ספרים מומלצים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

עוד מהנעשה בעירנו

12 במרץ 2017 גדי איידלהייט

בהיותי תל אביבי בנעורי, אי אז בשנות השמונים, היו שתי סיבות טובות (כמעט יחידות) לפתוח את מקומון העיר בערב שבת. הראשונה הייתה תשבץ ההיגיון של אמנון בירמן והשנייה הטור “מהנעשה בעירנו” של עלי מוהר. כעת, עשור לאחר פטירתו של עלי מוהר יוצא לקט שני של טוריו (הראשון יצא בשנות השמונים) ומאגד טורים משנת 1988 ועד שנת 2006 במעין קפסולת זמן. אמנם מוהר כתב על נושאים רבים, חלקם לא קשורים כלל לאירועי היום, וחלקם נאחזים בהם, והספר משמש כמעין קפסולת זמן, נוסטלגית ורומנטית מטבעה. יש בספר מפתח פרקים אולם לרוב שמותם לא יגידו כלום על תוכנם ולכן הקריאה בספר מומלצת כקריאת אקראי, פתח ותראה על מה נפלת. מי שאהב את הטורים של מוהר, בוודאי יהנה משיטוט מחודש זה בין טוריו.

ומה היה הייחוד של מוהר? קודם כל שפתו העדינה, גם כאשר הוא רצה לרדת או לגנות או לצאת חוצץ נגד תופעה מסוימת. תמיד בצורה מכובדת ונקייה. איפה הוא ואיפה סאטירקני ימינו שפיהם נוטף ארס ורעל. מוהר גם ידע לצחוק על עצמו כשצריך, ולא מעט, וגם זו היא תכונה המאפיינת כותב איכותיים ומנוגדת לתוכניות בידור ירודות היודעות בעיקר לצחוק על כל מי שהוא בעיניהם האחר. וכתיבה כזו, כתיבה הנעשית מאהבה, ומספיק רק לראות את החיוך הגדול של עלי מוהר בתמונת הכריכה, היא זו שהופכת את טוריו של מוהר, רלוונטיים גם לימינו ותגרום להנאה ולהעלאת חיוך, מריר לעיתים, במהלך הקריאה.

לספר מצורפת הקדמה של דורון רוזנבלום (ראו תיאור הספר למטה).

כריכת הספר עוד מהנעשה בעירנו

עוד מהנעשה בעירנו

עוד מהנעשה בעירנו
עלי מוהר
עם עובד 2016

מגב הספר

לחזור אל טוריו של עלי מוהר – עשר שנים לאחר מותו, בקובץ שני זה של מהנעשה בעירנו – יש בכך מן התעתוע ומן הפרדוקס: לכאורה, קפסולת זמן זו, שאוצרת בתוכה את תל אביב של סוף המאה הקודמת – על שפע מקומוניה, עיתוני הנייר, שיינקינאיה ופולמוסאיה – כבר התרחקה מאוד מעידן הדיגיטל, האינטרנט, הטוויטר והפייסבוק, שבו קשה לעכל טקסט ארוך מ־140 אותיות ולזכור יותר מאשר את ה”פוסט” האחרון.

כן, מגרסת הזמן הזאת, המשנה רחובות וחנויות, הממיתה חברים ואבות, המצהיבה וסוגרת מקומונים ועיתונים, המשכיחה ספרים וזיכרונות ואנשים ואפילו ניצחונות מפורסמים בדרבי – כנגדה עלי מוהר יצא חוצץ, נלחם כאביר רומנטי; וכאשר ניצב עם הגב אל הקיר – שלף את נשק יום הדין: הגעגועים מראש ובדיעבד.

הוא היה כותב מעודן ומתורבת, כמעט אנכרוניסטי במודע, במציאות שהלכה ונעשתה בוטה מאין כמוה. סביב כל פורענויותיה ועצבונותיה, משבריה ומלחמותיה, הוא פסע מעדנות, כמי שאינו בנוי לקרבות הרואיים, כמי שאינו רוצה להפריע למנוחת הציבור. ועם זאת – הרמיזות שבין השורות, הניואנסים הדקים, הזוטות העירוניות – כל אלה הצטברו למשמעות רבת־עצמה.

כי מה בסך הכול רצה, כרבים מבני דורו? לקושש לעצמו ולאחרים – לא, אפילו לא אוֹשר, בל נגזימה – אלא מעט שקט, נגיעה אחת רכה של שגרת חולין, קצת עקביות, טיפת המשכיות בין־דורית, איזו מעגליות עונתית, כבמתוקנות שבארצות. זה הכול. רק לחיות. סה טו. מה יש, אסור? וכי לא זו הייתה מטרת הציונות מלכתחילה?

“מהנעשה בעירנו” חזר וסבב אפוא, מתוך תחושת אחריות ושליחות, באותם מעגלים קבועים של חוצות ועונות והיזכרויות ישראליות, בניסיון לחצוב – באמצעות המילים – שגרה, תיקון, נחמה ומרגוע. קוראיו מצאו בטוריו נחמה שבועית, ויוסיפו למצוא נחמה בין דפים אלה. כי בינתיים – כמו מבלי משים וכבדרך אגב – הונצח, תועד והושר פרק היסטורי: שביר כחלום, אך בסך הכול מואר ומאושר, ומי יודע אם לא בודד וחד־פעמי.

(מתוך ההקדמה מאת דורון רוזנבלום)

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *