהייט

מה הוא רוצה? זה מה ששאלתי את עצמי כמעט אחרי כל פרק בספר גיבור. אמנם,  אם כבר דיסטופיה אז עד הסוף, והספר לדעתי אינו מותחן אלא ספר פנטזיית אימה, gore הוא הביטוי הלועזי, דם ואש ותימרות עשן. תרחיש קיצוני במיוחד.

בעיקרון תוך יומיים מתחסלת לה מדינת ישראל בכאוס טוטאלי. עד כאן דווקא בסדר, למרות חוסר הסבירות הקיצוני, גם להתחסלות מדינה וגם לקצב המהיר, אבל נזרום. ואיך זה קורה? פצצה אחת, הרוגים אזרחיים, פיגוע נגדי בבית ספר, טילים וקסאמים בתל-אביב, מרד של ערביי ישראל, פיצוץ כביש שש, פוגרומים בגולן ובגליל, פאניקה בתל-אביב, כרטיסי טיסה מישראל ב-10,000 דולר ואנשים רוצחים אחד את השני בשביל להפליג על סירה לקפריסין, התפרקות טוטאלית של שלטון החוק, איש הישר בעיניו יעשה וכל דאלים גבר.

נחזור להתחלה. הגיבור הוא נועם גיבור, וכבר בהתחלה הבנו שהוא יהיה הגיבור. גלוי מדי. גיבור, טייס צעיר שרק מתחיל להשתלב בטייסת וכבר המפקד שם עליו עין רעה, מוזנק למשימת שכול צה”ל מתבונן בה. המשימה מצליחה כמשימה, אבל התוצאות לא בדיוק כמצופה ומכאן ההשתלשלות. לנועם היו לבטים, אבל לנעמה, הנווטת היפה ביותר בחיל האוויר אין התלבטויות, היא מייצגת את החייל השש אלי קרב. ודווקא בחורה. נחמד. היפוך תפקידים קלאסי. כמובן בפרק המון ראשי תיבות וקודים, בכל זאת הסופר טייס וחשוב לו שכולם ידעו את זה.

יש גם את עוזרד, הוא מעין רמבו. עוזרד הודח מהצבא על פאשלה מלפני שבע שנים ומאז הוא שבר כלי. מעשן כבד, לא בכושר, כאבי גב. בקושי זז, אבל איך שהוא שומע מלחמה, ישר עולה ללבנון לנסות לסגור עניינים פרטיים. מה יקרה לכל היתר, חיילי צה”ל או חיילי חיזבאללה, מה זה משנה. יש לו החשבון שלו לסגור וכל השאר, כלים במשחק. אשתו והילדים? לא מעניינים אותו בכלל. בסופו של דבר גם הוא בסך הכל כלי במשחק.  יש גם את אמא של נועם ואת סבא שלו, ניצול שואה שראה כבר הכול ויודע שהסוף קרוב.

ומה הסופר רוצה? להשאיר דם בכל פרק (והרבה)? הדמויות משתנות? קורה להן משהו? לא יותר מדי. אין טיפול, אין התקדמות, אין איזה ביטוי ספרותי, אבל תמיד ובכל פרק היה עוד דם. הרגשתי כמו בעונה של 24. אני רוצה לדעת איך זה ייגמר, ואני יודע שיהיה איזה סוף כלשהו, אבל מאחוריו יהיו כמויות אדירות של דם, הרס וחורבן. המשוגעים האלו יהרגו את כולנו? יכול להיות, אבל אלו יהיו המשוגעים בסוריה ובעיראק, ואנחנו רואים מה הם עושים שם. הערת אגב: הם כלל לא משוגעים, הם אנשים רציונליים לחלוטין. אם מישהו משוגע, זה מי שלא מבין את הרציונל שלהם ומתעקש לראות בהם משוגעים.

ונעבור לעניין אחר. שימוש בדמויות אמיתיות. כל דמויות התקשורת: רזי, יונית, דני מופיעות בשמותיהם. שרי הממשלה רק בתיאור. שר חינוך קרח וצורח עם כיפה קטנה, ראש ממשלה נהנתן, ושר ביטחון לשעבר שמעניין אותו בעיקר כסף, ומתי יקראו לו להציל את המדינה כי הוא יודע הכל יותר טוב מכולם. מניח שלא תתקשו לנחש במי מדובר. היה אפשר להשתדל קצת יותר. לגוון. אולי דווקא שבנט יהיה ראש הממשלה? ככה במקום לצרוח הוא היה צריך להחליט מה לעשות.

הדמות המעניינת ביותר היא יואל, הסבא ששרד את השואה, היה ילד באושוויץ ומה שהוא ראה ועשה, שבעים שנה הוא שותק עד שהוא מספר. אז אולי כל הספר הוא בעצם שיחזור על מה שהיה בשואה? על הקריסה המהירה? על היהודים שלא ברחו? במידה מסוימת כן, אבל זה שקוף מדי ולא זוכה להעמקה הרצויה והנדרשת, וכך מתפספסת האפשרות הכמעט יחידה להכניס עמוק ספרותי לספר. גם הכללתן של כמה אמרות פאתוס מאת בן גוריון בדו-שיח מתוח בין ראש הממשלה לשגריר ארה”ב בישראל, יהודי כמובן, אינה מצליחה ליצור עומק, אלא בעיקר הרגשה של אינדוקטרינציה. בחרת בספר מתח מהיר? תשאיר את כל ההערות האלו מחוץ לספר ותן לקורא להגיע למסקנות שלו גם אם היא תהיה שונה ואולי אף הפוכה ממה שהסופר התכוון.

הגלישה לפוליטיקה והניסיון לחבר פנטזיה וראליה ביחד אינן צולחות ואינן תורמות לספר. מי האשם במצב המתואר בספר? כמובן, הקיצוניים הימנים המשיחיים. אבל למעשה, גם בנקודת פתיחה שונה של הספר אחרי שתי מדינות לשני עמים, פינוי מוחלט של יהודה ושומרון וכו’, התוצאה הייתה זהה מבחינת ההתקפה על מדינת ישראל. כאשר מבוצע לינץ באנשים ברחובות ועל גופתם נתלה השלט שתולים, ברור לאן הביקורת מכוונת, אבל מה לגבי כמות הפעמים בהם המתנחלים מכונים סרטן ושלל ברכות אחרות?

והאם רק בגלל הקיצוניים הערבים יעלו עלינו? פוגרומים ביהודים היו גם הרבה לפני הקיצוניים. ב-1920 או ב-1929 למשל. מספיק שהמטיף במסגד אמר משהו. והאם יעזור שמדינת ישראל הרשמית נוקטת יד קשה נגד הימין הקיצוני (זוכרים את שורת המעצרים המינהליים למשך חודשים ארוכים)? התשובה ידועה, לא יעזור. כולנו קיצוניים בעצם העבודה שאנו מתעקשים לחיות פה. בנקודת מוצא זו ממילא אין מה לעשות. כן שטחים לא שטחים, האופציה השפויה היחידה, היא לקחת מזוודות ולסוע לאוסטרליה כפי שעושה דמות שולית בספר, מג”ד שבמקום לעלות למילואים, עולה על מטוס.

תרחיש קיצוני, מדינת ישראל חלשלושה ומתמוטטת, ובכל אשם הימין. עד כאן העצבים. עכשיו נרגיע ונמתן מעט. קשה לקרוא ספרי פנטזיית בעולם הריאלי. הרבה יותר טוב כאשר האורקים נלחמים באלפים למרות שגם שם כמויות הדם אינסופיות, או כאשר מדובר על העתיד אחרי איזו שואה גרעינית, או בהארי פוטר. הריחוק מכהה את ריח הדם והופך את הספר לחוויה משפחתית.

ואילו כשהספר עוסק בכאן ובעכשיו ובישראל ובצורה ישירה ולמרבה הצער חסרת תחכום ספרותי, קל להתעצבן ולשכוח שלסופר איכפת מהמדינה והיא חשובה לו. אפשר לכתוב ספר שעיקרו החשש מחולשות של החברה הישראלית, אולם יש גם להציג צדדים חזקים שלה, להתרחק מסטריאוטיפים המהווים את הנחת המבוקש, ולנסות ליצור דמויות מורכבות יותר.

ולקראת הסוף הבנתי מה הסופר רוצה. זוכרים את אותן הפגנות נגד טייסי חיל האוויר? הספר כולו הוא כתב הגנה לחיל האוויר. כמובן שהטייס יהיה הגיבור, הטייס יציל את המדינה, הטייס הוא הדמות המוסרית ביותר. כל סוף הספר מביא מניפסט ארוך בנושא, במקום לסיים את הספר בצורה שעוד איכשהו הייתה מתקבלת בהיגיון. אפשר לטעון שהפורמט של הספר אינו מאפשר עיסוק רציני ועמוק במסרים כלשהם, אולם אם זה הפורמט הנבחר, יש לדבוק בכלליו.

היה אפשר ליצור מגרעיון העלילה מותחן פנטזיה מרוחק מפוליטיקה (הנה דוגמה אפשרית: כפירה) או לחילופין  פרוזה רצינית יותר (דוגמה: טיט). הניסיון לעשות סינתזה בין השניים לא הצליח, ויצר תוצאה שהיא לא פה ולא שם. בתחילת הספר עוד התעצבנתי, ובכך לפחות התקיימה הבטחת “עוכר השלווה” מהכריכה, אולם בהמשכו עקב מופרכות העלילה והשתלת המסרים הגלויה כל כך, כבר לא לקחתי אותו ברצינות רבה במיוחד.

אז מה ההמלצה הסופית? אם אתם חובבי פנטזיה אלימה, הוא ממש בשבילכם. אם אתם נורא נהנים לקרוא על דיסטופיות בהם המתנחלים המשוגעים האלו וכו’, הוא גם בשבילכם. אם אתם נהנים להתעצבן, כנראה הוא גם בשבילכם. לי אישית מעט נמאס מדיסטופיות בהן הימין הקיצוני אשם בכול ואילו מי שנחשד במעט שמאליות צריך להתחבא במקלט, הייתי רוצה פעם דיסטופיה על מה קורה לאחר פתרון המופלא המכונה “שתי מדינות”, והייתי עוד יותר רוצה שדווקא מישהו שחשוב שזה הפתרון, יכתוב אותה.

כריכת הספר גיבור

גיבורגיבור
אריק צ’רניאק
ידיעות ספרים ולוקוס 2017

נועם גיבור, טייס קרב צעיר, יוצא אל גיחת המבצעים הראשונה שלו ברגשות מעורבים. המשימה מבוצעת אמנם בהצלחה, אולם בהיפוך אכזר של הגורל היא גוררת את ישראל להסלמה ביטחונית מעוררת דאגה. זאת בדיוק ההזדמנות לה חיכה רס”ן (מיל’) אלי עוזרד. גיוס המילואים וההתחממות בגזרת הצפון הן הסיכוי שלו לסגור את העניינים הפתוחים שהשאיר אחריו בלבנון שבע שנים קודם לכן, כאשר נשלח בראש כוח משימה מיוחד לחיסול בכיר בחיזבאללה.

בשעה שסופת חול חריגה מכסה את שמי הארץ עושים שני הלוחמים את דרכם להתמודדיות שימתחו את גבורתם האישית עד לקצה. גיבור חוצה את הגבול הסורי בדרכו להפציץ מטרות בדמשק; עוזרד מאלתר כוח שיעזור לו אולי להחזיר את הגלגל אחורנית. אלא שמה שנראה בתחילה כמו סיבוב נוסף בריטואל ההתשה הקבוע של המזרח התיכון מקבל תפנית ברוטאלית, שמשנה באחת את הססטוס קוו הנפיץ ומאיימת להכריע את המהלך ההיסטורי של מדינת ישראל.

מתוככי חדר התדריכים בטייסת דרך רחובות תל אביב המופגזים; בין לשכת שר הביטחון בקריה לשיירות הטנקים בצומת גולני; מרציף המרינה שאזרחים צובאים עליו בניסיון להימלט מהארץ עד לבתי המסתור של דעא”ש בבקעת הלבנון, גיבור מגולל עלילה מהודקת וקצבית הנעה משיא לשיא ומותירה את הקורא ללא אוויר. צ’רניאק משרטט דמויות בלתי-נשכחות המתמודדות עם “אירוע קצה”, ומגלות שלפעמים דווקא להחלטות של גיבורים באל-כורחם ישנן השלכות היסטוריות מרחיקות לכת. גיבור הוא רומן ביכורים מסעיר, ממכר ועוכר שלווה המגדיר מחדש את ז’אנר המתח הישראלי.

One Comment

  • Arik 20 באפריל 2017 at 22:08

    נהניתי לקרוא את הביקורת שלך 😉
    אריק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *