המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

הנשף

1 בספטמבר 2017 גדי איידלהייט

יורקשיר של 1911. שנה אחת (בערך), אוסף בניינים וחווה של אלפי דונמים, עדרי פרות אירשייר משובחות, מי מעיין זכים וגידולים חקלאיים מהמשובחים ביותר. אבל הבתים אינם בתים רגילים אלא ספק בית חולים, ספק בית סוהר, מוסד אשפוז בכפייה לחולי נפש. קיימים מאפיינים של בתי חולים. מפקח, רופאים, אולם מעט מאד טיפולים נעשים ונראה שרוב השוהים, בוודאי הגברים, מנוצלים לעבודות פיזיות בדומה לאסירים.

ההתלהבות באותן שנים מרעיון האאוגניקה בשיאה. אם אפשר להשביח צמחים וחיות, למה לא להשביח בני אדם? והדרך הטובה ביותר להשבחת אנשים הא קודם כול לדאוג לסילוקם של הנחותים – חולים, חלשים וסתם עניים ואת רפי השכל כדאי לעקר כמה שיותר מהר, ולפעול למען חוק שיתיר זאת באופן מסודר. כמובן שזהו צעד מוסרי מהמעלה הראשונה בעיני אותם אנשים. לאחר שהנאצים אימצו את ההאוגניקה והשתמשו בה לסילוק חולי נפש, צוענים, הומוסקסואלים ויהודים מאירופה, נהפכה האאוגניקה למוקצה מחמת מיאוס, לפחות כלפי חוץ.

“שפעם אחת אמר המלך לאוהבו, השני למלך, באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זו – מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה. וענה לו: שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ”ל. וענה לו המלך: אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים. וכל העולם יהיה משוגע אז יהיה להפך (ולהכין בשביל כולם אי אפשר) שאנחנו יהיו המשוגעים. על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע כל כל פנים שאנחנו משוגע. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן שתסתכל על מצחי – נדע מהסימן שאנחנו משוגע.  ” – רבי נחמן מברסלב

כבר בתחילת הספר ברור שלא כל המאושפזים משוגעים או סובלים מבעיות נפשיות, בוודאי לא כאלו המצדיקות אשפוז. הספר עוקב אחרי שלושה אנשים. אלה – שמאושפזת לאחר ששברה חלון במקום עבודתה, ג’ון שבתחילת הסיפור כלל לא ברור למה הוא מאושפז וצ’ארלס – רופא צעיר, שהתקבל למשרה תוך ניסיונות להשתחרר מעולו המכביד של אביו. צ’ארלס חבר באגדות האאוגניקה ומשוכנע שדווקא שיטת הטיפול הייחודית שלו, הכולל השמעת מוזיקה למטופלים, תועיל לבריאותם. זהו למעשה אקט הטיפול היחידי המופיע בספר.

הפעילות במוסד חונקת, אולם פעם בשבוע, נערך נשף, הגברים והנשים מורשים להיפגש ונערך ריקוד באולם הנשפים המפואר. האולם (וכל בית החולים) מבוססים בצורה כלשהי על מוסד אמיתי היירוידס שבווסט רידיניג ואכן היה בו אולם נשפים ענקי. הנה תמונה שלו מאותן שנים

אולם הנשפים היירוידס

אולם הנשפים

כצפוי ג’ון ואלה מתאהבים, עד כמה שהדבר אפשרי בתנאים אלו שבהם הם בקושי רואים אחד את השנייה, פרט לכמה מבטים חטופים, ואנו עוקבים אחרי סיפור אהבתם חסר הסיכוי. אולם המהפך דווקא חל בדמותו של הרופא, המגלה את דבר הרומן האסור, ובמפתיע מגלה גם כמה דברים על עצמו.

רק לפני שבוע ראיתי את עלובי החיים. ביצוע מצוין ובידור נהדר, אולם העליבות המתוארת שם הייתה אמיתית בפריז של 1832, וגם באנגליה של 1911 ואותה עליבות קיימת עד כיום במקומות מסוימים, מקומות בהם אין חמלה אנושית. במקומות בהם החלש הוא מטרד. היא קיימת גם כיום ומתבטאת, למשל בספרו של קלודל אותו סקרנו לא מכבר, לא אנושיים.

ואולי על רקע ניכור זה נשמח שיש ליהדות מה להציע. גם אם אין מצוות אלו מקוימות כיום, הרי כאידאל, הדת מציבה את נושא העזרה לזולת, תמיכה ביתום ובאלמנה, בעני ובאביון כראשון במעלה. הנביאים דיברו על נושא זה פעמים רבות “הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם” (ישעיהו נ”ח ז). ז’אן ולז’אן גנב לחם ונידון לחמש שנות מאסר. גניבה היא אכן חמורה ועונש מגיע, ואם אין, גם ביהדות, הגנב יכול להפוך לעבד, אולם אין זו עבדות במובן המקובל של ימינו, אלא למעשה הוא הופך להיות שכיר אצל מי שהוא גנב ממנו, כאשר אדונו, הוא יותר מעסיק ומחויב לתת לו מאכל ומגורים ואף לשחררו אם כספים להמשך חייו. למעשה מציעים פה דגם של תוכנית שיקום, שאולי כבר אינו תאים לימינו, אבל בימי קדם, ולמעשה גם בימינו כפי הדוגמאות שהבאתי, נחשב לאבסורד גמור.

וכך גם בספר זה, אנחנו לפעמים מעדיפים את המאושפזים החולים. כן יש בהם רפי שכל, אולי כי הם פשוט מעולם לא זכו לקבל השכלה. יש בהם גם חולי נפש, שמרוב צרות דעתם נטרפה עליהם. ויש חולי נפש אחרים, תחום שמרתיע אותנו (ראו על הספר שבויה בעצמה). כולם, וגם אנחנו, החושבים את עצמנו לבריאים, זקוקים לחמלה, ואת החמלה אנו מוצאים דווקא מבפנים, ולא אצל מי שהיה צריך לתת אותה מבחוץ.

כריכת הספר הנשף

הנשף

אנה הופ
מאנגלית: שי סנדיק
תמיר סנדיק ספרים 2017
מגב הספר
המקום שבו אהבה היא המפלט היחיד…

במוסד לחולי נפש בפאתי אדמות הבור של יורקשייר, במקום שבו חומות גבוהות וחלונות מסורגים חוצצים בין גברים ונשים, שוכן אולם נשפים מרהיב ורחב ידיים, בו פעם בשבוע, למשך ערב אחד, מבוטלת ההפרדה והמטופלים נפגשים כדי לרקוד. באולם הזה נפגשים אלה, ג’ון וצ’רלס והמפגשים הללו עתידים לשנות את חיי שלושתם לעד.

ישלחו אותך לשרסטון ולעולם לא תצאי משם
אלה פיי נשלחת למוסד שרסטון אחרי שניפצה חלון במפעל שבו עבדה מילדות. אלה יודעת שהיא אינה משוגעת, אבל לפני שתוכל להשתחרר מהמוסד היא תצטרך לעטות על עצמה מסכה ולשחק על פי הכללים.

לשום מקום
ג’ון מליגן הוא מטופל במחלקה הסגורה. הוא אפוף יגון על מות בתו ואינו מסוגל לחשוב על חיים מחוץ לגבולות המוסד. כשאלה רצה לכיוונו בוקר אחד בניסיון לברוח מהמקום שבו מצא מפלט, משהו מתעורר בו.

משהו עומד לקרות
צ’ארלס פולר, רופא זוטר בשרסטון, להוט להותיר את חותמו בעולם המדע. כאשר התשוקה הופכת לאובססיה הוא יעשה הכול כדי להגשים את מטרתו.

הנשף הוא סיפור אהבה היסטורי המתרחש בקיץ השרבי של שנת 1911. זהו רומן על תשוקה ועל אובססיה מסוכנת, על שפיות ועל טירוף, ועל מי שבכוחו לקבוע מי משתייך לאיזו קטגוריה.

אנה הופ נולדה במנצ’סטר ולמדה באוניברסיטת אוקספורד ובאקדמיה המלכותית לאמנויות הבמה (RADA). היא עוסקת בכתיבה ובמשחק, והופיעה בין השאר בסדרה הידועה ד”ר הו. הנשף נכתב בהשראת סיפורו האמתי של סבא רבא-רבא שלה.

 

 

 

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *