המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

הרוחות של בלפסט

15 במרץ 2016 גדי איידלהייט

ושוב הוצאת תמיר//סנדיק מביאה לנו ספר שמתרחש “שם ואז” אבל מתקשר היטב גם למציאות המוכרת לנו כאן והיום. צפון אירלנד. קתולים, פרוטסטנטים, IRA, פיצוצים, פיגועים, בריטניה, המלכה אליזבת זועמת, בשם האב, משחקים פטריוטיים של טום קלנסי. הייתי ילד ואני אפילו לא זוכר מה אני זוכר, חוץ מזה שהיה לי ברור שבעוד מקום בעולם הבריטים הצליחו לחולל מהומות והרס לשנים ארוכות (המזרח התיכון כמובן וגם מלחמת פוקלנד שבה לא היה לי ברור מה יש לבריטים לחפש אלפי קילומטרים הרחק “מירושלים” הקדושה שלהם) ואז אפילו עוד לא ידעתי על הרעב הגדול. כמה טוב להיות ילד תמים וממילא יש לנו את הצרות שלנו וכמה שלא נרצה לעשות השוואת, הרי שנעשה אותן לכאן או לכאן ואפילו אזכורים מסוימים מופיעים בספר עצמו. מאלימות אי אפשר לברוח.

גם לג’רי פייגאן, שמוגדר בגב הספר כרוצח שכיר, אבל הוא בסך הכל חבר בארגון (הטרור או לא, תחליטו אתם) IRA, יש את הצרות שלו. הוא אמנם השתחרר מוקדם מהכלא (הסכם סיום הסכסוך ובעקבותיו שחרור אסירים פוליטיים – נשמע מוכר?) אבל קשה להגיד ששילם את חובו לחברה. מפגש של ג’רי עם אמא של אחד מקורבנותיו מזעזע אותו לחלוטין ופותח את תיבת הפנדורה שמזינה את כל הספר. ג’רי מתחיל לראות צלליות שמתברר שהם הקורבנות שלו והם רוצים נקמה, אבל מסיבה מסיבה כלשהי הנקמה אינה נדרשת מג’רי עצמו, אלא מאלו שג’רי פעל בשליחותם, ויש הרבה כאלו. וכאן נפתח מעגל אלימות חדש שסופו מי ישורנו ושיכול לסכל את כל מאמצי השלום שהושגו בעמל רב ולהחזיר את אירלנד לתוהו ובוהו. אמנם אלו שמחוסלים הם טיפוסים נאלחים בפני עצמם, לפחות בהתחלה, אבל מהר מאד מגלים שלפעולות האלו יש השלכות לאומיות ובינלאומיות לא פשוטות והאלימות מתחילה להשתולל גם ברחובות.

להשתולל? באופן ספונטני? פתאומי? לא צפוי? מה פתאום. הכל מכוון ובעיקר מתוזמן לנוכחות התקשורת. אם אין מצלמה אין אש. אבל כשהאש מתחילה, לא תמיד אפשר לכבות אותה:

“מהומה דומה לשריפה. יש לה חיים משל עצמה והיא עושה כרצונה. אבל אפשר ללבות אותה או לדכא אותה. פיגאן ידע את זה לא פחות מכל אדם אחר. המשטרה והנערים היו חומר הבערה, הנייר והעץ היבש. אנשים כמו קאפולה היו הלהבה החשופה, נכונה להצית אותם בכל רגע. אחרים, בדומה לאב קולטר, היו המים שרוססו על השריפה. אבל האב קולטר לא היה שם הערב, ולכן קאפולה התיז ניצוצות והתלקח ללא רסן. פיגאן צפה בו בפעולה, מרותק עד כדי חלחלה. קאפולה נע בין חבורות נערים ובחורים, טופח על שכם ומחלק פקודות. הם צייתו ללא היסוס. תוך כמה דקות יצאו הבוגרים להביא תחמושת. הם חזרו במהירות, מגלגלים אותה בפחי פלסטיק. אבני הקלע שלהם נאספו מבתים נטושים ומחֶלקות אדמה שוממות בקרבת מקום. לבנים, בקבוקים, חתיכות בטון, גרוטאות מתכת. כל דבר שהיו זקוקים לו. שני נערים באמצע שנות העשרה הופיעו בפינה, דוחפים את פח הבקבוקים של הבר, תכולתו מקרקשת ומצלצלת וגלגליו רועדים על האספלט. הם עצרו מחוץ לטווח הראייה של השוטרים.
הפילרים התגודדו ומסרו פקודות זה לזה. הם שינו עמדה. הם ידעו שהמהומה הזאת לא תעבור בשקט. כמה מהם חגרו אפודי מגן על פלג גופם העליון וחבשו קסדות.
תוך פחות מעשר דקות, קיבל קאפולה שיחת טלפון שמסרה לו ששישה מְכלי דלק מחכים בסמטה אחורית במרחק שני רחובות משם. הוא הורה לנערים לגלגל לשם את הפח עם הבקבוקים. “וקחו מה שבא לכם מחבלי הכביסה ותשתמשו בזה כסמרטוטים,” אמר. הוא הוציא שטר של עשרה פאונד מכיסו ותחב אותו לידיו של אחד הנערים. “קח, תקנה סוכר. תזכור לערבב אותו בדלק כדי שיידבק, טוב? ותביא כמה ארגזים מטום כדי להחזיר בהם את הבקבוקים.”
“בסדר,” אמר הנער. הוא וחברו גלגלו חזרה את הפח המקרקש אל מעבר לפינה. תוך זמן קצר התחילו לבנים לעוף. בהתחלה פה ושם, אבל ההפצצה תפסה תאוצה. הפילרים נשארו מאחורי הג’יפים שלהם לעת עתה, נותנים לעניינים להתבשל עד שיגיעו מספיק שוטרים שיוכלו להתמודד עם המצב. צוות החדשות הראשון התמקם בוואן, מאחורי קווי המשטרה. השמועה החלה להתפשט. ההמון מסביב לערימה הגדלה והולכת של אשפה בוערת, הלך והתרחב. קאפולה עמד, וידיו על מותניו, וצפה באירוע המתפתח, אפו הופנה למעלה כאילו הוא מרחרח אלימות באוויר.” (עמ’ 88)

קל לפתח אמפתיה לג’רי אבל חשוב להימנע מכך. ג’רי אינו איש טוב. הוא מעולם לא היה איש טוב. הוא בחר ברוע ובאלימות וצריך לשלם על מעשיו, וגם בספר הזה הוא איש רע, לא פחות ולפעמים אף יותר מאלו שהוא רוצה לחסל. כל ניסיון לעשות רומנטיזציה לדמות זו של הרוצח צריך להידחות בשתי ידיים. נכון שהמציאות מורכבת יותר אך גם למלחמה כללים משלה וג’רי הפר אותם פער אחר פעם, וגם אותם אלו שהוא מעוניין לחסל, הם דמויות מורכבות לא פחות ממנו. ולכן לראות אותם דווקא כרעים ואת ג’רי כטוב תהיה ראייה שטחית ובנאלית של המצב המתואר בספר, בו למעשה כמעט כולם או רעים ומבצעי פשעים (כולל כמה כאלו שבתחילת הספר חשבנו ששייכים לטובים), או קורבנות של פשעים כאשר ג’רי שייך בבירור לקבוצה הראשונה.

האם בכלל אפשר להיחלץ ממעגל האלימות? לכאורה נראה שאפשר אם רק מוכנים לשכוח הכל, לשים הכל מאחורה ולהתחיל חיים חדשים. אבל האם זה אפשרי? האם הקורבנות יכולים בכלל לסלוח?  והרוצחים? הם ישכחו אי פעם? שאלות אלו עולות כאן אצלנו לא פעם. ג’רי פייגן הוא אסיר עם דם על הידים. האם אפשר לשחרר אותו לאחר 12 שנות מאסר בלבד? והאם הוא, שרצח בעצמו יכול בכלל לכפר על מעשיו על ידי רצח של אחרים? ככה לפחות הוא מאמין, אבל האם זה נכון? אולי דווקא הם היו אלו שצריכים לגלות פתאום יסורי מצפון ולחסל אותו? כולם חייבים לשלם את המחיר, כך בגב הספר, אבל איזה מחיר ג’רי משלם אם בכלל והאם מעשיו מזכים אותו או מחייבים אותו? עם השאלות האלו הקורא יצטרך להתמודד כבר בתחילת הספר והן יובילו לקונפליקט והעימות המרכזי בסופו. איך זה ייגמר?  לא נראה שלג’רי יש הרבה סיכוי, והאם אותם אנשים שהוא מחסל עכשיו לא יציקו לו במקום אותן רוחות שהורו לו לחסל אותם, ואז כבר לא היה לו את מי לחסל מאחר והוא פועל בשליחותם של המתים? סטיוארט בחר בדרך מסוימת , אבל כל קורא ומחשבותיו שלו יצטרכו למצוא סוף אחר לרומן, אם בכלל אפשר למצוא במעגל סוף.

כריכת הספר הרוחות של בלפסט

הרוחות של בלפסט

הרוחות של בלפסט
נויל סטיוארט
מאנגלית שי סנדיק
אחרית דבר: ד”ר גיא ביינר
תמיר//סנדיק 2016 (במקור 2009 תחת השם The Twelve)

מגב הספר

ג’רי פיגאן, רוצח שכיר לשעבר בשירות ה-IRA  אינו מוצא מנוח לנפשו. שנים-עשר האנשים שחיסל מטילים צל על חייו ורודפים אותו לילות כימים. רגע לפני שהוא מאבד את שפיותו, הוא מבין מה עליו לעשות כדי להיפטר מרודפיו: לנקום במי ששלחו אותו לבצע את מעשי הרצח. החל בפוליטיקאים תאבי הבצע דרך כוחות הביטחון המושחתים ובריוני הרחוב וכלה במשתפי הפעולה הצופים מהצד שאפשרו לפשעים לקרות – כולם מוכרחים לשלם את המחיר.

כשמסע הנקמה של פיגאן מאיים לערער את תהליך השלום בצפון אירלנד, חברים ואויבים ותיקים כאחד רוצים במותו. המשימה מוטלת על דיוויד קמפבל, שיעשה את המלאכה עבור שולחיו, אבל לא רק עבורם. לקמפבל יש סיבות משלו לסלק את פיגאן מהזירה – סודות ממלחמה מכוערת שחייבים להיקבר, גם אם הרוחות חושבות אחרת.

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *