המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

על הכתיבה – מרסל פניול

11 ביולי 2012 גדי איידלהייט

מרסל פניול, החל לכתוב פרוזה לאחר גיל שישים. בהקדמה לספרו “התהילה של אבי” הוא מסביר בטון אפולוגטי משהו, את המהלך הזה בשלב מאוחר של חייו. ההקדמה קצרה ומרתקת ובמיוחד שהספר הוא אוטוביוגרפי.

“קשה מאד לדבר על עצמך: לכל הרע שאומר המחבר על עצמו אנחנו מאמינים בחפץ לב, ולכל הטוב אנו מתייחסים בחשדנות, דורשים הוכחות, ומצטערים שלא השאיר את המלאכה הזאת לאחרים.”

זהו זיהוי מדויק של חולשה אנושית. בני אדם, נוטים יותר להאמין ולקבל דברם שליליים אודות זולתם (אך לא אודות עצמם) ואילו דברים חיוביים הם ימצאו דרכים להמעיט בהם. דוגמה: המיליונר פלוני-אלמוני תרם מיליון דולר לבית חולים. במקום להתפעל התגובה תהיה לרוב דומה לבאות: אבל הוא רוצה שכל בית החולים ייקרא על שם סבתא שלו; נו, מיליון אחד? קמצן!; את כל הכסף הוא לוקח מאיתנו הטייקון הזה; בטח קיבל ממילא את הכל בהטבת מס.

ולכן מרסל פניול לא מדבר על עצמו מטוב ועד רע והוא גם לא כותב על עצמו, הוא כותב על מי שהיה פעם, על ילד שאיננו עוד, על איש קטן שהכיר בעבר.

לאחר מכן עובר פניול לדון בהבדל בין מחזאי לסופר. אמנם גם מחזות מוצאים את דרכם לספר, אולם במחזה העיקר הוא ההצגה מול הקהל, והשפה אינה הכתובה, אלא שפת התיאטרון, התאמת הדמות לשחקן, הבימוי, התפאורה, התלבושות וכמובן הדיבור והעיקר הוא שברגע שמשפט מסוים נאמר לא חוזרים עליו יותר, אי אפשר לדפדף אחורה.

יתרה מכך השחקנים הם למעשה מתווכים בין המחזאי לצופים ואילו בספר, הסופר מדבר אלינו ישירות מתוך ספרו. אמנם הדמות היא שמדברת אולם אנו נוטים לחשוב שהסופר הוא המדבר (ואכן בספרים רבים אנו נוטים לחפש הקשרים בין הסופר לבין אחד הגיבורים ואילו הסופרים  מנסים להציג את הדמויות כרחוקות מהם וככאלו שאינן מייצגות אותם. במקרים רבים ייתכן כי שני הצדדים צודקים, אולם אישיותו של הסופר נמצאת תמיד בכתיבתו ואי אפשר לברוח ממנה)

פניול מרגיש כי אם עד עתה הוא היה מאחורי הקלעים, הרי כאשר הוא מעלה את סיפורו האישי על הכתב, הקורא מביט בו שעתיים שלוש (ואכן הספרים קצרים ואינם דורשים יותר זמן לקריאה) ומחשבה זו מרתיעה אותו מאד.

מצד שני יש התמסרות כלשהי של הקורא לעומת הצופה בתיאטרון. הצופה, נאלץ לצאת מביתו, אולי אפילו למצוא בייביסיטר לילדיו, לשלם כסף על ההצגה (ובתיאטרון עדיין אין מבצעי 4 ב-100) ומשתתף בחוויה כללית. אם כולם צוחקים, הוא צוחק, אם כולם מוחאים כף הוא מוחא. אם ממש נמאס לו הוא קם והולך באמצע (נדיר) או בהפסקה (תדיר). והוא לפעמים גם מפריע משתעל, מכחכך בגרונו, או מנסה לאט לאט לפתוח עטיפה של סוכריה (טיפ: ככל שתפתחו את העטיפה יותר מהר תעשו פחות רעש. תנסו. בדוק).

“הקורא – אני מתכוון הקורא האמיתי – הוא כמעט תמיד ידיד. הוא הלך ובחר את הספר, לקח אותו תחת זרועו, הזמין אותו לביתו”. גם דבריו אלו של פניול מזכירים לנו שפעם באמת היינו צריכים לשלם על ספרים ועמדנו בחנות זמן רב, בחנו ספרים רבים, קראנו בעיון את הכריכה, דפדפנו, עלעלנו, שאלנו את המוכרים (שאז גם יכלו להמליץ) ואפילו פתחנו בשיחה עם קונים אחרים בחנות.

קריאת ספר היא לרוב חוויה אישית (המחבר כמובן היה הרבה פחות מודע לאפשרות של ימינו הכוללות שמיעת ספר) ובה הקורא יכול גם לסגור את הספר אחר 30 עמודים ולהשליכו בשאט נפש, אולם הסופר, בניגוד לתיאטרון בו הרייטינג ברור (פנטום האופרה כבר רץ למעלה מעשרים וחמש שנה), בספרות הנתונים מעורפלים הרבה יותר.

ומסכם פניול: “כך שבעוד שספר מצליח זוכה לתהילה לא פחותה מזו של מחזה מצליח, כישלונו של כותב הפרוזה אכזרי פחות”

למעשה פניול, שהיה מצליח מאד, מפורסם מאד ובעל היוקרה האולטמטבית בצרפת (חבר האקדמיה הצרפתית) עושה שיקולים טכניים של בעד ונגד, ומאחר שצד הבעד גובר הוא החליט לכתוב פרוזה.

הרווחנו. ציבור הקוראים הרוויח כמה ספרים נפלאים של פניול ובראשם ז’אן דה פלורט והמשכו מאנון. על ספרי הזכרונות שלו, כוונתו המוצהרת פשוטה: “זו בסך הכל עדות על תקופה שהייתה ואיננה, ושיר קטן של אהבת בן להורייו – מה שבימינו ייחשב אולי לחידוש גדול”

משפחת פניול – האב ז’וזף האם אוגוסטין והילדים מרסל פול ואחותם

 

האתר על מרסל פניול (אנגלית וצרפתית)

 

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *