המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט [email protected]
מעונינים לקבל את כל הסקירות? הצטרפו לערוץ הטלגרם של ספרים מומלצים!

איידהו

26 בינואר 2019 גדי איידלהייט

אני לוקח על עצמי סיכון בסקירה הזו. אני סולד משלל הסופרלטיבים המופיעים על כריכותיהם של ספרים רבים, ולכן אני מקמץ בהם ובוררם אחד אחד. לכן, כאשר אני צריך להוציא ממקלדתי את המילים: “ספר זה הוא מלאכת מחשבת של יצירה מופלאה ומעשה אומנות.”, הדבר אינו פשוט לי ודורש שיקול דעת רב, ותעוזה. אולם המבקר אינו יכול להסתתר מאחורי הבינוניות, ועליו מוטל הצורך גם לרומם ספרים, פנינים מתוך החול, ובמקרה שלנו “איידהו” מאת אמילי רסקוביץ. הסיכון גדול שבעתיים מאחר ובעטיו של חשש קלקלן, איני יכול לספק כמעט פרטים על הספר ואת הנימוקים המלאים, אולי אפרסם בעתיד, וכאן נדבר מעט במעורפל.

בתחילת הרומן שלי עם סנדיק, התנהגתי כמו בחורה קשה להשגה. מקמפיין המימון הראשוני שלו על “תבונה ורגישות” התעלמתי לחלוטין. גם ככה יש לי יותר מדי ספרים, למה אני צריך לזרוק את הכסף שלי על כל אחד שקם בבוקר עם שיגעון, ומה פתאום אוסטן. אבל שי, מחזר עקשן, לא התייאש ולאחר שהספר יצא, פנה אלי ושאל אם אפשר לשלוח לי עותק לסקירה ואלי אמצא לנכון לכתוב עליו. הקשחתי עמדות: אני עסוק, יש הרבה ספרים, לא יכול להתחייב לכתוב, אפילו לא לקרוא, ככה אמרתי לו, ולעצמי אמרתי, שיבין את הרמז ויעזוב אותי בשקט, אבל הוא לא נואש ושלח, וככה התרככתי מעט. ואז הגיע “שקשוק המפתחות” של קולדל ואני התפלאתי איך משהו שאמור להיקרא ספר יותר דק מחשבון חברת החשמל ואולי מדובר בכלל בקשקוש המפתחות, אבל הספר היה טוב, טוב מאוד אפילו, אבל לא בדיוק ספר. אחריו בתור, “מאחורי מסיכה“. לואיזה מיי אלקוט שלא הכרתם בנשים קטנות, עוד פעם הוא והקלאסיקות לבנות שלו, חשבתי, ואכן הספר היה נחמד וחביב ולא יותר מכך. רק אז שלף שי את השפן מהכובע ותרגם את “אליזבת איננה“, ובאותו רגע נפלתי שבי בקסמיו, וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה, כזו ששרדה גם כמה מורדות (ספרותיים). מאיפה הוא הצליח למצוא כזה ספר ולהשיג את הזכויות, ולתרגם כל כך יפה שאלתי את עצמי וההחלטתי שבכל זאת יש בו משהו, ומאז בכל ספר של סנדיק, שהפכו לתמיר//סנדיק אני שואל את עצמי האם אני מחזיק בידי את האליזבת הבא? והיו כמה טובים ממש שהגיעו קרוב, ועכשיו, ארבע שנים אחרי, אני יכול סופסוף לענות על השאלה בתשובה ברורה וחד משמעית, כן, ואפשר לומר שיש כבר תחרות על הספר הטוב ביותר של ההוצאה.

מפלונים באיידהו-פולז

מפלונים באיידהו-פולז

 

ולא שהספר יעשה לכם חיים קלים. ההיפך הוא הנכון. הנושא שלו קשה, ומעיק. וכשרוצים להבין למה, ולא מקבלים תשובות, מתחשק לזרוק את הספר דרך החלון, בתקווה שיפגע בראש של הסופרת, או למיצער, בראש של מי שהמליץ להם על הספר. זו הסכנה שבספר, וקוראים רבים אכן יכולים לעשות בדיוק את זה, אבל בקריאה מדוקדקת, לאט לאט, מצליחים להבין מה רסקוביץ’ עשתה, ואחרי סיום הספר, אם עוד נותר אוויר, צריך קריאה שנייה, בשביל להבין איך היא עשתה את זה. וכמו אצל כריסטי, גם אז לא לגמרי מבינים, וכמו בסרטים של כריסטופר נולן, הפתעות צפויות אפילו בצפייה (קריאה) שלישית.

אז מה יש בו באיידהו שתפס אותי ככה. ראשית המדינה, איידהו. אף אחד לא נוסע לאיידהו. טוב, בעצם אני מכיר ישראלי אחד שנוסע דווקא לשם. ההורים של אשתו גרים שם, הייתם מאמינים? אבל כל היתר רק עוברים דרך מדינה זו, שכמו שכנותיה היא גדולה ודלת אוכלוסייה, שישה אנשים לקילומטר רבוע. ושאר השטח? הרים יערות ושטחים פתוחים אחרים. פחות מ-24 שעות שהיתי בתחומי איידהו. בדרך משמורת ילוסטון לסולט לייק סיטי, שבעצמה הייתה רק יעד להמריא ממנו לניו-יורק. ואפילו באותן שעות מעטות, נהנתי מהדרכים, מהעצים והמעיר החביבה איידו-פולז ומפלוני המים שלה. זו אמריקה האמתית. לא ניו-יורק, קליפורניה ופלורידה, אלא האמצע של היבשת.

רשומון הוא צורה ספרותית מוכרת ואהובה. אירוע אחד קורה ואנו שומעים עליו מכמה נקודות מבט, שונות לחלוטין, סיפורים שונים לחלוטין, ומנסים לברר מה האמת. אבל הספר איידהו הוא בעצם אנטי-רשומון. אירוע קורה, אבל אנו אפילו לא שומעים גירסה אחת מלאה שלו. משפחה אמריקאית לחלוטין: אבא, אמא, שתי בנות, כלב וחתול, מתפקדת ונורמלית מגיעה לרגע אחד שמשנה את הכול, ואנו מנסים להבין מה קרה שם. יש את הגירסה הרשמית אבל היא מעלה בקורא יותר מדי שאלות, ובוודאי שאינה נותנת פשר או מובן. כל שאר אלו שהיו באירוע אינם מספקים גירסה שלו. למעשה מי שיקרא את איידהו וינסה להבין למה עשה מי שעשה את מה שעשה, צפוי להגיע מהר מאוד למבוי סתום. אבל הספר מספק לנו רמזים. חלקי תמונות. מזמנים שונים ודרך אנשים שונים. קדימה ואחורה בזמן ובמקום. עוד ועוד אחורה, ובאופן לא מקובל, גם עוד ועוד קדימה, מעבר לזמן כתיבתו. אנחנו נלמד עוד הרבה על כל דמות, פרטים שגורמים לנו אי נוחות מרובה, ובעיקר תחושה של אנחנו לא מבינים מה באמת קורה כאן, וכך נאלץ לספר לנו את הסיפור אותו אנו רוצים לשמוע, או אולי את זה שאנחנו הכי פחות לא רוצים לשמוע.

רק בסיום הקריאה, לאחר שאפילו קיבלנו את מחשבותיו של אחד מהכלבים, אנחנו מנסים לאסוף את כל הפיסות, ולחבר ביחד איזושהי תמונה כוללת של מה באמת היה. אנחנו לא נצליח. משהו תמיד לא יסתדר וכל דבר שנפתור רק יפתח בעייה אחרת. אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. לא את הכל אנחנו מבינים, לא את הכל אנחנו נדע, יש גבולות להבנה האנושית, והאמת המוחלטת אינה בנמצא. ואנו נישאר עם המועקה אולם גם הידיעה שמועקה זו היא הבסיס של הקיום האנושי, ובכך שחווינו אותה דרך יצירה ספרותית נפלאה.

 

כריכת הספר איידהו

איידהו

איידהו
אמילי רסקוביץ
מאנגלית
תמיר//סנדיק 2019

מגב הספר

משפחה אחת.

יום אחד.

מעשה אחד של אלימות חסרת פשר.

וחיים שלמים של ניסיון להבין מה קרה שם.

 אן ווייד בנו לעצמם חיים באדמת הטרשים של צפון איידהו, שם הם כבולים בעבותות של אהבה ושל זיכרון שהולך ומתערער. בעת שזכרונו של בעלה דועך, מנסה אן להרכיב את חלקי האמת בפאזל של אירועי אותו היום בו הכל התהפך ולהבין מה קרה לאשתו הראשונה של וייד, ג’ייני, ולבנותיהם. בסיפור שכתוב בפרוזה עילאית ומסופר מנקודות מבט שונות – לרבות אלו של אן, וייד וג’ני – לומד הקורא בהדרגה פרטים על המעשה המסתורי והמזעזע שפירק את חייהם את וייד וג’ני, ונדרשים להחליט באיזה נתיב סיפורי יבחר; האם בנרטיב שהתקבע כאמת המקובלת או בנרטיביים אחרים שמרמזים על אמיתות אפשריות אחרות.

אמילי רסקוביץ’ יצרה בספר הביכורים שלה חווית קריאה ייחודית ומהפנטת. איידהו הוא רומן מרהיב על אהבה והקרבה, חברות ומשפחה, על האלימות שבזיכרון ועל האלימות ובאובדנו ועיקר זהו סיפור על האופן בו אנחנו מספרים לעצמנו את המציאות וממלאים את הפערים שקיימים בה.  

One Comment

  • יעל 31 בינואר 2019 at 11:30

    גדי יקר, קראתי את הביקורת שלך כמו טיול בתוך הראש וגם בנוף, נהדר. עושה חשק לקרוא, למרות שאני ממעטת לקרוא ספרים מדכאים. אבל מחבבת יצירות מופת. תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *