ספרים מומלצים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

לא אנושיים

13 ביוני 2017 גדי איידלהייט

לפני כמה חודשים סיפר לי שי סנדיק, בסודי סודות כמובן, שלכבוד שבוע הספר הם רכשו את זכויות התרגום של הספר החדש מאת פיליפ קלודל וגם שקלודל יבוא לבקר בארץ. איזה כיף להיות מקורב ולשמוע סודות לפני כולם, כאשר אצל סנדיק זה בדרך כלל כעשר דקות לפני שהדבר מתפרסם בעמוד הפייסבוק שלהם. אבל זמן מה אחר כך קיבלתי ממנו את ההודעה המשונה הבאה:  “את הקלודל החדש אני לא מביא לך”. זה היה קצת תמוה ובעודי תוהה, הוא כתב הודעה נוספת: “לא מתאים לך, גם לי בקושי”. לא הייתי כותב על כך אבל שי פירסם את ההתלבטויות שלו לגבי הספר ברבים.

ואילו אני, מתוך סקרנות ביקשתי בכל זאת לקרוא את הספר, ואכן הספר לא קל לעיכול, ומהפך את הקיבה, לאו דווקא בגלל הבוטות המינית שבו, מזה לא התפלאתי, בכל זאת קלודל צרפתי, ובסיכומו של עניין ואפילו עוד באמצעו, שכן הספר הוא אסופת סיפורים קצרים שאחרי כמה מהם כבר עומדים על טיב כולו, ההודעה ששלחתי לשי אחרי קריאתו הייתה: “הוא גאון!”.

רצח, גילוי עריות, קניבליזים, אנטישמיות – הכול ישנו במראה המזעזעת אותה מציב קלודל לקורא המדושן בעולמו. בעולם שהרגש נעלם ממנו, ואהבה היא מושג שלא קיים, הדברים מתנהלים אחרת. יש חוקים ויש סדר, וכולם חייבים לשמור עליהם. למשל אסור להאכיל את הקופים בגן החיות. למעשה אסור להאכיל את העניים במחנה הריכוז, סליחה, פארק, שהקימו להם על מנת שלא יזהמו את הרחוב. אבל כאשר אשתו של ברוניאר זורקת להם איזה ממתק ופורצת מהומה, ברוניאר המקפיד מאד על הכללים מגרש אותה מידית, ומאחר והיא הופכת לענייה, היא כמובן מלווה אחר כבוד אל הפארק, ביתה החדש. את העניים אמנם אסור להאכיל, אבל בהמשך הספר מסתבר שלאכול אותם דווקא מותר.

מעבר לדמיון הרב בין סיפור זה לסיפורים מהשואה, הרי שהכול נזיל. היום אתה למעלה ומחר אתה למטה. פעם היית בן אדם, אבל אחרי שהדוב אכל לך את הרגליים (במסיבת חתונה של החבר שלך עם אחותו של הדוב, או משהו כזה) אתה הופך לרהיט. אם הבנתם מיד שזה לא בשבילכם, בסדר. לא קרה כלום, ואם אתם סקרנים, אתם מוזמנים לקרוא את הסיפור הראשון בקישור למטה. וכן, זה נהיה יותר גרוע בהמשך.

אתמול השתתפתי באירוע לכבוד צאת הספר, קלודל איש מרתק וגם המנחה, ניר רצ’קובסקי עשה עבודה מופלאה. לא הספקתי לשאול את כול השאלות שרציתי ובעיקר את השאלה האם הכול מותר בשם הספרות והאומנות? האם כל הגרוטסקה והוולגאריות אכן חיונית?
כנראה שקלודל ואני חלוקים בנקודה זו. קלודל חושב שכן וזו זכותו.  אולי רק כך אפשר לזעזע. לדעתי אפשר גם בצורה מתונה יותר וגם לחופש האומנותי יש לשים גבולות, אחרת נגיע מהר מאד לאותו עולם ללא גבולות אותו מתאר קלודל וכנגדו הוא יוצא.
רבים תיארו את הספר כמצחיק, עד דמעות אפילו. הצחוק רק מגביר את הזעזוע. כי אחרי שצוחקים, מזדעזעים יותר, כי איך אפשר לצחוק מכאלו דברים?
לדעתי ולמרות שקלודל טען שהסתאבות העולם היא בעיה של כל העולם המערבי, בישראל המצב מעט טוב יותר מהסיבה הפשוטה שבניגוד לאירופה, בישראל עדיין מולידים ילדים. גם זוגות חד מיניים עושים מאמצים כבירים לגדל ילדים ואילו באירופה, שכחו כבר מה זה ילדים והדבר בא היטב לידי ביטוי בספרי קלודל שאמנם ילדים נוכחים בהם אבל ללא ערך כלשהו.

גם סגנון הספר מיוחד. משפטים קצרים. כולם מסתיימים בנקודה ואין אפילו סימן פיסוק אחד שונה. לפעמים אפילו לא מזהים שהתחלף דובר. גם שאלות,לכאורה, מסתיימות בנקודה. סגנון זה מאפשר כמה קריאות. משפטים שנראה שהם שאלה הם בעצם אמירה, כהצהרה. זהו עולם ללא שאלות וללא תהיות. הכל ברור וחד. כול קריאה שלכם תהיה פרשנות ונסו לקרוא כל סיפור פעמיים. פעמיים תוך שאתם מנסים ליצור שאלות ותשובות ופעם אחת כאשר כל המשפטים הם הצהרות. תראו שהסיפור המתקבל הוא שונה.

לסיכום, מדובר בחוויה לא פשוטה, בפירוש לא מיועדת לכל אחד, אבל כזו המציבה את קלודל כממשיכו של אחד מגדולי הסטיריקנים הצרפתיים, הרי הוא פרנסואה מארי-ארואה, הידוע בכינויו וולטייר.

כריכת הספר לא אנושיים

לא אנושיים

לא אנושיים
פיליפ קלודל
מצרפתית: לי עברון
תמיר//סנדיק ספרים 2017
פרק לדוגמה מהספר לא אנושיים

מגב הספר

הסופר עטור הפרסים פיליפ קלודל – מחבר הדו”ח של ברודק, הנכדה של מר לין,העץ של בני טורג’ה ושקשוק המפתחות – שב ומשנה כיוון, והפעם מביא לקורא סאטירה חברתית נוקבת, רווית הומור גס, מגוחך, מלוכלך, המשמש ככלי לחבוט בו בפניה של החברה האנושית, זו שאיבדה את מוסריותה וצועדת אל הלא כלום ללא מצפן ומצפון.

אדם מפרסם תמונות עירום של אשתו באינטרנט ומציע אותה למכירה פומבית, גופתו של חסר בית הופכת למיצג אמנות – אלה רק שניים מבין נושאי עשרים וחמישה הסיפורים שמביא קלודל באסופה זו – סיפורים שנכתבו מתוך התפיסה שלעתים מתפקידה של הספרות לשמש כנייר זכוכית שיעניק לראש שלנו שפשוף הגון, מכאיב ומדגדג כאחד.

“בלא-אנושיים ניסיתי לשים עלינו אף אדום, להקצין משהו אמתי כדי לעמוד על עומק הגיחוך. קיוויתי למתֵן את האכזריות שקיימת בחברה שלנו, בכך שאוציא לאור השמש את הגרוטסקיות שבה כדי שנוכל לצחוק עליה, וכך אולי גם לשפר אותה, אף על פי שאין לי אשליות בנושא: היומרות שלי צנועות במיוחד. לא-אנושיים נכתב בהשראת עובדות אמתיות. כל דמיון לאנשים או אירועים אמתיים אינו מקרי כלל וכלל. פשוט הגזמתי קצת. ממש בקטנה. ויש לי רק מטרה אחת: לגרום לאנשים לצחוק, גם אם באי-נוחות, על חשבוננו – וקודם כול, על חשבוני.”

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *