ספרים מומלצים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

הולך על רוח

1 ביוני 2017 גדי איידלהייט

בהתחלה התעצבנתי, אחר כך התאכזבתי. התעצבנתי, כי נאטור כותב “לכל אחד האמת שלו ולכל אחד השקר שלו”, וכמות השקר שאנחנו נחשפים אליו בספר זה גבוהה למדי. לפחות כמו מיזבלת חיריה, שאכן שוכנת במקום בו היה כפר ערבי אי אז ולפחות זו לא עובדה שקרית.

אחר כך הצטערתי והתאכזבתי כי המחשבה המשעשעת של שלום, הסדר ושתי מדינות, מתנפצת מול חומת “הנראטיב”, שהרי כיום אין אמת ואין שקר וכל אחד יכול להמציא לו את האמת שלו יש מאין. וכדי שלא יהיו אי הבנות אני מדבר על שלום והסדר ושתי מדינות אחרי שניסוג מיהודה ושומרון ותקום שם עוד מדינה ערבית. כי יהודה ושומרון הם בכלל לא העניין, ואת זה לומדים אחרי קריאה קצרה מאד בספר.

אז הנה כמה דברים שלמדתי רק מהקריאה של חמישים העמודים הראשונים:

  • סלמאן נאטור הוא ערבי פלסטיני. מדגישים את זה המון פעמים בספר, על הכריכה ובכל מקום. אבל הוא נולד גדל חי ומת בדאלית אל כרמל. רגע, הוא בעצם דרוזי? לא. הוא ערבי פלסטיני. הפעם היחידה שהוא מוגדר כדרוזי הוא מתנגד וכועס על הגדרה זו. אז יש כזה דבר דרוזים או אין? והרי הדרוזים מפוזרים במרחב גדול שרובו צפונית לישראל, אז איך הוא פלסטיני? אולי הוא מייצג רק מיעוט של הדרוזים? לא ברור, אצטרך לבדוק נקודה זו.
  • סלמאן נאטור הוא אזרח שומר חוק ודוגל בשלום, אבל אדוני הארץ (חס וחלילה לכתוב היהודים) מערימים עליו קשיים מרובים בנתב”ג כאשר הוא רוצה לצאת. אמנם גם בלונדון הוא עובר חיפוש על גופו ואפילו כמעט מעצר ותיאור שנשמע סימפתי הרבה פחות מנתב”ג, ואמנם גם אותי מעכבים מפעם לפעם בטרמינל ואני צריך לפתוח מזוודות שנארזו בקפידה רק כדי להראות שהנוזל החשוד הוא בקבוק קטשופ או ממרח שוקולד, אבל מה בכך.
  • סלמאן נאטור לא יודע היסטוריה, או בוחר להתעלם. קודם הייתה סכיתופוליס, אחר כך ביסאן, אחר כך בא מי שבא מאיפה שבא (חס וחלילה לכתוב יהודים, מילה טמאה כנראה), וקראו למקום בית שאן. בית שאן מוזכרת כבר בספר יהושע, קצת לפני הרומאים, אמנם ברשימת הערים שבני מנשה לא הצליחו לכבוש. הנה, אני לא מתעלם מההיסטוריה ולא מהאמת. זכינו ואחרי אלפיים שנה כבשנו את בית שאן, מכוחותיו של המופתי שנילחם בנו. האם הדרוזים הם צאצאי הכנענים? הפריזי? היבוסי? קשורים לחצור מלך יבין? למעוותי ההיסטוריה פתרונים. בכל אופן עד שנת 1850 לא היה שם איש. והגירת הערבים למרחב התרחשה במקביל לעלייה היהודית. היו גם יהודים בביסאן. ד”ר יוסף להרס, עולה מגרמניה. רופא שטיפל בכל מי שהיה צריך. אבל במרד הערבי, בשנת 1937, נוכחתו הפריעה לכמה אנשים והם פשוט דפקו בדלת וכשהוא ניגש לפתוח ירו בו דרכה.
  • המשך התעלמות מההיסטוריה. בפלסטין עברו הרבה עמים. אשורים, כשדים. היהודים לא מוזכרים כלל. אפילו לא בתור מישהו שעבר בארץ אי פעם, לא כל שכן היחידים שהקימו בה מדינה עצמאית. הם פשוט, יום אחד לפני כשבעים שנה, באו משום מקום. ומה עם שרידים של מאות עיירות וכפרים, בתי כנסת, כולל בעזה ובשכם, על קירותיהם ופסיפסיהם? אלו כלל לא היו קיימים.
  • ההגירה המוסלמית לאירופה היא בעלת מניעי השתלטות ברורים. זה כתוב במפורש, לגבי הבריטים זו נקמה על מה שהבריטים עוללו להם בשנות המנדט. יש אפילו שיר נחמד כזה, איך נוקמים באלנבי. חבל. הבריטים התאמצו כל כך. הקימו את עיראק ואת ירדן, המליכו מלכים בירדן וסעודיה, וכל מה שרצו בתמורה היה קצת סימפתיה ונפט. ועכשיו רוצים לנקום בהם.
  • סלמאן נאטור מוחה קשות נגד הכיבוש. איזה כיבוש? של דאלית אל כרמל? של היהודים שבאים לקנות שם דברים או לסייר בבתי הדרוזים ולהנות מהאוכל המסורתי (ויש אפילו אפשרות למטבח כשר!). של רבים מבני העדה הדרוזית שמשרתים בצה”ל כתף אל כתף וגם נפלו במערכות ישראל? הכיבוש של ביסאן. בית שאן. אבל אפילו האו”ם קבע ב-1947 שאזור זה יהיה במדינה היהודית? אז מה, למה שיהיה איכפת למישהו מהאו”ם. אז מה יעזור שתי מדינות לשני עמים? דווקא תושבי האיזור ניסו להגיע להסכמות, אבל המופתי (כן כן אותו מופתי), סיכל כול ניסיון. איזה הסכמות אם אפשר להילחם להשמיד להרוג ואבד את היהודים, אלו שהיטלר האידיוט ימ”ש לא הצליח להשמיד בעצמו. אז אחרי שניסוג מיהודה ושומרון וייגמר הכיבוש תישאר מדינה אחת שגם אותה יצטרכו לחלק לשני עמים. כי עדיין יש כיבוש. או יותר טוב, שאלו שבאו מאיפה שבאו שילכו בחזרה לאיפה שבאו, או עדיף שילכו ישר לעזאזל (כי מאיפה באו? ממצרים, סוריה, עיראק, לוב, אלג’יר, איראן, תימן – מקומות שממש ממש כדאי ליהודים לבוא אליהם).
  • סתם שאלה לסלמאן נאטור, למרות שהוא מת לפני שנה ולא יכול לענות. מתיאור הספר הבנתי שאינך מוסלמי או שאינך שומר על דת האיסלם. חשפת עובדה זו כאשר אמרת שאתה שותה יין. בכל אופן, היחס לכופרים או מוסלמים חילונים על ידי חמאס/דעאש ידוע כלא כל כך סובלני. אז אחרי שדלית אל כארמל תשוחרר, וחמאס ישלוט שם, אולי יהיו בעיות. זו מחשבה ארוכת טווח, אבל כדאי להתכונן ולהיערך בהתאם.

שאלה שאסור לשאול ואחמד טיבי תמיד נעלב אם אפילו מעלים מחשבה כזו היא האם אזרחיה הערבים של מדינת ישראל הם אויבים? אז אני לא שואל, חלילה להסתבך עם אלילי הפוליטיקלי קורקט, אבל למזלי סלמאן נאטור עונה. מבחינתו אנחנו האויבים. זה כתוב במפורש. אולי לא אני ואתה כבודדים. בטח לא אם אנחנו קרחים ועם עיגולדים כאלו, והולכים עם שלטים “די לכיבוש” בככר מלכי ישראל לשעבר (או כיכר רבין. מה זה משנה, גם מלכי ישראל וגם רבין הם בסופו של דבר כובשים). אבל כקולקטיב, אנחנו האויב. המדינה היהודית היא האויב של הערבים הפלסטינים, אפילו אם הם מדאלית אל כארמל. האמת, אין בכך הפתעה גדולה. חברי הכנסת של הרשימה המשותפת אומרים ומתנהגים בצורה כזו כבר שנים. אנחנו עוצמים עיניים.

עומס התובנות החשובות הנ”ל ועוד בטרם הגענו לעמ’ 50 הוא מרשים. אכן, כדאי לקרוא ספרות ערבית פלסטינית, לאו דווקא בגלל הערך הספרותי שלה, אותו אני לא מעמיד כלל לביקורת בסקירה קצרה זו. התרגום נהדר.

באחד המקומות ממנו באו אלו שבאו, ואולי היה עדיף שיישארו שם, או בכל אחת מ-127 המדינות האחרות שבהם רצו להשמיד אותם, כבר כתב מי שכתב “וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת-אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת-כָּל-תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית:   וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים אֶל-שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת“.

שלום יהיה איפה שיש אמת. עם נראטיב אפשר ללכת למכולת ולקבל תעודת פליט המשך חמישים מאה או אלף שנה. אבל שלום אי אפשר לעשות.

כריכת הספר הולך על הרוח - שער

הולך על הרוח – שער

הולך על הרוח
סלמאן נאטור
מערבית: יונתן מנדל
הוצאה מכון ואן ליר, 2017 (רוב חומרי הספר ישנים יותר)

 

מגב הספר

שלוש היצירות של סלמאן נאטור המכונסות כאן לרומן מסעות מובילות את הקוראים בשבילים לא מוכרים – ולעתים סמויים מן העין – של הארץ, של המולדת ושל הזיכרון. שלושת החלקים פורשים מפה שכמוה לא הכרנו; מרחבים המעורסלים זה בזה כבמעשה קסם בשל תעתועי הזמן הגלוי והזמן הנסתר. הדרך מדאלית אלכרמל לפריז עוברת דרך אלח’יריה, והדרך בין נצרת לשכם עוברת דרך לונדון ורומא. זהו מסע אל היהודי, אל הערבי ואל מה שביניהם. אלקֻדס וירושלים, בּיסאן ובית שאן, חיפה וחיפא. הסיפורים שמתגבהים זה על גבי זה – באיפוק, באירוניה, בהומור, אבל גם בכאב –מתלכדים לכדי נכס תרבותי יוצא דופן עבור אלו היושבים בארץ ועבור אלו החולמים עליה.

סלמאן נאטור (1949–2016), מאנשי הרוח הערבים־פלסטינים הבולטים בישראל, סופר, מחזאי, עורך ומתרגם. בין שלל תפקידיו היה עורך מוסף התרבות של העיתון אלאיתיחאד, עורך הירחון אלג’דיד לספרות ואמנות, ועורך כתב העת קדאיא אסראיליה, שיוצא לאור ברמאללה. הוא פרסם מעל שלושים ספרים ותרגם יצירות רבות מערבית לעברית ומעברית לערבית. כמו כן שימש מזכ”ל התאחדות הסופרים הערבים בישראל. סלמאן נאטור נולד בדאלית אלכרמל והתגורר בה עד יום מותו.
מַכְּתוּבּ مكتوب היא סדרת ספרים ייחודית שבבסיסה תרגום לעברית של יצירות מהספרות הערבית. הפרויקט הוא יוזמה של מתרגמים וחוקרי השפה הערבית, יהודים ופלסטינים, והוא תוצר של חוג המתרגמים ערבית־עברית שהתגבש במכון ון ליר בירושלים. הפרויקט שואף להביא אל מדף הספרים העברי את העולם הערבי ואת חיי תושביו מתוך נקודת מבט אנושית, מתוך רצון לסמן אופק חברתי־פוליטי אחר, ותוך התגברות על מכשול השפה ועל היחלשות והיעלמות הקשרים בין יהודים וערבים ובין יהודים וערבית. אנו מבקשים לאפשר לקורא העברי להתוודע לקולות שונים ולא מתוּוכים מרחבי המזרח התיכון, קולות המייצגים קשת של תפיסות ועמדות. כל זאת, מתוך הכרה בחשיבות המכרעת של השמעת הקול הערבי – הנושם, החי, הביקורתי, הכועס והאוהב – בעברית. הסדרה רואה אור הודות לשיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות והוצאת עולם חדש.

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *