המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

יהדות קיומית

11 ביוני 2017 גדי איידלהייט

יהיה זה קל מדי, ולחלוטין לא הוגן להתעלם מספרו של אלחנן שילה, “יהדות קיומית” או לפטור אותו באמירת “נו, עוד ניאו-רפרומי” כבדרך אגב מזלזלת.

אבל לא אני האיש המתאים להגיב או להתעמת עם כל טענותיו, מה גם שרבות מהן כבר התפרסמו בעבר במוסף מקור ראשון, ובוודאי לשמחת העורכים, זכו לשלל תגובות. גם סיום המסע של המאמרים שהחלו במקור ראשון והסתיימו בספר בהוצאת שוקן, אומר דרשני ומהווה נקודת התייחסות עוד טרם הקריאה, בכך שנראה שבחירת ההוצאה מכוונת גם לקהל היעד, ואני נתפס כאן מראש בעמדת התגוננות וזו לא העמדה בה אני רוצה להיות.

איני מכיר את אלחנן שילה, ולכן אנסה רק להעיר כמה הערות על דברים שראיתי וקראתי, אין בהם משום התעמתות אלא הבעת דעתי האישית. אולי אני טועה, ואולי מקורות אחרים יסתרו את דברי. טוב שכך. דיון טוב מברר ומחדד עמדות, ועם קושיות צריך להתמודד, לא לברוח מהן.

לגבי הבעייה הדיכוטומית שאדם צריך להגדיר את עצמו כדתי או חילוני, אין לי מה להרחיב. היא נכונה והיא בעיה ישראלית שלפעמים לא קיימת בקהילות יהודיות בעולם. אשתי סיפרה לי זאת כבר לפני שנים באומרה שאנשים רבים כשעלו לארץ, היו צריכים להחליט האם הם חילונים או דתיים, בחו”ל הם היו חלק מהקהילה האורתודוקסית גם אם לא דקדקו בכל מצוות הדת, אולם בישראל, גם של שנות השמונים, דבר מעין זה אינו אפשרי, בעיקר בשל ההפרדה בבתי הספר (שנפתרה בחו”ל עם המוסד הידוע בכינוי Sundays’ school). פתרון חלקי מסתמן במסגרות המשלבות, וראו על כך בספרו המצוין של אלישיב רייכנר – “כאן חיים יחד“.

הערה כללית נוספת המהווה המלצה לכל הכותבים בהוצאות שאינן אקדמאיות היא לא להשתמש בביטויים כגון “האינדיבידואליזם האקזיסטנציאליסטי ואובדן המטא-נרטיב בעידן הפוסט-מודרני”. כמו בספרי מדע פופולארי כל משאווה או ביטוי כזה, מפחיתה מחצית מהקוראים.

בעוד שאני רוצה להתחבר לרעיון הכללי אותו מנסה שילה להציע, הפרקים עצמם כוללים טיעונים שמהווים הרמה להנחתה. למרות שחבל להתמקד רק בהם, הרי שספר שהוא בבסיסו בעל אופי פולמוסי, צריך להיזהר שבעתיים. שילה מנסה לדבר לשני קהלים. דתיים השוקלים להפוך לחילונים, וחילונים שמשהו בדת ובאמונה תופס אותם, אולם אינם יכולים לעזוב את סביבתם החילונית. במקרים רבים נראה שדווקא הפנייה היא לדתיים ואולי בגלל שזה המסלול אותו שילה עצמו עשה.

הפרק הראשון מציע לשבור את הדיכוטומיה ולקבוע רצף בין יהדות לפי ההלכה לבין חילוניות.  הצעה זו, ככל שהיא מפתה נתקלת בבעיות תוך כדי ניסיונות השוואתה לרפורמיות מחד גיסא ולמסורתיות בעדות המזרח מאידך גיסא. בעמ’ 25 קובע שילה כי “הן הקהילות של הזרמים הלא-אורתודוקסיים והן האוכלוסיה המסורתית-מזרחית מכילות ברובן אנשים בעלי רקע דל ביהדות”. אולי כיום, אבל ראשוני רבני הרפורמים היו רבנים אורתודוכסיים ועל הרב גייגר, רפורמי ככל שיהיה, לא נוכל להגיד שרקעו ביהדות דל. גם הזרם המזרחי גדל בבתים בהם שמרו תורה ומצוות לכל דבר עם מחויבות להלכה, שנעלמה בדורות שלאחר מכן.

הפרק השני מכונה “קיום מצוות ללא מצווה”. לפי שילה, אנו לא מקיימים כיום את התורה, אלא את ההלכה של חז”ל. עד כאן אין חידוש. ההלכה אינה התורה. לטוב ולרע. אפשר לצחוק עד מחר (המחבר אינו צוחק, אולם כיוונתי לאחת הבדיחות הנפוצות בנושא, הנובעת מהפער העצום בין פשט הכתוב לבין ההלכה הנוהגת) מההחמרות שעשו חכמינו לדין “לא תבשל גדי בחלב אמו”, אבל האם אותם תנאים לא ידעו שהיה מנהג עבודה זרה כזה? ידעו. ובכל זאת הכריעו להוסיף סייגים ואיסורים מהחזרה המשולשת של הציווי. זו התורה שבעל פה. אם רוצים להתעלם ממנה, צריך לעבור גם לדין “נפש תחת נפש ועין תחת עין” ואף, חלילה, לסקול מחללי שבת, דבר ששילה בוודאי סולד ממנו. נהפוך הוא, דווקא עוצמתה של ההלכה היא היכולת לשנות ולהפוך לפעמים את דברי התורה. וכך נזנחו כל הלכות דיני נפשות שאינן מופיעות כלל בשולחן עורך וכיום כאשר מנסים ללמוד משהו עליהן מגיעים לרוב למצבים מביכים אם לא לחילול השם ובכך שילה ואני בוודאי מסכימים.

לאחר מכן המחבר מחליט שבלתי נסבל לומר את ברכת “שלא עשני אשה” ואת ברכת נחם בתשעה באב. אכן יש כאלו שיאמרו נוסח אחר (שעשני גבר למשל, או שעשני כרצונו) ובברכת נחם יש הצעות כאלו ואחרות לשינויים, אבל לוותר על כל ברכות השחר בגלל זה ולהתחיל מפסוקי דזימרא? אולי כבר נוותר גם עליהם ונעבור ישר לקריאת שמע? ואכן בעמוד הבא, לתדהמתי, המחבר מציע גם זאת. ייתכן והתפילה ארוכה מדי, אבל אם רוצים לוותר על חלקים ממנה כדאי לוותר על החלקים הפאסיביים, בה המתפלל עומד ומקשיב בלבד.

במקומות אחרים המחבר טועה ואולי אף מטעה בכוונה. את  דיני השבת הוא לומד מהפסוק המאוחר “וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות” ומסיק ששבת היא שבת שבה לא עובדים, בדומה להיום. אני לא חושד במחבר בבורות ובאי ידיעה שהשבת מוזכרת עוד כמה וכמה פעמים בתורה לפני מקור זה, ורק תוהה מדוע הוא אינו גוזר על עצמו “שבו איש במקומו” ולא עוזב את ביתו כלל בשבת. אכן לשבת צד סוציאלי שבא לידי ביטוי כבר בפרשת משפטים, ועוד בטרם המקור שהמחבר מביא, אבל רק לאחר הציווי “זכור” שבפרשת יתרו.

ומכאן נדלג לענייני ביקורת המקרא ונפתח חלון קטן לנושא. ממילא התורה אינה טקסט אלוהי ואף לא טקסט קדוש כך שאין לראות בה מקור סמכות. שפינוזה טען את זה באופן פילוסופי ומבקרי המקרא הוכיחו זאת. אני לא בקיא בטיעוני ביקורת המקרא, אולם מהמעט שאני יודע, מגמתם המקורית של המבקרים לא הייתה מחקר המקרא לשם העמקת הידע בעולם אלא כללה מגמות אנטישמיות ברורות. מצד שני רבות מטענותיה הן טענות קש. התורה אינה ספר היסטוריה ולמרות שניסיתי, איני מצליח לראות שום קושי שבספר תהלים, שהוא ממש לא ספר בעל מגמה היסטורית, הנוקט לשון פיוטית חופשית, מופיע סדר שונה של מכות מצרים מזה שבספר שמות, שבעצמו אינו ספר היסטוריה.

כמו כן, איני מתרגש כלל משני העותקים של עשרת הדברות ומההבדל במצוות השבת. דיני השבת הסוציאליים מוזכרים כבר בפרשת משפטים, מיד במתן תורה ואין הם שינוי של משה רבנו, או זיכרון גרוע שלו. אכן “אחת דיבר אלוהים שתים זו שמעתי”, ושני הדברים נכתבו כל אחד במקומו הראוי. גם מהמחלוקת על שיר השירים, קוהלת ויחזקאל, ויותר נכון המחלוקת על המחלוקת, איני מתרגש. חכמים ערכו, שינו וסידרו ובסופו של דבר גיבשו את רשימת 24 כתבי הקודש, בדרגות שונות.

כמכה בפטיש לטענותיו מביא שילה סתירות בתרגום השבעים. אכן סתירות, אולם לפסול את המקור בגלל התרגום?  כבר חז”ל קדמו את המבקרים והצהירו כי (סופרים ו’ ד): “א”ר שמעון בן לקיש שלשה ספרים נמצאו בעזרה: ספר מעונה ספר זאטוטי ספר היא. באחד מצאו כתוב מעון ובשניים כתוב מעונה אלקי קדם וקיימו שנים ובטלו אחד באחד מצאו כתוב וישלח אל זאטוטי בני ישראל ובשנים מצאו כתוב וישלח את נערי בני ישראל וקיימו שנים ובטלו אחד באחד מצאו כתוב אחד עשר הוא ובשנים מצאו כתוב אחד עשר היא וקיימו שניים וביטלו אחד:” המסקנה מהמשנה היא שהנוסח הנכון אבד לנו. פסקו תמיד לפי רוב הנוסחאות ובכך באופן וודאי, יש שיבוש גם בנוסח המסורה. אמנם מובאים הבדלים זעירים, אבל לא מן הנמנע שהיו עוד ומהותיים יותר. אולם פסילתו של נוסח המסורה מהווה שפיכת התינוק עם המים, ואינה מוצדקת. ולכן גם חכמים הבינו שיש את הטקסט האלוקי ויש את הנוסח שבידינו ויש נוסחים נוספים שנמצאו, והטקסט המקורי והמדויק כנראה לא יהיה ידוע. מה עשו חכמים במקרה כזה? כפי שההלכה מורה, פסקו והכריעו, לפי הכלל הרוב קובע ולא בשמיים היא.

בצפותו לדייקנות מוחלטת סותר המחבר את עצמו, לא מצליח לזהות מורכבות אותה הוא הציג בפרקים הקודמים ודורש “או או” חד. ואכן חוסר היכולת לזהות מורכבות, יוביל בהכרח לכפירה, לא כפירה מתוך עצלות ואי רצון לקיים המצוות או להיות מחויב למשהו, אלא מתוך מחשבה שאם משהו לא מסתדר, הכל לא נכון. כבר טעו בזה חכמים גדולים, והידוע שבהם הוא אלישע בן אבויה.

נקודת חולשה נוספת היא חלקו השני של הספר הכולל רשימות קצרות, רסיסי מחשבות כדברי שילה. חלק זה נראה לי מיותר, בבחינת כל המוסיף גורע ורסיסים אלו אמורים להישאר כטיוטה פרטית של הכותב. אולם גם אני צריך להיזהר ובעוד שאני מאשים את שילה כי הוא שופך את התינוק עם המים תוך סתירה לכוונתו המקורית, הרי שאולי גם אני עושה כך, מאחר והתמקדתי בכוונת מכוון בנקודות החלשות של הטיעונים, למרות שציינתי מקומות בהם אני  מסכים לדעתו, או לפחות לחשיבות המסלול אותו הוא מנסה להתוות.

אי אפשר לשכנע להאמין וגם אי אפשר לשכנע לא להאמין. דתיים לא יאבדו את אמונתם ואתאיסטים לא יתחילו להאמין בעקבות קריאת הספר. גם שילה יודע זאת ולרוב הוא מכוון את דבריו לאלו הנמצאים גם פה וגם שם, החושבים והמתלבטים ולא רוצים להכריע. לא מתאים לכם להיות דתיים? בסדר, אומר שילה, אבל אין סיבה שתהיו חילונים גמורים. אתם מוצאים בנפשכם קירבה למסורת ולאמונה, אבל אתם לא מעוניים להיות דתיים? גם לכם יש מקום. אתם יכולים להישאר באמצע, אין צורך לבחור צד, היו שלמים עם עצמכם, וחיו וראו טוב בעמלכם.

אמונה אינה משהו שאפשר להוכיח בפילוסופיה (אם פילוסופיה בכלל יכולה להוכיח משהו). אמונה באה מהלב, מההרגשה, מהנפש הפנימית, הקיומית של האדם. קראתי בעבר שני ספרים שניסו להציע פילוסופיה דומה: שניים יחדיו של משה מאיר, והברית הישראלית של יואב שורק, שניהם, כמו ספר זה, מנסים להציע סינתזה כלשהי ולהגיע להגדרה משלבת של דתי-חילוני או חילוני-דתי, במרחב האישי או במרחב הציבורי.

ולמרות שהרגשתי שאיני משתכנע ממרבית הטיעונים, אני מעריך את אלחנן שילה, כי כתיבתו כרוכה באומץ ועלתה לו במחיר אישי לא פשוט כפי שהוא מתאר. אבל ההערכה היא בעיקר, כי אני מעריך את המורכבות ואת הרצון להתמודד איתה. המצב בחברה הישראלית סבוך, ויש להעריך ניסיונות ליצירת שיח משלב ולא רק שיח, אלא הגדרה חדשה לאורח חיים אישי. גם אני מתלבט וחושב רבות על נושאים שונים באמונה, ומוצא את הפתרונים שמתאימים לי ואולי לא יתאימו לאחרים.

לכן, לספר יש חשיבות ולו רק בהיותו מהווה ניסיון, גם אם חלקי ולא מושלם, לייצר שיח שונה בחברה הישראלית ועצם הניסיון והמאמץ ראוי להערכה. אנו שומעים על אנשים שלא מצליחים או לא רוצים להגדיר את עצמם רק כחילוני או רק כדתי, ומשפט זה עולה מפעם לפעם בראיונות שאני קורא בעיתונות. ייתכן וכמותם ישנם עוד רבים, המסרבים, מסיבות ברורות להיחשף, ואולי בספר זה, ימצאו בסיס להישען עליו.

יהיו כאלו שירגישו שספר זה מאיים עליהם. הוא מעודד לחזרה בשאלה! הוא מעודד לחזרה בתשובה! באלו שלא מתלבטים כלל ותמיד הכל ברור להם: יש אלוהים, אין אלוהים, אני קצת מקנא, אולם מה שווה אמונה ללא התלבטות? ומה שווה אי-אמונה ללא התלבטות? הרי זה היינו הך ובלי המורכבות וההתמודדות, חיינו אינם חיים. מורכבות של “גם וגם” תמיד הייתה חלק מהיהדות ונזנחה מעט בדורות האחרונים, עת אוחזים רבים בדעות היווניות של “או או” (וראו על כך בסקירות שכתבתי על הספרים “השותפות הגדולה” ו-“לוגיקומיקס“). ואם נראה בספר זה, בחלקו הראשון לפחות, מניפסט בשבח המורכבות, דיינו.

 

כריכת הספר יהדות קיומית

יהדות קיומית

יהדות קיומית
אלחנן שילה
הוצאת שוקן 2017

 

מגב הספר

יהדות קיומית הוא פרי הגותו של ד”ר אלחנן שילה, העוסקת בעולם המחשבה היהודי. מטרת הספר להציע אלטרנטיבה לאוכלוסייה היהודית שנמצאת על קו התפר שבין דתיות לחילוניות. הדיכוטומיה דתי-חילוני כבר אינה רלוונטית לכמה קבוצות בחברה הישראלית: רבים מעוניינים לשמור מצוות ולהמשיך את המסורת, אך עומדים אובדי עצות מול ההלכה וסעיפיה הדקדקניים. הם נרתעים מכניסתה של ההלכה לכל היבטי החיים, ומנסים למצוא את דרכם לדתיות סובייקטיבית משלהם.

הספר דן באפשרות של קיום מצוות בצורה רכה יותר מזו ההלכתית, ומציע דגם נועז של יהדות רצופה בין הלכה לחילוניות. תודעה חדשה זו פורצת את גבולות התודעה הדתית המקובלת של המאמין הכפוף לצו האלוהי וההלכתי. המחבר, המתייחס לסוגיות כגון שבת וכשרות, מציע קיום מצוות מתוך מחשבה ומודעוּת, בהתאמה לעידן המודרני. בעין ביקורתית הוא מנסה להתמודד עם מגוון נושאים העומדים על הפרק בחברה הישראלית: מעמד האישה, אמונה, אתיאיזם, תפילה, סוגיית הגיור ועוד. בקול מקורי ועכשווי מנסה המחבר להציע כעין מניפסט לקיום אורח חיים אמוני חדש מתוך אהבת אדם, רוחב אופקים וראייה מפוכחת של המציאות בת זמננו.

חלקו השני של הספר בנוי כהגיגים חופשיים: מסות קצרות שכתב המחבר במשך עשרים שנה, המשקפות את עולמו האישי, שנע ללא הרף בין דתיות הלכתית לבין ליברליזם מודרני.

אלחנן שילה הוא הוגה דעות, חוקר ומרצה בנושאי הגות יהודית מודרנית, הגות ציונית וקבלה. למד בישיבת הר עציון; מחשבת ישראל, פילוסופיה ומקרא באוניברסיטה העברית; וספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן. זהו ספרו השני.

 

2 Comments

  • אלחנן שילה 20 ביוני 2017 at 12:15

    גדי איידלהייט, תודה רבה על הביקרות המנומקת והאוזנת. ברצוני רק להתייחס לטיעונים הפרטניים שהובאו.
    1) בנוגע למפעלם של חז”ל, אתה לוקח פרט (“גדי בחלב אמו”) ומסיק מזה כלל, התנגדות לפרשנותם של חז”ל, אבל אני כותב במפורש שאין כללים, וצריך לבחון כל מקרה לגופו: “ברוב המקרים, הרובד של חז”ל מוסיף המון, בתפילות, ברכות ושבת, חגי חנוכה ופורים. רק במקרים מעטים הוא בבחינת “כל המוסיף גורע”. אינני קראי בקראותי, וגם יודע להעריך את המפעל של תורה שבעל-פה. ברוב המצוות מן הראוי להמשיך ולקיים את יצירת חז”ל” (עמ’ 47).
    2) כתבת: “אבל לוותר על כל ברכות השחר בגלל זה ולהתחיל מפסוקי דזימרא?” – לא אמרתי את זה בשום מקום בספר. דווקא הצעתי את ברכת “שעשני ישראל”, אז כיצד הסקת זאת? בנוגע לפסוקי דזימרה, זה לטעמי הופך את התפילה לארוכה מדאי, ומדובר באמירה של פרקים שונים מתהילים, שלי באופן אישי, לפחות בימי חול, יוצרת תפילה ארוכה מדאי.
    3) בנגוע לשבת. “בחריש ובקציר תשבות” מדובר על יציאה לעבודה. בנוגע לשאר המקורות, לא ברור עד הסוף מה הכוונה ב”לא תעשה כל מלאכה”, וניתן לקחת אותם לכיוון של שבת דתית או שבת חילונית, תלוי כיצד מגדירים מלאכה (למעט הבערת אש, שהוא עניין נקודתי יוצא דופן). גם בנוגע ליציאה ביום השביעי. מדובר על איסוף המן, שזאת היתה העבודה של בני ישראל במדבר, המקבילה לעבודה החקלאית שעשו אחרי הכניסה לארץ.
    4) בתורה יש גם מרכיבים היסטוריים, והטענה שהתורה איננה ספר היסטוריה, או שמבקרי המקרא היו אנטישמיים, היא אפולגטיקה שאיננה עומדת במבחן הפרטים (גם אם נגיד שהיא איננה ספר היסטוריה, למה יש סתירות בעניינים טכניים כדוגמת מקום קבורתו של אהרן?).
    לשבחך, אתה לא רק נקטת רק בססימאות, אלא גם ירדת לדון בכמה פרטים. הדוגמה של מכות מצריים של ספר תהילים לא הובאה בעיקר בגלל הסתירה, בנוגע לסתירות, הבאתי דוגמאות חזקות הרבה יותר (שלא דנתה בהם). מה שרציתי להראות הוא שמה שאומר הרב ברויאר, שהוא מקבל את טענותיהם של חוקרי המקרא לכל דבר ועניין, רק במקום מחברים שונים הוא מדבר על “בחינות” שונות, איננה נכונה. כי חוקר מקרא כשבא לדון במכות מצרים, לוקח בחשבון גם את מסורת ספר תהילים, ואילו אצל הרב ברויאר, הוא היה עושה “מטעמים” ובחינות שונות כמוצא שלל רב (למשל “חושך” = בחינה של מכת אזהרה…), אילו הדברים היו בחמישה חומשי תורה. אבל מכיוון שהם הספר תהילים, הוא מתעלם מהם.
    5) אינני דן בחילופי נוסח (“ביקורת נמוכה”), אלא אני מציג את תהליך של התגבשות הטקסט המקראי (“ביקורת גבוהה”). גם בספר ירמיהו (שקצר בשישית מנוסח המסורה וסדר פרקיו שונה, ומקבילות שלו בעברית מצאו בקומראן), וגם בספר שמות, יש תהליך של התהוות הטקסט, ויש בנוסח המסורה שכבה מאוחרת יותר שאיננה בתרגום השבעים.
    לאורתודוקסיה אין דרך להסביר כיצד בטקסט שלם שניתן במדבר מאלהים למשה נוצרו פערים כאלה, שדווקא מה שהוא מבחינת התוכן, שכבה אחרונה התהוות הטקטס, נעדר מתרגום השבעים, ורק בכלים של ביקורת המקרא ניתן להגיע לתשובה.
    סוף דבר, הסיסמאות האורתודוכסיות שהתורה איננה היסטוריה ומבקרי המקרא אנטישמיים, תמשיך לתת מענה לרוב שנאחז בסיסמאות, אבל לא תיתן מענה למיעוט שמבקש את האמת.

    • גדי איידלהייט 20 ביוני 2017 at 21:13

      תודה על התגובה. אכן המבקר צריך לקחת בחשבון שהוא יכול, ובמידה הזו גם צריך וטוב שכך להפוך למבוקר, ולכן חייב לכתוב את דבריו בזהירות. אנסה להתייחס
      1) אפשר אפילו לטעון רחוק יותר, שהרי ההלכה שאנו מקיימים כיום היא למעשה פסקי השולחן ערוך, למעט עדות מסוימות שעוד אוחזות בדעת הרמב”ם. הדיונים האם ולמה נעצרה ההלכה לאחר השולחן ערוך והרמ”א, הם דיונים מרתקים, אך חורגים ממסגרת ידיעותי, ובכל אופן, ההלכה התפתחה רבות מימי התורה, ועל כך אין ויכוח.
      2) בעמ’ 41 כתוב שבעיית ברכת שלא עשני אישה נפתרת בקלות ברגע שמתחילים את התפילה מפסוקי דזימרה. בקריאה חוזרת, אני מבין שהכוונה היא ששליח הציבור מתחיל, כנהוג במקומות רבים בברייתא דרבי ישמעאל (ששאלה אחרת היא מה חשיבותה – האם רק כתירוץ לאמירת הקדיש?). אישית כאשר אני שליח ציבור, אני משתדל דווקא להתחיל מברכות השחר, כפי שלדעתי ראוי. אולם כמו שציינת מקומות רבים מתחילים מרבי ישמעאל/הודו/ברוך שאמר, ונראה שגם זו דרך לחסוך זמן, לעומת בתי כנסת של עדות ספרד, שמאריכים בקורבנות ופתח אליהו ולפעמים חלקים אלו ארוכים הרבה יותר מהתפילה עצמה. אישית על פסוקי דזימרא לא הייתי מוותר כלל, אולם רמזתי כי על חזרת הש”ץ אפשר לשקול ויתור. פחות בגלל האורך אלא כי עיננו הרואות שבמקומות רבים זמן החזרה נהיה זמן לדיבורים/עלוני שבת/סמארטפון ולפעמים בעוונותינו גם אין עשרה שאומרים אמן. מבחינה זו לפעמים אפילו עדיף במנחה מניין קצר מלכתחילה.
      3) אכן לא לגמרי ברור, אנחנו שוב מסכימים שהפירוש התקבע בידי חז”ל, ומי שמבקש רק את התורה שבכתב מצוי בבעיה לא פשוטה.
      4) לגבי ביקורת המקרא, ניסיתי לומר שחלק גדול מטיעוניה היה גם לפני חז”ל והיו ידועים להם. המשנה במסכת סופרים מוכיחה שהנוסח שיש במסורה, אינו הנוסח הקודם. אמנם שם ההבדלים זניחים, אבל ברגע שהסכר נפרץ, העובדה היא זהה. הדיון על הכללת קוהלת ויחזקאל מראה שהיו ערים לסתירות, וגם לכך שהספרים נערכו והוספו עליהם. למעשה בספר משלי הדבר מתועד בתוך הספר עצמו, כאשר מופיעים משלי שלמה, משלים נוספים של שלמה, משלים שהעתיקו חזקיה וסיעתו ומשלים של אישים לא מוכרים: אגור בן יקה, איתיאל ועל כולם עולה למואל מלך ארם, שדווקא את משאו, או יותר נכון את משא אמו, מכירים כמעט בכל בית.
      ייתכן שתטען שאני מנסה להחזיק את החבל בשני קצותיו, גם לטעון שאני מקבל חלק ממסקנות הביקורת וגם עדיין להתייחס לטקסט כמקור סמכות, ועל זה אטען שלהערכתי גם חז”ל עשו זאת, או שלפחות הצליחו לחיות עם כך בשלום, ולי די בכך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *