המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

קץ השואה

19 בספטמבר 2013 גדי איידלהייט

ב-20/8/2013 ביקרה קאנצלרית גרמניה, אנג’לה מרקל, במחנה הריכוז דכאו שליד מינכן. מרקל נאמה במקום, אמרה שהיא מרגישה בושה וזעזוע ושמה שקרה במחנות (ודכאו לא היה מחנה השמדה) אינו ניתן להבנה. הביקור לא עבר בצורה חלקה. כצפוי היו לו מתנגדים רבים כל אחד מסיבותיו הוא. לא הייתי פותח את הסקירה באזכור הביקור הזה, לולא היה זה הביקור הראשון של קאנצלר גרמניה במחנה זה. כל ראשי גרמניה הקודמים לא הגיעו לשם מעולם כאילו אמרו, כל זה אינו נוגע לנו. ביקור זה אולי מהווה תיקון כלשהו לביקורו של רולנד רייגן בגרמניה בשנת 1985 (ביקור שאיני זוכרו מילדותי) וגם בו סירב רייגן לבקר בדכאו אך לעומת זאת ביקר בבית קברות צבאי גרמני. את החלטתו נימק באמירות מבולבלות כדוגמת: “אני משוכנע כי הפעם, במקום לעודד מחדש זיכורנות וכו’, ואת כעסי העבר, אולי עדיף שנציין יום זה כיום שבו לפני ארבעים שנה החלו שלום וידידות..” (עמ’ 13) או: “אני חושב כי אין שום רע בביקור בבית קברות זה שבו האנשים הצעירים האלה היו גם הם קורבנות הנאציזם, למרות שנלחמו במדים גרמניים ושגויסו כדי למלא את רצונם הנתעב של הנאצים. הם היו קורבנות בדיוק באותה מידה כמו קורבנות מחנה הריכוז” (עמ’ 15).

בביקור שערוריתי זה (שעורר את פולמוס ההיסטוריונים Historikerstreit ראו מאמר באתר יד ושם), פותח אלווין רוזנפלד את ספרו קץ השואה, הדן בזכרון ההיסטורי של השואה ובשימושים השונים שלו ובעיקר בכך שזכרון השואה אינו מייצג את מה שהיא אמורה להיות. זהו אחד מספרי העיון החשובים ביותר שיצאו לאור בשנים האחרונות וקריאתו היא בבחינת חובה לכל החרד לזילות השואה. הספר מעלה תמונת מצב עגומה ביותר לגבי המצב בארצות הברית. דבריו של רייגן, שנאמרו לפני 30 שנה היו בתקופה בה מיליוני גרמנים שהיו פעילים בצבאות הנאצים ובאס-אס עוד היו בחיים, נהנים להם מפנסיה ומשכנעים את עצמם כי שירתו רק בחזית ולא ראו יהודי אי פעם בחייהם, אבל הוא מייצג חשיבה אמריקאית שרק הולכת ומתעצמת עד היום. כפי שמרקל אמרה, אי אפשר להבין את השואה ואם אי אפשר להבין את השואה צריך להפוך אותה למשהו שונה, אבל שאפשר להבין וזה מה שהתרבות האמריקאית עושה. להוכחת טענה זו מביא רוזנפלד שני מקרים בולטים, המייצגים למעשה את רוב הידע האמריקאי על השואה.

I need a hero שרה בוני טיילור, ואכן האמריקאים תמיד אהבו גיבורים, אולם בשואה, כפי שרוזנפלד טוען היו מעט מאד גיבורים. את הדמויות הפעילות יש לחלק לשלוש קבוצות: מבצעי הפשע, הקורבנות והעומדים מנגד. בחלוקה זו אין גיבורים ולכן התרבות האמריקאית צריכה לייצר גיבורים ולחלק את הדמויות בצורה אחרת: הנאצים (שזה תמיד מישהו אחר), המצילים (גיבורים גרמנים) והניצולים (אכן הם קורבנות אבל עם סוף טוב). המקרה הקלאסי לחלוקה זו הינו הסרט רשימת שינדלר. זהו אחד הסרטים הנצפים ביותר על השואה ואמריקאים רבים יודעים על השואה רק מה שראו בסרט. ומה הם רואים? יש גם גרמנים טובים, והיהודים בכל זאת הצליחו להינצל. לא יוצאים מהסרט עם תחושת זוועה אלא עם תחושה של התעלות ואמונה בטוב האדם. זו אולי מעט יותר ממה שהצופים יודעים כאשר הם נכנסים לראות את הסרט אולם אין להסתפק בכך.

מקרה המבחן השני הוא עיבודו של “יומנה של אנה פרנק” למחזה. עיבוד הגורע והמוריד את המורכבות שיש ביומן, מעקר את סופה העגום והלא הירואי בעליל של אנה, נערה בת שש עשרה המתה ממחלת הטיפוס בברגן בלזן, ומשאיר את הצופה עם אמונה בטוב ליבו של האדם. בישראל הדבר אינו כך, אולם בארצות הברית, אנה פרנק מזוהה עם השואה יותר מכל אחד אחר וזאת למרות שנכתבו יומנים אחרים רבים. תפוצה זו היא בעיקר בזכות הנחמה הרבה שמוצא הצופה במחזה, כאשר הוא יוצא מהאולם והמילים האחרונות: “למרות הכל אני מאמינה בטוב לבם של בני האדם”, מילים שלא בטוח שהייתה אומרת שוב בברגן בלזן, מהדהדות באוזניו, ולעיתים בלי לדעת כלל על סופה המר של אנה פרנק. מוזר לציין כי עיבוד המחזה נעשה בצורה כזו דווקא לפי בקשה ודרישה של אוטו פרנק, אביה של אנה. ייתכן שאוטו הצליח. בתו היא הזכורה ביותר בעולם מבין קורבנות השואה, אולם המחיר לפי רוזנפלד כבד ביותר.

בחלקים אחרים של הספר, סוקר רוזנפלד את השימוש בשואה לקידום מטרות ואג’נדות שונות.בארצות הברית המונח שואה נהיה מונח גנרי המייצג הרבה מאד דברים בין היתר מה שקרה לעם היהודי והוא יוצא מהגדרה פרטית. גם מוזיאון השואה עוסק בתחומים נוספים ופקולטות וקתדרות למחקר השואה שינו את שמם למחקר רצח עם. אומנים ויוצרים עושים שימוש בשואה כרצונם. משורר מדמה את אשתו לשעבר שמונעת ממנו לראות אתת ילדיו כעושה לו שואה ושמה את ילדיו מאחורי גדר תיל, ועוד דוגמאות רבות המובילות לזילות בשואה. באירופה המצב חמור בהרבה. האוסטרים כבר מזמן החליטו שהם קורבנות הנאצים, הבלגים וההולנדים היו ועדיין שטופי אנטישמיות, רק שכיום היא מוסווה כאנטי ישראליות, הבאה מכיוון של דאגה לזכויות האדם, ומדינות ערב, אותן מדינות תוקפניות שלא חיכו עשר דקות לפני שתקפו את מדינת ישראל מכל הכיוונים, הבינו שהם יכולות להיות התוקפן מחד ולהצטייר בעולם כקורבנות מאידך ובכך לזכות בכל הקופה על חשבון מדינת ישראל בפרט ובפועל על חשבונו של כלל העם היהודי. רק השבוע (15/9/2013) פורסם כי ממשלות הולנד ובלגיה תומכות באופן רשמי בגופים אנטישמיים המפיצים קריקטורות גנאי המשוות את ישראל לנאצים. קריקטורות אותן התרגלנו לראות רק במדינות ערב או בגופים קיצוניים למרבה הצער, גם עליהן עוברת ממשלת ישראל בשתיקה.

עוד עוסק הספר בסופרים יהודים שכתבו על השואה בצורה ישירה ומזכיר את פרימו לוי וז’אן אמרי, כדוגמה לסופרים שכבר שנים מעטות אחרי המלחמה פחדו והתייאשו מכך שאיש אינו רוצה לזכור את השואה. בסופו של דבר שני סופרים אלו שמו קץ לחייהם והראו שהנאציזם גובה קורבנות שנים רבות לאחר הבסתו. הספר מסתיים בצורה קודרת, זליגת האנטישמיות מגיעה גם לארצות הברית, אנשים תובעים להפסיק ולהתעסק בשואה, לפעמים אלו הם יהודים בעצמם שלא ברורים המניעים הדוחפים אותם (אולי פרט לרצוטן להתרחק מכל מה שהיה שם ולהיות דומים לסביבתם החדשה) ואמנם מוזיאון השואה בוושינגטון מושך אליו מיליוני מבקרים בשנה אך אלו יוצאים עם התחושות הלא נכונות, תחושות נחמה הדרושות כל כך לאמריקאים שאינם מסוגלים להשיאר עם תחושת זעזוע.

הספר אינו מזכיר זאת, אולם נראה שבאופן אבסורדי רק מדינה אחת באירופה, גרמניה עצמה, מנסה בשנים האחרונות להתמודד עם התופעה. הדור הראשון התחבא וכבר יום אחד אחרי המלחמה החליט לשכוח את הכל. הדור השני מעולם לא דיבר על זה אולם בקרב הצעירים, הדור השלישי יש התענינות ויכולת לבוא בחשבון עם פשעי העבר. לא שאין אנטישמיות בגרמניה, אולם יש שם עדיין פתיחות כלשהי לדבר על השואה שכבר אינה קיימת במקומות אחרים אך זאת במקביל לקולות אחרים, להקמת מרכזי הנצחה לקרובנות הגרמנים באזרחים, למגורשים, ועוד. ביקורה של מרקל בדכאו מחזק במעט את המגמות החיוביות.

התמונה באירופה וארצות הברית מדאיגה, בשאר העולם (דרום אמריקה, הודו, סין, יפן, אפריקה) ניתן להניח שהבורות גדולה עוד יותר ואיתה גם חוסר האיכפתיות, לכולם יש צרות גדולות יותר, ומה עם ישראל? הספר עוסק בישראל רק מעט אולם גם בישראל זכרון השואה הינו מגמתי. די אם נזכור ששמו שם יום הזכרון הוא יום הזכרון לשואה ולגבורה. גם מדינת ישראל הצעירה לא יכלה להתמודד עם השואה והייתה חייבת למצוא נחמה בגבורה. גם בטקסים מעלים לבמה ניצולים ובסרטון עליהם תמיד רואים בסוף צאצאים, נכדים ונינים הנותנים תחושה של נחמה. רק בשנים האחרונות יש שינוי במגמה זו ועיסוק מרובה בקורבנות ולא רק בניצולים, אולם הסכנה כי בעוד עשרים, חמישים, מאה שנה, זכרון השואה יהיה קיים רק בישראל היא סכנה ברורה ומיידית, עליה למיצער לא מציע הספר תשובה.

קץ השואה

קץ השואה

 

קץ השואה
אלווין רוזנפלד
מאנגלית: יהודה פורת
הוצאת מאגנס ויד ושם
תשע”ג 2013 (במקור 2011)

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *