המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

לאור פרשות השבוע שלי

1 בדצמבר 2014 גדי איידלהייט

לרשימת הספרים האישיים בנושא פרשת השבוע, מצטרף ספרה של עופרה נחמד. המאפיין של ספרים אישיים הוא שהם לרוב אינם באים על מנת ללמד את פרשת השבוע, אלא לדלות מתוכה מסרים ותובנות לפי דעת המחבר. עופרה נחמד משדרת תוכנית רדיו ברשת ב’ בנושא פרשת השבוע, וערכה מבחר מפרשנויותיה בספר זה.

מאפיין העובר לכל אורך הספר (ונובע מכך שהסופרת עוסקת גם באימון) הוא שאלת השאלות. בכל פרק נשאלות שאלות רבות, אבל אלו לא שאלות על הפרשה, אלא שאלות לקורא על עצמו, שאלות אותן מגדירה נחמד כשאלות העצמה, שעליהן כל קורא צריך לחפש ולמצוא תשובה משלו המתאימה לו.

הדבר העיקרי שהפריע לי בספר הוא שלכל פרשה מופיעים שני דפים עם פסוקים מהפרשה. לרוב ההתחלה והסיום וחלק מהאמצע. הצורך בכך לא ברור. ההתייחסות במאמרים עצמם היא לרוב רק לפסוקים בודדים.  הספר אינו תחליף לחומש ולהביא רבע פרשה, נראה מוזר ואפף מזיק. נכון שקהל הספר הינו ציבור שאינו בהכרח דתי, אבל אני עדיין נוטה להאמין שבכל בית ישראלי אפשר למצוא תנ”ך או חומש (ולמי שאין, זה הזמן לרכוש, פרוייקט 929 מתחיל בקרוב). דפים אלו מכפילים שלא לצורך את עובי הספר, והיה אפשר להכניס במקומם, פרשנות נוספת לכל פרשה.

לגבי תוכן הספר, השאלות והפרשנות מראות, שוב, כי התנ”ך רלוונטי מאד לכלל הציבור, כי העיסוק בתנ”ך הינו עיסוק מבורך, כי אפשר לעסוק בתנ”ך מראיות שונות, אוהבות ומכבדות, וכי על שכבות הפרשנות העבות והמבוססת ניתן להוסיף (אך חלילה לא כתחליף) נדבכים נוספים.

באדיבות המחברת וההוצאה מובאים שלושה פרקים מתוך הספר

לאור פרשות השבוע - כריכת הספר

לאור פרשות השבוע

לאור פרשות השבוע שלי
עפרה נחמד
הוצאת ספרי מקור – תשע”ה

פרקים לדוגמה מהספר

מה יש בנזיד הזה, במשפחה הזאת של התאומים יעקב ועשיו, האומר לנו על עצמנו פרשת תולדות

אם כל אחד מבני המשפחה של יעקב ורבקה היה מקבל מצלמה מצוות ההפקה של אחת מתכניות הריאליטי, אפשר שהיה לנו עוד פרק מעניין בסדרת ריאליטי, עם כמה תובנות אפילו מהסדרה של ״מאסטר שף״…

וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ, לָלֶדֶת; וְהִנֵּה תוֹמִם, בְּבִטְנָהּ. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב; וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּלֶדֶת אֹתָם. וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים.

כמה סוגיות מעלה פרשת תולדות המספרת את ההיריון והלידה והחיים של התאומים יעקב ועשיו — שבעצם היו צריכים להיקרא עשיו ויעקב אך נצרבו על־פי שמו של הצעיר — על היחסים המורכבים, אם לא מסוכסכים, בתוך המשפחה: האמא רבקה שאוהבת את יעקב, ויצחק אוהב לעשיו; האח הקטן היושב אוהלים התמים והשקוע בהרהורים ובמחשבות שברגע של חולשת אחיו, וברגע של רעב קונה ממנו את הבכורה; ואחר כך בתחבולה שנרקמת ביחד עם אמו וביוזמתהּ גונב את הברכה מאחיו, מעשיו.

מה קורה במשפחה הזאת?
ומה הריח העולה מהתבשילים שם?
מה הם באים לאמר לנו?

אם נרצה להתבונן בפנימיות של סיפור האחים, יעקב ועשיו, יש קריאה האומרת שיעקב ועשיו אחד הם — מהרחם ועד ההיפרדות מן העולם.
עשיו שהוא איש הצייד, היוצא יום יום ומסתכן, וזה שלא יכול לדחות סיפוקים — הוא מוכרח את האוכל כעת כשהוא רעב, הוא הצד הייצרי שבנו, הצד האפל שלא תמיד אנחנו מוכנים להודות בקיומו. ביעקב יש את הצד העקבי, המתמיד, זה שתבשיליו הם על פתיליה בבישול איטי, slow food, ולא אוכל מהיד אל הפה. בעשיו, אומרים, ישנו הנזיד, שנמכר למי שהוא זד שעושה מה שעושה בזדון. אך בתוכנו מתרוצצים שני הבנים, יעקב ועשיו — ומי שניתן לו יותר מקום יהיה יותר נוכח בחיינו… אך מה שנראה חשוב בעיני חשוב שבתוך יעקב יש הרבה עשיו ובעשיו יש הרבה יעקב.
העניין הוא להכיר בחלק הפחות מואר שלנו — לראות אותו — להודות שהוא קיים לתת לו מקום, ולשחרר אותו. כדי שלא ישתלט עלינו. כדי שבנזיד הזה שאנחנו מבשלים לעצמנו לא יהיה זדון.

כמה אנחנו מוכנים לשלם משכנתא למִישכן הפנימי? – פרשת תרומה

בשבוע שבו עדיין עוסקים בפרשות פוליטיות זו או אחרת, אפשר להתבונן, אולי, בגבולות המותרים ובעיקר האסורים של אישי הציבור שלנו. ומה הגודל הראוי למישכנו של איש ציבור ואיש צבא.
וכאן, באה פרשת “תרומה”, ונותנת לנו מִפרט טכני וארכיטקטוני מדוייק מאוד של בניית המישכן. את הדיוק הזה, אפשר, לקחת פנימה. לבדוק בחיינו מה מדוייק לנו, מה נכון, מה מעכב אותנו, מה מיותר כבר.
מה גורם לנו אושר, מה הנאה זמנית, מה מקרב אותנו לחזון שלנו, לרצון האמיתי שלנו, למקום המשתוקק למשהו יותר גדול מאתנו.
הפרשה פותחת “ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבּו”… על משמעות התרומה, הנתינה, הרבו המפרשים לדבר.
ויש הזמנה בפרשה, לבחון מה היא הנתינה? מה היא מאפשרת לנו? מי אנחנו כאשר אנחנו נותנים? מאיזה מקום אנחנו נותנים? האם מחום הלב, האם מתוך חמלה? האם מתוך הצורך לקבל הכרה, תודה, פרסום? האם המקום הנותן הוא המקום הרושם, המתחשבן? האם אני נותן רק כשיש לי, או, אולי, דווקא כשאין שאין לי הרבה אני נותן?
ומה עם המקבל? האם הוא מקבל מה שהוא צריך או מה שאנחנו רוצים או יכולים לתת?
והשאלה החשובה, בעיני, האם הנתינה היא מקום שמאפשר לי לבנות מישכן בתוכי.
והשאיפה והכוונה שנדע לאזן, לחבר את בניית המשכן הפנימי עם הנתינה, שנוכל לראות מה היא הבנייה של הבית הפנימי, עד כמה היא מדוייקת, נקייה. מה אנחנו מוכנים לשלם, לתת, מה אנחנו מכניסים לבית הפנימי, ומה מפָנים ממנו.

וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים. וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת-אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

שנדע להאזין לסמכות הפנימית, להאזין למישכן הפנימי, ללב שלנו, ונוכל לדעת מה אנחנו מוכנים למשכן לטובת המישכן הפנימי הזה…

מה הקשר בין אֶבֶן הַסַּפִּיר לבין נתוני הלמ״ס ומה טוב כל כך במדבר?- פרשת במדבר

אני אוהבת את ספר במדבר. יש כל הרבה הרבה הקשרים חיוביים למדבר בעיניי — ותמיד אני שמחה לקראתו. פותחים את חומש במדבר בְּמיפקד, בִּסְפירה — כמה מונה העם שיוצא ממצרים ובתיאור כיצד מסודרים שנים עשר השבטים ובאיזה סדר הם נעים במדבר. יש סדר בתחילתו התהוותו של עם. לכל אחד מן השבטים יש דגל, יש אות, יש כיוון, יש מיקוּם.
שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם-בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל-תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן. וְאִתְּכֶם יִהְיוּ, אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה-אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית-אֲבֹתָיו, הוּא.
יפה. אז מה רוצה לספר לנו הסופר המִקראי, כאשר הוא מספק לנו את הנתונים הסטטיסטיים המדוייקים האלה, ואיזה חשיבות נודעת למספרים האלה?
מה הם באים לספר לנו?
הספירה נעשית במדבר שהוא נקודת ההתחלה, נקודת האפס. במדבר, במקום שאין דבר, שאין דיבור — הספירה באה להזכיר לנו את העובדה שכל אחד מאיתנו הוא אינו סתם מספר.
את כל אחד מאיתנו סופרים, מונים, פוקדים — לכל אחד מאיתנו יש את הסיפור של חייו, שבעטיו הוא נִבחר או בחר לבוא לעולם, לכל אחד יש שליחות, יש ייעוד יש חשיבות. כל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו. עם זה, כל אחד מאיתנו הוא חלק מהמיפקד מהספירה הכללית.
כמו אבן הספיר — המכילה את כל הצבעים, את כל האורות, את כל הספירות… את כל העולמות.
והקריאה בפרשת במדבר יכולה להיות, אולי, עוד דרך לראות, לספור את עצמנו כעולם שלם מלא, ואחד ויחיד ומיוחד. לראות, כמו בשקיפות ובהתנוצצות, את עצמנו, כחלק מן הסיפור השלם — של כל שנים עשר השבטים.
כמו אבן הספיר הדומה ליהלום שבתוכנו.
את כל אחד מאיתנו סופרים, מונים, מחשיבים. כל אחד צריך לראות את עצמו, נאמר, כאילו בשבילו נברא העולם — והעולם היה חסר אילו לא נברא.
איזו הרגשה נפלאה לחיות בהוויה הזאת.

3 Comments

  • דודי 3 בדצמבר 2014 at 11:18

    ה’קטע’ הזה שאנחנו מוצאים אצל אנשי תקשורת ותרבות, כמו אברי גלעד ב’דבר תורה’ בפינתו בתכנית ה”מילה האחרונה” או עפרה נחמד שעל הספר שלה הסקירה הזו, והוא, לקחת רעיונות אמיתיים ונכונים של סדנאות קואצ’ינג או קורסי גישור, ולמצוא להם רמזים בתנ”ך – זו לא ממש פרשנות של התנ”ך. אף פעם לא שמעתי ולו פעם אחת רעיון המדבר על סגולתו של עם ישראל, או על נושא שמירת הקדושה והטהרה שהתנ”ך כל כך מלא מהם. זו לא פרשנות תנ”ך! למעשה, זה יותר צורך פנימי של הכותב לבסס או לקבע את הרעיונות – הנכונים כשלעצמם – בהם הוא מאמין. באופן כזה, “הכל הולך”, אפשר למצוא בתנ”ך כל דבר בכל נושא. אבל זה לא מקדם את הקורא בהבנה טובה יותר של פרשת השבוע.

    • גדי 3 בדצמבר 2014 at 11:33

      אתה צודק ולכן המשפט הראשון בסקירה הוא: “המאפיין של ספרים אישיים הוא שהם לרוב אינם באים על מנת ללמד את פרשת השבוע, אלא לדלות מתוכה מסרים ותובנות לפי דעת המחבר”. לפי זה צריך לשפוט את הספר ולכן מובאות ממנו מספר דוגמאות להתרשמות.
      כמובן שכדי ללמוד על פרשת השבוע, אני ממליץ בין היתר על אתר אחר שלי: פרשת השבוע

      • אליהו יפרח 3 בדצמבר 2014 at 19:30

        בע”ה

        ועדיין טוב לקרוא מה שכתב דודי. אני מזדהה עם דבריו לחלוטין!

        כמי שקורא באופן קבוע באתר “פרשת השבוע” – ואף משתמש בד”ת ששם – אני יכול
        להעיד ששם לומדים פרשת השבוע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *