המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

יעל משאלי על שבוע הספר

5 ביוני 2013 גדי איידלהייט

המאמר הבא באדיבותה של הסופרת והעורכת יעל משאלי . תודתי ליעל על הרשות להשתמש בטקסט

‘מודה אני’ שבוע הספר.
סיפור קצר, ואחריו הרהורים על ספרים, סופרים, מבקרים, קוראים, ארבע במאה, סטימצקי-צומת וכל השאר.
סיפור קצר:
כמה חודשים אחרי ש’כרת’ ראה אור, ראיתי (גוגל) שבבית-אריאלה, בקורס שנתי על ספרות וספרים שעוסקים במשפחה וזוגיות, יהיה שיעור עליו. אז הלכתי להיות זבוב על כסא פנוי באולם. הגעתי מוקדם ,והתישבתי באחת השורות הראשונות, בצד. לא ידעתי כלום על הקהל הצפוי. רבים? מתי מעט? קבועים? אורחים? לא רציתי שיזהו אותי. רציתי זבוב.
האולם התמלא מפה לפה (הכניסה הייתה בתשלום! גם אני שילמתי. לא מעט!) ונראה היה שהמרצה (מתנצלת שאיני זוכרת את שמה) הופתעה מכמות האנשים. “הו! אני רואה שיש לנו הרבה אורחים”.
“אתם בטח שואלים את עצמכם” פתחה ואמרה בהתלהבות “מה פתאום בקורס הרציני שלנו, בחרתי בספר הזה” התכווצתי קלות בכסאי (ולהתכווץ קשה לי, לט מי טל יו…), “אחרי ספרים כמו… וכמו… וסופרים כמו… וכמו… , אתם בטח שואלים את עצמכם למה”. את תשובתה היא פתחה בתיאור הסופרת “שיער כתום זוהר וקצוץ, בגדים צבעוניים והופעה כללית פרובוקטיבית..” התרווחתי ונשמתי בהקלה. באותם רגעים לבשתי, כרגיל, שחור. שיערי חגג הפוגה ראשונה מצבע ומכונה, מאפיר וארוך באופן יחסי.
השיעור היה מאלף. ממש. מאד מאד נהניתי. אחרי שלב השאלות מהקהל “אני מכירה את יעל” “למדתי עם יעל” “אני מתפללת עם חמותה” הסתיים השיעור, ואני פסעתי מעדנות לכיוון המרצה, להודות לה. “את מוכרת לי” אמרה “הסתכלתי בך כל השיעור וניסיתי להיזכר”.
מאז, מדי שנה, בבית-אריאלה, בקורס על ספרים וספרות, היה שיעור על כל אחד מהספרים שלי. והקורס הזה היה קורס נודד ושמעו אותו בעוד מקומות בארץ.

הרהורים: חייבת לומר מייד שאני כותבת מאושרת. שמחה. בטוחה. התמזל מזלי (הודו לה’) להצליח בדיוק במידה הנכונה. כפי מידתי. נכנסתי, ככותבת, לעולם הספרים רגע לפני שהתחילה מלחמת כל בכל, דקה לפני שהאווירה העכרה במידה כזאת שכולם מבואסים רוב הזמן.
אני זוכרת היטב את הרגע הזה. בדיוק יצא אז “אישה אל אחותה”. מישהי, שזה היה התפקיד שלה בצומת-ספרים, בחרה בו לספר-חודש-הספר. במקביל, באותו החודש יצאו שם במבצע ‘ספר שני בשקל’ וברגע אחד האדמה רעדה. שני תהליכים התחילו מייד. בכל יום יצאה ב’הארץ’ ובידיעות’ ביקורת או ידיעה קטלנית על הספר (‘מה שמוכרים בשקל שווה פחות מזה’) ומצד שני, הספר נמכר ונמכר ונמכר ונמכר… זה היה רגע מפחיד מאד. שני הספרים הקודמים היו, כל אחד בזמנו, ספר-החודש בסטימצקי. זכיתי עליהם באותה שנה בפרס היצירה (‘פרס ראש-הממשלה לספרות’) ,בשורה התחתונה, נמכרו מהם פחות או יותר אותו מספר עותקים. אבל המלחמה בין הרשתות התחילה באותו רגע , המבקרים ושוחרי-הספרות יצאו לקרב דמיוני על איכות לעומת כמות וכבר כמעט חמש שנים התהליך הוא חד סטרי. מבאס. האווירה הורעלה. (הדוגמא הכי טובה היא ההתייחסות לרשימת רבי המכר. מצד אחד ישמיצו את מעט המצליחים להיכנס לרשימה, מצד שני – יקטרו בלי סוף שלא מצליחים להיכנס אליה).

ב”ה זכיתי שאני מקבלת יחס הוגן, ענייני ומחבב בשתי הרשתות. יש לי הוצאה-בית-משפחה שמטפחת ומפנקת אותי, גם הספרים הפחות מצליחים שלי מוכרים יותר מספרים מצליחים של אחרים, ומעבר לזה: אני לא תלויה בכתיבה לפרנסתי. אני יכולה להרשות לעצמי לא לכתוב ולא לעשות ‘סיבוב הופעות’ על הספר. יש לזה בעיקר השפעה רלוונטית אחת: אני יכולה לפרגן בלב שלם לחבריי הסופרים האחרים. להמליץ על ספרים טובים בשמחה, ולהאיר פנים ולפתוח לב לפונים אלי. חדשים וותיקים כאחד. ואולי בכלל זה הפוך. אני כבר לא זוכרת מה קדם למה. מה שלגמרי ברור לי – שזה קשור אחד בשני.

יחד עם זה, אני נפגעת כמו כל אחד אחר מביקורות מרושעות, מרמיזות משפילות, מהתעלמות רועמת מאדישות. גם אני מחפשת את הספרים שלי על השולחנות\מדפים בחנויות, גם אני רוצה שמלחמת הרשתות תפסיק, שתימצא הדרך שיותר סופרים יהיו שמחים ומתוגמלים (אני נגד חקיקה), גם אני צריכה אווירה יותר ידידותית באופן כללי. ופרטי.
פוסט ללא פואנטה כאילו.
ובכל זאת, הוא סוג של עבודה עצמית של עידוד. תזכורת. להקשיב לדברים הטובים. לזכור בעיקר אותם.
שבוע הספר תשע”ג. שיהיה לנו בהצלחה ובכיף.

 

סקרתי בעבר שני ספרים של יעל משאלי
בנין שלם
סבתא של שבת

ואלו הספרים הנוספים שלה
פרוזה
אשה אל אחותה
רק בוקר קיץ לכאורה
שעשני כרצונו
כרת
ילדים
תומר המלאך של אמא
כל אחד והמשפחה שלו (ביחד עם יהודה אטלס)
עיון
פרקי אמהות – נשים ישראליות מגיבות על פרקי אבות (עורכת)

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *