המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

להחיות את היום

29 ביולי 2014 גדי איידלהייט

את הרבי מלובביץ’ אין צורך להציג ומי שמעונין לקרוא אודות דמות מיוחדת זאת יכול להיעזר בספר הבא – סודו של הרבי (מאז צאת ספר זה נכתבה לפחות עוד ביוגרפיה אחת, אולם כרגע היא רק באנגלית). בספר הקטן להחיות את היום רוכזו דבריו של הרבי על פרשות השבוע בצורה מסודרת מבראשית ועד וזאת הברכה.

מנהג ישראל לקרוא בשבת את פרשת השבוע ולחלקה לשבעה חלקים. רבים נוהגים לקרוא כל חלק בכל אחד מימי השבוע שלפני השבת, כהכנה לשבת, ידוע הביטוי שניים מקרא ואחד תרגום המתייחס לקריאה זו. את הטקסט קוראים פעמיים ואת התרגום לארמית (וכיום יש כאלו שקוראים פירוש רש”י) פעם אחת. ספר זה בנוי באותה צורה, כאשר כל פרשה מחולקת לשבעה תתי פרקים.

הדבר הראשון שהתרשמתי בספר הייתה דווקא רשימת המקורות. כמאתיים כרכים שונים יצאו עם דברי הרבי, רובם נכתבו על ידי חסידיו שזכרו היטב כל מילה שאמר במשך דרשות השבת ומיהרו להעלותן על הכתב במוצאי השבת. מתוך שפע עצום זה בחרו העורכים מעט מזעיר, טיפה מן הים, פסוק אחד בלבד ליום. זוהי מלאכה קשה וביחוד שהיה רצון ניכר להתאים את הספר לכל יהודי, חילוני כדתי, חסיד חב”ד כמתנגד. לכן היה צריך לבחור רעיונות שאינם דווקא חבדניקים מובהקים (או לפחות אינם מובאים בצורה כזו) ושאינם דורשים הכרה של תורת חב”ד. אני יכול להעיד על עצמי שאיני מהחסידים אולם מוצא עניין  בספר. בראש כל פרשה מופיעים מספר משפטים המנסים לתמצת אותה בקצרה. גם בראש כל תת-פרק בפרשה מופיע תיאור קצר של אותו קטע. תיאורים אלו יכולים להיות מועילים לחלק מהקוראים, ונראה שהם מהווים פשרה בין לא לכתוב כלום לבין כתיבה מפורטת על הפרשה עצמה שאינה מטרת הספר. בכל נושא מצוין המקור בספרי הרבי למאמר המלא, לטובת המתענינים.

להדגמת הספר ובאדיבות המחברים וההוצאה, הנה ליקוט מפרקי הספר לפרשת דברים (פרשת השבוע בעת פרסום הסקירה).

דברים

(דברים א, א ג, כב)

 ביקורת בונה

רקע

ספר דברים, החומש החמישי והאחרון בתורה, מוקדש בעיקר לדברי הפרידה שנשא משה לבני ישראל לפני פטירתו, כהכנה לכניסתם אל הארץ המובטחת. הפרשה הראשונה בחומש, דברים, מתעדת דברי תוכחה שנשא באוזניהם כשהוא מזכיר להם אירועים שהתרחשו בארבעים שנותיהם במדבר. משה מציין טעויות שנעשו ומפיק מתוכן לקחים.

יום ראשון(א, א–יא)

משה ממתין עד סמוך לפטירתו בטרם יוכיח את בני ישראל. אחת הסיבות לכך היא העיתוי: משה המתין לניצחון על מלכי האמורי.

כיצד להוכיח?

א, ד:אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן…

רש”י מסביר כי ה”דברים” שנושא משה בפתיחת פרשתנו הם למעשה דברי תוכחה על חטאיהם השונים של בני ישראל במדבר. והנה, הפסוק מדגיש שהדברים נאמרים מתוך הקשר מסוים: דווקא לאחר שמשה הִכה את סיחון ועוג מלכי האמורי, ובכך סלל את הדרך לארץ כנען. מדוע חיכה משה לעיתוי המדויק הזה כדי להוכיח את בני ישראל על חטאים שחטאו זמן רב קודם לכן?

התשובה היא, שאנשים נכונים לשמוע דברי ביקורת לאחר שקיבלו טובת הנאה חומרית כלשהי ממבקרם. במקרה כזה, אין במתן טובת ההנאה משום צביעות. כאשר אנו מוכיחים מאן דהוא, אנו מעניקים לו מתנה רוחנית; כאשר אנו מקדימים לתוכחה טובת הנאה כלשהי, אנו מבטיחים כי התוכחה תיתפס (בעיני שני הצדדים) כמעשה של רצון טוב ולא חלילה להפך.

נוהגו של משה מלמד שעיקרון זה תקף גם לגבי עבירות חמורות ביותר, כמו חטא העגל. כאשר אנו ניגשים לבקר ולתקן אחרים, יהיה חטאם אשר יהיה, עלינו להושיט להם תחילה יד רחבה ולסייע בכל צורכיהם. העזרה הגשמית שנציע להם תפתח את לבם לשמוע את דברינו ולקבלם.[1]

יום שני (א, יב–כא)

משה מזכיר לבני ישראל שכאשר היו בהר סיני, ה’ הורה לו לחלוק את נטל הדיינות שהוטל עליו באמצעות מינוי דיינים נוספים. בני ישראל קיבלו תוכנית זו, אך לא מהסיבות הנכונות: הם קיוו כי דיינים שמעמדם יהיה נמוך משל משה יהיו נוחים יותר להשפעה.

לפי הגמל – המשא

א, יב:אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם”

על כולנו מוטלת אותה משימה שהוטלה על משה רבנו: לחנך ולהנהיג את עצמנו – וכן את כל הנמצאים במעגל השפעתנו – לפי דרכי התורה. אם אנו תוהים כיצד נוכל לשאת משא כה כבד, עלינו להיזכר שכאשר משה הציב אותה השאלה בפני ה’, ה’ סיפק לו מיד תשובה מעשית – לאסוף אנשים חכמים ונבונים שיסייעו לו. כפי שה’ העניק למשה את האמצעים לממש את שליחותו, כך הוא מעניק לכל אחד מאתנו את האמצעים והמשאבים לקיים את שליחותנו שלנו.[2]

יום שלישי (א, יב–לח)

משה מזכיר לבני ישראל כיצד השתכנעו מדברי ההסתה של המרגלים, והאשימו את ה’ בכך שהוא חורש כנגדם מזימות זדון.

אהבת ה’ הצרופה

א, כז:וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה’ אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם…”

עד בוא הגאולה האמיתית והשלמה, כאשר לא יהיו עוד מכשולים שיעמדו בפני ההתגלות המלאה של טוב ה’, ניאלץ להמשיך ולהתמודד עם מקרים שבהם אהבת ה’ אלינו תוכל בטעות להיראות לנו כאכזריות. האתגר שלנו הוא להזכיר לעצמנו את אמונתנו בכך שה’ רוחש לנו אך ורק אהבה צרופה, ושכל המקרים והמצבים שהוא מגלגל לפתחנו טובים עבורנו, גם אם לעתים אין הם נראים כך ואפילו אם לעתים הם נראים כהפך הגמור. מודעות זו בכוחה להעניק לנו כוח והשראה להשיב לה’ באותו מטבע, דרך עשיית רצונו כפי מיטב יכולתנו. עצם הפנמתה של גישה זו תסיר את המכשולים האחרונים העומדים בינינו לבין הגאולה.[3]

יום רביעי (א, לט – ב, א)

משה מזכיר לבני ישראל את ניסיונם של המעפילים לצאת למלחמת כיבוש בכוחות עצמם, לאחר שנודעו תוצאותיו הקשות של חטא המרגלים. אותם מעפילים הוזהרו שהם פועלים כנגד רצון ה’, אך היו נחושים בדעתם. בסופו של דבר נבלמו בידי האומות השוכנות באזור הגבול.

מנהיגות יהודית

א, מג:“… וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה’ וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה

היהודים שהעפילו להר עשו תשובה על חלקם בחטא המרגלים וביקשו לתקנו באמצעות עלייה נלהבת לארץ ישראל. לאור זאת, יש לשאול: מדוע לא נרצו מעשיהם? והרי מקובל עלינו שאין דבר העומד בפני התשובה!

ההסבר הוא שארץ ישראל יכולה להיכבש רק כאשר ארון הברית נישא בתוך מחנה ישראל ומשה רבנו – או ממלא מקומו – צועד בראשו. התשובה אכן מחתה את חטאיהם של אותם מעפילים, אך לא היה בכוחה לשנות את העקרונות הכלליים החלים על כיבוש הארץ. אותם מעפילים לא היו מוכנים לקבל את הנהגתו של משה ורצו לכבוש את הארץ בכוחות עצמם, לכן הם נכשלו.

הדבר תקף עד עצם היום הזה. התורה מורה לנו כללים ברורים, שאם נציית להם נזכה לראות בבוא הגאולה – הן במישור הכלל והן במישור הפרט. כל ניסיון לקצר את הדרך ולדלג על שלב זה או אחר בתהליך הגאולה נידון לכישלון מראש. החשת הגאולה תיתכן רק מתוך גישה המותאמת לתוכנית הא-לוהית. מכאן יש להבין כמה חשוב ללמוד תורה ולהיוועץ בחכמיה בכל תחומי חיינו.[4]

יום חמישי (ב, ב–ל)

משה מזכיר לבני ישראל שכאשר עמדו רגליהם בסמוך לגבולות הארץ, ניתן להם ציווי מפורט בנוגע ליחס הראוי כלפי אומות שונות – אילו אומות עליהם לתקוף ואילו לא.

חשיבות לימוד החסידות

ב, ד-ה:“… אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר

שבעת עממי כנען מקבילים לשבע מידות הלב שלנו, בעוד אדום (צאצאי עֵשׂו), עמון ומואב – השוכנים בסמוך לארץ כנען אך מחוצה לה – מקבילים לשלושת כוחות השׂכל שלנו. העובדה שה’ הורה לנו לכבוש את שבעת עממי כנען אך אסר עלינו לכבוש את שלושת העמים האחרים עד ימות המשיח, פירושה שלעת עתה ביכולתנו לתקן בשלמות רק את המישור הרגשי שלנו, אך לא את המישור השכלי.

הסיבה לכך היא שעל מנת לתקן משהו באמת עלינו לתקנו משורשו. כך, למשל, הדרך הנכונה לתיקון הרגש היא באמצעות השׂכל – שבו הוא מושרש. כאשר אנו מבינים בשכלנו כיצד התנהגות ראויה עדיפה על התנהגות שאינה ראויה, אנו יכולים ללמד את עצמנו ‘לאהוב’ את ההתנהגות הראויה ו’לשנוא’ את שאינה ראויה. מתוך כך, יש להסיק כי תיקון השכל כרוך בגישה אל מה שמעל השכל, אך רובד נשמתי זה הוא כמוס ונעלם בעידן הגלות ואין לנו את האפשרות לפעול מתוכו.

אמנם, ככל שאנו הולכים וקרבים לימות המשיח ואור הגאולה מתחיל לזרוח בעולמנו, ביכולתנו ‘לטעום’ את העתיד דרך לימוד תורת החסידות לעומקה. תורה זו מעוררת את הרבדים הגבוהים של נשמותינו, ומקרבת אותנו למצב שבו נוכל לשאוב מתוכם את האור הדרוש לתיקון המושלם של שכלנו. תיקון זה ישלים ויעצים גם את תיקון הרגש.[5]

יום שישי (ב, לא – ג, יד)

משה מרומם את רוחם של בני ישראל בהזכירו להם כיצד הנחילו תבוסה מוחצת לשני מלכי האמורי.

אחדות

ב, לו:“… לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ אֶת הַכֹּל נָתַן ה’ אֱ-לֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ

אחדוּת חברתית מגִנה על החברה מפני סכנות. מלכי האמורי היו מודעים לכך, ולפיכך נקטו בצעדים שנועדו לאחד את נתיניהם נגד איום פלישת בני ישראל.

עם זאת, את יכולתה של חברה מסוימת להשיג אחדות מגבילה המידה שבה חבריה מסוגלים להתעלות מעל הדאגה האנוכית לצורכיהם הפרטיים. לבני ישראל, הנושאים שליחות א‑לוהית, נתן הקדוש-ברוך-הוא את היכולת להתאחד בצורה כה עמוקה; אך לא לאומות העולם. לפיכך, האחדות האמורית לא היתה מסוגלת לעמוד בפני האחדות היהודית, מה שהביא לנפילת ערי האמורי המאוחדות בידי בני ישראל.

לצער הלב, נאמנים עלינו דברי חכמינו, שהגלות הנוכחית שבה אנו נמצאים מאז חורבן בית שני הנהּ תוצר של שנאת חינם בינינו – הפך האחדוּת. ממלחמת האמורי נלמד כמה גדולה כוחה של אחדות יהודית וכמה עלינו לטפחה, וכך נזכה לתיקון תוצאותיה הקשות של שנאת החינם ולבוא הגאולה במהרה.[6]

שבת (ג, טו–כב)

משה מזכיר לבני ישראל את התנאי שהִתנה עם שבטי ראובן וגד, שביקשו לרשת את נחלתם ממזרח לירדן. בשעתו, ציווה עליהם להוביל את חיילי ישראל למלחמת כיבוש הארץ שממערב לירדן. כעת הוא מוסיף שעליהם ליצור גדוד משל עצמם, שיֵצא לקרב ראשון, לפני מחנה ישראל כולו.

מעלת מסירות הנפש

ג, יח:“… חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל

במישור הנפשי, כיבוש ארץ ישראל מקביל לתיקון החלקים הבהמיים באישיותנו, המהווה תנאי הכרחי לחיים בדרכי ה’. כמו במלחמתם של בני ישראל, גם במלחמתנו האישית ישנו כוח המסוגל ללכת בראש המלחמה כחלוץ, והוא מתבטא ביכולתנו למסור את נפשנו למען עקרונותינו.

ישנן שתי דרכים שבהן ביכולתנו להשתמש בכוח מסירות הנפש שלנו. באופן רגיל, די אם נזכיר לעצמנו שבמקרה הצורך נמסור את נפשנו ברצון למען עקרונותינו. מודעות זו, החוברת להבנה שכל איום רוחני הנשקף לשליחותנו מצִדם של היצרים הנמוכים המקננים בנו מהווה מתקפה ישירה על עקרונותינו, עשויה בהחלט לחזק אותנו במלחמתנו באותם יצרים.

אמנם, גישה זו פועלת היטב כל עוד מדובר באיום נקודתי. אך כאשר אנו מתמודדים עם איום המתייחס לעצם הזהות היהודית שלנו, אין די בגיוס זכרון הנכונות שלנו למסור את נפשנו. במצב כזה עלינו לגייס את הנכונות הנפשית עצמה, כדי שנוכל לעמוד על יהדותנו אל מול כל כוחות השכנוע, הלעג או הכפייה המוצבים בפנינו. או-אז, על בחינות ה’ראובן’ וה’גד’ שבנו לזנק קדימה כ’גדוד’ מובחר שהתאמן בדיוק לשם כך, ולחסל את אויבנו באִבחת חרב אחת.

אם נדע לנצל את הכוחות הפנימיים העצומים העומדים לרשותנו, נזכה להיכנס אל הארץ המובטחת שלנו ובכך להחיש את ביאת הגאולה האמיתית והשלמה לעם ישראל, ולאנושות כולה.[7]

 

[1] לקוטי שיחות חלק א עמ’ 134-133;שיחות קודש תשל”ז א, עמ’ 155–161. שם עמ’ 367–369.

[2] שיחות קודש תשמ”א ד, עמ’ 326-325.

[3] לקוטי שיחות לד, עמ’ 23.

[4] אגרות קודש חלק ז, עמ’ 280.

[5] מאמרי אדמו”ר האמצעי דברים חלק א, עמ’ 1 והלאה; ספר השיחות תש”נ ב, עמ’ 548-547; ספר המאמרים תשמ”א עמ’ 86–90.

[6] לקוטי שיחות כט, עמ’ 1–8.

[7] לקוטי שיחות ט, עמ’ 10–13.

 

להחיות את היום - כריכה

להחיות את היום

להחיות את היום
פרשת שבוע יומית עם הרבי מלובביץ’
ליקט ועיבד- משה וישנפסקי
הוצאת ידיעות ספרים 2014

מגב הספר

שיחותיו המופלאות של הרבי מלובביץ’ על פרשת השבוע היו לשם-דבר בקרב תלמידיו ברחבי העולם. הוא ראה בפרשת השבוע מקור בלתי-נדלה להעלאת רעיונות חדשים, להעמקה בבעיות השעה ואף לחשיפת תובנות הנוגעות לחיי היום-יום. הרבי גם הפציר בכל חסידיו ובאנשים שבאו איתו במגע לחפש השראה יומית בלימוד החומש עם פירוש רש”י. להחיות את היום הולך בעקבות ההשראה שמצא הרבי מלובביץ’ בפרשת השבוע ופורט אותה לכל יום מימות השבוע. הספר בנוי מסרים-מסרים שהם מעין טעימה קטנה מתורתו רחבת ההיקף של הרבי, המלאה באהבה אנושית, באופטימיות אינסופית ובתפיסה שאם אך נלמד לעשות טוב לזולתנו הרוע והשלילה יחלפו מאליהם. רעיונות אלה שזורים לאורכו של ספר זה, המעניק הזדמנות להיחשף ליסודות התפיסה הזאת מדי יום ביומו.

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *