המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

ואין יותר גבעול

29 במאי 2015 הדר

הספר מספר שלושה סיפורים בבת אחת – סיפורו של אלי וסיפורה של דבי (דינה) עד שנפגשו (ואז הסיפורים שלהם הופכים לאחד) וסיפורה של בת שבע מנקודת המבט שלה בתור בת – רגשות, תחושות וזיכרונות מהרגע בו הודיעו לה על רצח הוריה, והטלטלה שעוברת על המשפחה.

רוב הסיטואציות המסופרות בספר הן פשוטות, מחיי היומיום, אך עם זאת נוגעות ועוצמתיות. התהפוכות שבאות על אלי ועל דבי, כל אחד בנפרד, מובילות אותם למסלול משותף ושינוי משותף של חייהם. הם רוצים להשתפר, צמאים לעוד. וכך דבי משנה את שמה לשם העברי- דינה, והם מקימים יחד בית מלא קדושה ושמחה.

כשקראתי את הספר התחברתי לסיפור. סיפורי חיים אמיתיים שהאנשים בהם לא מתיימרים להיות גדולים אלא הם עושים דברים ומטבעם הם כאלה – אנשים גדולים, שבאים אליהם להתייעץ איתם ולשמוע את דעתם. אנשים פשוטים שעושים דברים גדולים. גם בתוך הבית ניכרת הפשטות וההשפעה העצומה שיש לאלי ודינה על ילדיהם. במהלך הקריאה לומדים על החיים שהיו להם שהם חיו כל כך בצניעות ורוצים גם לקבל משהו מזה – שנדע גם להיות צנועים ולקבל את מה שהקב”ה מזמן לנו בחיים, גם הדברים הקשים ולהמשיך להאמין באמונה שלמה למרות כל הקושי והבעיות שיש לנו בחיים. בסופו של דבר זה עיקר הספר לדעתי. האמונה הגדולה של אלי ודינה, אהבת ארץ-ישראל, והשמחה והנגינה שתמיד אופפת את הבית.

הרבה דימויים יש ספר, שמראים על היופי והפשטות שהיו במשפחה הזאת

” נזכרת בפרוסת לחם “ויזל” עם דבש וחמאה- אבא מורח לנו ומשכנע אותנו שזה גם טעים וגם בריא (כי הרי אם זה לחם חי, לחם לבן הוא לחם מת.). הייתי קטנה, את הלחם הוא היה מביא מהשוק עטוף בעטיפת נייר. אף שהיה לחם מיוחד, הרגשתי בגללו שונה, לאף אחד שהכרתי לא היה כזה כריך.

פירור זיכרון שעולה פתאום: אני ואחי מנסים לקלף את שכבות הממרח, אבל אי-אפשר. ברגע שנעשה החיבור – לעולם הלחם יהיה מרוח בדבש ובחמאה. מנסה שוב ושוב לקלף את שכבות הרגשות, להגיע אל הלחם, אל אבא ואל אמא, ללא בליל הרגשות שעוטפים אותי מתוך ערגתי אליהם, ואי-אפשר, אין דרך. הכל מעורבב בתוכי: האהבה הפשוטה אלי, והאמון הגדול שהיה להם בעם ישראל, בדור שלנו. הכריך של בית ספר יחד עם אהבת הארץ, האדמה, הנוף והפרחים. הפינוק, חיבוק, התמיכה בי ובמשפחתי, יחד עם מעורבות עמוקה בקשיים של אנשים רבים ששיתפו אותם. אבא ואמא שלי. אבא ואמא של כולם ” (עמ 154)

 

עד כאן סקירתה של הדר (16). אני קראתי את הפרק הראשון והמרגש מאד של הספר, והוא תפס אותי מייד. תקראו:

“כשהטלפון צלצל עוד היינו באמצע סעודה שלישית.
בארוחה כולם צחקו עלי ואמרו שאני “היסטרית ופחדנית” בדיוק כמו אמא שלי, ודווקא היה לי כיף לצחוק על עצמי קצת, כי באמת הייתי ממש היסטרית כל השבת, ופחדתי שמשהו הולך לקרות. ואז הגיעה השמועה שהיה פיגוע בקריית ארבע. הייתי בטוחה שזה הם שנרצחו שם, ומזל שיהודה הלך לבדוק אצל השכן שעובד במד”א, והוא חזר ואמר שהכול בסדר. אז למרות שבאותו רגע הייתי “היסטרית ופחדנית” כמו אמא שלי, נזכרתי שרוב הזמן אני “רציונלית והגיונית” כמו אבא שלי, וגם ידעתי שהיו באים להודיע לנו, כי מודיעים בשבת, ואפילו יהודה אמר שמותר להודיע בשבת, ככה פסקו הפוסקים בגלל השמועות. אז ניסיתי להירגע, ובאותה ארוחה יכולתי אפילו להצטרף לכולם ולצחוק על עצמי.
ואז צלצל הטלפון.”

להמשך קריאת הפרק הראשון מהספר ואין יותר גבעול

 

ואין יותר גבעול - כריכת הספר

ואין יותר גבעול

ואין יותר גבעול
בת שבע סדן
ידיעות ספרים 2015

מגב הספר

ברגע אחד איבדה בת שבע את הוריה בפיגוע רצחני, ונזרקה לתוך חלל אפל של יתמות ואובדן. במהלך היממה שבין בשורת האיוב להלוויה, היא מדווחת דקה אחר דקה מתוך האבל.

 שלושה סיפורים שלובים בספר זה: של אב, של אם ושל בת. בת-שבע מתחקה אחר קורות הוריה. לשניהם סיפורי חיים ייחודיים ובלתי צפויים. אביה, אלי, היה נער גאון מלא סקרנות, שהפנה עורף לאורח החיים בבית הוריו, התנער מכבלי הדת ויצא למסע חיפוש אחר עצמיותו ואחר החופש שלו. אמהּ, דבי, גדלה בבית מתירני ופתוח בעיר וושינגטון, התלהבה מעצם השתייכותה לעם היהודי ונמשכה בהתפעלות אל ארץ ישראל. סיפור האהבה של השניים נפרש כדרך ארוכה ומפותלת, שעוברת בצמתים קשים של מבחני נאמנות פנימית, אמונה והתמסרות.

 בכנות יוצאת דופן ובבהירות-מבע מפגישה אותנו בת שבע סדן עם מקורות האהבה של חייה: המשפחה, החברים והתפילה המרעידה את קירות הלב. יחד עמה אנו חוזים באימה בתהומות של געגוע ושל שכול, ושוקעים בכמיהה לְרגעי יום-יום פשוטים ומענגים. אמונתה של בת שבע בטוֹב הצפון בכל, ובטחונה ביד ה’ המלווה אותה לאורך דרכה, מייצרים חוויית קריאה מטלטלת, מרגשת ומלאת תקווה.

 ואין יותר גבעול הוא ספרה הראשון של בת שבע סדן, בתם של אלי ודינה הורביץ הי”ד אשר נרצחו בפיגוע טרור בביתם, בליל שבת פרשת פקודי, תשס”ג.

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *