ספרים מומלצים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

כל מה שלא סיפרתי

25 באפריל 2016 גדי איידלהייט

הפעם אין שום מקום לספק. שתי המילים הראשונות אומרות את הכל. “לידיה מתה”. לא תוכלו להגיד שהטעו אתכם. כך גם פותח הטקסט בגב הספר. משתי מילים אלו ברור שהספר לא שמח ולא צפוי סוף טוב. אפילו מעט נחמה לא צפויה. מרגש וכואב אומרת הכריכה ואני אוסיף אפילו מעט מדכא.

לא תוכלו לעצור את הקריאה למרות הסוף הידוע מראש. הספר כתוב בצורה מרתקת וקולחת. התחלתי בשבת בבוקר כאשר למרבה האירוניה סיימתי ספר כבד ורציתי משהו קליל. משהו קליל לא קיבלתי והבנתי את זה במשפט ראשון, אך הייתי כמהופנט וללא יכולת הפסקת הקריאה. הספר הסתיים טרם מוצאי שבת, ולאחר ברכת הנר והבשמים שלחתי לשי הודעה: “איזה דכאון”. לקח לו להבין מה אני רוצה ממנו ואז ענה לי – “אחנו מחפשים ספרים שירגשו אנשים”, עניתי לו שאני כמעט בכיתי מהספר…

וקצת מוזיקה שתלווה את הסקירה (למרות שגם הקליפ יפהפה וכדאי לצפות בו). עולם מטורף ככה שרה להקת דמעות לפחדים (אוי שנות השמונים האהובות שלי, בהן התעקשו ברשת גימל לתרגם שמות שירים ולהקות כמו Tears for Fears). הביצוע הקצבי כל כך עבר מתיחת פנים על ידי מייקל אנדרוז וגארי ג’ולס, הואט ושונה לסולם מינורי. הקשיבו. נראה לי שזה מה שעבר על לידיה. אבל מי זו בעצם לידיה?

אנחנו אפילו לא יודעים מי זאת לידיה, אבל עוד בטרם התחלנו לקרוא את הספר היא כבר מתה. יש כאלו שלא ירצו כלל לקרוא ספר מדכא. דיכאון גם ככה יש לנו מספיק, יגידו. בשביל לבכות, אני יכול לראות חדשות, ויקחו איזה ספר קיטש שמאלצי שמח ומתקתק, דביק ומאושר (אין רע בספרים כאלו, אבל מפספסים הרבה דברים אם מוותרים על כל מה שמורכב יותר). אבל כדאי לקרוא, חשוב לקרוא, צריך לקרוא, כי לידיה, נערה נורמטיבית ונהדרת בת 16 בלבד, מתה. ולא רק שהיא יכולה להיות הבת של השכנים, היא יכולה להיות הבת שלכם. ואין שום סיבה שהיא תמות. שום סיבה. ואם היא מתה, משהו דפוק לגמרי. והספר מוביל אותנו צעד אחר צעד, עבר רחוק וקרוב להבין מה השתבש ואיך הגענו לתוצאה הטרגית. ומה השתבש? כמעט הכל וכמעט כלום. כלומר דברים שיכולים לקרות בכל משפחה – לא כולם, אך חלקם.

הייתי אמור לספק לכם יותר פרטים על העלילה, אבל בשביל מה. לידיה מתה, וזה כל מה שאתם צריכים לדעת. גם לי ולכם ולכולם יש קשיים. לא כמו אלו של משפחת לי, משפחה בה האבא ממוצא סיני והאמא אמריקאית, ובשנת השבעים, כאשר נישואים בין לבנים לשחורים נחשבים פשע במדינות מסוימות, הקשיים הצפויים מתעוררים והמשפחה נקלעת במהלך השנים למערבולת שאי אפשר לצאת ממנה ושואבת אותם כלפי מטה. האבא לא מתקבל למשרת הוראה נחשקת ונאלץ להסתפק בפחות. האמא נוטשת את חלומה והופכת להיות עקרת בית עד שאינה יכולה יותר. הבן גדול והמוכשר (וחובב החלל והאסטרונומיה!!) זוכה להתעלמות מהוריו שמעדיפים את אחותו ומסמנים אותה להיות הצלחת המשפחה, והבת הקטנה, שנולדה כמו בטעות, בה לא משגיחים כלל ולפעמים אף שוכחים לסדר לה מקום סביב שולחן האוכל בארוחה משפחתית. משפחה רחבה שתיתן תמיכה – אין. חברים – אין. והמשא פשוט כבד מדי. במהלך הקריאה תזדהו עם הדמויות, תאהבו אותן ולפעמים גם תכעסו  עליהן ובעיקר תווכחו שוב בחשיבותה של המשפחה וביכולת התמיכה שלה אחד בשני. שום אדם אינו אי.

מצטער לחזור על המשפט של טולסטוי שהפך מזמן להיות קלישאה, אבל משפחת לי אומללה מאד, אומללה בדרכה שלה, והתוצאות שהיו יכולות להימנע בעשרות צמתים קטנים שכל אחד מהם הוא כלום, אירוע חסר משמעות, לא נמנעו. ואולי זו הסיבה העיקרית למה צריך לקרוא את הספר, להבין את גדול השיבוש ולדעת שאצל כולנו משהו משובש, אולי לא הכל, אולי לא בצורה חזקה וחמורה כל כך, אבל הכרה בעצם השיבוש יכולה למנוע הדרדרות בלתי ניתנת לעצירה שלו.

כריכת הספר כל מה שלא שסיפרתי

כל מה שלא שסיפרתי

כל מה שלא סיפרתי
סלסט אינג
מאנגלית: נועה שביט
תמיר//סנדיק 2016 (במקור )

מגב הספר

“לידיה מתה. אבל הם עדיין לא יודעים זאת.” כך נפתח הרומן כל מה שלא סיפרתי, המגולל את סיפורה של משפחה אמריקנית-סינית המתגוררת באוהיו של שנות השבעים. לידיה היא בבת עיניהם של הוריה, מרילין וג’יימס לי, הנחושים שבתם תגשים את כל החלומות שלא עלה בידיהם להשיג. כשגופתה של לידיה נמצאת באגם המקומי, מופר האיזון העדין במשפחת לי, וכל הידוע והמוכר להם נעלם כלא היה.

כל מה שלא סיפרתי הוא רומן ביכורים מרגש וחודר לב על מערכות יחסים, סודות וכמיהה. סלסט אינג משרטטת דיוקן משפחתי רגיש החושף את המכשולים העומדים בפני אימהות ובנות, אבות ובנים, גברים ונשותיהם, בדרכם להבין אלה את אלה.

2 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *