המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

והארץ מלאה

28 בפברואר 2017 גדי איידלהייט

לפעמים צריך איזה ספר שקשה להתמודד איתו. אפילו שמרגישים כלפיו כעס ורגשות לא נעימים אחרים. ספר שקשה לבלוע ושנוגע באחת הנקודות הרגישות ביותר שאפשר. השם שלו – והארץ מלאה, מרמז בעיני לפתיחת ספר בראשית והארץ הייתה תוהו ובוהו. וזה בערך המצב אליו, אליבא שאלון טל אנחנו הולכים. פיצוץ אוכלוסין שיעיק, מה יעיק, יהרוס, על המדינה. את זה טל מנסה למוכיח בפרקי הספר הראשונים. שיעורי הילודה בישראל עולים. גם בציבור החילוני משפחות עם ארבעה ילדים ומעלה אינן דבר נדיר. על הציבור הדתי-לאומי, חרדי, הערבי והבדואי כלל אין צורך לדבר. את העובדה שהארץ קטנה ושאנשים, לרוב מהמחנה הפוליטי של המחבר, מציעים להקטין אותה עוד יותר ובצורה ניכרת, גם כולנו מכירים.

יש משהו קסום במשפחה של אבא, אמא, בן ובת. מספר קסם כזה. מסתדר יופי בדירת ארבעה חדרים ואפילו שלושה, עם מכונית משפחתית שיש בה גם מקום למזוודות בנופש, ועובד מצוין בדילים לחו”ל. שניים זה מספר הקסם. שני הורים מביאים שני ילדים שיחליפו אותם. יציבות האוכלוסיה מובטחת (כמובן שבפועל צריך מעט יותר משני ילדים לפצות על תאונות וכו’). אבל מה לעשות ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה, ובניגוד לאירופאים, אנחנו דווקא אוהבים ילדים.

קראתי חלק מהפרקים. אני מקבל את טענת הכותב שמעיד על עצמו שאין לו דבר וחצי דבר נגד הדתיים ו/או הערבים. הוא גם יודע שהוא דורך על נקודות רגישות בישראל לא רק בציבור הדתי, אלא בעם שנפגע קשות בשואה כאשר דור שלם של כמיליון ילדים, נרצחו לפני שהעמידו צאצאים, וגם הוריהם נרצחו ללא יכולה העמדת צאצאים חדשים. הבעייה בציבורים שהזכרנו אינה רק מספר הילדים, אלא דווקא ההשתתפות הנמוכה בכוח העבודה (המדווח) וההסתמכות על כספי ציבור. אישית, אני גם לא חושב שצריך להתרשם יותר מדי מנתוני דוחות העוני הצצים חדשות לבקרים. יש כאלו שבוחרים לחיות בחיים פשוטים ומתחת למדדי העוני השונים, ומרוצים מזה לחלוטין.

מאחר ואת הציבור הדתי/חרדי/ערבי אי אפשר יהיה לשכנע לצמצם את מספר הילדים, אז מה עושים? בגדול לפי , מעבירים את כל תקציבי עידוד הילודה (ולא משנה אם קוראים להם קצבאות ילדים, תמיכה בגני ילדים, מענקי הנחה בארנונה למשפחות מרובות ילדים) והופכים אותם לתקציבי עידוד מניעת ילודה. הרי אי אפשר להרוג אנשים, אבל לצמצם את מספרים בהחלט אפשר, על ידי נגישות גבוהה יותר (קרי סבסוד) אמצעי מניעה, והטבות כספיות רק לילד הראשון והשני במשפחה. ילד שלישי – תשלום מלא לגן לבית הספר ללא סבסוד. מי שרוצה הרבה ילדים, שישלם! במקום שילדים יהיו מקור הכנסה, הם יהפכו להיות מקור הוצאה ובא לציון גואל.

האם אין פתרונות אחרים? למשל לבנות יותר בניינים? פינוי בינוי מאסיבי במרכזי ערים? כנראה שלא, בפרט אם אתה מייסד את עמותות אדם טבע ודין. נכון שטחים פתוחים זה חשוב, חשוב מאד אפילו, אולם תקיעת פתרונות דיור ותחבורה ופיתוח והעלאת התנגדות לכל פרוייקט (ונזכיר רק את התנגדות הירוקים לכביש שש) היא חלק מהבעייה ולא חלק מהפתרון. בסין ניסו פעם להגביל את הילודה. התוצאות שם קשות ומצריכות עכשיו עידוד ילודה. באירופה האוכלוסיה המקומית קטנה וגודלה נשמר רק בזכות מהגרים, ביפן המצב אפילו גרוע יותר, שכן כמעט ואין הגירה לשם.

אז נכון,קשה להיות יוצא דופן, קרי המדינה היחידה המפותחת שבה שיעור הילודה גבוה, ובהחלט שאנחנו לא רוצים להתמודד עם התפוצצות אוכלוסין נוסח אפריקה, למרות שבאפריקה יש משאבים לרוב והעוני והרעב שם הוא ברובו תוצאה של מלחמות וסכסוכים פנימיים וחיצוניים, אבל הפתרון של להקטין תמיכות ממשלתיות, או להטיל מיסים חדשים, ולהכביד כלכלית על אוכלוסיית המשפחות מרובי ילדים, אינו רק “קל” מדי (קל למחשבה, לא ליישום) אלא לא מעשי. לפרעה היו גזירות קשות יותר והעם רק פרה ורבה.

לסיכום מצאתי עניין בספרו של אלון טל, בהצבעתו על בעיות, אמנם הצבעה חלקית, הנובעת ממשנה פוליטית הדוגלת בכמה שפחות אנשים וכמה שיותר שטח פתוח. אני גם מוכן לקבל את הטענה שבישראל (כמו גם בעוד מקומות) מעדיפים לא לתכנן לטווח רחוק ושאין פוליטיקאי שהיום יתמודד עם בעיות של עוד 30 שנה. למה להיות זה שחוטף כל על הראש כאשר בעוד 30 שנה הוא כבר יהיה בפנסיה. כמה מהמלצותיו (בעיקר בנושא קצבאות ילדים ישירות ועקיפות) ראויות לדיון מעמיק. לדעתי הן לא יתרמו הרבה לירידה באוכלוסיה, אבל אולי יתרמו מעט לאוצר המדינה, ואילו לבעיית התפוצצות האוכלוסין דרושים פתרונות יצירתיים (ייבוש רצועות ים? בנייה תת קרקעית? התיישבות מאסיבית בנגב) יותר מעבר לתעשו פחות ילדים ושיהיו פה פחות אנשים, פתרונות שלא יהפכו להיות חרב פיפיות כמו בסין יפן ואירופה.

כריכת הספר והארץ מלאה

והארץ מלאה
התמודדות עם פיצוץ אוכלוסין בישראל
אלון טל
הקיבוץ המאוחד 2017

 

מגב הספר

במהלך 68 השנים האחרונות גדלה האוכלוסייה בישראל מ-850,000 ל-8.5 מיליון בני אדם. ישראל הפכה אחת המדינות הצפופות בעולם. הצפי הוא שמספר התושבים הנוכחי אף יכפיל את עצמו עד שנת 2050 .פרופ’ אלון טל מתאר בספר זה כיצד צפיפות האוכלוסין העולה בהתמדה גורמת לבעיות סביבתיות אקוטיות ומהווה גורם משמעותי למשברים החברתיים המרכזיים בעת הנוכחית. עם עומס כה כבד בבתי הספר, בבתי החולים, בבתי המשפט, ובכבישים – הנחת היסוד לפיה מדינת ישראל חייבת לעשות כל שביכולתה על מנת להגדיל את אוכלוסייתה כבר אינה נכונה. פרופ’ טל, המוכּר כמנהיג סביבתי ותיק וחוקר מוביל בתחום הקיימות, מתמודד בספר זה לראשונה עם הסוגיה הנפיצה שעד היום הייתה בבחינת טאבו במדינת ישראל: ההשפעה ההרסנית של הצמיחה הדמוגרפית המואצת. הספר מתעד את המדיניות הציבורית שיצרה את “פיצוץ האוכלוסין” בישראל, את התמורות התרבותיות שנבעו ממנו ואת השינויים הנדרשים על מנת לעבור ליציבות דמוגרפית. הספר מציע קו חשיבה לאומי חדש, המעדיף את איכות החיים על כמות החיים.

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *