ספרים מומלצים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

כניעה – סקירה

2 באוגוסט 2015 גדי איידלהייט

“בלי להיות או לא להיות אני פשוט ישנו בלי שום דבר אשר כדאי למות למענו בלי תקוה ובלי יאוש אני פשוט צופה
היו לי פעם עקרונות מכרתי את כולם עיסקה מוצלחת בשבילי טובה גם בשבילם” (אני שוכב לי על הגב – יענקלה רוטבליט)

ספרו של מישל וולבק, כניעה, זכה לפרסום רב לאחר סדרת הפיגועים בצרפת ומחברו אף נאלץ לרדת למחתרת לתקופה. הספר מתאר  אתצרפת לאחר שנציג מפלגת האיסלם זוכה בבחירות לנשיאות ומפלגתו מקימה את הממשלה ביחד עם מפלגות השמאל. פרנסואה, מרצה באוניברסיטה, פשוט ישנו. אין לו שום דבר למות למענו, אין לו תקווה, גם לא יאוש. הוא אפילו לא טרח להצביע בבחירות. עם הוריו (הגרושים) הוא כבר שנים לא בקשר, אחים ומשפחה אין, חברים גם אין. את עיקר זמנו הוא מבלה באוניברסיטה, מנצל את קסמו על סטודנטיות צעירות, מתמסר בעיקר לאהובתו מרים, סטודנטית צעירה יהודייה, וכשאין ברירה פונה גם למקומות אחרים. עליית האיסלם לא ממש מוצאת חן בעיניו, אבל מה הוא יכול לעשות?
לא הרבה.
וולבק ירד למחתרת אבל הביקורת על האיסלם אינה קיימת בספר. לפחות לא ברובד הגלוי. ביקורת על הצרפתים לעומת זאת יש בשפע. היו להם פעם עקרונות. הם מכרו את כולם. פרנסואה, כמו וולבק, מעדיף לעזוב את פריז עד שהעניינים יתבהרו וכשהוא חוזר הוא מגלה שדברים השתנו. חנויות מסוימות נסגרו. חנות ללבני נשים נשארה אולם תמונות הנשים המגולות נהפכו לתמונות נשים לבושות, מסעדות התחלפו, והסביבה נהייתה סגורה מעט יותר. סך הכל לא משהו שאי אפשר לחיות אתו. כבר כיום אנו רואים איך מדינות המפרץ הפרסי רוכשות קבוצות כדורגל לרוב אבל וולבק עובר שלב אחד קדימה כשאותן מדינות רוכשות למעשה מדינות אחרות. באוניברסיטה דברים השתנו. היא נרכשה על ידי הסעודים או שמא הקטארים ולא נמצא עבורו מקום בסגל ההוראה החדש שהיה צריך לעבור כמה שינויים. מוסד הסורבון היוקרתי מוכרז כמוסד איסלמי, תוכניות הלימודים משתנות, הסטודנטיות לובשות רעלות, ובחגיגות וקבלות הפנים נראים שייחים סעודיים.
המוסלמים אמנם אינם רוב, אבל מפלגות השמאל ראו שאפשר לשתף איתן פעולה. מה כבר צריך לעשות? לא יותר מדי. תמיכה ברשת חינוך איסלמי, קצת יותר גינויים נגד ישראל (שזו ממילא המגמה הכללית גם כך) והסכמות שקטות לרוב. ולהרבה צרפתים זה מאד נח. פרנסואה מגלה שהנדיבות הערבית מאפשרת לו לפרוש לגמלאות עם תשלום פנסיה מלא כאילו היה עובד עוד 25 שנה. וכמו בשיר אותו שר אריאל זילבר, הוא שוכב על הגב בבטלה גמורה, מעולם לא היה לו במה להאמין והוא שקוע בהזיות (ולעתים גם במימושן, בתיאורים קצרים אבל עדיין מפורטים מדי) על מין.
נראה ששאר הצרפתים דווקא מסתדרים טוב. בסך הכל קצת לשנות את טון הדיבור וההופעה. אפילו התאסלמות היא אופציה לא רעה. אמנם הפנסיה גבוהה, אבל מי שנשאר באוניברסיטה ומתאים את עצמו אליה, מקבל משכורות גבוהה עוד יותר. כך מגלה פרנסואה המזועזע עשו רבים מעמיתיו. הדרישות לא גבוהות. ולאיסלם יתרונות מפתיעים ביותר. היתרון המוצלח ביותר מבחינתם הוא האפשרות לשאת כמה נשים. מוסלמיות כמובן. וצעירות. מאד צעירות. ילדות בעצם. והצרפתים נהנים מזה. הן כנועות, הן מסורות והן יעשו כל מה שיבקשו מהם. ובתוך הבית, שמסתבר שגם דמי השכירות שלו מסובסדים על ידי האוניברסיטה, אפשר לעשות מה שרוצים וגם יש אלכוהול. גם הכריכה מרמזת על כך. אשה בתנוחה פתיינית שרועה על הספה אבל מכוסה לגמרי בבורקה, אולם אם מסתכלים על צידה האחורי של הכריכה רואים שלא הכל מגולה. מה שכלפי חוץ הוא אחד ומה שבתוך הבית הוא אחרת. ואמנם העלילה היא ב-2022 אבל הביקורות היא עכשווית (ומתאימה גם לישראל) כדוגמת הפיסקה הבאה:

“חוסר הסקרנות של העיתונאים היה ברכה אמיתית לאינטלקטואלים, מפני שכל החומר הזה זמין בקלות באינטרנט כיום, והיה נדמה לי שחלק מהמאמרים שלו היו יכולים לעלות לו בכמה הסתבכויות. אבל אחרי הכול אולי אני טועה, כל כך הרבה אינטלקטואלים לכל אורך המאה ה-20 תמכו בסטלין, במאו או בפול פוט וזה אף פעם לא הזיק להם באמת; אינטלקטואל בצרפת לא נדרש להיות אחראי, האחריות אינה מטבעו.”
וזו הכניעה של צרפת. עקרונות? רפובליקה? Liberté, Égalité, Fraternité? בוודאי. כלפי חוץ כמובן. אבל היתרונות של כסף כיד המלך (הסעודי), נשים ובונוס לא צפוי בדמות הגירה של יהודים, גוברים על העקרונות. למה לא. נכנע וזהו.

עסקה מוצלחת. מצוינת. אין על מה להתחרט.

כניעה - כריכת הספר

כניעה

כניעה
מישל וולבק
מצרפתית: עמית רוטברד
הוצאת בבל 2015 (במקור 2014)

מגב הספר

פרנסואה הוא פרופסור לספרות בסורבון המתמחה ביצירתו של הסופר בן המאה ה-19 ז’וריס–קרל הויסמנס. בזמנים רגילים, הוא היה יכול לקוות לחיים שלווים, לקריירה אקדמית משעממת אך מספקת ואולי אפילו למערכת יחסים
משמעותית עם אהובתו מרים, סטודנטית יהודייה.
אבל ההיסטוריה, הדמוגרפיה והפוליטיקה רצו אחרת : השנה היא 2022 וצרפת, על סף מלחמת אזרחים, לאחר תקופה ארוכה של אבדן-דרך, אי שקט חברתי ואלימות גואה, בוחרת בנשיא חדש. הפוליטיקה הישנה, כמו שאר ערכי
הרפובליקה, החברה והמשפחה, פשטה את הרגל, ובסיבוב הבחירות השני המפלגות המסורתיות שהנהיגו את צרפת מזה חצי מאה נאלצות לפנות את הבמה למארין לה פן מועמדת הימין הקיצוני ולמוחמד בן–עבס מועמד האחווה האיסלאמית.

“האינדיבידואליזם הליברלי היה יכול לחגוג כאוות נפשו את התמוססות המבנים המתווכים שלו, כלומר המפלגות, התאגידים והקאסטות, אבל ברגע שתקף את המבנה האחרון, כלומר המשפחה, ולפיכך את הדמוגרפיה, הוא חתם על כישלונו הסופי; ואז מגיע, באופן הגיוני, עידן האיסלאם.” (רובר רֵדיזֶ’ה)

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *