ספרו של יזהר דוד, רכז שטח לשעבר בשב”כ, לוקח אותנו למקומות שאותם אנו מבקשים לפעמים להדחיק. לא רק בשמים, אלא גם בארץ יש מישהו שדואג לנו ושומר עלינו, ויש גם מישהו שמשלם על זה מחיר. לפעמים המחיר הוא רק בשעות עבודה רבות ואינסופיות, ואחריות גדולה הרבה יותר ממה שיש לרובנו שלא נדרשים לקבל יום יום החלטות הקשורות לחיים ומוות, ולפעמים המחיר חמור הרבה יותר. דמותו של יזהר בספר, אלון היא דוגמה למישהו ששילם את המחיר. דמות מושלמת לתפקיד: יוזם, נמרץ, יצירתי, זיכרון טוב, אולם בפנים משהו נסדק. החלטות שהוא פחות שלם איתן, פיגועים שהוא אינו מצליח למנוע, פעולות בהם נהרגים חפים מפשע, והאשמות פנימיות כאילו הוא האשם בכול. כלפי חוץ אלון מפגין שליטה אך בפנים מתחולל תהליך של התפרקות שמקצין מטראומות ולבטים ומגיע למחוזות חמורים בהרבה של הזיות, התקפי חרדה, טראומה ומחשבות אובדניות.

למרות שאת אלון סובבים אנשים רבים – חברים למקצוע ובני משפחה, הרי שהוא אינו יכול הוא אינו רוצה לשתף איש מה שעובר עליו וגם כאשר הוא מנסה לשתף, עזרה לא מגיעה ונפשו של אלון מתערערת יותר ויותר, עד נקודת ההחלטה האם לקבל קידום בשב”כ או לפרוש פרישה מוקדמת, כאשר למען בריאתו הוא מחליט לפרוש ולהתחיל מסע שיקום.

הספר מתרכז בעיקר בתיאור ההידרדרות, כאשר תהליך השיקום עצמו מתואר פחות. הספר כולל תיאורי מבצעים בהם שונו כול הפרטים, או כפי שכתוב בהקדמה הם בדיוניים לחלוטין, אולם תהליך ההידרדרות הוא אמתי. גם הפרטים הבדיוניים נותנים הצצה מספקת למורכבות העולם הזה ולקשיים להיות בו. חשוב לי להדגיש שלפחות לפי התרשמותי אין אפשרות לומר שאלון לא היה מתאים לתפקיד, או שהוא רכרוכי מדי, או שהוא יפה נפש או שלל תיאורים כאלו שלרוב יבואו מאנשים הנמצאים בצד ולא היו צריכים להיות אפילו יום אחד בנעליים כמו של אלון. נהפוך הוא, יותר מפחיד בעיני אם אנשים בתפקידים כאלו מעולם לא יחוו קשיים והתלבטויות. האם זה אפשרי בכלל? כן, אולי בספרים ובסרטים יש את גיבורי העל שתמיד יודעים מה נכון ומה צריך לעשות, לא יהססו לרגע ולא יביטו לאחור, לא במציאות וטוב שכך.

הספר מתמקד אך ורק באלון. חסרה לי יותר התמקדות בבני המשפחה, בוודאי אשתו הרגישה שמשהו קורה, למרות שהייתה רגילה להיעדרויות רבות ושעות פעילות חריגות, גם מנהלים בארגון הרגישו. אמנם בשעת האירועים עצמם סביר שאלון בגלל מצבו התרכז בעיקר בעצמו ולא ראה לצדדים, אולם כתיבת הספר בוצעה כבר אחרי האירועים ובמהלך תהליך השיקום (שגם הוא לא מתואר מספיק) והיה אפשר להוסיף התייחסות לכך.

מאז פרישתו מהשירות עשה יזהר דוד הסבה לחינוך, מלמד אזרחות וגם מעביר הרצאות בנושאים הנזכרים בספר. בכריכת הספר נטען שמקרה זה גרם לשינוי בשב”כ ולהקמת מערך ליווי ותמיכה לסיוע במקרים דומים בעתיד, וגם בכך יש חשיבות רבה בחשיפת הסיפור האישי.

פצצה מתקתקת
סיפורו המטלטל של איש שב”כ
יזהר דוד
הוצאת כינרת זמורה ביתן 2016

מגב הספר

אלון היה כוכב בשב”כ — מנהל מצטיין, יצירתי וכריזמטי ביחידת רכזי השטח בשומרון בתקופת האינתיפאדה השנייה, אחראי יחד עם עמיתיו מהשירות ומהצבא לסיכול ולפיענוח של פיגועים רבים.
אבל רגע לאחר שהתבשר שהוא מיועד לתפקיד בכיר בארגון הדהים את עובדיו ומנהליו בהודעה על התפטרותו. איש מחבריו בשירות לא ידע שאלון סובל תקופה ארוכה מפוסט־טראומה. הדילמות הערכיות והמוסריות שהתמודד עמן, הגופות הרבות שראה, הפיגועים, הסיכולים ותחושת האשמה שרדפה אותו אחרי כל פיגוע שלא נמנע — כל אלה  ריסקו את נפשו.

פצצה מתקתקת הוא סיפור אמיתי שמתאר עולם כפול: פצצה מתקתקת בדמות מחבל מתאבד שנחוש להגיע למרכזי הערים בישראל, ופצצה מתקתקת בנפשו של איש השב”כ שמאיימת להתפוצץ בכל רגע. יזהר דוד, “אלון” של השב”כ, עזב את השירות עקב פוסט־טראומה מורכבת, תוצאת האירועים הקשים שחווה. כיום הוא מורה, מחנך, שותף ומוביל במספר תנועות חינוכיות־חברתיות. בעקבות המקרה הפרטי שלו ושל רכזים נוספים נערכה בשב”כ בחינה־מחדש של הליווי והטיפול שמקבלים אנשי השטח, הנמצאים בחוד החנית של הארגון ונחשפים לאירועים ולמחזות קשים.

יזהר דוד, יליד 1969, נולד וגדל במושב אביטל. לאחר שחרורו מצה”ל, בשנת 1990, הצטרף לשב”כ, ובמהלך שירותו מילא תפקידים מבצעיים מגוונים. פרש מהשב”כ לגמלאות בשנת 2013 ועשה הסבה לחינוך. בעל תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים, לימודי האסלאם והמזרח התיכון, תואר שני בלימודי המשפט ובמנהל ומנהיגות בחינוך ותעודת הוראה.