המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

לא בשם האל

20 ביוני 2016 גדי איידלהייט

כבר כתבתי בעבר על כך שהרב זקס לא מוכר מספיק בקרב הציבור הישראלי שאינו דובר אנגלית ואולי בספר זה אפשר למצוא סימנים לסיבות לכך. אני פותח את הסקירה בהקדמה זו לאחר שמספר אנשים מראש אמרו לי שלא יקראו בספר ותמהתי על כך. ספרו החדש עוסק באלימות דתית והפתיחה שלו יכולה להכעיס לא מעט אנשים בכך שהטענה שבכל דת קיימת אלימות מודגמת לדת היהודית בשני מקרים: המקרה הראשון הוא הרצח במערכת המכפלה בידי ברוך גולדשטיין והמקרה השני הוא רצח הנער מוחמד אבו חדיר. אמנם הרב בעצמו מודה שהמקרה השני כלל אינו קשור ואינו נובע מסיבות דתיות כלשהן, וגם המניע למקרה הראשון אינו ברור, ועדיין הוא כולל מקרים אלו בטיעוניו.

אבל מאחר וקהל היעד של הספר אינו ישראליים ויהודיים דווקא ובוודאי לא קהל ימני דווקא, הרי שחובה להתייחס למקרים מצערים אלו בשביל שלא יוכלו מבקרי הספר לכתוב שהוא לא ציין אותם והתעלם מהם. מי שיעיין בפרטים יראה כי גם מבחינת כמות המקרים, היחס הציבורי אליהם (גינוי מוחלט בציבור היהודי למעשי רצח נפשעים אלו לעומת אהדה מרובה בציבור האיסלמי לטרור האיסלמי) ובכך שבניגוד לנשיא ארה”ב אובמה, המילים “טרור איסלמי” מופיעות וגם מוגדרות כבעיה הנוכחית של העולם, אין מה לבוא בתלונות לרב זקס והטענה כאילו הוא משווה בין אלימות האיסלם לאלימות של יהודים היא פשוט מגוחכת. ועדיין, ואני אומר זאת בצער, הרב זקס יהיה מוגדר, כנראה, “כמרכז שמאל” בשיח הישראלי, ואשר על כן לא פלא שהוא עדיין טרם עלה לארץ (למרות שבראיונות הוא אומר שיעשה זאת מתישהו). המציאות הפוליטית בישראל והצורך לשייך באופן אוטומטי כל איש לימין או לשמאל, ושבה איש דתי כמעט חייב להיות ימני, לא בהכרח מתאים לאנשים שגדלו מחוץ לישראל. ואכן, כאשר אתה יושב באנגליה, או בארצות הברית, בהחלט קל יותר להיות הומניסט וגם מעט נאיבי, ולצערנו, כאן בארץ זה נחשב מותרות, אבל להעז ולקוות תמיד מותר.. מבחינה זו גם הבחירה בנשיא ראובן ריבלין, שמאז בחירתו, מספק אמירות רבות המצליחות להרגיז לא מעט קהלים, וגם הן בעל אופי הומניסטי, אך מעט מנותק מהמציאות, ירתיעו אנשי “ימין” מקריאת הספר.

לאחר שכיסינו נקודה זה, ובה הביקורת על המבקרים נעבור לדון בספר עצמו, המורכב משלושה חלקים. החלק הראשון הוא בעיני הטוב ביותר והוא מהווה ניתוח של האלימות הדתית, מקורותיה וסיבותיה. הניתוח הוא ניתוח היסטורי המראה מדוע האלימות ככל קיימת בחברה האנושית ומה דרוש שהאלימות הטבעית (הקיימת גם בטבע), תהפוך לאלימות פתולוגית חולנית ורצחנית. האלימות מודגמת באמצעות תופעת האנטישמיות, מציאת היהודים כשעיר לעזאזל וכגורם שאפשר לפרוע בו ללא כל חשש לתוצאות. בסופו של החלק ברור לקורא שהאיסלם הקיצוני הוא בעל אופי אנטישמי. זו תובנה חשובה, גם לשיח הישראלי, ובמיוחד לאלו המחרים כל היום “אקיבוש, אקיבוש” תוך התעלמות מהחינוך האנטישמי הנמשך כבר חמישה עד שישה דורות במדינות ערב ובשטחי הרשות הפלסטינית. והנה פלא. אפשר להיות הומניסט מצד אחד ומצד שני לקרוא בקול גדול “האיסלם הקיצוני” אשם. אין בכך סתירה.

חלקו השני של הספר הוא ניתוח של פרקי ספר בראשית העוסקים בעימותים בין אחים – יצחק וישמעאל (למרות שלא היה כל עימות ישיר ביניהם), יעקב ועשו ויוסף ואחיו. לי הדיון לא חידש הרבה ונראה שהוא מיועד בעיקר לקהל לא יהודי שמעולם לא למד חומש עם רש”י.  לפחות לפי הבנתי יש בו משום אפולוגטיקה על כך שהעם היהודי רואה את עצמו כעם הנבחר, והסבר שתהליך הבחירה אינו בהכרח תהליך דחייה של אחרים. אולם אין אפשרות להסיק זאת מהפסוקים וניתוחו של הרב אינו מספק, אם לא אף שגוי. נכון שהמדרש אומר שישמעאל עשה תשובה, וזה מדרש מוכר ביותר לפרשת חיי שרה, אולם בוודאי שאינו חלק מהייעוד היהודי. לגבי עשו, הכתובים מפורשים, אמנם בתורה משה מצווה לא תתעב אדומי, אך כפי שהרב עצמו כותב, הנביא האחרון, חותם הנבואה, מודיע מפי ה’ “ואת עשיו שנאתי”. מעבר לכך, ראיית הנוצרים כצאצאי עשו הרי היא ראייה רעיונית בלבד, ודבר זה היה ברור גם לחז”ל, שעשו את הקשר על סמך דמיון בלבד בצרות אותם עוללו בני עשיו ובני רומי לעם היהודי. אם הרב רצה להראות שיהדות אינה שוללת דת אחרת, הרי שהפרק סבוך מדי ולא מבצע את מלאכתו. טיפול טוב יותר בסוגיית העם הנבחר מופיע בספר מיהו העם הנבחר מאת ד”ר אבי בקר ז”ל, או אם להסתפק במילים מעטות, אפשר להגיד שהעם היהודי אינו נבחר כי הוא טוב יותר (וגם זה מפורש בתורה), ובחירתו אינה הופכת אותו לטוב יותר, אלא פשוט לכזה בעל ייעוד אחר.

חלקו השלישי של הספר מוצלח יותר וכולל דיון בסוגיית הגרים כפי שהיא מופיעה ביהדות, וגם שם יש לזכור שקהל היעד אינו יהודי וכזה שסוגיית הגירות לא בהכרח מעסיקה אותו. אולם תהליך הגיור עצמו פחות חשוב כמו התובנה שעם ישראל בכוונה נוצר כעם של גרים (וגם רעינות אלו מופיעים בהגדה של פסח מאת הרב) ומביא את השתלשלות האירועים שגרמו לעזיבת דרך האלימות ביהדות (ועיקרם בכשלון מרד בר כוכבא) ובכך שהדת, בצורתה הנכונה היא גורם הממתן ומונע אלימות ודם גם בפגיעה אותה חווה אירופה כתוצאה מנטישת הדת (הנוצרית) והפיכתה לחברה פוסט-מודרנית רלטביסטית נטולת מוסר. למעשה יוצא כאן הרב נגד “מאשימי הדת באשר היא”, או אפילו “מכחישי אלוהים, המאשימים את אלו שמאמינים בו”. ולמעשה הקריאה בפרקים אלו היא כפולה – קריאה לחזור לעקרונות הדת. לעולם שנטש את הדת (קרי – אירופה המערבית ובאופן חלקי הדמוקרטים בארה”ב) קריאה זו תאפשר התמודדות עם האלימות, התמודדות שכרגע אינה אפשרית (זוכרים את אובמה וחוסר היכולת להגיד טרור ואיסלם באותו משפט?), וקריאה, שכנראה רק בודדים יאיזנו לה, בצד האיסלמי, שהפתרון לקיצוניות ולרדיקליות שלו צריך להתחיל מתוכו.

כריכת הספר לא בשם האל

לא בשם האל

לא בשם האל
הרב יונתן זקס
מאנגלית: צור ארליך
הוצאת מגיד 2016 (במקור 2015)

מגב הספר

“כשהדת הופכת אנשים לרוצחים, אלוהים בוכה.”

בספרו רב־המכר לא בשם האל מציג הרב יונתן זקס ניתוח נוקב של בעיית האלימות הדתית במאה העשרים ואחת. הרב זקס מתחקה אחר שורשיה של האלימות ביחסה אל הדת, ומוכיח – באמצעות פסיכולוגיה אבולוציונית, תורת המשחקים, היסטוריה, פילוסופיה, מוסר ותיאולוגיה – שהדת איננה הבעיה, היא הפתרון.

לא בשם האל הוא כתב אישום כנגד כל אלו שהורגים בשם אלוהי החיים, נלחמים בשם אלוהי השלום, שונאים בשם אלוהי החסד ומתאכזרים בשם אלוהי הרחמים.

One Comment

  • ג'ודו 28 באוגוסט 2017 at 17:12

    חלקו השני של הספר אינו מתמקד בשאלת העם הנבחר, אלא מראה שיריבויות בראשית בין אחים נפתרו ב*פיוס* ובהכרת האחר. בקריאה שלי הרב לא רצה להראות שיהדות אינה שוללת דת אחרת, אלא השתמש בדוגמאות מספר בראשית כדי להדגיש שקנאה (וקנאות) היא אכן רגש מפתח, אך לא בהכרח מחוייב להוביל לדואליזם פתולוגי, כפי שהסביר בחלקו הראשון. זהו חלק מוצלח מאד לטעמי, מה גם שסיפורי בראשית עדיין אין עניינם ב”יהדות” (כדבריך) אלא באבות המשותפים ליהדות, נצרות ואיסלאם, “הדתות האברהמיות”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *