המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

לשכוח

27 במרץ 2015 גדי איידלהייט

שלום שי

אתה באמת קצת לא נורמלי. מילא לצאת לדרך חיים עצמאית, מילא לפתוח הוצאת ספרים בוטיקית דווקא בתקופת השפל הגדול, מילא להשקיע בכך את כל הנשמה והלב הרחבים ואפילו מילא למכור את הספרים במחיר זול כל כך. כל זה רק הופך אותך “למשיגענא” אבל לפרסם כזה סטטוס בפייסבוק? לא נורמלי

אחרי שקראתי את “לשכוח” לראשונה בצרפתית ונכנסתי לבאבליו לקרוא מה חושבים עליו הקוראים בצרפת, הציון הממוצע הדהים אותי. הוא עמד על 2.5 בדיוק. לא ציון שמו”ל רוצה לראות בהקשר של ספר שהוא שוקל לתרגם ולהוציא לאור.
כשהתחלתי לקרוא את הביקורות והדירוגים בהעמקה, התמונה התבררה חיש מהר: הספר זכה לציון המקסימלי – 5 כוכבים – או לציון המינימלי – כוכב אחד. לא היה שם אף אחד שדירג אותו באמצע. וכשחשבתי על זה בשנית, זה היה די הגיוני: כי “לשכוח” הוא ספר שנותן לך אגרוף בבטן – או שהוא מטלטל אותך ומשפיע עליך עמוקות או שאין לך שמץ של מושג מה הקשקשת המעיקה הזאת. ולפעמים מתעוררות בך התחושות המנוגדות הללו בעת ובעונה אחת. אפילו אני שנמנה עם הקבוצה הראשונה השלכתי את הספר במיאוס בקטעים מסוימים, אבל בסוף נשברתי וחזרתי אליו כי רציתי להמשיך ולשמוע את אלמה והרהורי מוחה הקודח בשעה שהיא משוטטת ברחובות פריז הלילית.
בניגוד לכל היגיון מו”לי שמבקש להלל כל ספר היוצא תחת ידי, אני מודה ומתוודה שעדיין לא הגעתי למסקנה אם “לשכוח” הוא יצירת מופת או לא, אבל אני מציע לכם לקרוא בו כי הוא מעורר למחשבה ונוגע בנקודות חשובות. “לשכוח” הביא אותי לכדי דמעות מרוב הקור והניכור שעולים מבין שורותיו.

“לשכוח”, רומן הביכורים של פרדריקה עמליה פינקלשטיין בתרגומה המצוין של אחינעם אסתר ברגר יצא מיד אחרי פסח. עד סוף חודש מרס, הוא מוצע למכירה באתר שלנו במחיר מוזל מאוד (30 לספר מודפס, 15 לדיגיטלי). אתם מוזמנים לקרוא את הפרק הראשון מתוכו ואולי אפילו ללכת בדרכו של המו”ל ולהסתכן. (שי סנדיק , פייסבוק, שם שם)

לפחות אתה עושה לי את העבודה קלה שי. באמת תודה. רק חבל שפרסמת את הסטטוס הזה באחת עשרה בלילה שעוברים לשעון קיץ וכך מצאתי את עצמי מהרהר בו ובמה שאני הולך לכתוב לך במקום ללכת לישון. אבל בעצם חוויתי את הספר, לא? אתה יודע על מה אני מדבר אבל זה מכתב פתוח ואולי כדאי שנסביר גם לקוראים.

אבל עוד קודם לכם ,שי, נעסוק מעט בפיזיקה. שתי תורות פיזיקאליות גדולות עיצבו את הבנתנו המדעית במאה העשרים. תורת היחסות ולאחריה תורת הקוואנטים. נתחיל דווקא מהקוואנטים כי היא מסבירה היטב את הסטטוס שלך. הספר הזה הוא אכן חלקיק בסופר-פוזיציה. זה לא שהוא 5 או 1 ובטח שהוא לא 2.5. הוא גם חמש וגם אחד בעת ובעונה אחת ואין שום דרך לדעת. רק כשנמדוד משהו על החלקיק נגלה עליו יותר אבל אז הוא כבר ייכנס לפוזיציה ויישאר שם. אבל איינשטיין מזכיר לנו שכל דבר בחיים ובוודאי מדידות של חלקיקי מילים בקוסמוס הספרותי הוא יחסי ולכן מיקומו של החלקיק תלוי פחות בחלקיק עצמו והרבה יותר מכך במודד, הקורא. טוב, שנינו לא מומחים בפיזיקה אז נעצור כאן.

ואם אתה לא מבין ספר שאתה מוציא לאור, מה אתה מצפה שיקרה לקוראים? כל אחד לעצמו, איש איש לדרכו. אדם לאדם זאב. ובכן שי, תן לי להסביר לך מה אני הבנתי. זה בטח לא מה שאתה הבנת וגם לא מה שהסופרת התכוונה, אבל ככה זה בחלקיקים, הכל יחסי.

אלמה, שחוץ משמה, אנו לא יודעים עליה כמעט כלום, צעירה פריזאית. לא נרדמת בלילה. סיוטים או הזיות או סתם מחשבות שמפריעות. והיא רוצה לשכוח את השואה. קדחת. שלא תעבוד עלינו. היא לא זוכרת כלום מהשואה וזה כמעט חסר משמעות בשבילה, אבל כבר בתחילת הספר היא סונטת בנו שאנו קצת שכחנו דברים אחרים בשואה. ששה מיליון אנחנו זוכרים אבל לאלמה חשוב להזכיר עוד מיליונים רבים. נכון. לא רק יהודים נהרגו על ידי הנאצים. אולי בישראל קצת שוכחים את זה. כי ככה זה האמת היא לא סיפור של עובדות. האמת היא כל מה שהיא רוצה להיות (עמ’ 14).

אלמה צמאה כל הזמן אבל היא לא שותה מים. היא שותה רק משקאות מוגזים. מוגזים. גזים. ציקלון בי. הבנת את זה שי? גם מה ששותים גורם לך לזכור. אני מקווה שהיא לפחות שותה דיאט אחרת זה גם משמין…

מה הקשקשת הזו כתבת. נכון, אין בספר עלילה. אבל סיפור יש. ואולי גם עלילה אם מצליחים לחפור מספיק עמוק. כבר בדפים הראשונים היא מזכירה את פרוסט וזה סימן לספרים ללא עלילות. פרוסט היה מומחה בכך. פרדריקה עמליה פינקלשטיין היא לא פרוסט. אבל הספר שלה קצר ככה שזו לא ממש בעייה ואפשר להתגבר עליה. גם הקריאה שלי הייתה קצת שונה כי קראתי ספר טרום הגהה, ודיר בעלק אם לא יתוקנו בדפוס כל הטעויות שסימנתי.

אז אלמה, שנתה נודדת בלילות אבל מה היא עושה בימים, אין איש יודע. אנו לא יודעים על עבודתה, אין לה בן זוג, אין לה קרובי משפחה בסביבתה. נשמה תועה ואובדת בפריז. רוב הזמן היא בחנויות. החיים הטובים – זהו שלא. הלילות מסויטים. אבל לא את השואה אלמה רוצה לשכוח אלא דברים אחרים לגמרי שקשורים למה שהיא בעצמה עשתה. או לא עשתה. האם זו אמת או בדייה. אנחנו לא יודעים. אתה יודע שי על מה אני מדבר, אבל אני לא יכול לקלקל לאחרים שעוד לא קראו, אז נשב על זה לארוחת בוקר ונדסקס את זה כמו שצריך – עם צעקות והרבה רגש.

ודווקא בכלל חשבתי לכתוב משהו אחר כי אלמה אוהבת מוזיקה ורציתי להתייחס לעירוב הבלתי אפשרי בין דאפט פאנק לברהמס ומוצרט ומייקל ג’קסון ומאהלר. לא שהכרתי את דאפט פאנק אז כמובן הלכתי ליוטיוב. קליפ נחמד. 54 מיליון צפיות. סיפרתי לך על הקליפ שלי שרואים את תחנת החלל עוברת ליד הירח? הוא כמעט הגיע למאתיים אלף צפיות. גם בקליפ שלהם יש קצת כוכבים ואסטרונומיה. אני אישית מעדיף את מאהלר . באותה ארוחת בוקר אולי גם נדבר מעט על מוזיקה כי אין לי מושג מה אתה אוהב… בכל אופן כדאי להקשיב למילים של One more time. זה מופיע כל כך הרבה בספר אז זה בטח חשוב. או שלא. בכל מקרה אני מצרף לך את הקליפ שלו

אז מה אלמה עושה? לא יותר מדי. חושבת ומקשקשת. לפחות בחרת מתרגמת נהדרת. לא סתם השם שלה הוא אחינועם אסתר. ממש מלכה. הברקת תרגום בלתי אפשרית: “מאב אל אב מעב אל עב מהב אל הב”. שלחתי לי את המקור, אבל זה לא משנה. זה לא תרגום מילולי אבל דיוק כזה במשחק המילים כולל משמעות חשובה כל כך של ההב בהקשר לכלב שלה, משמעות שתתגלה רק באמצע הספר ולא נרחיב בה כאן. וכל מונחי מרוצי הסוסים שלא קיימים כמעט בעברית – לכל מכשול שם משלו. ומכשולים יש הרבה בספר וגם בחיים. וגם לקוראים שינסו לקרוא את הספר יהיו כמה מכשולים. חלקם ישליכו אותו.

אבל אלמה כותבת על עצמה ועל דור שלם לשואה שיודע שהיא קיימת אבל היא אולי מעט חסרת משמעות בשבילו. לא בישראל כמובן, בישראל הכל מטופל כבר בגן הילדים, אבל בחוץ לארץ או שלא יודעים כלום או שבאירופה מנסים לברר מה זה קשור אלי בכלל ולמה זה צריך להיות קשור אלי בכלל ולמה ההיא – כן, הנכדה של אייכמן – שכחה מזמן מהשואה אם ידעה שהייתה כזו בכלל ואני לא מצליחה לישון בלילות. וכדי לנסות להבין עמליה מתעמתת עם מחשבותיה ועם מעשיה ועם הסובבים אותה. ואנו שותפים לתהליך ואולי אפילו למסקנות, לא של אלמה אלא שלנו עצמנו, וזו אותה המדידה שדברתי עליה קודם.

ועל כזה ספר מתוסבך אתה כותב כאלו סטטוסים? למה לא להיות מעט איש מכירות ולהתפייט על קול צעיר מקורי ונועז העולה מצרפת, סגנון כתיבה שובה במיוחדתו, רצף תודעה שלא נראה מאז פרוסט? לא לימדו אותך שככה כותבים על הכריכה האחורית? ככה כולם עושים. אבל לא. אתה חייב להתחכם. להיות ישר יותר מכולם וככה לחשוף אין דה פייס של הקוראים את מה שאתה חושב. כל האמת ורק האמת. זו תכונה טובה , אבל לאמת יש מחיר. מה שבטוח, להתלונן לא יוכלו. אז בגלל זה אני חושב שאתה קצת לא נורמלי אבל אני יודע שאתה לא תיעלב ושאתה יודע שאתה באמת קצת לא נורמלי ואני גם יודע שאתה יודע שאני יודע שאתה יודע שאני מתכוון לזה כמחמאה ובזכות משוגעים העולם קיים.

שלך בידידות, גדי.

ואם מישהו הציץ לתכתובת האישית הזו ביני ובין שי, אתם מוזמנים בעצמכם לבצע את הניסוי ולגלות איפה נמצא החלקיק. זה לא ניסוי יקר (בפרט לא אם קונים עותק דיגיטלי במכירה מוקדמת). זה לא ניסוי ארוך (100 עמודים הספר – שעתיים גג). אבל זה ניסוי מאד מאד מעניין. ויותר משתלמדו על הספר, תלמדו אולי משהו על עצמכם. ורק דבר אחד שכחתי לספר לכם. מה התוצאה שיצאה לי בניסוי, אבל כפי שאמרתי הכל יחסי. היא לא רלוונטית.

השכחה - כריכת הספר

השכחה

לשכוח

פרדריקה עמליה פינקלשטיין
מצרפתית: אחינעם אסתר ברגר
סנדיק ספרים תשע”ה 2015 (במקור 2014)

 

מגב הספר

“קוראים לי אלמה ואף פעם לא עברתי מלחמה .כשהתבגרתי ,האזנתי לדאפט פאנק ,שתיתי קוקה קולה ושיחקתי משחקי וידאו בפלייסטשן .יום אחד גיליתי שסבא שלי ברח מפולין כמה שנים לפני מלחמת העולם השנייה ,לפני השואה . הרבה זמן המילה עצבנה אותי ,כי היא דיברה על משהו שאי-אפשר לתאר .אבל בשישי בערב ,כשמצאתי את עצמי פנים אל פנים עם הנכדה של אדולף אייכמן והיא לא הצליחה לזכור את שם המחנה אושוויץ ,חשתי צביטה של כאב שנמשכה כמה רגעים .זכרתי את הציטוט מהזהו אדם מאת פרימו לוי “:לעולם אל תשכח מה קרה ,לא ,לעולם לא תשכח .”נדמה לי שאני רוצה לעשות בדיוק ההפך .אני רוצה לשכוח הכול.”

פרדריקה עמליה פינקלשטיין היא סטודנטית לפילוסופיה בת 23 .רומן הביכורים שלה, לשכוח היה מועמד לפרס רנודו היוקרתי. “פינקלשטיין כתבה רומן ביכורים מתוך סערת רגשות ותחושת דחיפות .קולה הייחודי מטריד ומזמין. הבה נטה אוזן לקולה”. ז’אן-מארי גוסטאב לה קלזיו, חתן פרס נובל לספרות

פרדריקה עמליה פינקלשטיין היא סטודנטית לפילוסופיה בת 23 .רומן הביכורים שלה, לשכוח היה מועמד לפרס רנודו היוקרתי.

 

 

 

3 Comments

  • גיא 29 במרץ 2015 at 3:23

    הממוצע של 1 ו5 זה 3.
    שמת כזה דגש על ה”בדיוק” שהטעות גורמת לתחושת חוסר אמון.
    ואולי אני סתם קטנוני

    • גדי 29 במרץ 2015 at 8:20

      אני לא חושב שאתה קטנוני. בכל מקרה המובאה על הממוצע היא ציטוט מדברי שי שאין לי רשות לשנות אלא רק להתייחס. ממוצע הציונים המוצג באתרים תמיד מעוגל לערך של חצי (בדרך כלל זה מגיע בכוכבים ויש גם חצי כוכב). אני לא יודע אם באותו אתר ספציפי מראים לך ממוצע עם יותר דיוק ורק התצוגה הגראפית היא של חצי כוכב, אבל כנראה היו מעט יותר תוצאות 1 מתוצאות 5. לא נאמר בסקירה ולא בציטוט שהממוצע של 1 ו-5 הוא 2.5, אלא שממוצע כלל הציונים (ומאחר ולא נמסר כמה היה ומה סטיית התקן, הרי שהנתונים חסרים ולסטטיסטקיאי אין הרבה מה לעשות איתם, רק נרמז שסטיית התקן די גדולה) הוא 2.5 בדיוק, וכנראה הבדיוק הוא לא לגמרי בדיוק ופה אתה צודק. אבל זה לא ממש אמור לפגוע באיזשהו אמון, לפחות לדעתי, למרות שגם אני מתעצבן מאד כאשר יש בלבולים מסוג זה (שהם חלק מהעלילה, ולא כמו כאן שהם חלק מציטוט שהובא לצורך סקירה).
      בכל מקרה מאחר ואתה שם לב לדקויות כאלו אני ארמוז לך שמתייחסים בספר למספר 6 (פרט לכך שהוא ששת המיליונים) כמספר לא מושלם, ואני עדיין תוהה אם זו טעות או מכוון, כי הרי ידוע ש-6 הוא המספר המושלם הראשון…. גם שם זה לא ממש חלק מהעלילה. שורה אחת…

      • גיא 29 במרץ 2015 at 10:42

        האמת שהגעתי לאתר דרך קישור של שי בפייס, וכוונתי היתה להגיב אליו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *