אגדת הדוקו-ספורט, באד גרינספאן ז”ל, תיעד במשך שנים ספורטאים וספורטאיות וכמובן אולימפיאדות. הסדרות הנודעות שלו “16 ימי תהילה” שודרו לאחר כל אולמפיאדה וריכזו את מיטב הסיפורים. צפינו בהם מרותקים ושמחנו לגלות שגם יעל ארד שלנו הופיעה בסדרה לאחר מדלית הכסף ההיסטורית שלה בברצלונה 1992. באד גרינספאן נגע ותיעד רק באירועים החיוביים, הטובים והגדולים, את זמני אני מקדיש ל-99 האחוזים החיוביים. יש כל כך הרבה דברים טובים ובאולמפיאדה אתה מקושר לטובים ביותר. למה לעסוק במשהו אחר?”

מבחינה זו ספרו של נמרוד עפרן, מיגרש השדים, מהווה אנטיתיזה  לבאד גרינספאן והוא עוסק כולו ב-1% השלילי שבספורט וביתר דיוק ב-1% שבתוך אותו 1%, השחור משחור. שערוריות וטרגדיות. אולי קל לנו יותר להתמודד עם הטרגדיות שארעו לספורטאים והם אשמתם של אחרים. כזהו למשל המקרה של אנדרס אסקובר שנרצח בקולומביה, ימים בודדים לאחר שכבש שער עצמי במונדיאל 1994 בארצות הברית. האירוע יצר רושם עז, גם בישראל שהכירה היטב את הנבחרת הקולומביאנית ממוקדמות 90. מקרים אחרים מתארים ספורטאיות בארצות מוסלמיות (פקיסטן וסומליה) שאינן יכולות לעסוק בספורט וסיפורן מסתיים בטרגדיה. חלקם יכולים להיות משעשעים כמו רצת המרתון רוזי רואיז שפשוט לקחה את הרכבת התחתית עד כמה מאות מטרים לפני סוף המסלול , אולם סיפורים אחרים עוסקים באלימות ורוע. מעשים שלא יאמנו, ממכירת משחקים, הרס ואובדן עצמי ועד חלילה רציחות. אלו הצדדים האפלים של הספורט וצריך להיזהר מהם. שחקנים שהיה להם הכל: הצלחה, תהילה, כסף, מאבדים את עצמם לסמים, פשע, אלימות, הופכים לחסרי כל ומחסלים לעצמם את הקריירה. לקרוא, לדעת וכמובן להיזהר. ספורט הוא תחום אנושי ויצר הרע נמצא גם בו ובמנות גדושות. הספר מתמקד בספורטאים בודדים ולא באירועים שקרו במגרשי ספורט, כדוגמת האסונות במגרשי הכדורל שנגרמו לעיתים על ידי דחיסות וצפיפות ולעיתים גרועות יותר על ידי אלימות.

הסיפורים הם ברובם מהעשורים האחרונים (חלק ממש מהשנים האחרונות), עם מעט חריגים לתקופה של לפני כמאה שנה. נמרוד עופרן הוא כתב ספורט וחלק מהסיפורים התפרסמו כבר באתר וואלה. בספר מופיעים גם כמה סיפורים חדשים, וכל פרק נפתח בתמונת צבע עם גיבורו (הטרגי) של הסיפור. הכתיבה מעניינת מאד וספר מתאים לחובבי ספורט המחפשים משהו מעט שונה. בסיום הפרקים הקורא ישאל את עצמו למה ואיך לכל הרוחות מגיעים לאותם מצבים אומללים המתוארים. האמירה כגובה העלילה כך עומק הנפילה, נכונה כרגיל. הספר יצא בהוצאה עצמית במסגרת פרוייקט מימון המונים ורכישתו אפשרית ישירות מידי המחבר.

מגרש השדים – הצד האפל של הספורט נמרוד עופרן
הוצאה עצמית 2015

אנדרס אסקובר
“הכדורגל מגלם את היחסים בין החיים למשחק,” אמר פעם אנדרס אסקובר כשהתבקש להסביר מדוע הוא כל-כך אוהב את הענף הזה, הענף שכמו באחיזת עיניים מסובכת שינה את גורלו וגורל חבריו, נשא אותם על גבו מהרחובות ומהעוני, מהפשע ומהסמים, אל מעמד של גיבורים, של מפורסמים, של אנטי-תזות. באותם רגעים, הדברים שאמר אחד השחקנים האהובים בקולומביה נשמעו אידיאליים, רומנטיים, כמעט פואטיים. “יש קסם בכדורגל,” אמר אז, “סוד כלשהו, מלחמה – אבל בניגוד למלחמות שוורים, כאן אף אחד לא מת.”

בדיעבד, אין כל אידיליה, רומנטיקה או פואטיקה בדברים הללו. לא כשביולי של 1994 אנדרס אסקובר כבש שער עצמי ושילם על כך בחייו.

***

ממש כמו הכדורגל בקולומביה של סוף שנות השמונים, כך גם הפריצה של אנדרס אסקובר הייתה כמעט מטאורית. חודשיים לאחר יום-הולדתו העשרים ואחת כבש הבלם האלגנטי את שער הבכורה שלו בנבחרת הלאומית – השער הראשון והאחרון שיבקיע לזכות נבחרת קולומביה – ועשה זאת על הבמה הגדולה מכולן: באצטדיון וומבלי, מול נבחרת אנגליה, במסגרת טורניר ידידות ב-1988.

בסרט הדוקומנטרי המופתי מסדרת “30 על 30″, The Two Escobars””, ניסו ב-ESPN למתוח קו בין שחקן הכדורגל הצנוע אנדרס אסקובר, וברון הסמים הידוע לשמצה פבלו אסקובר. השניים לא קשורים בדם, אך בגורל הם קשורים גם קשורים: אחד הפושעים המבוקשים בעולם בשנות התשעים אִפשר לכדורגל בקולומביה להתפתח, והכדורגל המתפתח אִפשר לאחד הפושעים המבוקשים בעולם בשנות התשעים להפוך מפורסם, אהוב, עשיר ומבוקש עוד יותר. בפועל, זה הרבה פחות אמורפי: פבלו אסקובר היה סוג של אליל עבור העניים, מעין רובין הוד מודרני שהתבלבל באגדה. הוא בנה להם מרפאות, כנסיות, שכונות שלמות, ובעיקר, תמך בכדורגל המקומי בעיר מדיין. מה שהתחיל בבניית מגרשים נמשך בבעלות בלעדית על קבוצת אתלטיקו נסיונאל – קבוצתו של אנדרס אסקובר – ויכולת להביא זרים מצוינים ולהשאיר את השחקנים הטובים ביותר אצלו, מבלי שיברחו לכסף גדול יותר מחוץ למדיין או לקולומביה.

בעיקר משום שבאותן שנים, לא ממש היה כסף גדול יותר בשום מקום אחר בעולם. ב-1989 פבלו אסקובר נבחר לאיש השביעי העשיר בעולם על-ידי מגזין “פורבס”. הונו הוערך אז בשלושה מיליארד דולר, וזה רק הגיוני אם לוקחים בחשבון שבתקופת השיא שלו, קרטל מדיין הבריח משהו כמו שמונים טון קוקאין לארצות-הברית מדי חודש, וגלגל לכיסו כ-60 מיליון דולר ביום. האגדה מספרת שלברון הסמים היה כל-כך הרבה כסף, עד שתקציב הגומיות שלו (כדי שיוכל לקשור ערימות של עשרות אלפי דולרים) הגיע עד אלפיים וחמש-מאות דולרים בחודש.

סכומי הכסף הללו עזרו להפוך את אתלטיקו נסיונאל לקבוצה גדולה בקנה מידה דרום אמריקאי, עד כדי כך שב-1989 היא הפכה לקולומביאנית הראשונה שזוכה בגביע הליברטדורס היוקרתי. בגמר ההוא, שהוכרע מול אולימפיה מפרגוואי בבעיטות הכרעה מהנקודה הלבנה (אחרי 2:2 בסיכום המשחקים), ניצחה נסיונאל 4:5. אנדרס אסקובר לקח אחריות ובחר לבעוט ראשון בדו-קרב. הוא כבש, כמובן. “אנדרס היה השחקן המושלם לכל קבוצה, לא רק בגלל שהיה טוב מבחינה טכנית וטקטית, אלא משום שהיה אדם בלתי-רגיל. בקצרה, הוא היה ג’נטלמן,” אמר פעם מאמנו פרנסיסקו מאטורנה, שהדריך אותו באתלטיקו נסיונאל ולאחר מכן גם בנבחרת. בכלל, המלה “ג’נטלמן” דבקה באנדרס אסקובר החביב, השקט והצנוע, שקיבל את הכינוי El Caballero del Fútbol – “הג’נטלמן של הכדורגל”. מדי חג המולד, היה נוסע עם חברתו סביב מדיין בהונדה סיביק אפורה, מחלק מתנות לילדים עניים.

את הזכיה בליברטדורס חגגו שחקני אתלטיקו נסיונאל באחוזה של פבלו אסקובר. כאן אולי ראוי לעמוד על אינטרס נוסף שהיה לברון הסמים העצום בבעלות על קבוצת הכדורגל המקומית: כמו עמיתים למקצוע בשנים ההן, גם אסקובר השתמש בקבוצתו כדי להלבין מאות מיליוני דולרים. כולם, לכאורה, הרוויחו מהמצב בתקופה ההיא – כולם, חוץ מרשויות החוק הספורות שלא קיבלו שוחד מאסקובר וחבריו. לא פעם, היה מבקש אחד האנשים האהובים בקולומביה מסוחר סמים אחר – “אל מקסיקנו” – לקבץ נבחרת חלומות מקומית ולהטיס אותה לחווה שלו במדיין. כשהגיעה, פבלו אסקובר חשף נבחרת מקומית, והשתיים שיחקו כשמאחוריהן הימורים בשווי מיליון או שני מיליון דולר.

אותם הימורים בדיוק הובילו ב-1990 לרצח של שופט בשם אלברו אורטגה, שפסל לאתלטיקו נסיונאל שער במשחק מול אמריקה קאלי ושילם על כך בחייו. “הכדורגל במדינה הזאת הוא עסק מזוהם,” אמר שחקן אחד לספר “In The Grip Of The Drugs Lords”. “הענף הזה משקף באופן מלא את התרבות שלנו. הוא נמצא בבעלות של הקרטלים. אי-אפשר לתאר כמה רקוב הכדורגל שלנו.”

***

על כר הדשא הכול, פחות או יותר, היה ורוד: במובנים רבים, ככל שהשחיתות וכוחו של פבלו אסקובר עלו בתחילת שנות התשעים, כך עלה גם כוחה של נבחרת קולומביה בזירה הבינלאומית. לאחר הופעה סבירה במונדיאל של 1990, הגיע קמפיין מוקדמות היסטורי לקראת המונדיאל של 1994. אנדרס אסקובר הפצוע אמנם החמיץ חלק מהמשחקים, אולם גם בלעדיו, סגל נוצץ, אטרקטיבי ומחויב שהונהג על-ידי רנה היגיטה, קרלוס ואלדרמה, אדולפו ולנסיה, אלכסיס גרסיה, פאוסטינו אספרייה, פרדי רינקון ואחרים עשה את העבודה, ובגדול. ניצחון 1:2 על ארגנטינה ב-18 באוגוסט, 1993, קטע רצף של שלושים ושלושה משחקים ללא הפסד מצד האלביסלסטה והציב את קולומביה כפייבוריטית להעפיל למונדיאל מהמקום הראשון, אך גם הוא היה כאין וכאפס לקראת מה שציפה לדרום אמריקה כולה במחזור המשחקים האחרון, ב-5 בספטמבר.

קולומביה הגיעה לבואנוס איירס עם שבע נקודות מחמישה משחקים – בדיוק כמו ארגנטינה, סגניתה. המנצחת הייתה מבטיחה לעצמה כרטיס ישיר לגביע העולמי בארצות-הברית, בעוד הסגנית נאלצה ללכת למשחק פלייאוף על העפלה. תיקו, אגב, היה שולח את הקולומביאנים לארצות-הברית, בזכות הפרש שערים.

אבל קולומביה של התקופה ההיא לא באה לשחק על תיקו. ממש לא.

אם כשנחתו בבואנוס איירס, שמעו הקולומביאנים את תושבי ארגנטינה צועקים להם: “סוחרי סמים, סוחרי סמים”, הרי שבתום תשעים הדקות במונומנטל, לא הייתה לקהל הארגנטינאי ברירה, אלא לקום על הרגליים, ולהריע.

ארגנטינה 0. קולומביה 5.

היה זה אחד הנוק-אאוטים הגדולים בתולדות הכדורגל הדרום-אמריקאי. “אני לא רוצה לחשוב על המשחק הזה,”, אמר מאמן האלביסלסטה, אלפיו באסילה. “זהו פשע נגד האנושות, אני רוצה לחפור בור באדמה, להניח בו את היום הזה ולהיקבר אתו יחד.”

אנדרס אסקובר וחבריו עלו למונדיאל, ובענק. בעשרים ושישה משחקיהם האחרונים עד הגביע העולמי הפסידו רק פעם אחת; במוקדמות, ספגו רק פעמיים. העולם כולו התאהב, וגם פלה, שתמיד אהב לראות את ארגנטינה מובסת, נשאל מי המועמדת שלו ללכת עד הסוף במונדיאל המתקרב, ולא היסס.

“קולומביה,” השיב.

***

אלא שהחיים בקולומביה בימים ההם היו הליכה זהירה על חבל דק, פצצה מתקתקת שזמנה קצוב. ארצות-הברית הכריזה מלחמה על פבלו אסקובר, ובכך אילצה את ראשי הכדורגל במדינה לנסות ולהתנער מהתדמית המטרידה של ענף שממומן על-ידי ברוני סמים. רנה היגיטה הססגוני אמנם לא היה כשיר למונדיאל של 1994, אך ספק אם היה מזומן לסגל, משום שחודשים מספר קודם לכן צולם בדרכו לבקר את פבלו אסקובר בכלא, ונזרק מייד מהנבחרת: זו הייתה בדיוק התדמית שממנה ניסו לברוח במדינה. מה שלא נודע אז – או נודע ולא הופץ – זה שכל הנבחרת הלאומית ביקרה את אסקובר בכלא ואפילו שיחקה אתו כדורגל לפני שהמריאה לארצות-הברית.

המרדף של האמריקנים אחרי אחת הדמויות המבוקשות בעולם הגיע לסיום ב-2 בדצמבר, 1993, כשפבלו אסקובר נורה למוות והורד לקבר עם צעיף של אתלטיקו נסיונאל. “כשפבלו מת, העיר יצאה משליטה. הבוס מת, אז כולם נהיו בוסים,” אמר דודו בסרט “The Two Escobars”. מאמן הנבחרת פרנסיסקו מאטורנה הוסיף: “כשפבלו מת, האדמה רעדה והרוח קראה: ‘פבלו אסקובר!’ מאותו רגע, היית צריך להיות כל הזמן על המשמר. לא יכולת לבטוח באף אחד – אפילו לא במשטרה.”

“הדרך היחידה שנצליח במונדיאל זה אם נתרכז בכדורגל בלבד,” אמר אנדרס אסקובר לתחנת טלוויזיה מקומית. בערך בנקודת הזמן ההיא התארס למי שהייתה אמורה להיות אשתו. אחרי הגביע העולמי הוא היה אמור להתחתן, לחתום במילאן ולהפוך לשחקן הקולומביאני הראשון בתולדות אחד המועדונים המפוארים בעולם, אך גם הוא בוודאי ידע שלהתרכז בכדורגל בלבד היה בלתי-אפשרי בתקופה ההיא: הלחץ על הנבחרת הלאומית לאחד בחזרה את המדינה, להשכיח את הצרות והשחיתות ושפיכות הדמים, היה עצום. הייתה זו משימה קשה יותר מזכיה במונדיאל עצמו. ב-2011 נזכר פרדי רינקון בימים ההם, כשאמר לאתר “Sabotagetimes”: “כולנו חירבנו במכנסיים מרוב פחד.”

רציונלית, לפחד הזה לא הייתה סיבה ממשית: קולומביה הוגרלה לבית א’ הנוח יחסית, עם המארחת, רומניה ושווייץ – נבחרות פחות טובות ממנה על הנייר. אלא שכבר במשחק הראשון הפחד המשתק נתן את אותותיו: אנדרס אסקובר וחבריו היו עדיפים על רומניה אך החמיצו בלי סוף, ולבסוף הפסידו 3:1. “זה סימן את נקודת ההתחלה של משבר פסיכולוגי שהם לא התכוננו אליו,” אמר עיתונאי קולומביאני ל”גרדיאן”. ביום המשחק השני, נגד ארצות-הברית, אל מול עיניהם של השחקנים שהדליקו את הטלוויזיה בחדר המלון, השתקפו איומים אנונימיים על חייהם, ככל הנראה מצד אנשי קרטל קולומביאנים עם ידע לא רע במערכות מחשוב.

“רבים מאתנו קיבלו מסרים שאם לא נשחק טוב, יקרה לנו משהו רע,” אמר פרדי רינקון. אחת מההודעות הייתה מכוונת ישירות למאמן, מאטורנה: “אם תשתף את גבריאל גומס במשחק השני, נפוצץ את המשפחה שלך במדיין.” מאטורנה העדיף שלא לבחון את המאיימים שככל הנראה הפסידו סכומי כסף רבים בהימור על המשחק מול רומניה, ובחדר ההלבשה בישר לשחקניו בבכי כי החליט להוציא את הקשר בן השלושים וארבע מההרכב. אספרייה, הכוכב הגדול של הנבחרת, יספר אחרי המשחק ל”גרדיאן”: “זה היה בראש שלנו כשעלינו על כר הדשא – ידענו שאם לא ננצח, יהיו צרות וניהרג.”

ועם הלחץ הבלתי-אפשרי הזה, עם ההרגשה שכל תוצאה זולת ניצחון עלולה להיגמר במוות, קולומביה לא הצליחה להתמודד. שוב היא הייתה עדיפה על יריבתה; שוב המשקופים לא חייכו אליה; שוב השוער שמנגד תפס יום; שוב הכדורים שרקו ליד הקורות. ואז, אחרי שליטה מוחלטת של האורחת, הגיעה הדקה ה-35, ואתה אחד הרגעים המפורסמים והטראגיים ביותר בתולדות הגביע העולמי. הקשר האמריקני ג’ון הארקס, שלח כדור עומק לא מאיים במיוחד לרחבה הקולומביאנית, ואנדרס אסקובר, במשחקו החמישים וחמישה במדים הלאומיים, גלש לעברו. הזמן עצר מלכת, הכדור דווקא לא: הכדור הכניע את שוערו, אוסקר קורדובה, ונכנס לרשת הכי פחות נכונה שיש.

בסרט “The Two Escobars” מספרת אחותו של אנדרס שצפתה במשחק במדיין עם בנה בן התשע. “הוא אמר לי – אמא, הולכים להרוג את אנדרס. אמרתי לו – לא, חמוד, אנשים לא נהרגים על טעויות. כולם בקולומביה אוהבים את אנדרס.” אסקובר עצמו ניסה להתעשת במהירות. “תוציא את הכדור מהרשת, קדימה,” אמר לאוסקר קורדובה, אך שום דבר כבר לא הועיל. ארני סטיוארט כבש את השני בדקה ה-52, ושער ניחומים של אדולפו ולנסיה בתוספת הזמן ממש לא ניחם אף אחד. זה נגמר ב-1:2 למארחת הטורניר – “הניצחון הכי חשוב בתולדות הכדורגל האמריקאי,” על-פי ה”ניו-יורק טיימס” – וגורלה של קולומביה נחרץ.

“הסרחנו את הדשא,” הודה המאמן מאטורנה. “ברור לגמרי שהטורניר הזה היה אסון מבחינתנו. אפילו אם היינו מנסים, אני לא חושב שהיינו מסוגלים לשחק יותר גרוע. המצב האידיאלי היה לבצע אחד-עשר חילופים. זהו יום נורא, אכזבנו את המדינה שלנו. לאן הולכים מכאן? אני לא יודע – כנראה הביתה.”

לאנדרס אסקובר דווקה הייתה אלטרנטיבה: תחנת רדיו קולומביאנית הציעה לשכור את שירותיו של “הג’נטלמן של הכדורגל”, כפרשן. הוצע לו להישאר בדאלאס עד סוף הטורניר; הוצע לו לבקר קרובי משפחה בלאס וגאס; הוצע לו, בפשטות, לא לחזור הביתה, אבל הוא לא היה מוכן. אותן תכונות שהפכו אותו לכל-כך אהוב, אילצו אותו לשוב עם חבריו למולדתו ולהתייצב מול התקשורת והאוהדים שאכזב. במובנים מסוימים, הטעות הגדולה ביותר של אנדרס אסקובר לא הייתה השער העצמי ההוא מול נבחרת ארצות-הברית, אלא ההחלטה המודעת והעקרונית שלא להסתתר, לא לשמור על פרופיל נמוך, לא לשתוק.

שישה ימים אחרי המשחק האחרון שלו במונדיאל – 0:2 חסר חשיבות על שווייץ – הוא אפילו החליט לצאת לבר מקומי בפאתי מדיין, על אף אזהרות חוזרות ונשנות של מרבית חבריו ומאמנו בנבחרת. “אמרתי לו – הרחובות מסוכנים,” נזכר מאטורנה בפני ה”גרדיאן”. “כאן מאבקים לא נפתרים עם אגרופים. תישאר בבית. אבל אנדרס אמר – לא, אני חייב להראות את הפרצוף שלי לעם.”

הלילה ההוא היה הפעם האחרונה שהעם הקולומביאני זכה לראות את פרצופו של אנדרס אסקובר.

***

על-פי עדויות, רוב הפידבקים שאנדרס אסקובר קיבל בלילה האחרון בחייו, בבר “אל אינדיו”, היו חיוביות: אנשים ניגשו ועודדו אותו, היו שעקצו בסרקסטיות, אך שום דבר מעבר לזה. שום דבר, עד השעה 03:30 לפנות בוקר, כשאחד הכדורגלנים האהובים במדינה יצא למגרש החניה אל עבר מכוניתו. לפתע, ארבעה זרים הופיעו והחלו להתגרות בו. “תודה על הגול העצמי, בן זונה!” קרא אחד מהם לעברו. “כמה שילמו לך על הגול הזה?” אחד אחר שאל. על פניו, אם מישהו בנבחרת קולומביה מסוגל היה להתעלם ולהמשיך הלאה, הרי שזה היה הג’נטלמן של הכדורגל. לא ברור האם היה זה האלכוהול שבדמו או שעות על גבי שעות של לחץ עצור ותחושת אשמה שכרסמה אותו מבפנים, אך באותו רגע אנדרס אסקובר בחר שלא להבליג. “הסיבה היחידה שאתה צועק עליי,” אמר לאחד מהם, “זה כי אתם בקבוצה. בבקשה תכבדו אותי. לא רציתי לטעות ככה.” כעבור כמה שניות, נורו שתים-עשרה יריות לעברו של אנדרס אסקובר. שש פגעו בו. ובכל פעם שמרצחו לחץ על ההדק הוא צעק “גוווווווול”, כמו קריאתו של שדר כדורגל דרום-אמריקאי.

אסקובר הובהל לבית-החולים, אבל זה כבר היה מאוחר מדי; מותו נקבע תוך ארבעים וחמש דקות.

על-פי מרבית ההערכות, השניים שעמדו מאחורי ההתנקשות היו האחים פדרו וסנטיאגו גאיון, ברוני סמים שכביכול הפסידו סכומי כסף רבים בשל השער העצמי של אסקובר. מי שהורשע ברצח היה דווקא שומר הראש שלהם, הומברטו קסטרו מיונז, שהודה במעשה למחרת, נזרק לכלא לארבעים ושלוש שנה ושוחרר על התנהגות טובה ב-2005. זו הגרסה הנפוצה ביותר, אולם קיימות גם אחרות. ברון סמים בשם פרננדו רודריגס מונדרגון כתב בספרו כי סוחר סמים אחר שהפסיד שני מיליון דולר על המשחק מול ארצות-הברית הוא שדאג לשלוח אדם שירצח את אסקובר. “הוא לא לחץ על ההדק, כך שגם לא דאג במיוחד,” כתב. “כאן, אם אתה לא זה שלוחץ על ההדק, אתה לא אשם.” ואכן, כשהורשע שומר הראש של האחים גאיון, נקבע כי אסקובר היה בסך הכול קורבן של “אלימות ספונטנית” – בסך הכול אחד מארבעים אזרחים קולומביאנים אחרים שנרצחו בלילה של ה-2 ביולי, 1994, במדיין.

“החברה שלנו מאמינה שהכדורגל הוא זה שהרג את אנדרס. לא. אנדרס היה שחקן כדורגל שנהרג על-ידי החברה,” קבע המאמן מאטורנה בסרט “The Two Escobars”. ספ בלאטר, שעבד אז כמזכיר פיפ”א, אמר: “לפופולריות של הענף יש שני פרצופים. הראשון מציג את האושר וההנאה והיכולת של המשחק הזה לאחד את העולם. השני מראה שכדורגל הוא תמונת מראה של החיים. יש בו אלימות, דמעות ושחיתות, כמו בחיים. זה היום הכי עצוב שחוויתי בכדורגל.”

כמה ימים לפני שמאה ועשרים אלף איש הגיעו להלוויה שלו, כתב אנדרס אסקובר טור לעיתון “אל טיימפה” שבבוגוטה, שבו ניסה לאחד בחזרה את המדינה, להכניס לפרופורציות, לנסות לחזור לשגרה. “החיים לא נגמרים כאן,” הוא כתב. “חייבים להמשיך. לא משנה כמה זה קשה, אסור לנו להישאר במקום. יש לנו שתי אפשרויות: או לתת לכעס לשתק אותנו ואז האלימות תימשך, או שנעשה את הכי טוב שלנו כדי לעזור לאחרים. הבחירה בידינו. בואו נשמור על כבוד. נתראה בקרוב, כי החיים לא נגמרים כאן.”

 

מגב הספר

החלוץ שנגח פעם אחת יותר מדי, האצנית שקפצה מגשר במהלך תחרות, כוכב הכדורסל שהחל למכור משחקים ושילם על כך בחיים. בין כל אלה ורבים אחרים שמאכלסים את “מגרש השדים” יש חוט מקשר אחד: כולם היו קודם כל בני אדם, עם צרות אמיתיות של בני אדם, ורק אחר כך ספורטאים. חלקם השתמשו בספורט המקצועני כבקרש קפיצה למרחבים בטוחים יותר, לשקט נפשי אותו לא היו יכולים להשיג בצורה אחרת; אחרים השתמשו בו כבצוק ממנו זינקו לאבדון.

בין מיליוני הדולרים, הפרסום וההערצה העיוורת בספורט המקצועני, ישנם שלל צדדים חשוכים שאנחנו בדרך כלל לא רואים, או בוחרים שלא לראות: הדיכאונות, ההתמכרויות, השערוריות, ההומופוביה, שנאת הנשים. הצדדים הללו הם שמרכיבים את “מגרש השדים”.

“מגרש השדים” מאגד את הכתבות הטובות ביותר שפורסמו תחת המדור הנושא שם זה באתר וואלה לאורך השנים האחרונות, בתוספת מספר כתבות שמתפרסמות לראשונה כעת.

נמרוד עופרן, 29, חי וכותב תל אביב

 

באדיבות המחבר, הנה הפרק המלא המגולל את הטרגדיה של אנדרס אסקובר