ספרים מומלצים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

דוד וגוליית

8 במאי 2014 גדי איידלהייט

בדרך כלל אני כותב קצת על הספר, הפעם נביא חלק מהמבוא שכבר יעשה לכם חשק לקרוא את ההמשך ואחר כך נגלוש קצת להגיגים פוליטיים. ההדגשות שלי.

מבוא מתוך דוד וגוליית מאת מלקולם גלדוול

גוליית
“הכלב אנוכי כי אתה
בא אלי במקלות?”
1.
סיפור הקרב שיתואר כאן מתרחש בעמק האלה, המחבר בין הרי יהודה ושפלת החוף, עמק יפהפה עם שדות תבואה וכרמי יין, ועם חשיבות אסטרטגית לא קטנה. הייתה זו המלחמה בין ממלכת ישראל שזה עתה קמה וצבאות הפלישתים.
הפלישתים באו מכרתים. הם היו יורדי־ים שנדדו לארץ ישראל והתיישבו לאורך החוף. בני ישראל ישבו בהרים. במחצית השנייה של המאה האחת־עשרה לפני הספירה, בתקופת מלכותו של שאול, התחילו הפלישתים לנוע מזרחה והגיעו לעמק האלה. מטרתם הייתה לכבוש את הרי יהודה ולקרוע את ממלכת שאול לשניים. הפלישתים היו מלומדי־מלחמה ומסוכנים, ואויבים מושבעים של בני ישראל. שאול אסף את צבאו וירד מההרים להתייצב מולם.
הפלישתים חנו על ההר בצדו הדרומי של עמק האלה וצבא שאול נטה את אוהליו על ההר ממול, בצד הצפוני, כך ששני הצבאות ניצבו זה מול זה. אף אחד לא העז לזוז. תקיפה פירושה היה לרדת מן ההר אל העמק ואחר כך להעפיל אל רכס האויב בעבר השני, טיפוס שכמוהו כהתאבדות. לבסוף פקעה סבלנותם של הפלישתים. הם שלחו את בכיר הלוחמים שלהם אל העמק לשבור את הקיפאון באמצעות דו־קרב.
הוא היה ענק, גובהו קרוב לשני מטרים, לראשו קסדת נחושת וגופו מכוסה בשריון קשקשים. הוא נשא כידון, חנית וחרב. לפניו הלך נושא צינה (מגן גדול). הענק התייצב לפני בני ישראל וקרא: “ברו (בחרו) לכם איש וירד אלי! אם יוכל להילחם איתי והכני, והיינו לכם לעבדים. ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו.”
במחנה ישראל לא מש איש ממקומו. מי יוכל לנצח יריב מפחיד כזה? ואז צעד קדימה נער רועה צאן שירד מבית לחם להביא אוכל לאֶחיו, והתנדב להילחם בגוליית. שאול התנגד: “לא תוכל ללכת אל הפלישתי הזה להילחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו.” אבל רועה הצאן התעקש וטען כי יצא כבר מול יריבים אכזריים מהאיש הזה. כאשר רעה את צאן אביו, “ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר,” אמר לשאול, “ויצאתי אחריו והכיתיו והצלתי מפיו.” לשאול לא היו אופציות אחרות. הוא הסכים, ונער הרועים רץ במורד ההר לקראת הענק העומד בעמק. “לכה אלי ואתנה את בשרך לעוף השמים ולבהמת השדה,” קרא הענק בראותו את יריבו מתקרב אליו. כך נפתח אחד הקרבות הנודעים ביותר בהיסטוריה. הקרב בין דוד וגוליית.

זה הדבר שגוליית ציפה לו — לוחם כמוהו שיבוא לקראתו לקרב פנים־אל־פנים. לא עלה על דעתו שהקרב יכול להיערך אלא בתנאים כאלה, והוא התכונן בהתאם. כדי להגן על גופו מפני מהלומות הוא לבש שריון משוכלל עשוי ממאות קשקשי ברונזה חופפים דמויי־דג. השריון כיסה את זרועותיו והגיע עד לברכיו ושקל כנראה יותר מחמישים קילו (“חמשת אלפים שקלים נחושת”). רגליו היו מוגנות במגני ברונזה, שאליהם חוברו לוחות ברונזה שכיסו את כפות הרגליים. הוא חבש קסדת מתכת כבדה. היו לו שלושה כלי נשק נפרדים, כולם מיועדים לקרב בטווח קצר. הוא החזיק כידון עשוי כולו מברונזה, שהיה מסוגל לחדור מגן או אפילו שריון. על ירכו חגר חרב. וכנשק האופטימלי שלו, הוא נשא חנית מיוחדת לטווח קצר עם ידית עבה “כמנור אורגים”. הידית הייתה מחוברת בחבל ללהב שמשקלו “שש מאות שקלים ברזל” שהיה אפשר להטילו בכוח ובדיוק עצומים. ההיסטוריון משה גרסיאל כותב כי בני ישראל חשבו שהחנית הכבדה הזאת עם הידית העבה והלהב המאסיבי העשוי ברזל, והכידון החד, המשמש לנעיצה, בידי ענק בעל כוח פיזי כזה, עלולים לחדור בבת אחת כל מגן ושריון עשויים ברונזה. מה הפלא שלא נמצא במחנה שאול אף לא איש אחד שהיה מוכן לצאת מול גוליית?
ואז מופיע דוד. שאול מנסה לתת לו את חרבו ואת שריונו כך שיהיה לו לפחות איזה סיכוי בקרב. דוד מסרב. “לא אוכל ללכת באלה,” הוא אומר, “כי לא ניסיתי.” תחת זאת הוא בוחר לו “חמישה חלוקי אבנים מן הנחל”, ושם אותם בילקוט הרועים שלו. אחר כך הוא יורד אל העמק, נושא עמו את “כלי הרועים אשר לו”. גוליית מביט בנער שבא מולו ונעלב. הוא ציפה להילחם עם לוחם עתיר־קרבות. במקומו הוא רואה רועה צאן — נער ממשלח יד נחות — שרוצה כמדומה להשתמש בילקוט הרועים שלו כאלה מול החרב של גוליית. “הכלב אנוכי,” אומר גוליית, ומצביע על הילקוט, “כי אתה בא אלי במקלות?”
ההמשך הוא אגדה. דוד שם אחת האבנים שלו בתוך הקלע ויורה במצחו החשוף של גוליית. גוליית נופל, המום. דוד רץ אליו, לוקח את חרבו של הענק, וכורת את ראשו. “ויראו הפלישתים כי מת גיבורם,” מספר הכתוב בשמואל א’ “וינוסו.”
בקרב מנצח באורח פלא החלש, שלפי כל הציפיות, לא היה אמור לנצח בכלל. כך אנחנו מספרים את הסיפור זה לזה שלושת אלפים שנה מאז ועד היום. כך שובץ הביטוי “דוד וגוליית” בלשוננו — כמטפורה לניצחון לא־סביר. בגרסה זו של האירועים יש רק בעיה אחת: כמעט כל מה שיש בה הוא מוטעה.

3.
בצבאות העתיקים היו שלושה סוגי לוחמים. ראשונים היו הפרשים — גברים חמושים על סוסים או במרכבות. אחר כך באו החיילים הרגליים לבושים בשריון ונושאים חרבות ומגינים. אחרונים היו לוחמים נושאי טילים שהיום היינו קוראים להם ארטילריה: קשתים, וחשובים מכולם, הקלעים. לקלעים היה תיק עור מחובר משני הצדדים לחבל ארוך. הם היו מכניסים אבן או כדור עופרת לתוך התיק, מניפים ומסובבים אותו מעל לראש במעגלים יותר ויותר רחבים ומהירים, ואז משחררים קצה אחד של החבל, ומטילים את האבן קדימה.
השימוש בקלע ובקליעי אבן הצריך זריזות, כישרון וניסיון רבים. אבל בידיים מנוסות, הקלע היה נשק אימתני. ציורים מימי הביניים מראים קלעים פוגעים בציפורים באמצע מעופן. על קלעים אירים סיפרו שהם יכלו לפגוע במטבע רחוקה ככל שיכלו לראותה, ובספר שופטים (כ טז) כתוב על בני בנימין שכל אחד מהם “קולע באבן אל השערה ולא יחטיא.” קלע מנוסה היה יכול להרוג או לפצוע קשה מטרה במרחק עד מאתיים מטר. לרומאים היו אפילו מלקחיים שהותקנו במיוחד לשליפת אבנים שנתקעו בגופו של חייל מסכן שנורה בקלע. תארו לעצמכם שאתם עומדים לפני מגיש בייסבול בליגה הלאומית ברגע שהוא מכוון כדור לראשכם. כך הרגיש מי שניצב מול קָלע — אלא שמה שנזרק לא היה כדור של שעם ועור אלא אבן מוצקה.
ההיסטוריון ברוך הלפרן טוען שהקלע היה חשוב בלוחמה העתיקה עד כדי כך ששלושת סוגי הלוחמים איזנו זה את זה, כמו במשחק אבן, נייר, ומספריים. החיילים הרגליים עם השריון ועם החניתות הארוכות שלהם יכלו לעמוד מול הפרשים. הפרשים, מצדם, יכלו לנצח לוחמים חמושים באבני קלע, משום שהסוסים נעו מהר לפני שהקלעים הספיקו לכוון כראוי. והלוחמים החמושים בקלעים יכלו לחסל את החיילים הרגליים, כי חייל כבד ומסורבל היה מטרה נייחת לקלע שירה טילים ממרחק מאה מטרים. “זו הסיבה שהכוח האתונאי שנשלח לסיציליה נכשל במלחמה הפלופונסית,” כותב הלפרן. “תוקידידס מתאר באריכות איך חיל רגלים קל מקומי, חמוש בעיקר באבני קלע, השמיד את חיל הרגלים האתונאי הכבד בתוך ההרים.”
גוליית הוא חיל רגלים כבד. הוא חושב שהוא יוצא לדו־קרב עם איש חיל רגלים כבד נוסף, באותו אופן שטיטוס מאנליוס נלחם עם הגאלי. כשהוא אומר, “לכה אלי ואתנה את בשרך לעוף השמים ולבהמת השדה,” מילות המפתח הן “לכה אלי.” הוא מתכוון, התקרב אלי שנוכל להילחם פנים אל פנים. כששאול מנסה לעטות על דוד שריון ולצייד אותו בחרב, הוא פועל על פי אותה הנחה. הוא מניח שדוד הולך להילחם עם גוליית בקרב מגע.
אבל לדוד אין שום כוונה לכבד את הריטואל של מלחמת־שניים. כשהוא אומר לשאול שהוא הרג דובים ואריות שהתנכלו לצאנו, הוא מעיד לא רק על אומץ לבו אלא מטעים עניין נוסף: שהוא מתכוון להילחם בגוליית באותה דרך שלמד להילחם בחיות פרא — כקלע.
הוא רץ לקראת גוליית, כי בלי שריון יש לו מהירות ויכולת תמרון. הוא שם אבן בקלע שלו, ומסובב אותה שוב ושוב, יותר ויותר מהר בשישה עד שבעה סיבובים לשנייה, ומכוון את הטיל שלו למצחו של גוליית — הנקודה הפגיעה היחידה של הענק. איתן הירש, מומחה לבליסטיקה בצה”ל, ערך לאחרונה סדרת חישובים שמראים כי אבן בגודל־טיפוסי שנורית על ידי קלע מיומן ממרחק שלושים וחמישה מטרים הייתה פוגעת בראשו של גוליית בתאוצה של שלושים וארבעה מטרים לשנייה — די והותר בשביל לחדור לתוך גולגולתו ולגרום לו לאבד את ההכרה או למות. אם מודדים את כוח העצירה זה שווה־ערך לאקדח מודרני די גדול. “אנחנו רואים,” כותב הירש, “שדוד היה יכול לקלוע ולפגוע בגוליית בתוך מעט יותר משנייה אחת — זמן כה קצר שלא היה מאפשר לגוליית להתגונן ושבמהלכו הוא היה לצורך העניין נייח.”
מה היה גוליית יכול לעשות? הוא סחב על עצמו שריון במשקל של חמישים קילו. הוא התכונן לקרב של טווח קצר, כשהוא עומד על מקומו, הודף את המהלומות בשריונו ומהנחית מהלומת חנית אדירה. תחת זאת הוא צפה בדוד מתקרב, תחילה בבוז, אחר כך בהפתעה, ולבסוף במה שאפשר לתאר רק כאימה — ברגע שהבין כי הקרב שציפה לו שינה פתאום צורה.
“אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון,” אמר דוד לגוליית, “ואנוכי בא אליך בשם ה’ צבאות, אלוהי מערכות ישראל אשר חירפת. היום הזה יסגרך ה’ בידי והכתיך והסירותי את ראשך מעליך… וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יושיע ה’; כי לה’ המלחמה ונתן אתכם בידינו.”
פעמיים מזכיר דוד את חרבו וחניתו של גוליית, כמו כדי להדגיש את עומק ההבדל בכוונותיהם של השניים. ואז הוא שולח את ידו אל ילקוט הרועים ומוציא אבן, וברגע זה איש מן הצופים על הרכסים משני צדי העמק אינו מעריך שלדוד אין סיכוי לנצח. דוד היה קלע, וקלעים מנצחים חיילים רגליים, בקלות.
לגוליית היה סיכוי מול דוד,” כותב ההיסטוריון רוברט דורנוונד, “כמו לכל לוחם מתקופת הברונזה מול יריב חמוש באקדח אוטומטי 45 מילימטר.”

הספר דוד וגוליית עוסק בנושא לא חדש, איך להפוך חולשה לכח. הרבה מדברים על זה אבל הדוגמאות שמלקולם מביא מצוינות. דוד מסתבר כלל לא חלש, הוא חזק הרבה יותר, בוודאי בממד הרוחני בהיותו נלחם בשביל מטרה וביכולת המנהיגות שלו האומרת גם שהוא מוכן לקבל אחריות במקרה של כישלון, אך גם בממד הפיזי. שאול המלך משבט בנימין מכיר ביכולת הקליעה ולכן מסכים לשלוח את דוד למערכה, לא כנגד כל הסיכויים אלא כתכסיס טקטי מבריק.. פרקים אחרים בספר שוברים מיתוסים נפוצים נוספים: כיתות לימוד קטנות לא תמיד מועילות ולפעמים עדיף להיות דווקא ראש לשועלים, אולם אני מעוניין לדון בתובנות שעלו מפרקים שיכולים לשפוך אור על בעיותיה של מדינת ישראל כיום.

ראו את התמונה הבאה כפי שצולמה לאחר הפגנת מחאה של מרתין לותר קינג בעיר ברמינגהם שבמדינת אלאבאמה. התמונה זוועתית. שוטר משסה כלב רועה גרמני שנראה עומד לטרוף נער מסכן. התמונה צולמה על ידי ביל האדסון ב-1963 והתפרסמה למחרת בכל העיתונים.

הפגנת בירמינגהם

אבל האמת, שונה מאד. הקהל מסביב לא נראה מוטרד, רובו אפילו לא מפגין אלא בא לצפות בהפגנה (שהיו בה מעט מאד אנשים והמון צופים). השוטר בכלל מנסה לרסן את הכלב (הרצועה מתוחה מאד), והנער? הוא נאחז בשוטר על מנת לייצב את עצמו, מושיט ברך קדימה, מגן על עצמו ואינו נמצא בסכנה. למעשה הנפגע היחידי היה הכלב שסיים את האירוע עם לסת שבורה לחלוטין (והנה קיבלתם טיפ להתגוננות מכלבים). עוד על ההפגנה בברמינגהם אפשר לקרוא בויקיפדיה. על חשיבות השימוש בתקשורת אין מה להרחיב ובנקודה זו מדינת ישראל נמצאת בבעיה.

נקודה אחרת בה מדינת ישראל או ממשלת ישראל בבעיה היא איבוד הלגיטימציה. השמאל הישראלי מטיף כבר עשרות שנים ובפרט לאחר מלחמת יום הכיפורים על כך שלישראל אין לגיטימציה לשלוט ביהודה ושומרון. אותו שמאל נהיה בינתיים מרכז, והשמאל החדש מרחיב את הטפותיו ומעלה סימני שאלה על הזכות למשול ועל הזכות למדינה יהודית גם בשאר שטחי מדינת ישראל. אין ספק שקולות אלו מאד משכנעים בעולם וגורמים למדינה צרות צרורות.

מצד שני יש פעולות המכונות “תג מחיר”. ההתייחסות לנושא חמורה ופוליטיקאים מדברים הרבה אולם הדברים לא צומחים בוואקום אלא בקרב ציבור שחלקו מיואש לאחר עשור או שניים של רדיפות וכאשר הוא רואה איך כל התקשורות, הצבא, המשטרה ובית המשפט מתגייסים נגדו – התקשרות מאתרגת ראשי ממשלה מושחתים (שאחד מהם – שהורשע רק לאחרונה – עדיין מוגן על ידי עיתון גדול במדינה מתוך תקווה שישוב להיות ראש ממשלה בעתיד) והאקטיביזם השיפוטי נעצר בזכויות המתנחלים – אותו ציבור מפסיק לקבל את הממשלה כלגיטימית. מי שאיבד לגיטימציה לא יכול למשול וכך מתנהלת המדינה, כאשר האחריות היא על העומד בראשה לפעול להחזרת הלגיטימציה משני הצדדים ובעולם, פעולות שהוא לא מצליח לעשות, בעיקר משום שהוא שולח את שריו למשימות קש, ואינו פועל מספיק בעצמו, אולי מתוך החשש שהכישלון (כישלון בשיחות, כישלון בהורדת מחירי הדיור) ידבוק בו. איבוד הלגיטימציה בקרב חלק אחר של האוכלוסייה וחלקים נוספים (חרדים, בדואים, ערביי ישראל, רוסים, עדות מזרח רק תבחרו) – מהווה צרה צרורה. לא כל כך משנה מי אשם מי צודק ומה הסיבות (כלומר כן משנה, אבל זה לא הנושא בסקירה זו), אלא איך צריך לצאת מהמצב הזה. בספר הדיון בנושאים אלו מתנהל על רקע שלושים שנות הסכסוך העקוב מדם בצפון אירלנד. המקרה שם שונה מאד מישראל, וגם מאבק הציבור האפרו-אמריקאי אינו דומה, אולם עדיין יש הרבה מה ללמוד מהספר.

לצערי, בספר מספר לא מועט של טעויות. בפרק השני הוחלפו כיווני תרשימים אבל ההתיחסות בטקסט היא עדיין לצד שמאל ולצד ימין המקוריים (הצדדים הפוכים). במקום אחר מביא הספר שאלות במבחן אינטיליגנציה שגרמו לי לחשוש מעט עד שהבנתי שיש שם טעות הגהה, ועוד כמה טעויות. נקווה שיתוקנו במהדורות הבאות. בסוף הספר רשימת מקורות ומאמרים להרחבה נוספת ומומלץ לעיין גם בהם.

דוד וגולית

דוד וגולית

דוד וגוליית
איך להפוך חולשה לכח
מלקולם גלדוול
מאנגלית נעמי כרמל
הוצאת זמורה ביתן

 

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *