המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

מהלכת בדרכה

16 בספטמבר 2014 גדי איידלהייט

ננסה לסקור את הספר ולהתעלם לחלוטין מכך שהמחברת היא אישה שכתבה ספר הלכתי. ממילא ברוב ההתיחסויות לספר זה מה שיכתבו, אז פשוט נדלג על הנקודה הזו. קשה לכם? תדמיינו ששם המחבר הוא מלכיאל ולא מלכה ונעבור הלאה לתוכן הספר.

שני הפרקים הראשונים גורמים לקושי מסוים ברצון לסקר את הספר כך מאחר והם עוסקים בנושא של לימוד תורה לנשים (מותר? אסור? חייבים?) ונשים כפוסקות הלכה (מותר? אסור? חייבים? רצוי?). לא נאריך בהם רק נציין שבמוזיאון היהודי בברלין, בחלק התצוגה המציג נשים בקהילה מופיעה תמונה המראה נשים לומדות כבר במאה ה-15. אין פה שאלה אלא מציאות שהייתה בפועל (והיה אפשר גם להציגו בספר), ועוד בתקופה הרלוונטית להתפתחות הפסיקה.

נשים לומדות

נשים לומדות

נעבור לפרק אחר: ” אשה ואמירת קדיש”, ונצלול דרכו לספר. שימו לב ששמות הפרקים אינם כוללים שאלה. לא “האם לאשה מותר לומר קדיש” או “האם אישה יכולה לומר קדיש”, אלא הם מסגרת לדיון מפורט ועמוק בסוגייה. ניסוח העניין כשאלה כבר מלמד שלשואל יש מחשבה על התשובה. מבחינה זו הספר אינו ספר של שאלות ותשובות (שו”ת) אלא דיונים הלכתיים נרחבים במספר סוגיות. צורת כתיבה זו גם מזמינה את הקוראים לבוא נטולי דעות קדומות כלשהן ולהתרכז במקורות עצמם.

בנקודה זו נעבור לסיפור אישי. לפני כ-15 שנה התכוונתי לבקר לאנגליה והיה לי ברור שאעלה לקבר של סבי. לא היה לי כל כך ברור איפה בית הקברות. הייתה כתובת, אבל לא היו GPS, MAPS ושאר אפליקציות. הגעתי לאנגליה, בדקתי באטלס מפות, אפילו קיבלתי ממארחי רכב ויצאתי לדרך. איזור לא מוכר, רכב שנוהגים בו בצד ההפוך, חוקי תנועה שונים אבל באופן מפתיע הגעתי לבית הקברות במהירות ללא שום טעות והייתה באמת הרגשה של סיעתא דשמייא והשגחה מלמעלה. בבית הקברות הייתי לבדי, על מניין אין מה לדבר אולם לאחר אמירת פרקי התהילים עלה בי הרצון לומר קדיש.

בנקודה זו אפשר ללכת ולדון כדרכם של ספרי שאלות ותשובות. אתה יחידי ואין מניין, הוריך ברוך ה’ בחיים ולא נהוג לומר קדיש יתום, ועוד טיעונים כאלו ואחרים אולם בסופו של דבר שאלה מסוג זה שונה מהותית משאלה כמו: “האם מותר לאכול את התבשיל אם הסיר שימש להכנת מנה חלבית קודם”, מאחר ותלויים בה היבטים רגשיים רבים וסבוכים, שלעיתים בלתי אפשרי להעביר לאיש אחר. מבחינתי במצב כזה, יש קושי להעביר את השאלה לרב והדבר נראה כבריחה מאחריות. צריכים –  חייבים –  להחליט לבד.

חשיבות ההיבט הרגשי מגיעה אולי לשיאה בפרק העוסק בנושא “מניעת הריון ושיקולים בתכנון המשפחה”. רוב המאמרים שתקראו בנושא יפתחו בהצגת המקורות ההלכתיים לסוגייה.

נביט בקצרה במקורות אלו שהם לרוב שלושה. מצוות פרו ורבו כפי שמופיעה בתורה, שהגדרתה לא ברורה והסתמכות על שני פסוקים מהנ”ך בדרך דרש הפסוקים. אחד מהם הוא “לא תהו בראה לשבת יצרה” (חלק מפסוק ישעיהו מ”ה יח). זוהי דרכם של דרשים. לוקחים מילים מפסוק במנותק להקשרם בפסוק ומשתמשים במילים אלו למשהו אחר. בדרשים כגון אלו, אין קשר ישיר בין הפסוק לנושא ונראה שהדרשן ירה כבר את החץ אבל עכשיו מסמנים את המטרה. גם במקרה זה הקשר הוא לכל היותר קלוש. אני אישית הייתי דורש מפסוק זה שהעולם לא נברא בתוהו, אלא שיש לו חוקים פיזיקליים ומצווה על האדם לשבת ולחקור את העולם. ואכן בימינו, בו כל אחד יכול לדרוש מכל פסוק מה שהוא רוצה – לא דורשים יותר הלכות מפסוקים. יש כאלו שיאמרו שחבל ויש כאלו שיאמרו שמזל, אבל זו עובדה. פסוק אחר המובא בהקשר פרייה ורבייה הינו מקוהלת: “בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ” (י”א ו). שוב לפסוק הקשרים רבים ואין קשר ישיר להולדת ילדים. מובנו שגם כאשר עשית משהו ואתה חושב שסיימת אותו עליך להמשיך אותו ולשמור עליו, כי מי יודע מה יקרה בעתיד. בתקופה שתמותת ילדים הייתה גבוהה, דרישת הפסוק לנושא הולדת ילדים נראית מתקבלת וסבירה, בימינו הרבה פחות.

נחזור לספר. מלכה פיוטרקובסקי  מציגה את המקורות, אולם פותחת דווקא בהיבטים הרגשיים של העניין. פתיחה זו נעשית באמצעות תיאור שיחה אישית שלה עם אשה שלאחר עשרות שנות הורות, אזרה אומץ להתוודות כי היא כועסת, אולי אפילו שונאת חלילה, את בנה הבכור ורק בגלל שנולד והפך אותה לאמא כאשר לא הייתה מוכנה לכך. תיאור מזעזע שלוקח מספר דקות להפנים את עומק הבעייה.  פיוטרקובסקי לא באה לערער ולהרהר אחרי המקורות שהזכרנו (בכל זאת היא מחויבת להלכה האורתודוכסית) אבל מוסיפה עליהם נידבך. ברור לה כי אי אפשר לדרוש את הפסוק “לא תהו בראה…” כמחייב להוליד ילדים אשר יהפכו את חיי האישה לתוהו ובוהו גמור לעשרות שנים. קראתי שורות אלו בתדהמה אולם חשיבותן גבוהה ביותר. וזהו השוני של הספר. האם ניתן לגשת בכלל לפסוק הלכה בלי לראות את הכאב והמצוקה של מי שממולך, בלי לחשוב על אשה צעירה שהתחתנה זה עתה ועל הקשיים שאולי עוד ממתינים לה? האם ההתיחסות לקשיים אלו צריכה להיות בסוף הדיון או בתחילתו? למה זוגות צעירים דתיים שכבר מעיזים לגשת לרב ולספר לו על מצוקותיהם נאלצים לשמוע כמעט באופן אוטומטי שאין ברירה ואין מה לעשות במסגרת ההלכה, ורק במצבים נדירים וכיוצא מן הכלל מקבלים איזה היתר אישי עליו עליהם לשמור בסוד מכל משמר?

אין לי תשובות לנושא. את דעתי האישית שיש עניינים שבהם אדם צריך להחליט לבד (או ביחד כזוג) מול קונו ולא להעביר את האחריות לרב, כבר אמרתי. אולם מלכה פיוטרקובסקי מציעה בפסיקתה ובדיוניה דרך אחרת. דרך אישית, דרך של פרישת האפשרויות בצורה הרחבה ביותר והדגשה מה עדיין נמצא בגבולות ההלכה לפי הדעות השונות.

אבל מלכה אינה מלכיאל והיא אישה והיא לא מוסמכת לפסוק הלכה. התלבטתי איך לכנותה בסקירה זו. הרבנית נשמע מתבקש, אולם השימוש המקובל שלו הוא אשת רב וזהו לא התיאור המתאים. הרב או הרבּה – אולי קולעים יותר להגדרה אבל הם מונחים בעלי  קונוטציה רפורמית. פוסקת הלכה נשמע פמיניסטי מדי. אשת הלכה נשמע מומצא מדי. ככה זה כשמתעסקים בתארים. הדברים מבלבלים ובסופו של דבר התואר הוא רק תואר, אפשר להצמיד כאלו כמה שרוצים, אבל כפי שמלכה פיוטרקובסקי כותבת בספרה, מה שחשוב הוא האדם שעומד מולך.

וכך היא כותבת שכל מי שבא אליה בשאלה מקבל באופן מיידי את הגילוי הנאות הבא: אלף: היא אינה מוסמכת לפסוק הלכה. בית: היא תשמח לעזור ולסייע אבל צריכה לדעת מידע אישי ופרטי רב כלל הניתן.

סמכות היא מושג חמקמק. תהליך הסמיכה הוא תהליך הבא מלמעלה למטה. משה קיבל תורה בסיני והעבירה ליהושע וכך הלאה. אולם מנהיג ללא סמכות מהעם יהיה בסופו של דבר רק רודן. עוד נאמר שתואר של רב הינו טכני למדי באופיו. לומדים כמה שנים, נבחנים כמה בחינות ומקבלים את התואר. אולם לכולנו ברור שרב נזקק להרבה יותר מתעודה ושהתפקיד הוא תפקיד שפרט לצד ההלכתי-תורני שלו כולל עוד הרבה צדדים אחרים. יש הרבה מאד אנשים בעלי תואר רב שאינם עוסקים ברבנות. עובדה היא שנשים ואנשים רבים באים לשאול שאלות הלכתיות דווקא את פיוטרקובסקי ושאת סמכותה היא מקבלת מלמטה. אי אפשר להטיל ספק בידיעותיה ומה שמוביל דווקא אליה הוא אישיותה המיוחדת המאפשרת לאנשים לפתוח בפניה את צפונות ליבם.

מכל זה, חבל אם עיקר הדיון סביב הספר יהיה בשאלת מינה של המחברת, בהתנגדויות של גורמים חרדיים/חרד”לים מחד גיסא ובהתמוגגות של גופים פמיניסטיים מאידך גיסא. עיסוק זה יפספס את המטרה, ואת החידוש הגדול של הספר. תמיד נאמר שהלכה הינה פסיקה אישית המותאמת למצבו של השואל ולסיטואציה המיוחדת, אולם היה נראה שזוהי יותר אמירה מאשר מציאות. בספר זה הדבר בא לידי ביטוי חזק במיוחד. ההיבטים הרגשיים נידונים עוד לפני המקורות. הדיון ההלכתי מתחיל לא מהמקורות הקדומים, אלא מהשואל או השואלת הניצבים לפני הפוסק. כל מהפכה מתחילה בשינוי פרדגימה שבתחילתה תסבול התנגדויות מרובות, אמר הפילוסוף תומס קון (בספרו המבנה של מהפכות מדעיות). נראה לי שגם בתחום הפסיקה אנו חוזים בתחילת שינוי הפרדגימה, שבוודאי תיתקל כעת בהתנגדויות לרוב אבל בעוד דור או שניים תיראה לנו מובנת כל כך.

מהלכת בדרכה - כריכת הספר

מהלכת בדרכה

מהלכת בדרכה
אתגרי החיים במבט הלכתי-ערכי
מלכה פיוטרקובסקי
ידיעות ספרים – 2014

מגב הספר
“ההלכה”, כתב ביאליק, “היא מעשה יצירה… אומנותה היא הגדולה שבעולם: אומנות החיים ואורחות חיים” (מתוך המסה ‘הלכה ואגדה’). מעבר להכרת המקורות ההלכתיים, על מורי ההלכה לחיות את המציאות ולפלס בתוכה את ההדרכה המוסרית והערכית המתאימה. זו עיקרה של מנהיגות, והדברים נכונים לנשים ולגברים כאחד. אמנם, מעמדה של אישה כפוסקת הלכה טרם הוסדר והוכר, אך בפועל צומחות כאן מנהיגות ומדריכות הבקיאות בספרות ההלכה. המציאות מורה שאישה הלומדת את שפת ההלכה בצורה מקיפה, שיטתית ומעמיקה, זוכה להערכת הציבור, וזו באה לידי ביטוי בסמכות שמעניקים לה הפונים אליה, לקבל את עצתה. כך נוצרת מציאות מבורכת שבה נשים לוקחות חלק בלימוד, בפסיקת הלכה ובעיצוב התמודדותה עם אתגרי התקופה.
מהלכת בדרכה הוא סנונית ראשונה ומשמעותית בתהליך זה. הספר מכנס מעט מהשאלות ההלכתיות שהופנו אל מלכה פיוטרקובסקי אשת הלכה בולטת, ומהתשובות שהיא השיבה עליהן. נושאי הספר לקוחים מהחיים ומקיפים נושאים רחבים כגון נשים וקיום מצוות, כיבוד הורים, טיפול בחולה, אמירת קדיש על ידי נשים, תכנון ילודה, אתגרי הקיום בארץ, הנהגה ועוד. הספר מוגש באופן ידידותי ופורש בפני הקוראים את הרקע לשאלה, את מורכבותה ואת הדילמה הניצבת במרכזה. גם המקורות ההלכתיים והרעיוניים מובאים באופן בהיר ונגיש בתוספת דברי הסבר. מהלכת בדרכה הוא ספר פורץ דרך הניצב בשורה אחת עם ספרי ההלכה של דורנו.
מלכה פיוטרקובסקי היא אישה מאמינה שומרת מצוות, נשואה ואם לחמישה ילדים, גרה ביישוב המעורב תקוע. בעלת תואר שני בתלמוד, לומדת ומלמדת תלמוד והלכה, קרוב לשלושה עשורים, במסגרות שונות ברחבי הארץ. זה למעלה מעשור היא משיבה תשובות הלכתיות לשואלים ולשואלות, מכל זרמי החברה הישראלית. מלכה מעורבת בפעילות גופים חברתיים: ממקימות ‘פורום תקנה’ – לטיפול בפגיעות מיניות ושותפה פעילה בו, חברת הוועדה הציבורית של ארגון ‘מבוי סתום’ לליווי עגונות ומסורבות גט, ‘מעגלי צדק’ – לתיקון חברתי ועוד. כמו כן, היא חברה בוועדת סל התרופות של משרד הבריאות.

2 Comments

  • יעל 9 במרץ 2015 at 14:52

    גם אם נתעלם מזה שהמחברת היא אשה, אי אפשר להתעלם שהיא עם אג’נדה, והאג’ינדה שלה איננה הלכתית כי אם פמיניסטית. ולכן כבר מראש היא איננה יכולה לפסוק הלכה כי היא אינה באה להורות הלכה מתוך נטרליות מוחלטת.
    בנוסף, לגבי פסיקת הלכה צריך לקבל סמיכה לפסיקת הלכה והיא לא קיבלה את זה. אז מאיזה סמכות היא פוסקת? אפילו הסכמות על ספרה (שכל ספר הלכה מביא בתחילת הספר) אין לה.
    ואני לא מדברת על זה שהיא ממש “מגרדת” פוסקים שיתאימו לדבריה גם אם אינם בדיוק ראויים (“רבנים” קונסרטיבים) או רבנים מדרג ח’ ומטה…

  • ניסן 18 בפברואר 2016 at 13:29

    ליעל ,
    מספר שאלות
    האם היא פמניסטית ? לפחות לדעת הפנימנסטיות התשובה היא לא
    יש לך אולי רשימה של רבנים לפי דרג .כדי שנדע האם הרב ליכטנשטיין או הרב עובדיה יוסף הם מדרג ח או אולי ט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *