המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

עדים דוממים

20 באפריל 2014 גדי איידלהייט

סקיה על הספר עדים דוממים. בעשור האחרונים, שינה מוזיאון יד ושם את פניו והמוזיאון החדש שנחנך ב-2005 מציג תפיסה שונה של זכרון השואה, זיכרון דרך חפצים שנותרו מהקורבונת ונמסרו לאוסף החפצים של המוזיאון על ידי צאצאיהם (או על ידי הניצולים עצמם). דרך החפצים מבקש המוזיאון להציג את את השואה כאוסף של סיפורי בדידים. לצורך כך נדרש המוזיאון דווקא לחפצים אישיים, חפצים שלעיתים הם חסרי משמעות מיוחדות אלא פשוט פריט אחד בלבד שנשאר – משקפיים, מטפחת, כפפות אולם הרכבתם ביחד לכדי סיפור אנושי הנגמר ברצח אכזרי בתוך ההקשר של השואה הופכים אותם למיוחדים. חפצים אחרים הם בעלי משמעות רבה יותר – כינור, ספר מתכונים שנוצר בתוך מחנה רוונסבריק על ידי האסירות ועוד. הסיפורים כוללים את תולדות האנשים ולעיתי גם את הסיפור של חיפוש והבאת החפצים לאוסף המוזיאון. נושא אחר חשוב הוא הטיפול בתורמים המוסרים את הזכרון היקר ביותר שלהם למקום אחר, והופכים אותו מזכרון פקטי למוצג החשוף לכל – תהליך פסיכולוגי מורכב ורגיש.

הספר ערוך בצורה אלבומית מהודרת, דפי כרומו ומאות צילומי אנשים, חפצים ומסמכים. הספר משמש גם כזכרון לחביבה פלד-כרמלי שהיית אוצרת האוסף, וכתבה את הספר אך נפטרה זמן קצר לפני צאת הספר לאור.

דרכים רבות להנצחת השואה וברור שהנהלת המוזיאון בחרה דרך שונה מהדרך בה הונצחה השואה באתר עד אז. בהקדמות לספר מופיעים השיקולים המנחים צורת הנצחה זו. ברם, איני בטוח שזוהי הדרך הנכונה. חפצים שמאחוריהם סיפור טראגי יש הרבה, בכל מלחמה והשואה היא משהו אחר לגמרי. עוד יותר מכך, דווקא הקדמת יו”ר הנהלת יד ושם – מר אבנר שלו – העכירה מעט את רוחי. המילה “נרטיב” מופיעה שם פעמיים. מילה זו, מסממני הפוסט-מודרנזים וחוסר האמת המוחלט אינה מתאימה לשימוש והקונוטציות שלה בעייתיות, שהרי אם המוזיאון מספר את הנרטיב של האדם היהודי בשואה, מהו הנרטיב האחר – של האדם הגרמני למשל? האם זהו בית הקברות הצבאי בביטבורגר בו הניח רונלד רייגן זר פרחים? האם זהו מרכז הזיכרון למגורשים (הגרמנים) שכבר שנים מנסים ארגונים מסוימים לבנותו בגרמניה (ואולי בנו אותו או דומיו בינתיים)? האם אלו האמירות המציגות את הגרמנים עצמם כקורבנות של הנאצים? חלילה. דווקא בעידן בו חל פיחות וזלזול במעמד השואה, אסור להזניח את הפן הטכני, הקר, המתוכנן והשיטתי בו ביצעו הנאצים את תוכניתם, בסדר ובמופת גרמני מחושב היטב של השמדת עם, פשע בלתי נתפס. נכון שקשה יותר להציג, להמחיש ולהדגים פשע בקנה מידה כזה, בפרט במוזיאון שאינו נמצא באתר ההתרחשות (בניגוד לאתרים במחנות הריכוז וההשמדה עצמם), אולם זוהי חובתו של ארגון יד ושם ואל לו להזניח את המיצגים הממחישים עובדה זו (בקעת הקהילות החרבות, נר ההנצחה הבודד המשתקף בעזרת מראות פעמים אינספור). מאידך, הספר מתאים לשיחה ולעיון עם נוער וילדים, ויכול לעודד ניצולים וצאצאים שטרם סיפור את סיפורם, למסור את חפציהם, במקום שיתקלקלו ויהרסו ולספר סיפורים נוספים, ובוודאי שיש מקום למוזיאון הנצחה כזה ולספר המציג מעט מזעיר מהאוסף.

ההנצחה על כן צריכה להיות משולבת. צורת הנצחה מלמטה למעלה – הבנת השואה דרך מבחר אינסופי כמעט של סיפורים אישיים (ולמה הובאו דווקא אלו, ולמה לא אחרים? למעלה משישה מיליון סיפורים ישנם, ומדוע לא לספר את סיפורו של מי שאפילו חפץ בודד לא השאיר מאחוריו) אולם ללא הזנחת השואה במבט על, כאירוע חד פעמי בתולדות האנושות, ובדגש שאי אפשר להשוותו לאירועים אחרים משום בחינה, ועל הנהלת יד ושם להמשיך ולחתור למציאת האיזון הנכון בין הנצחות אלו מבלי שיבואו האחת על חשבון השנייה.

לקריאה נוספת על הבעיתיות בזכרון השואה ראו את הספר קץ השואה

עדים דוממים כריכת הספר

עדים דוממים

 

מגב הספר

חפצים פשוטים הם עדים דוממים המנציחים סיפורי חיים שלמים. בספר עדים דוממים מוצגים הסיפורים שמאחורי החפצים, בניסיון לשמר ולהנציח את חייהם של בעליהם ואת נשמתם. החפצים הם בעיקרם יומיומיים ולכאורה חסרי חשיבות, ומבעדם מצטיירים האנשים עצמם, בעליהם של החפצים, שרבים מהם אינם עוד בין החיים. בשל הנסיבות המיוחדות של השואה, משמעותם של החפצים האישיים האלה מועצמת מעבר לערכם האישי-הפסיכולוגי וההיסטורי, שכן הם בבחינת עדים לדורות הבאים, המספרים בדממה על פיסות חיים שנקטעו ועל רסיסי זיכרונות המבקשים להישמר, וככאלה יש בהם כדי להאיר פינות אנושיות ייחודיות וחד-פעמיות, לתעדן ולהנציחן.

כך הוא ספר המתכונים שכתבו עובדות הכפייה במחנה רוונסבריק, שהועסקו במפעל של חברת “סימנס”. האסירות התמודדו עם הרעב באמצעות שיחות על מאכלים ושחזור מתכונים, לא אחת גם פרי דמיונן. על גבי ניירות של חברת “סימנס”, שאותם גנבו מהמפעל, הן כתבו מתכונים שנהגו להכין בבית, ואיגדו אותם לכלל ספר. ספר המתכונים הזה נשמר בידי אחת מניצולות מחנה רוונסבריק, אשר התקשרה אל מחלקת החפצים של המוזאון לתולדות השואה ביד ושם והודיעה: “יש לי ספר מתכונים שכתבתי במחנה רוונסבריק”. זאת הייתה אחת מפניות רבות, בטלפון ובכתב, המגיעות ליד ושם מניצולי השואה או מקרוביהם, המבקשים או המתבקשים למסור למשמרת עולם פריט או חפץ שהגיע משם, מן התופת של תקופת השואה, לכאן  -אל החיים החדשים שנבנו במדינת ישראל.

 במשך שנים רבות, מרבית ניצולי השואה לא היו מודעים למלוא ערכו הלאומי של החפץ המצוי ברשותם: מסרק, גזיר נייר, בובה, רישום או ערכת תפירה. לדידם היו החפצים חלק מדרכם האישית לשימור זיכרונם של בני משפחה שנרצחו ושל קהילה שחרבה. רק מקצת הניצולים פנו מיזמתם ליד ושם וביקשו למסור את הפריטים שבידיהם, מתוך רצון לשַׁכְּנם במקום מוגן שבו יספרו את סיפור השואה לדורות הבאים. כך, חנוכייה שהוצבה על אדן חלון של בית יהודי בגרמניה הנאצית, שעל גב תצלומה נכתב: “יהודה תחיה לעד”, נהפכה לסמל של ניצחון רוח האדם.

 צוות מחלקת החפצים של המוזאון ההיסטורי של יד ושם, בניהולה של חביבה פלדכרמלי, יזם פעולות איסוף ויצא לא אחת אל בתיהם של ניצולים, אל קרובי משפחתם של נספים ואף אל אתרי רצח וגטאות באירופה, במטרה לחפש פריטים אותנטיים, שרידים של הסבל האנושי, שהם בבחינת מצבה לנספים.  בתהליכי חיפוש מורכבים ומרתקים, הגיעו אל חפצים מְסַפְּרִים:

אל המסרק שסייע לבעליו להיאחז במשך כמה רגעים ביום בשגרת העבר של היגיינה אישית; אל הנעל הזעירה של התינוקת, שעל סולייתה נרשם תאריך רציחתה, עם מאות ילדים יהודים נוספים שנרצחו באותו יום; אל הבובה שנישאה בידיו של פעוט לאורך מסעו הטרגי, כסמל אהוב ומנחם של הבית החם שנעזב, אך גם, ללא ידיעת הילד, כמחבוא מאולתר לנכסיה הכספיים האחרונים של משפחתו. היטיב לבטא זאת הכנר שלמה מינץ, שניגן בכינורו של מוטל’ה, נער שנרצח בשואה, וכך כתב” “כינור, זוהי נשמתו של אדם. אם לקחת את כינורו לקחת את נשמתו. הילד אבד, אך הכינור נשאר. אני בטוח שתשמרו היטב על נשמתו של ילד זה”

אוסף החפצים מונה כיום למעלה מ-27,000 פריטים שנאספו במשך השנים.

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *