ספרים מומלצים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

מיהו העם הנבחר

28 בינואר 2014 גדי איידלהייט

אם אתם רוצים לקבל תשובה לשאלה שבכותרת, אין צורך לקרוא את כל הספר. היהודים הם העם הנבחר ודבר זה מקובל על מאמיני שתי הדתות המונותיאסטיות הגדולות. דבר זה מקובל גם על רוב היהודים, למרות שכמו טוביה החולב יש כאלו שהיו רוצים שאלוהים יבחר לו לפעמים עם אחר… האתאיסטים מצידם יצטרכו להתמודד עם העבודה כי היהודים הם שהמציאו את רעיון הנבחרות. בדתות המזרח, אין הספר עוסק.

ספרו של אבי בקר בוחן את רעיון הנבחרות של העם היהודי בשנים עשר פרקים המייצגים אישים שונים, יהודים ושאינם, מתקופות שונות, החל מרבי עקיבא ועד מל גיבסון. בין האישים אפשר למצוא את רבי יהודה הלוי, אוגוסטינוס, מוחמד, מרתין לותר, בנימין דישראלי, אנה פרנק, הרב קוק, חיים ברנר, עגנון וג’ורג אליוט. הספר מכיל ביוגרפיה קצרה של כל האישים הללו אולם מטרתו העיקרית היא בחינת ההתייחסות העיקרית שלהם ל “עם היהודי” ולרעיון הבחירה בו, בהם עשו שימוש כל אחד לפי דרכו.

ספרו של בקר מטריד מאחר והוא עושה קישור ישיר בין יצירת הדתות הגדולות – האיסלם והנצרות וההבחנה כי האנטישמיות מהווה מוטיב מרכזי בהתפתחותן, מוטיב שהכנסייה עשתה מאמצים מסוימים להשתחרר ממנו והאיסלם – ההולך ומקצין – אפילו לא מנסה. הנצרות, הקדומה, בנסותה לנכס לעצמה את כל היתרונות שהתנ”ך מציע, הייתה חייבת לנשל את היהודים מזיקתם לתנ”ך. האם זה אפשרי בכלל? כנראה שכן לפי הנצרות. סממן אחד בולט לכך בימיניו הוא השיר ירושלים של וילאם בלייק. שנהפך למעין המנון לא רשמי של אנגליה. השיר מתאר את יסוד ירושלים השנייה באנגליה כחלק מהדת הנוצרית. הפופולריות שלו גאתה בזמן מלחמת העולם הראשונה, מסיבות לאומיות כמובן, והוא היה אחד מהשירים בטקס החתונה של הנסיך וויליאם לפני כמה שנים. והנה כך בוטלה הזיקה בין ירושלים התנ”ך והיהדות. היהודים אינם הנבחרים אלא הנוצרים, וירושלים, עיר הקודש היא בכלל באנגליה ולא בארץ ישראל.

מוחמד, בדרכו ליסוד דת חדשה היה אולי מעדיף לגייס את היהודים לצידו.  אם היהודים יראו בו את המשיח, או לפחות נביא אמת, הרי שהוא יקבל גושפנקא שתקל עליו במלאכתו. פסוקים רבים בקוראן מדברים בשבח היהודים, אולם לאחר שאלו לא שעו אל מוחמד, שהרי לפי היהדות, הנבואה פסקה כאלף שנים לפני ההתגלות למוחמד, הפך מוחמד את היהודים לאויביו ונלחם בהם עד חורמה. אפילו המאה ה-16, תחילת הרנסנס – כאשר אירופה מתחילה לצאת מחשכת ימי הביניים – לא בישרה ישועה ליהודים. הרפורמטור מרתין לותר, החל את דרכו עם אהדה ליהודים, אולי מתוך מחשבה שאנוסי ספרד ופורטוגל יצטרפו לדתו החדשה, אולם לאחר שגם הוא נדחה על ידי היהודים, נהיה לותר למייצגה של האנטישמיות המודרנית, אנטישמיות שהמשיכה באירופה עד היטלר ובארצות הברית עד הנרי פורד, גדול האנטישמיים האמריקאים, וממשיכה מהם עד ימינו בכסות משתנה של אנטי ישראליות.

נושא האנטישמיות והביקורת שיש בו כלפי דתות אחרות אינו נושא אהוד באקדמיה. זה לא פוליטיקלי קורקט. גם דבר זה מטריד. לא יהיה קשה למצוא אקדמאים שישמחו להטיל ביקורת על היהודים ועל עניין הבחירה ועל השחצנות שלהם בה הם רואים את עצמם כנבחרים. חלקם יעטפו זאת בדמגוגיה אנטי ישראלית וידגישו עד כמה הם אינם אנטישמים וחלקם אפילו לא יטרחו להסוות אנטישמיות זו. יהיה קשה מאד למצוא טענות דומות כלפי האיסלם והנצרות שעושות שימוש באותם טיעונים ממש כאשר עיקר מאמציהם הוא להוכיח בשיטות שונות כי היהודים אינם הנבחר וכי הם העם הנבחר במקומם (או לפחות הדת הנבחרת). מטרידה מאד העובדה כי מרכזים אקדמאיים פורחים ככל שמוצגים שם דעות אנטישמיות יותר ויותר. אולי לא שמעתם את השם יוהאן גוטלנג (עמ’ 207). גוטלאנג הוא מייסד המגמה לחקר השלום כדיסציפלינה אקדמאית. כיסוי מילים יפה לעובדת היותו אנטישמי גלוי ומוצהר שדבריו נראים כלוקחים ישירות מנאומי גבלס. היהודים שולטים בתקשורת העולמית. היהודים נושאים באחריותם למותם בתאי הגזים. היהודים אשמים במשבר הכלכלי ועוד פנינים שכאילו הלוקחים הישר “מהפרוטוקלים של זקני ציון”. כמובן שגם ממדינת ישראל גוטלאנד אינו חושך את שבטו אולם כנגד מפגעי האיסלם הוא מביע דווקא הרבה מאד הבנה. את שואת היהודים הוא מציג כעימות וכסכסוך בין גרמניה ליהודים (סבי וסבתי היו אזרחים נאמנים של גרמניה ומעולם לא עלה על דעתם להילחם בה בצורה כלשהי), סכסוך בו הוא כמובן נוטה לטובתו של היטלר. וכך מסכם ד”ר בקר את האיש המבחיל והדוחה שכל חברה אנושית חייבת להקיא מקירבה: “מזעזע לראות כי זוהי תובנתו של יוהאן גוטלנג, המוגדר כאבי חקר השלום במאה עשרים, המתהדר בהיותו לוחם זכויות אדם בעידן פוסט-מודרני, אך מתגלה כחוקר שבוי בדעות קדומות של שנאה ועלילות דם”. בהקשר זה כדאי לשאול מדוע איש אינו עוסק בשאלה איפה נמצאים מיליון היהודים שחיו במאה שעברה במדינות ערב השונות (ראו הספר באהלי ישמעאל של מרטין גילברט – סקירה על ספר זה תפורסם באתר)

גם בפן התרבותי קל למצוא אנטישמים מדופלמים. מל גיבסון מהווה דוגמה באחד מפרקי הספר, ואליו ניתן לצרף את המלחין היווני תיאודורוקיס (שלפחות היה הוגן וישר מספיק כדי להצהיר בקולם רם שהוא אנטי ישראלי וגם אנטישמי) ואמנים רבים אחרים המגנים את ישראל והיהודים מדי יום מחד ומביעים הזדהות עם טרוריסטים מאידך.

בקר גם לא חס על יהודים המכחישים את רעיון הנבחרות ובעיקר את אותם יהודים המתאמצים להאשים את היהודים עצמם בצרות שלהם (ביניהם אפשר למנות את א.ב. יהושע ואת שלמה זנד), לרוב בחסות אינטלקטואלית אקדמית, פוסט-מודרנית ופוסט-ציונית, המחפה על סתירות עצמיות, הלקאה עצמית ומוסר מעוות. עיקר היחס לדעות אלו מובא בדיון באחרית הדבר של הספר.

בספר קץ השואה, מבכה אדווין רוזנפלד את השימוש הקלוקל באנה פרנק כמותג תוך כדי התעלמות מדבריה העיקריים. הפרק בספרנו העוסק באנה פרנק, מדגים היטב את מורכבותו של היומן, ואת ההבנה של נערה צעירה, חילונית לחלוטין על העניין היהודי, נקודות שנעלמו (במכוון ועל ידי אביה של אנה) מהמחזה הידוע. נקודה זו מהווה השקה מעניינת בין שני הספרים העוסקים בצורה עקיפה באנטישמיות.

בפרקים המייצגים דמויות רבניות, נעשה ניסיון פנים יהודים לדון מהי אותה נבחרות, מה היא נותנת ובעיקר מה היא מחייבת את העם היהודי. נבחרות לא מביאה איתה רק טובות הנאה (ובהקשר של העם היהודי, היא לא מביאה איתה אף טובת הנאה), אלא בעיקר מחויבויות שונות, שחלקן אף אומצו בדתות אחרות.

ספרו של בקר מטריד. אפילו מטריד מאד. קריאתו אינה קלה. כדאי לקרוא מעט בכל פעם. יש בספר גודש של חומרים והיקף המחקר גדול. רובו מבוסס על ציטוטים שהיו ידועים, אולם הריכוז של כולם ביחד, מראה שהאנטישמיות לא רק שאינה מתה, אלא מרימה ראש בצורה קשה. המטריד הוא שמול הרמת ראש זו קשה לעשות משהו. מלחמתנו, רוב מוחלט של יהודי ישראל, ימין ושמאל כאחד היא פנימית בתוך מדינת ישראל, נגד הפוסט-ציונים ושוללי רעיון המדינה היהודית (מיעוט של אנשי השמאל הקיצוני, בהם כאלו שחדלו להגדיר את עצמם יהודים), והרבה יותר כלפי חוץ ובפרט באירופה. פעילות כזו דורשת משאבים לאומיים ולא נראה שהם ניתנים. פעילותו של משרד החוץ זניחה ורוב הפעילות היא על ידי ארגוני מתנדבים הנאלצים להתמודד עם מערכת משומנת היטב בכספי נפט. אולם האם ניתן להילחם באנטישמיות? האנטישמיות טבועה עמוק עמוק בעולם והיא עתיקה כעם היהודי עצמו. בספר מופיעות גם תיאוריות כי דווקא האנטישמיות היא זו ששמרה על העם היהודי מאחר ולא נתנה לו מעולם להתבולל בסביבתו (דברים דומים נאמרו גם על ידי הרב קוק וגם על ידי יהודים מתבוללים). מול הדתות האחרות יש להדגיש את היסודות תומכי היהודים בדתם שלם עצמם, ולקוות שיהיה בהם יושר אינטלקטואלי לדון ביסודות אלו, ומול הקהל שאינו דתי יש להבין מדוע דווקא בעידן הפוסטמודרני, היהודים, והיהדות הם מהבודדים שאין כלפיהם סבלנות וסובלנות

מיהו העם הנבחר - כריכת הספר

מיהו העם הנבחר

מיהו העם הנבחר
אבי בקר
סיפור מאבק הרעיונות הגדול בהיסטוריה

 

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *