ספרים מומלצים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

שני פשעים

23 במרץ 2014 גדי איידלהייט

סקירה על הספר שני פשעים. כשקיבלתי את הספר שבכותרת שלו יש את המילה שניים והוא מקסיקני, נתקעה לי בראש המנגינה של “שיר מוסר השכל” במשך כמה ימים טובים. לאחר שהגעתי לסוף הספר הבנתי שכנראה לא לחינם עוסק השיר במכסקינים. שני פשעים – תרגום חדש לספר ותיק של סופר ידוע בארצו, נותן בדיוק את מה שכתוב על הכריכה “קלאסיקה מקסיקנית פרועה וחושנית”. והנה המעט שיש לי להוסיף ולאחר מכן תוכלו להתרשם מהפרק הראשון של הספר.

הספר מסופר משתי נקודות מבט, של מרקוס, הבורח מאימת החוק אל דודו העשיר, מנסה להונות אותו בסכומים קטנים, מפתח יחסים עם קרובות משפחה רחוקות – זאת כמובן על אף שהוא כמעט נשוי –  ומעורר חששות בקרב כל שאר הדודנים בנוגע לחלוקה עתידית של כספי הדוד – חשדות שמכניסים את כל המעורבים למערבולות של קינאה ושינאה. מרקוס שהיגע לדוד עם סכום עלוב של 61 פזו, מקבל מיד הזדמנות לברוח עם 1000 פזו, ולאחר מכן עם 10,000 פזו ובסופו של דבר אפילו עם 50,000 פזו. סכום זה כבר מספק את מרקוס והוא מוכן לעזוב, אבל העלילה מסתבכת…

בנקודה זו, באמצע הספר משתנה נקודת המבט לדון פפה – הרוקח המקומי. דון פפה, רוקח משועמם שמספר את חלקו בסגנון הבלש האפל – הפילם נואר. ואם מעורב בלש בסיפור הרי שיש עוד פשע שצריך לחקור. זהו הפשע השני שנתן לכל הסיפור את שמו. החקירה תוביל לגילויים מפתיעים ולא צפויים. הספר הינו קומי ומשעשע, אולם כדרכם של סיפורים ואולי כחלק ממוסר ההשכל הבלתי נמנע, סיפורים כגון אלו – המערבים יצרים וכסף – מתחילים בקומדיה והופכים באחת  לטרגדיה (שמוזכרת בספר לא אחת). טרגדיה שתמיד תגיע בסוף,  תהיה בלתי נמנעת ותשאיר את הקורא מבולבל האם לצחוק או לבכות

שני פשעים - כריכת הספר

שני פשעים

שני פשעים
חורחה איברגואנגויטיה
מספרדית: רינת שניידובר
הוצאת הכורסא 2014 (במקור 1979)

 

מגב הספר

במרכז שני פשעים עומד מרקוס המכונה “הכושי”, גבר צעיר ומלא חיים המואשם בפשע שלא ביצע. אין לו ברירה אלא להימלט ממקסיקו סיטי ולהיעלם עד חלוף הסכנה, אלא שהוא זקוק למזומנים. לשם כך הוא נוסע אל מחוז ילדותו המרוחק כדי לבקש עזרה מדודו העשיר והחולה. אולם במקום לספר לו את האמת, מפתה אותו מרקוס לעסקה מפוקפקת.

שאר קרובי המשפחה, הממתינים בקוצר רוח למותו של הדוד ולירושה הנחשקת, מודאגים מהופעתו הפתאומית של הדודן הכריזמטי והנאה. ובמקסיקו כמו במקסיקו, מתפתחת עלילה רוויית שקרים שבה כל המשתתפים מפליאים לטמון זה לזה פחים ומלכודות, והתוצאה היא חגיגת יצרים ובשרים משעשעת ושלוחת רסן.

חורחה איברגואנגויטיה (1928-1983) היה סופר ומחזאי מקסיקני שזכה ב-1960 בפרס הספרותי החשוב של מקסיקו סיטי. הוא כתב מחזרות רבים, שישה רומנים וארבעה קובצי סיפורים. הסאטירות שלו זכו להצלחה רבה באמריקה הדרומית והספר שלפניכם אף עובד לקולנוע.

פרק ראשון מהספר שני פשעים באדיבות ההוצאה

הסיפור שאני עומד לספר מתחיל בערב שבו המשטרה הפרה את החוקה. זה היה גם הערב שבו לָה–צָ’מוּקָה[1] ואני חגגנו עם כמה חבר’ה חמש שנים ביחד, אם כי לא חמש שנים מאז החתונה שלנו, כי לא התחתנו, אלא מאז אותו 13 באפריל, היום שבו היא “התמסרה לי” על אחד משולחנות השרטוט במחלקת הציור של משרד התכנון. האובך הכבד בחוץ הסתיר אפילו את אנדרטת המהפכה, שעמדה במרחק שני רחובות משם. אני הייתי שרטט; ללה–צ’מוקה היה תואר בסוציולוגיה, אבל היא עבדה כקלדנית. שנינו נשארנו לעבוד שעות נוספות, והמשרד היה ריק. למסיבה עכשיו הזמנו שישה חברים קרובים, כולם שייכים לחבורה שלנו. חמישה הגיעו בשעה שמונה וידיהם עמוסות במתנות: אֶל מנוֹטאס הביא ספר של לוּקאץ’, הזוג פֵּרֵיירָה הגיע עם פונצ’ו מסַנטָה מַרתָה, לידייה רֵיינוֹסוֹ הביאה לנו סט צלחות מצינְצוּנְצאן ומָנוּאֶל רוֹדריגֶס השיג דרך חבר שלו שעובד בשגרירות הסובייטית שני בקבוקי וודקה מהסוג הטוב ביותר.

בהתחלה היתה המסיבה הזאת מהנעימות שידעתי: דיברנו, שתינו, צחקנו ושרנו כמו אחים לכל דבר. הבריון חזר ממש עכשיו מחופשה על שפת הים. הוא תיאר חוף נידח ללא תיירים, חול דק, מפרץ שמימיו צלולים וצדפות טריות היישר מהים. שאלתי אותו לפרטי המקום, והוא שרבט בפנקס שלי: “מנמל טיקוֹמאן שטים עם הסירה לחוף מֶדיָה לוּנָה (מלון אוֹרוֹרָה)”. לו ידעתי איזו משמעות תהיה להערה הזאת בעתיד.

בשעה אחת־עשרה הגישה לה–צ’מוקה את מאפי הטָמאלֶס העטופים בעלי תירס. בזמן שאכלנו הגיעה איפיחֶניָה טרֵחוֹ, האורחת השישית, בלוויית אדם זר. מרגע שהוא חצה את מפתן הדלת הצטננה האווירה, כאילו התחיל פתאום לרדת גשם. איפיחניה הציגה אותו בכינוי פַּנצ’וֹ, ואותנו הציגה בתור החבורה.

מראהו של פנצ’ו הרתיע אותי: היו לו שן מזהב וסנטר כפול, והוא לבש חליפה, עניבה וחולצת צווארון. אחרי לחיצות הידיים הוא ביקש רשות להשתמש בשירותים.

“מי זה?” שאלתי את איפיחניה ברגע שיצא מהסלון.

“הוא עובד בפרקליטות.” ענתה לי, וביקשה להתיישב על אחד מכיסאות הבמבוק.

“מה הוא עושה כאן?”

“הוא רצה להכיר אתכם.”

לא היו די צלחות, וכדי להגיש את הטמאלס לאורחים החדשים שהגיעו, נאלצה לה–צ’מוקה להשתמש בשתיים מן הצלחות הצינצונציאניות שהביאה לידייה. פנצ’ו יצא מהשירותים, פשט את הז’קט, התיישב ליד איפיחניה, ובמקום לאכול הניח את הצלחת על מדף הספרים. אל כוסית הקוּבָּה ליבּרֶה שהושטתי לו הוא דווקא התמסר ברצון. אחרי ששתה אותה בלגימה אחת הוא שתה כוסית נוספת, ואת כוסית הקובה השלישית הוא כבר מזג לעצמו, בלי לבקש. כשלידייה ריינוסו קמה לקחת קינוח (הגשנו קוקוס מסוכר), הוא ניצל את ההזדמנות, קם מהכיסא שלו וצנח בכבדות על הפוף הסגול שממנו היא קמה, המושב הנוח ביותר בבית. פנצ’ו התמקם בנוחות, שיכל רגליים והתחיל לבלבל את המוח: הוא אמר שסוציאליזם זה דת, שהשיטה הפוליטית של מַרקס לא עומדת במבחן המציאות כי היא מתעלמת מהעובדה שבני האדם נולדו עם תאוות שררה, ועוד כהנה וכהנה.

“אם אתה מתכוון להתחיל לדבר עכשיו על סטלין ועל הגולאגים של ברית המועצות,” אמרה אוֹלגָה פריירה, “בבקשה תעיר אותי כשתסיים.” וכדי להפגין את הבוז שרחשה לפנצ’ו, היא נשכבה על גבה על הספה. לידייה ריינוסו, שלא האמינה למשמע אוזניה, סיננה לעברי:

“אני לא מאמינה, הבן אדם הזה הוא אנטי־מרקסיסט!”

פנצ’ו אמר שאם הסוציאליזם היא שיטה כזאת מושלמת, למה אנשים מהגרים מהמדינות הסוציאליסטיות, ולמה, הוא שאל, אף אחד לא עובר לברית המועצות. כשאגרופיה קפוצים תחת הוויפּיל, הטוניקה הרקומה שלה, ענתה לו לה–צ‘מוקה:

“אתה טועה, אדוני. אנשים מהגרים לברית המועצות מכל מיני מקומות, אלא שהם עושים את זה בצורה מוצנעת יותר מאלה שכופרים בסוציאליזם.”

לאחר שאמרה את הדברים האלה קמה ויצאה מהחדר. הבריון גרר את השרפרף שלו לעבר פנצ’ו, ואחרי שהתיישב מולו התחיל להסביר לו בסבלנות אין קץ עד כמה קשה להכחיד את האינסטינקט הזעיר־בורגני אצל בני אדם.

איפיחניה פיזרה את רעמת שערה וקלעה אותה לצמות. זה היה מין מנהג אצלה: כשהגיעה למסיבה בקוּקוּ, היתה מפזרת אותו וקולעת את שערה לצמות; כשהגיעה בצמות, היתה מתירה את הצמות, מברישה את השיער ויוצאת מהמסיבה בקוּקוּ. כך או כך, היא תמיד השאירה מזכרת מהביקור, ארבע או חמש שערות עבות, ארוכות ושחורות משחור, שלא היה אפשר לטעות בהן. כשראיתי אותה כך, זרועותיה מונפות באוויר ופיה מלא בסיכות, הבנתי שהיא קצת מתביישת מהשטויות שהחבר שלה פולט, אבל רק קצת. הצטערתי שהזמנתי אותה.

פנצ’ו לבש חולצה לבנה והחזיק בידו כוס ירוקה. הבריון, ששיחק בשפם הסַפָּטיסטָה[2] העבות שלו, נראה כמו הר של קפה שחור טחון שהונח על שרפרף תלת־רגלי. על הספה נטולת משענת הגב שצבעה ורוד עז היו שלוש דמויות: אולגה פריירה הגבוהה והחטובה, במכנסי ג’ינס כחולים, שכבה שעונה כנגד הקיר ומבטה נעוץ בתקרה. על יד רגליה היחפות של אולגה התיישבה לידייה ריינוסו, המבוגרת מכולם, עטופה בפונצ’ו רקום שצבעו הכתום הדגיש את שערה המאפיר, והאזינה לדבריו של פנצ’ו באי־אמון הולך וגובר. בקצה השני של הספה, לצד ראשה של אולגה, הצטנף מנואל רודריגס, ולאורה האדמדם של המנורה עיין ב”ביקורת המדינה הקפיטליסטית” של פּוֹליאקוֹב, ספר שהוא שלף מכוננית הספרים שלנו. קרלוס פריירה, שמעיד על עצמו שהוא דומה כמו שתי טיפות מים לצ’ה גווארה (הדיוקן של המהפכן התנוסס על אחד הקירות בסלון שלנו), התנדנד על כיסא עץ ועישן סיגר, ואיפיחניה, שעדיין הברישה את שערה, ישבה על העכוזים המפורסמים שלה, שהיו ארוזים במכנסיים בצבע ירוק עז ונשפכו מהמושב.

לה–צ’מוקה הגיחה מחדר השינה שלנו, הגיטרה בידיה, ושלחה אלי מבט חטוף. הבנתי שהיא החליטה לשיר כדי לסיים את הוויכוח המעיק ולשים קץ לבלבולי המוח של פנצ’ו. מחאתי כפיים, ושאר הנוכחים, חוץ מפנצ’ו, עשו כמותי. לה–צ’מוקה פילסה את דרכה בין המוזמנים, משתדלת שלא לדרוך עליהם ברגליה הארוכות. בסופו של דבר התיישבה על קצה הספה. היא הספיקה בינתיים לפשוט את טוניקת הוויפיל ונשארה בחולצת הכותנה הרקומה, חולצה שביקשתי ממנה לא ללבוש בציבור כי הפטמות הכהות שלה השתקפו דרכה. היא כיוונה את המיתרים, ואחר כך התעלמה מהבקשות של כולם, ניגנה אקורד רועם ופצחה בשיר האהוב עליה: “דיוקנו של המהפכן קרלוס מסיאס”.

אני מתקשה לתאר במילים את ההרגשה שאופפת אותי כשלה–צ’מוקה שרה. יותר מכול אני גאה על שזכיתי באישה כל כך יפה: שחומה, עם עיניים גדולות, שפתיים בשרניות, שיניים נפלאות, ועגילי חישוק שמשתלשלים מאוזניה. הגוף שלה הוא אנדרטה למין האנושי, לא פחות. עם זאת, יש בה משהו מגוחך. כשלה–צ’מוקה שרה היא פותחת את הפה, ממצמצת בעיניה ומייללת בלהט מזויף. בי זה מעורר מבוכה, אבל אני מבליג משום שאני מאמין שזכותו של כל אדם להביע את עצמו בדרכו שלו. זו התפיסה שלי.

בכל פעם שאני נזכר בתמונה ההיא — לה–צ’מוקה שרה, אני מתבונן בה וכל היתר מאזינים לה — אני נדהם מכך שלא היה לי כל מושג. באותם רגעים לא יכולתי לדעת שזהו הלילה האחרון שלנו בבית, שהמסיבה הכושלת הזאת תהפוך לזיכרון החי והכואב ביותר שיישאר לי מהדירה האהובה שלנו ברחוב מיגֶל שוּלץ, או שהספה הוורודה, הכרזות מפסטיבל הוואנה וספריות העץ שבנינו ביחד לה–צ׳מוקה ואני, ייחרטו בתודעתי לא כחפצים שגרתיים שהיו חלק מחיים מאושרים, אלא כפריטים בתפאורה של אותו מפגש איום ונורא.

אחרי כמה שירים השיגה לה–צ׳מוקה את מטרתה: לא רק שפנצ’ו השתתק, הוא גם נרדם. באמצע השיר “ניידת כפרית” נשמעו דפיקות בדלת.

חשבתי שמדובר בשכנים שבאו להתלונן, כי השעה היתה אחת בלילה. פתחתי את הדלת ולהפתעתי לא היה שם איש. יצאתי למסדרון, וזיהיתי דמות של גבר קטן קומה במרחק כמה מטרים. הגבר עמד וידיו תחובות בכיסי מכנסיו. התאורה במסדרון היתה כה קלושה — בעלת הבית נהגה להתקין נורות של 20 ואט — וחלפו כמה רגעים עד שזיהיתי את פניו חמורות הסבר של אֵבוֹדיו אַלקוֹסֶר.

לא מצאה חן בעיני העובדה שאורח לא קרוא מגיע לביתי בשעה כזאת, על אחת כמה וכמה אבודיו, שאני אמנם מכבד משום שהוא אקטיביסט בלב ובנפש, אבל על דעותיו אני חולק. מה גם שהוא לא חלק מהחבורה, ואין לנו הרבה דברים במשותף. למרות הכול, אמרתי:

“אבודיו, טוב לראות אותך. בוא תיכנס.”

אבודיו לא זז ממקומו. הוא הוסיף לעמוד במסדרון כמו פסל של הנשיא־לשעבר בֵּניטוֹ חוּאָרֶס, עד שבסוף הוא הרים את ידו וסימן לי להתקרב. סגרתי את הדלת כדי שהשכנים לא ישמעו את השיר שלה–צ׳מוקה שרה, וניגשתי אליו. העיניים שלו היו אדומות ושפתיו קפוצות.

“יש אצלך מסיבה?” שאל בנימה ביקורתית.

במסדרון הדהד קולה של לה–צ׳מוקה.

“נורא נחמד בפנים,” אמרתי לו. “אולי תיכנס?”

“מי שם?”

אני לא מצליח להבין איך לא נעלבתי מהשאלה שלו, אבל נראה שזה באמת לא הפריע לי כי פירטתי בפניו בנועם את שמות האורחים, לרבות פנצ’ו, שהענקתי לו את הכינוי “ידיד של איפיחניה טרחו”. אבודיו הקשיב לי, מבטו נעוץ ברצפת הפסיפס הירוקה המנומרת, וכשסיימתי למנות בפניו את האנשים, הוא משך בכתפיו ואמר:

“אני מניח שזה בסדר.”

“מה בסדר?”

תשובה לשאלה שלי אולי היתה חוסכת לנו עוגמת נפש, אבל במקום לענות הוא אמר לי:

“אני חייב לבקש ממך טובה ענקית: שתיתן לי לישון אצלך הלילה.”

רק במקרים נדירים אני מעז לסרב לבקשות מפורשות כל כך, אם כי מצד שני, אני לא אוהב לחלק טובות בלי סיבה. רציתי לדעת למה הוא מבקש לישון אצלי אך התקשיתי לשאול מדוע הוא לא חוזר הביתה. הנחתי שמדובר בסכסוך משפחתי — אבודיו היה נשוי לארגנטינית נוירוטית שהכיר במוסקבה — ואמרתי לו:

“בסדר גמור, אבודיו, אתה יכול לישון פה.”

 נכנסנו פנימה בטבעיות, כאילו הוא עוד מוזמן שהגיע באיחור. אבל זה לא שכנע אף אחד, כי כל הנוכחים, חוץ מפנצ’ו, הכירו את אבודיו בדיוק כמוני, וידעו שהוא לא חלק מהחבורה, שהוא אף פעם לא בא למסיבות שלנו, ושאם הגיע לבקר בשעה כזאת, כנראה שהוא נקלע לצרה. לה צ’מוקה הניחה את הגיטרה בצד, וקיבלה את פניו בחיבוק ובקריאה שהעידו בבירור שהיא לא ציפתה לו. פנצ’ו התעורר.

“אתה רעב, אבודיו?” שאלה לה–צ׳מוקה.

“כן,” אמר אבודיו.

לה–צ׳מוקה הלכה למטבח לחמם את הטמאלס.

“שב פה, אבודיו,” אמרה לידייה ריינוסו, וטפחה על המקום שפינתה לה–צ׳מוקה.

אבודיו התיישב. הגשתי לו כוסית קובה ליברה. פנצ’ו, שישב ובחן את אבודיו, אמר:

“לא הכירו בינינו,”

“לחבר קוראים אבודיו אלקוסר,” אמרה לידייה ריינוסו.

זו היתה פליטת הפה היחידה. פנצ’ו נקב בשם משפחתו שלו, מה שלא עניין אף אחד, והושיט את ידו לאבודיו.

לה–צ׳מוקה הגישה לאבודיו את הצלחת, ובזמן שהוא התנפל ברעבתנות על האוכל קמו שאר האורחים, התמתחו וחיפשו מה שאבד להם תחת הרהיטים. אולגה פריירה חיפשה את הנעל שלה, איפיחניה טרחו חיפשה סרט אדום לשיער ולידייה ריינוסו חיפשה תיק שרקמו בני שבט האוֹטוֹמי. לפתע התחולל אסון קטן. פנצ’ו הושיט את ידו לקחת את הז’קט שלו, והפיל את הצלחת הצינצונציאנית שהיתה מונחת על הספרייה. הצלחת נשברה לרסיסים. הוא התנצל בפני לה–צ׳מוקה, אבל הניח לי לאסוף את השברים ולפנות אותם למטבח. כשחזרתי לסלון, לידייה ריינוסו היתה קרובה לדמעות.

“צלחות כאלה כבר לא מייצרים,” אמרה לי.

“אני בטוח שנצליח להדביק את השברים,” ניחמתי אותה, אף על פי שבשלב הזה השברים כבר היו זרוקים בפח שבמטבח.

נאלצתי ללוות את האורחים לשער הבניין, כי אֶסטֵפָנִיטה השוערת הקפידה לנעול אותו בלילה נעילה כפולה. כשחזרתי לדירה מצאתי את לה–צ׳מוקה מפנה את הכוסות המלוכלכות.

“איפה אבודיו?” שאלתי.

היא סימנה לי שהוא נכנס לשירותים.

“הוא ישן אצלנו הלילה,” אמרתי.

“הוא אמר לי.”

“לא היתה לי ברירה. אני מקווה שזה לא מפריע לך.”

“לא ממש,” אמרה ויצאה מהסלון, נושאת מגש עמוס בכוסות מלוכלכות.

לא די בזה שאבודיו נשאר לישון אצלנו, עכשיו לה–צ׳מוקה גם היתה מצוברחת. כדי לפייס אותה עזרתי לה לפַנות את הכלים ולהניח אותם בערימה בכיור. היא הוציאה מהארון מצעים והציעה את המיטה על הספה. אבודיו יצא מהשירותים ואמר:

“כואב לי הראש.”

לה–צ׳מוקה הביאה אספירין מהחדר ואני הבאתי מים מהמטבח. בשעה שהוא בלע את הכדור הראינו לו היכן נמצא מתג החשמל, ואיחלנו לו לילה טוב. בשירותים קיבל את פני ריח הקקי של אבודיו. פתחתי את החלון והשקפתי על הרחוב. הוא היה שומם. ניירות התגוללו על הארץ, ואור הפנס האיר את השלט של החנות ממול: “קאסָה דומינגֶס. חותמות גומי”.

כשנכנסתי לחדר לה–צ׳מוקה התכופפה מעל המיטה, עירומה, והורידה את השמיכה. אני זוכר שהמראה הזה גירה אותי נורא ושהתחלתי ללטף לה את הישבן, אבל היא דחתה אותי.

“לא,” אמרה, “אבודיו עלול לשמוע אותנו.”

אותי זה לא עניין, אבל אבודיו באמת היה עלול לשמוע אותנו כי הספה היתה סמוכה מאוד מאוד לקיר. נכנסנו למיטה וכיביתי את האור. השעה היתה שלוש ברובע סַן קוֹסמֶה. נרדמתי מיד.

התעוררתי במחשבה שאני פיכח, אבל עובדה היא שנזכרתי באבודיו רק אחרי שנכנסתי לסלון ומצאתי אותו ישן על הספה. הוא ישן בגופייה, על גבו, וזבוב עמד לו על השפה. בחדר עמד סירחון איום. פתחתי את החלון שפונה אל החצר הפנימית ונכנסתי לשירותים. נבהלתי למראה הזקָן המוכר שגידלתי במשך שלוש השנים האחרונות. אחרי שהתקלחתי השקפתי החוצה מבעד לחלון. מטאטא רחובות במדים כתומים דחף עגלה מול הבניין, הבעלים של קאסה דומינגס פתח את תריסי הפלדה, ואני נתקפתי דיכאון. הלוואי שאבודיו יסתלק בקרוב, חשבתי.

כשחזרתי לחדר השינה הערתי את לה–צ׳מוקה. הגיעה השעה לצאת לעבודה. היא קמה מטושטשת, וכמעט שיצאה מהחדר עירומה.

“תזכרי שאבודיו ישן בסלון,” אמרתי.

המשפט הזה העיר אותה לגמרי. היא ירתה בי מבט מלא טינה ולבשה את החלוק.

“את חברה של אבודיו יותר ממני,” אמרתי לה.

“כן, אבל אני לא הזמנתי אותו לישון,” אמרה ויצאה מהחדר.

ארוחת בוקר בבית לא היתה אפשרית כי המטבח היה מלא בכלים מלוכלכים ואבודיו ישן בסלון. רציתי להעיר אותו ולבקש ממנו להתפנות מכאן בדחיפות, אבל בסוף החלטתי שיהיה מנומס יותר להיפרד ממנו בכתב. לאחר שנעלתי את מגפי הגאוצ‘וס שלי, לקחתי דף נייר וכתבתי:

אבודיו היקר:

השעה שמונה וחצי והיינו חייבים לטוס לעבודה. יש אוכל במקרר, קח לך מה שתרצה. אל תטרח לרחוץ כלים או לסדר את המיטה.

חיבוק, מרקוס ולה–צ׳מוקה.

האמנתי שכך אצליח להיפטר ממנו. לה–צ׳מוקה פתחה את הדלת, ואני הנחתי את הפתק על השולחן שליד הספה כדי שאבודיו יראה אותו ברגע שיתעורר. אחר כך לה–צ׳מוקה ואני סגרנו את הדלת בזהירות, כדי לא להרעיש.

את ארוחת הבוקר שלנו אכלנו בקפטריה ברחוב אֵחידוֹ, מול משרד התכנון. המלצרית הגישה לי קפה בחלב, ואני רפרפתי על הכותרות הראשיות בעיתונו של האיש שישב לידינו — אני חושב שהוא קרא את לָה פּרֶנסָה. “נתפס אחד המציתים של אֶל גלוֹבּוֹ,” נכתב בו. אל גלובו היא חנות בגדים ענקית שעלתה באש שלושה או ארבעה חודשים קודם לכן. פרשייה מדוברת שטרם פוענחה. הקדשתי לנושא מחשבה קצרה, ואחר כך שכחתי ממנו כליל.

כשיצאנו לרחוב, קפחה השמש ולי נעשה חם. רק באותו רגע שמתי לב שאני לובש את הפונצ’ו מסנטה מרתה שהזוג פריירה נתן לנו אמש. לה–צ׳מוקה תפסה בחושיה את הסיבה להפתעתי, ואמרה לי:

“אתה שיכור.”

לה היו עיגולים שחורים מתחת לעיניים, אבל לא אמרתי כלום. פילסנו דרך בין המכוניות ברחוב אֵחידו ונכנסנו בריצה לבניין המשרדים של משרד התכנון. החתמנו את שעון הנוכחות בתשע על הדקה. כשלה–צ׳מוקה יצאה מהמעלית בקומה הרביעית, היא בקושי אמרה לי שלום. היא עדיין היתה ברוגז. אני המשכתי לקומה השישית, תליתי את הפונצ’ו על הקולב שנמצא בכניסה למחלקת הציור, התיישבתי מול שולחן השרטוט והדלקתי סיגריה. גם את מעט העבודה שהיתה לי לא התחשק לי לעשות. משעה תשע ועד אחת־עשרה בהיתי באנדרטת המהפכה מהחלון. בשעה אחת־עשרה הודיע לי אחד מעמיתי למשרד שיש לי טלפון. הרמתי את השפופרת. עברו כמה שניות עד שזיהיתי את קולה של אסטפניטה, השוערת של הבניין שהתגוררנו בו. היא נשמעה נסערת:

“אדון מרקוס, רציתי שתדע שחיפשו אותך פה ארבעה אנשים מהרשויות. הם שאלו איפה אתה ואיפה הגברת ודרשו שאני אפתח להם את הדלת של הדירה. פתחתי להם כי הייתי בטוחה שהיא ריקה, אבל אז הם לקחו את האדון שישן פה בגופייה בסלון. הם שאלו אותי איפה אתה והגברת עובדים, ואני נשבעת לך, דון מרקוס, שאמרתי להם שאין לי מושג, אבל יש לי הרגשה שבקרוב מאוד הם יגיעו אליך. אני מודיעה לך כדי שתתכונן.”

“תודה רבה, אסטפניטה,” אמרתי לה וניתקתי את השיחה.

כך נגמר הפרק הזה בחיי.

אפילו לרגע אחד לא עלתה בדעתנו — בדעתי ובדעתה של לה–צ׳מוקה — המחשבה שלאדם חף מפשע אין כל סיבה לדאגה. כי אמנם הרגשנו שאנו חפים מפשע, אבל ללה–צ׳מוקה יש תיק על השתתפות בהפגנות, אני עצמי משתמט, כלומר, לא התייצבתי לשירות הצבאי, ושנינו ניהלנו מגעים עם קבוצות סוציאליסטיות כבדות. חוץ מזה, שנינו משוכנעים שהמשטרה מסוגלת לטפול עבירות על כל אחד כדי להשיג את רצונה. עוד לפני שסיימתי להסביר לה מה קרה, התחילה לה–צ׳מוקה לפתוח את המגירות, הוציאה מהן את החפצים היקרים ללבה — מחזיק מפתחות שקנתה מחירש־אילם, משקולת נייר שבתוכה פרח וכיוצא באלה — והכניסה אותם לתיק.

הרגע שבו כמעט נתפסנו היה הרגע שבו החלטנו לאסוף את מכונית הפולקסווגן שלנו. המכונית עמדה בחניון הקבוע שלנו, במרחק רחוב אחד ממשרד התכנון. נכנסנו לחניון וחיפשנו את השומר. מצאנו אותו ליד המכונית. הוא דיבר עם שני בחורים, ושלושתם הסתכלו על הפולקסווגן שלנו. רק זה היה חסר לנו. יצאנו מהחניון בלי להוציא מילה ועצרנו מונית ברחוב.

“לאן אנחנו נוסעים?” שאלה אותי לה–צ׳מוקה.

“לתחנה המרכזית צפון,” אמרתי לנהג.

באותו רגע כבר ידעתי מה צריך לעשות. לה–צ׳מוקה הביטה בי ולא ירדה לסוף דעתי.

“את תסעי לבלות כמה ימים אצל הבת־דודה שלך בחֶרֶס,” אמרתי לה.

“ומה אתה תעשה?”

“אני אסע למוּאֶרדָגוֹ, לבקר את הדוד שלי רָמוֹן ולבקש ממנו כסף.”

במקסיקו סיטי איש לא יודע שללה–צ׳מוקה יש בת־דודה בחרס, ושלי יש דוד עשיר במוארדגו.

“ברגע שאשיג כסף,” אמרתי ללה–צ׳מוקה שהסתכלה עלי בדאגה, “אני אבוא לקחת אותך, ויחד נעבור לגור איפשהו עד שייגמר הבלגן הזה.”

היא נתנה לי את הכתובת ואת המספר של הבת־דודה שלה, שלא הכרתי, ואחר כך איחדנו את כל המזומנים שהיו ברשותנו. הגענו לארבע מאות חמישים ושלושה פסו, סכום שהספיק לנו למונית, לכרטיס נסיעה לחרס במחלקה הראשונה, לכרטיס למוארדגו במחלקה השנייה, לצ’ילי הממולא שלה–צ׳מוקה הזמינה בקפטריה של התחנה אבל לא הצליחה לאכול. את העודף חילקנו שווה בשווה: שישים ואחד פסו לכל אחד.

התיישבנו על הכורסאות והמתנו לאוטובוס של לה–צ׳מוקה.

“מה את מתכוונת להגיד לַבת־דודה שלך?” שאלתי.

“שרבנו. כשתתקשר אלי, זה יהיה כדי להתנצל, וכשתבוא לקחת אותי, זה יהיה סימן שהתפייסנו.”

תמיד ידעתי שלה–צ׳מוקה חריפת שכל, אבל לפעמים פשוט שכחתי עד כמה.

“ומה איתך?” שאלה בתורה, “מה אתה מתכוון לספר לדוד שלך?”

“אין לי שמץ של מושג.”

הרגע הכי עצוב ביום ההוא התרחש כשראיתי את הפנים של לה–צ׳מוקה דרך השמשה, כשהאוטובוס נסע לאחור בדרכו אל מחוץ לתחנה. היא פתחה את החלון וראיתי שהיא בוכה, ואחר כך האוטובוס הסתובב והיא יצאה משדה הראייה שלי. השתהיתי עוד קצת מול הרציף השומם, ופתאום קלטתי שאני מחזיק ביד את הפונצ’ו מסנטה מרתה.



[1]  בספרדית: סלנג, השֵׁדָה.

[2]  שפם עבות ומחודד, בנוסח שפמו של מנהיג המהפכה המקסיקני, אֵמיליאנוֹ סַפָּטָה (1919-1879).

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *