ספרים מומלצים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

נשמת המשנה

8 באפריל 2016 גדי איידלהייט

הסקירה פורסמה לראשונה במדור הספרות של מוסף שבת (מקור ראשון) ומובאת כאן בשינויים ומעט הוספות.

אחת המשניות המצוטטות ביותר היא של התנא ר’ יהודה בן תימא, אבות פרק ה’ כא: “הוא היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד…”, והיא מפרטת את תוכנית הלימודים לנער. המשנה אינה מפרטת מה יש ללמוד לאחר גיל חמש עשרה אולם המעבר ההדרגתי מהמקרא למשנה ומשם לתלמוד, לא מיושם כמעט בפועל. לימוד הגמרא תופס את רוב רובו של הלימוד התורני ומתחיל בגיל צעיר בהרבה מהמפורט במשנה, ואילו לימוד המשנה נזנח כמעט לחלוטין. אמנם גם דברי ר יהושע בן חנניה (קידושין ל.) “לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד…” מתקיימים בלימוד התלמוד הבבלי שלפי ר’ יוחנן (סנהדרין כד.): “אמר רבי יוחנן בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד” כולל בתוכו את הכול ולכן ניתן ללמוד רק אותו. נכון שבגמרא יש גם משנה ופסוקים, אולם בוודאי היקפם נמוך בהרבה מהנדרש לפי פשט דבריו של רבי יהושע.

לימוד התלמוד זוכה לעדנה חסרת תקדים. בישיבות לימוד בעיון של התלמוד הוא העיקר כבר שנים, אבל שיעורי דף יומי, טעימת תלמוד יומית, נפוצים בכל מקום ישוב. גם לימוד התנ”ך כלימוד עצמאי זכה לעדנה מחודשת בשנים האחרונות בעקבות אישים כדוגמת נחמה לייבוביץ, הרב יהודה עמיטל והרב אהרון ליכטנשטיין ז”ל והרבנים יואל בן נון ויעקב מדן, יבדל”א, שהפכו את לימוד התנ”ך לאבן שואבת בהרצאות ובכנסים, דרך חידוני התנ”ך למבוגרים ולנוער ועד פרוייקט 929.

ואילו המשנה? היה נראה שיש ללימוד המשנה עדנה מסוימת, באמצעות פירושו של פינחס קהתי, שבמלאכת מחשבת של איש אחד באר את כל ששת סדרי המשנה פירוש נהיר ובהיר. אולם למרות פירושו ופירושים אחרים, ישנים וחדשים, לימוד המשנה לא תפס תאוצה ונשאר בעיקר לימוד לזיכרון לקרובים שנפטרו. גם בספר זה תמצאו מפתח משניות לפי א”ב לשימוש למטרה זו.

סיבה אפשרית אחרת היא כי המקרא בחלקו הגדול סיפורי, וגם התלמוד עמוס באגדות נפלאות, אך המשנה, פרט למסכת אבות שאין בה כמעט הלכות ועיסוקה בדברי חוכמה מוסר ודרך ארץ, דומה יותר לקודקס חוקים טכני, יבש ואפרורי. ספרו של הרב יעקב נגן, בא לנסות לתקן מציאות זו. המחבר מסר לי, כי שאיפתו הייתה להמשיך את מפעלו של ביאליק שראה צורך חיוני בהנגשת המשנה לכלל ישראל (בדומה למה שעשה עם רבינצקי בספר האגדה). גם שאיפה זו הייתה יכולה לבוא לידי ביטוי במבוא לספר כולל ציטוט מתוך המבוא של ביאליק על פירוש למשנה:

“הספר הראשון אחרי כתבי הקדש, שנשמר במקורו העברי ועמד בידי האומה מימי סדורו ועד היום – היא המשנה. התורה שבעל-פה, רוח אַפיה ונשמת חייה של התורה שבכתב, אצורה ועומדת במשנה. המשנה היא הבבואה הנאמנה ורבת-הפנים של כל ארחות החיים וצורות התרבות, ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי-הקדש, ובעוד העם מעורה באדמתו…. כל הסגולות האלה מזכות את המשנה להצטרף אף היא לאבני הפנה, ואולי גם לאבני השתיה, של חנוך העם בכל הזמנים ומחייבות את ההשתדלות התמידית לקרב אליה את דעת העם ולבו ולהרבות בתוכו את לומדיה ושוניה. ואולם לשם כך יש לבקש ולמצוא דרכים להקלת למוד המשנה על העם ולהמתיק עליו כפי האפשר את טורח העסק בה. ואל הדבר הזה מכוונת בעיקר הוצאת המשנה בצורה שלפנינו”

מהי נשמת המשנה? קשה להגדיר, המונח נשמה הוא מונח חמקמק ובוודאי כאשר הוא מתייחס לטקסט אבל הכוונה היא לרוח החיה שמאחורי קובץ החוקים הטכני, אותה רוח שתלמד אותנו שהמשנה אינה “יבשה” כלל. מהדורה קודמת של הספר יצאה לפני כעשור בהוצאת “גילוי” של ישיבת עתניאל. באופן תמוה מעט, דבר קיומה של המהדורה הקודמת מוצנע ולא מובא במבוא עם פירוט השינויים וההוספות. יש לתמוה על כך מעט שכן לרוב מפרט הסופר בעצמו מה הביא אותו להוציא את הספר מחדש ואת השינויים שנעשו. ברור קצר העלה שבמהדורה הנוכחית הספר הורחב, נערך מחדש ויצא בהוצאת דביר תוך פנייה ברורה לקהלים חדשים. כבר בשתי המילים הראשונות במבוא ניכר הרצון לפרוץ את גבולות העולם הישיבתי, שלא היה פותח שום ספר בציטוט של מרסל פרוסט (הציטוט מופיע בסוף הסקירה בתוך הטקסט מגב הספר). גם ההמלצות על כריכת הספר מדגישות מגמה זו ובפרט המלצתה של ד”ר רות קלדרון, שכידוע מובילה מגמה של לימוד תורה בציבור החילוני, מגמה בה עסק מוסף זה בהרחבה אך לפני זמן קצר.

מתוך אלפי המשניות בש”ס, בחר הרב נגן לספרו מעט שבמעט, שבעים וארבע פרקים שלעתים כוללים יותר ממשנה אחת וביאר אותן בקצרה או בארוכה. הביאור אינו ביאור טכני במילים הקשות או בהלכה שבמשנה, אלא ניסיון להגיע לעומק המשנה, לבחירה במילה מסוימת ולא מילה אחרת, למיקומה של המשנה בתוך רצף המסכת ולכוונות הפנימיות הטמונות בה. פעמים רבות נדרש המחבר גם לגמרא וגם למדרשים, אך עדיין המשנה היא העיקר.

נביא כדוגמא את הפרק העוסק במשנה הראשונה בפרק ערבי פסחים:

“ערבי פסחים סמוך למנחה, לא יאכל אדם עד שתחשך .ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי”.

פירוש מסורתי למשנה יפרש מילים קשות ויעסוק בשאלות הבאות, שכולן נמצאות גם בתלמוד: מהי ההגדרה המדויקת של סמוך למנחה? איזו כמות של מזון אסור לאכול? האם יש הבדלים בין פסח ראשון לשני? מה הדין כאשר ערב פסח הוא בשבת? מי מוגדר עני שמותר לו לקחת מקופת הצדקה? מה השיעור של כוס יין? זהו העיסוק הטכני במשנה, וככל שהוא חשוב, הוא לא מעניינו של הרב נגן שמנסה להגיע לרציונל הרוחני מאחורי הדברים, למגמות הנסתרות שהשפיעו על עיצוב וניסוח המשנה, ואינו מתעכב על פירושה של מילה בודדת או על פרטים הלכתיים. הנה תמצית ביאורו למשנה במילותי שלי (בתחתית הסקירה תוכלו לקרוא את הפרק במלואו):

המשנה עוסקת בעני ובכך שגם הוא חייב במצוות הסדר שמובלעות במשנה זו. באופן מפתיע עיקר המשנה הראשונה אינן מצוות הסדר עצמו אלא העני. ולא סתם עני אלא העני המרוד ביותר – האדם העני ביותר בישראל. ומדוע שאדם כזה עני, ישתה ארבע כוסות יין על חשבון הציבור, האם לא די לו בכוס אחת? ועוד שעני מרוד זה ישתה את כוסות היין בהסבה כדרך העשירים? האם ראוי לנהוג כך על חשבון הציבור? ניסוחה העדין של המשנה “עני שבישראל” מרמז על משמעות נוספת, גם העני הוא חלק מעם ישראל, ושייכות זו מעניקה לו מעמד מכובד, בלי קשר למציאות הכלכלית שלו וגם את הזכות וחובה להתנהג בעושר ובגדולה שהרי “כל ישראל בני מלכים הם”. חגיגת הסדר אינה רק אכילה ושתייה ברווחה, אלא גילוי מהותו הפנימית של האדם, שהרי גם אם הוא העני שבעניים הוא בן ישראל ובן חורין. מעבר לכך, הדגשת האדם העני בפתיחת הפרק העוסק בליל הסדר, מדגישה כי כל אחד מאיתנו צריך להרגיש כעני וכמשועבד. לכן מתחיל סדר ההגדה בקריאת “הא לחמא עניא” ובעבדים היינו. כולנו מתחילים את ליל הסדר כעני משעובד אך בחלוף שעות מספר, יוצאים אנו “מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה” והופכים, גם העניים, לבני חורין ולעשירים הסעודים לסעודת מלכים.

בקריאה זו של הרב נגן, מאחורי העיסוק הגלוי בהלכה, המשנה עוסקת באדם עצמו. ולא רק באדם המוגדר במשנה, אדם עני, אלא בכל אדם ואדם מישראל. במשניות אחרות מגמות אלו אף חזקות יותר וכוללת סיפורי חיים אישיים (שוב, האדם במרכז) והקשרים תרבותיים ישראליים וזרים. זוהי ראייה מרחיקת לכת אולם עולה בקנה אחד עם תאורו של הרב נגן “כפעיל במיזמי שלום בין היהדות לאסלאם ובשיח בין היהדות לדתות המזרח”. הזכרנו כבר את מסכת אבות ואפשר לומר שספרו של הרב נגן מנסה להפוך את כל המשנה למעין מסכת אבות. המשימה רק בתחילתה, הספר נותן טעימות מכל סדרי המשנה ויש לקוות שיהיו לו המשכים, אולי אפילו קריאה במסכתות שלמות.

לקהל דתי, הספר מתאים כנדבך נוסף לאחר לימוד מסורתי של המשנה. נהנתי לקרוא בספר ולבצע את פעולת הצלילה והניסיון לחקור את עומקה של המשנה, גם אם באופן טבעי, לא תמיד הייתי מוכן לקבל את המסקנות. לי כקורא דתי אין צורך בחיבור המשנה ליצירות כגון “דמיין” של ג’ון לנון, אך אני מקבל בהבנה את הצורך בכך על מנת לקרב קהלים נוספים. לקהל חילוני, המתעניין במקורות, הספר מאפשר עיסוק במשנה, אך לא בצדדים ההלכתיים, אלא בצדדים ההומניים/פלורליסטים/אוניברסליים שלה.

 

כריכת הספר נשמת המשנה

נשמת המשנה

נשמת המשנה
יעקב נגן
הוצאת דביר 2016

מגב הספר

נשמת המשנה פותח צוהר לעולמה המיוחד של יצירה יהודית קדומה. לבקיאים בה הוא מאפשר מפגש מיוחד במינו המוביל לגילוי פנים חדשות; ולמי שנחשף אליה לראשונה זוהי הזדמנות נפלאה למפגש ידידותי ראשון עם המוסר, תורת החיים ואהבת האדם שבה.

“מרסל פרוסט לימד אותנו כי אתגר החיים אינו לגלות ארצות חדשות, אלא לראות את הישנות בעיניים חדשות. הספר שלפניכם שואף לממש את האִמרה הזאת בלימוד המשנה שגיבש רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל לפני כאלף ושמונה מאות שנה.״
יעקב נגן מבקש לעשות מהפכה בלימוד המשנה ומחפש אחר נשמתה החבויה — “עמוד הברזל” של התורה שבעל פה. הוא לומד את המשנה כפי שלומדים טקסט רעיוני או הלכתי, אבל אינו מסתפק בזה, הוא לומד אותה גם כפי שלומדים טקסט ספרותי. מחפש בה משחקי לשון, הקבלות, מוטיבים חוזרים, מנתח את המבנים השונים של פרקיה ומזהה את הזיקה האסתטית והתוכנית בהם. הוא רואה בלימוד המשנה לא רק שלב בדרך ללימוד התלמוד — המשנה עבורו עומדת בפני עצמה. רק כך, כאשר רואים בה יצירה נפרדת שלמה, אפשר לגעת בנשמתה. רק כך אפשר לרדת לשורשי כוונותיה ועולמה.

 

פרק מהספר:

בליל הסדר כולנו עניים, כולנו בני חורין

פסחים י, א


עַרְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.
וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב.
וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי:


לאחר שעסקה בהלכות חמץ ובקורבן הפסח, פונה המשנה בפרק האחרון של מסכת פסחים לדון בהלכות ליל הסדר.
המשנה דנה בשלושה חיובים, ובהם הסיבה ושתיית ארבע כוסות. אך לשון המשנה מעוררת תמיהה – ההלכה עוסקת בחיוב העני במצוות שטרם נזכרו במפורש. לכאורה היתה המשנה צריכה להתחיל בעצם החיובים להסב ולשתות ארבע כוסות, ורק אחר כך לציין כי החובות הללו מוטלות גם על העניים. תחת זאת נראה כי המשנה הפכה את ה”נספח”, את חיוב העני, לעיקר.
אך עוד לפני הדיון במבנה המפתיע של המשנה, יש לברר את טעם חיוב העני במצוות ליל הסדר. כפי שרש”י מציין, העני שהמשנה מתייחסת אליו יכול להיות אפילו “עני שבעניים” האוכל מן התמחוי – קופת הציבור, ואין לו מזון אפילו לשתי סעודות. חיובו בעריכת סעודה גדולה שבה מסיבים כמנהג העשירים ומרבים בשתיית יין נראה מוזר. יתרה מזו: היה אפשר לחשוב שיש טעם לפגם כאשר אדם שחי מנדבות אחרים יערוך סעודה יקרה. נראה לי שהסיבה לחיוב חריג זה רמוזה בלשון שנקטה המשנה, “עני שבישראל”. אמנם פירוש המשפט הוא “האדם העני ביותר בישראל”, אך הניסוח רומז למעמדו האמתי של העני. הוא אינו “רק” עני, אלא הוא אחד מישראל. שייכות זו כשלעצמה מעניקה לו מעמד מכובד, בלי קשר למציאות הסוציו-אקונומית שלו, וממנה נובעות זכותו וחובתו להתנהג בחג החירות בעושר ובגדולה, “כל ישראל בני מלכים הם” (שבת יד, ד).
חיזוק לפרשנות זו נוכל למצוא במקור נוסף שמשתמש במונח “עני שבישראל”:
זֶה הַכְּלָל הַכּל לְפִי כְבוֹדוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲפִילוּ עֲנִיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, רוֹאִין אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב. – בבא קמא ח, ו
המשנה עוסקת בחובת הפיצוי המוטלת על מי שבייש אדם אחר. כנגד הדעה שסכום הפיצוי נקבע “לפי כבודו” של הנפגע, כלומר לפי מעמדו החברתי, רבי עקיבא קובע שאין להבדיל בין אדם לאדם. הוא מנמק זאת בכך שאפילו ל”עניים שבישראל”, שמעמדם לכאורה נמוך, יש להתייחס כאל “בני חורין שירדו מנכסיהם”. רבי עקיבא מלמד שגם עניים הם “בני חורין”, ולפיכך הפגיעה בהם חמורה.
אם כן, האזכור של היות העני “בישראל”, ההכרה בערכו האמתי, לא רק מסבירה את שייכותו לחגיגת ליל הסדר, אלא גם מבטאת יותר מכול את השמחה האמתית של הלילה הזה. איננו חוגגים מציאות חיצונית של עושר וכסף, אלא את המעמד המהותי והפנימי של כבוד האדם וחירותו.
נראה שיש משמעות עמוקה יותר למעמד המרכזי שתופסת דמות העני בדברי המשנה על ליל הסדר, והיא שהובילה את המשנה לפתוח את העיסוק בהלכות ליל הסדר בחיוב העני בהסיבה ובשתיית ארבע כוסות. בליל הסדר האדם מחויב לחוות בעצמו את סיפור יציאת מצרים: “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” (פסחים י, ה). [1] יסוד מרכזי בחוויה של יציאת מצרים הוא המהפך, ההיחלצות מהשִפלוּת ומהשעבוד, “הוציאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה” (שם). זו הסיבה שליל הסדר מתחיל ב”הא לחמא עניא”, לחם של עוני, ובקריאה “עבדים היינו לפרעה ממצרים”, ובו בלילה האדם הופך להיות בן חורין. המשנה הראשונה מדגישה את העני משום שבתחילת ליל הסדר, על כל אחד ואחד בישראל לראות את עצמו כעני שחי בעבדות ובשעבוד,[2] ורק כך הוא יוכל לחוש את שמחת הגאולה בכל שנה ושנה מחדש.




[1]     ראו בהמשך דיון על הבדלי נוסח שבין הדפוס לכתב יד של המשנה.
[2]     בדרך דומה ראו את האפשרות שמעלה הגמרא כי יש לשתות בהסיבה רק את שתי הכוסות האחרונות: “תרי כסי בתראי בעו הסיבה ההיא שעתה דקא הויא חירות, תרי כסי קמאי לא בעי הסיבה דאכתי עבדים היינו” (בבלי, פסחים קח ע”א).

 

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *