המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

הבית אשר נחרב

28 בנובמבר 2013 גדי איידלהייט

חידה. הבית אשר נחרב מאת רובי נמדר היה חידה עבורי . כתב החידה הראשוני היה סקירתו המופלאה של שמוליק פאוסט במקור ראשון שנפתחה כך: “הבית אשר נחרב הוא יצירת מופת. הישג כתיבה נדיר ובשורה ספרותית של ממש.” כדאי לקרוא את הסקירה המלאה של פאוסט.  היא אחת מהמשובחות שקראתי ואודה שהיא טובה משלי. למעשה אני מנסה להתכתב איתה בסקירה זו. גם צור ארליך הוסיף ראיון עם הסופר באותו עיתון באותו יום והסקרנות הלכה וגברה. הבנתי שיש כאן חידה, סוג של אתגר, כפפה שנזרקה, ערמונים שהוצאו מהאש ויש להרימם.

עם התחלת הקריאה בספר, היה ניתן להתרשם מיתר מרכיבי החידה והרמזים. החידה היא הטקסט עצמו, המחולק לפי ימים ובתארוך כפול, עברי ולועזי. הרמזים הם הדפים המלווים את סופו של כל חלק והמהווים את עלילת המשנה. דפים אלו כוללים את הטקסט של סדר העבודה בנוסחו האשכנזי – “אמיץ כח…”  אך לפעמים נכנס פנימה גם משהו מהנוסח הספרדי של “אתה כוננת”. בדפים אלו מופיע עוד סיפור בעברית תלמודית , חלק מפרקי המשנה והגמרא וגם ספר הגלגולים, יצירה מתורת הסוד.

מרכיבי החידה מתבהרים, אנדרו כהן הוא גלגול נשמות של דמות קדומה מירושלים של סוף בית שני.  אבל של מי? עלילת המשנה מספרת על שכניה כהן הדיוט ואנו מתפתים להאמין שאנדרו הוא גלגולו. אולם ישנן אלגוריות רבות בטקסט. מילים שונות המספקות רמזים נוספים. צורת הבישול של אנדרו, למשל,  מזכירה לנו את הקרבת הקורבנות. הבקיאים במקורות יגלו מהר מאד שאנדרו הוא גלגולו של הכהן הגדול דווקא ולא של שכניה. הכל מצביע על כך והטקסט המתאר את אנדרו הוא בבואה של פרשת צו בספר ויקרא העוסקת באופן המשיחה של כהן גדול חדש. מאות עמודים לאחר מכן הדבר מוזכר במפורש, עם סיומה של עלילת המשנה.

יפה כתב פאוסט שנקודת המתח הראשונה היא ביום הכיפורים בבית הכנסת רפורמי בו מדברת מנהיגת הקהילה על הגילוי מחדש של סדר העבודה. איני יודע אם אכן תפילה זו הושמטה מהסידור הרפורמי, או שהטענה נבעה מצורך ספרותי. ברור שיש כאן התרחקות וניכור מהמסורת הישנה, והמצאת מסורת חדשה, שכן סדר העבודה הוא החלק המשמעותי ביותר של יום הכיפורים.

אנו ממשיכים בספר. ירושלים של מעלה מתמזגת בניו יורק של מטה. ירושלים לפני החורבן של שנת שבעים לספירה וניו יורק לפני החורבן של 9/11 כל כך שונות אולם עדיין דומות וקווי מיתאר זהים עוברים בין שניהם והכל דרך אנדרו, הדמות המקשרת, שחייו השקטים כפרופסור מצליח נכנסים למערבולת ומפולת של חורבן פנימי שהולך ומתעצם כקרשנדו לעבר תשעה באב.

הישג כתיבה נדיר כתב פאוסט. אכן הכתיבה איכותית. אולי איכותית מדי. אין כמעט עלילה. יש זרם תודעה ארוך ובלתי פוסק של מאות עמודי תיאורים. פעם כתבו כך רומנים ארוכים, הר הקסמים הוא בוודאי דוגמה. בספרנו, אולי עשרים אחוזים מהעמודים הם חלק מהעלילה והשאר תיאורים. לעיתים נראית היצירה כאוסף של מאות חיבורים קצרים ממשפט ועד עמוד. תיאורים אלו הם פיסות מחייו ומעלומו של אנדרו והן אכן מתוארת ביד אומן. מפיסות מידע אלו אמור הקורא המיומן לברוא מחדש וליצור לעצמו תמונה מדויקת של אנדרו על אישיותה המורכבת. נראה שנמדר יכול לכתוב על כל נושא – ריקודי גברים בבר מצווה יהודית, בעיות בהטלת שתן או מגבות בחדר כושר – והיה זוכה ודאי בתחרות חיבורים קצרים.  בתור דוגמא נביא את המשפט הבא שאכן מתאר נפלא מגבות בחדר כושר, אולם אינו תורם כמעט לספר:

“ערמה חדשה של מגבות לבנות, שמשהו מחמימותו של מייבש הכביסה עוד נותר בהן, חיכתה לאנדרו בפתח המלתחה – מפייסת בניקיונה הכמעט מוגזם את התערובת החמצמצה של תחושת אשם והחמצה שעדיין תססה בו כשירד, מגבת לחה מזיעה תלויה על צווארו, במחווה אתלטית שלא הורווחה ביושר, במורד מדרגות המתכת המוליכות את המלתחות” (עמ’ 248 כמניין רמ”ח איברי האדם)

וכך התיאורים המרובים, הנעימים כל אחד בפני עצמו מצטרפים ביחד לאבן ריחים המכבידה והמעיקה על הקורא. “בשורה ספרותית של ממש” – ייתכן. התרגלנו יותר מדי לקריאה של רומנים לא מורכבים, חלקים ונעימים, שנכתבו מראש, ומצליחים, להיות רבי מכר. הספר הזה בודאי אינו כזה. נמדר תובע מהקורא שלו מאמץ אדיר – קריאה מדויקת של הטקסט, חיבור כל פיסות המידע השונות, הכרה של הטקסטים המקראים והתלמודיים, זיהוי כל סצינה בספר עם פעולה מסוימת של הכהן הגדול. זוהי אכן בשורה, צורת כתיבה המכריחה את הקורא למאמץ ומרחיקה אותו מן הבנאלי, אולם לא כל הקוראים – וכנראה גם אני – ניחנים בכלים המאפשרים להם קריאה כזו.

את קטעי הביניים של עלילת המשנה נהנתי לקרוא. זו פעם ראשונה בה אני קורא את סדר העבודה שלא כחלק מיום הכיפורים או ההכנות אליו. אבל עלילת המשנה היא כמעט כולה העתקה של המשנה עם מילים בודדות שהסופר הוסיף ואיני רואה בה גילוי כלשהו של יכולת כתיבה מיוחדת כפי שפאוסט טען. למרבה הצער עמודים אלו מודפסים בגופן קטן כל כך שרוב הקוראים פשוט ידלגו עליהם. אפשר להסתדר גם בלעדיהם. אפשר אפילו היה להוציא אותם כסיפור קצר נפרד לחלוטין העודמ בזכות עצמו.

“כפי שאפשר היה כבר להבין, הספר לא בהכרח קל לעיכול, ביותר ממשמע אחד”, ממשיך פאוסט ואכן אני התייאשתי מקריאתו. פעמיים. ופעמיים המשכתי לקרוא. בפעם הראשונה המשכתי והיה נדמה שהסיפור מתפתח והעלילה זורמת, וזכיתי להנות מאותם חלקים. אולם העלילה נעצרה שוב ואני עברתי לקרוא בו ברפרוף כלשהו, מנסה לצוד את החלקים הנראים לי חשובים לפי מילות מפתח. בודאי פספסתי משהו. אבל לרוב החלקים החשובים הגעתי. למשל לתיאור וירוס הקיבה החריף שמנע מאנדרו לאכול במהלך י”ז בתמוז וכך הוא קיים את מנהג הצום. באופן בולט, יום אחד בשנה המתוארת בספר, תופס מקום נרחב ביותר. זהו ראש חודש אב שתיאורו משתרע על פני שבעים עמודים, בניגוד חריף לימים אחרים התופסים עמודים בודדים.

פאוסט טוען שהספר זוקק יותר מקריאה אחת ואף מודה שהוא גדוש מאד. אבל למי יש זמן לקריאה שניה. ליבו של פאוסט יוצא לערוך הספר שלא היה יכול לעמוד בפני הסופר. לדעתי הספר זוקק לעורך  עם מספרים חדים שיעשה בו סדר, יוציא את הטפל וישאיר רק את העיקר. עורך שיקל מעט על הקורא המצוי ויאפשר לו לצלוח את הספר. המונח המקובל בימינו הוא הנגשה. אנחנו קוראים בעלי מוגבלויות והתרגלנו יותר מדי לספרים פשוטים. צריך להנגיש לנו את הספר הזה. האלגוריות תשמורנה על חוזקן גם אם יסירו מהספר כמה רבדים, שכן רבים מהם אינם מתפתחים כלל ואזכורם לא מעלה ולא מוריד כלל (פגישות עם קרובי משפחה, אירועים שונים במחלקה, יותר מדי הזיות שחוזרות על עצמן, קהילת התפילה של אבי רוזנטל). קיצור היצירה לגודל סביר היה מאפשר לה להגיע לקהל קוראים רחב ומגוון. אספתי כמה תגובות של קוראים באופן פרטי. נראה שסופרים נהנו מאד מהספר – הם יכולים להעריך את המלאכה הכבירה של חיבור רומן כזה, אחרים נהנו והמליצו לקצר, וסתם אוהבי קריאה התייאשו אחרי עשרות עמודים בודדים. חבל.

ואני? הגעתי לסוף הספר בקשיים מרובים. הבנתי חלק מהאלגוריות. בודאי לא את כולן אולי אפילו לא את רובן. ייתכן שהספר יעבור יותר טוב בסרט, מאחר ומרבית התיאורים הם ויזואליים. את החידה לא הצלחתי לפתור.

הבית אשר נחרב - כריכת הספר

הבית אשר נחרב

הבית אשר נחרב
ראובן (רובי) נמדר
הוצאת כנרת זמורה ביתן
ישראל תשע”ג – 535 עמודים

 

One Comment

  • שמוליק פאוסט 3 בדצמבר 2013 at 22:16

    גדי, ראשית תודה על הסופרלטיבים. הפרזת על מידותיך. לגמרי.
    אכן כתבתי שיש גודש תיאורי וחזרתיות מסוימת. באמצע הספר בערך חששתי שכך יימשך ותהיה זו קריסה מרהיבה. אך צלחתי, לשמחתי. כי לטעמי העניין השתפר והגיע לשיאים נוספים.
    לא מסכים שאין עלילה. התפעלותי נבעה מכך שאפשר לקרוא את הספר תוך דילוג מוחלט על דפי סדר העבודה ועלילת המשנה (אגב, עלילת המשנה, הסיפור על שכניה, אינו חזרה מדויקת על המשנה). ואף בלי שום ניסיון “לפצח את חידת הספר” העמוקה – תיאולוגית ופסיכולוגית – ועדיין ליהנות לגמרי מרומן עלילתי ניו יורקי רומנטי עכשווי ואנין.
    אני נהניתי מאוד מדמותו של אנדרו ועלילותיה, בלי שום קשר להזיות הכהונה.
    רק בשלב נוסף, יצאו המתעניינים נשכרים – אם ירצו בכך – מצלילה למעמקיו הסימבוליים של הרומן.
    ובעוד שלב, בהתמודדות עם דפי “המקורות” של סדר העבודה, המוסיפים מפתחות נוספים.
    המגבות הלבנות. ברמת הסיפור – ביטוי נוסף לאורח חייו של הגיבור. ברמה הסמלית, אם תרצה – ההחלפות התכופות של בגדי לבן המיוזעים של כהן גדול.
    בקיצור, ההישג לדעתי הוא כל הרבדים האלה. המסוגלים ליהנות את הקורא ללא תלות זה בזה. בקריאה של רומן רציני (בשונה מספר טיסה) יש ממד של השקעה ועמל, כתגמול מועט להשקעה ולעמל השנים של הסופר. אך מעבר לכך – זה כמובן עניין של טעם.
    יישר כוח על הסקירה והאומץ (חזור ונכש שם כמה טעויות הקלדה) ושוב תודה על המחמאות המופרזות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *