ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הספרים המומלצים והסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט [email protected]
מעונינים לקבל את כל הסקירות? הצטרפו לערוץ הטלגרם של ספרים מומלצים!

איש האמונה הבודד

21 ביולי 2019 גדי איידלהייט

אין מועד שאינו מתאים לדיון במסה הכבירה, איש האמונה הבודד, אבל התרגום החדש של קלמן נוימן זוקק לדיון בנושא, ואף על פי שאיני כדאי ואיני ראוי, שכן עיון בכתבי הרב דורש הכרה של מכלול כתביו, אכתוב מעט על כך, ודווקא לא על התרגום החדש, מאחר שאין לי כלים להעריכו או להשוותו למקור ולתרגומים הקודמים. נעיר רק שכחלק מהמהדורה מופיע בסוף הספר מילון מונחים קצר שנכתב על ידי ד”ר מאיר סיידלר, המסייע לקוראים בהבנת מונחים אשר נעשה בהם שימוש תדיר (אימננטי, אונתולוגי, טרנסצנדנטלי וכו’).

קראתי את המאמר בעבר, וגם דברים שנכתבו עליו ואת הלימוד בחג השבועות האחרון החלטתי להקדיש לספר זה. וכך בלימוד עצמי במשך כל הלילה קראתי את הספר (בקול!) תוך ניסיון להבין ולדון עם עצמי בטענותיו. החיבור המוגש כאן הוא אוסף מחשבות בעקבות קריאת הספר. אין כאן ניסיון לפרש את דברי הרב אלא בעיקר להעלות מחשבות שעלו לי תוך כדי הקריאה. גם ההבנה בדברי הרב משתנה מקריאה לקריאה, ובעקבות קריאה של מאמרים אחרים שנכתבו עליו ובעקבותיו, ולכן יש כאן מעין צילום מצב, שכבר השתנה מעט.

על רבים מדבריו של הרי”ד סולובייצ’יק, שהועלו על הכתב, השאלה מיותרת. בכל שנה ושנה אפשר לקרוא את “קול דודי דופק” ולהרגיש שהדברים נאמרו אך לפני ימים בודדים, אולם לגבי איש האמונה הבודד, התשובה אינה חד משמעית.

חשיבות רבה מיוחסת למסה זו שהיא מהיחידות שהרב העלה על הכתב בעצמו, אולם גם היא נולדה בהרצאה וורבלית, מול קהל, שרובו אינו אורתודוכסי וחלקו אף לא יהודי. במסה עצמה מודגשת האוניברסליות שלה, בכך שהיא אינה נקראת “היהודי הבודד” וגם ביסוסה על אדם הראשון, שאת שני טיפוסיו נכנה אדם א’ ואדם ב’, כאבות טיפוס לאנושות כולה.

שנת 1965 רחוקה מאיתנו כמעט שני דורות. מירוץ החלל והמלחמה הקרה היו בעיצומם, ודבריו של הרב דורשים בירור. גם לאחר כמה קריאות איני בטוח שאני מבין את כל דבריו, וביחוד לא את אותה הרגשת בדידות איתה המאמר נפתח, אולם הסברה מופיע בצורה מקוטעת לארוך כל פרקי הספר ומוסבר רק לקראת הסיום. בעוד שלמרבית הטענות אני מסכים, הרי שאותה בדידות, כמרכיב אימננטי בחוויה האנושית, אינה מסקנה המתקבלת באופן ישיר מהדיון הארוך על שני טיפוסי האדם והקשרים ההדדיים ביניהם, וזאת אף על פי שהרב טוען שהיא אמת מוכרחת, וגם חסרת פתרון. בכך עובר הדיון מהתחום הלוגי-דדוקטיבי, לתחום התיאולוגי ודי להזכיר את הרבי מלובביץ’ שפעל באותן שנים, ולו פירוש שונה לגמרי לאותן הנחות ועוד יותר מכך את הרב קוק, שבוודאי לא היה מקבל את מסקנתו, הפסימית והבלתי הפיכה, של הרי”ד.

1965 בישרה בארה”ב את הפוסטמודרנזים, עוד הרבה לפני שנתקלנו בו בישראל, ועכשיו, שנים אחר כך אנחנו כבר בפוסט-פוסט-מודרניזם. הדת נזנחה, ובמקומות רבים היא עדיין זנוחה, אולם במקומות אחרים היא פורחת, גם אם בצורה שלילית. תופעות הניו-אייג’, שבאו כמשקל נגד לפוסטמודרניזם ממשיכות ביתר עוז גם עכשיו, והעולם נראה שהולך לשני הכיוונים כאחד, תוך שמירה על ממוצע והגדלה משמעותית של סטיית התקן.

ניקח את אירופה המערבית, זו שדחקה את הדת הצידה, כמעט ביטלה אותה, כדוגמה. רק לאחרונה נתקלתי בציטוט הבא בספרו של פיליפ קלודל (הארכיפלג של הכלב, תמיר//סנדיק, תרגום שי סנדיק) : “”אנשים לא באמת חושבים מה עובר להם מעל הראש. במשך אלפי שנים, הם שיכנו שם את אלוהים. זה התאים לה. הם היו למטה. הזיעו דם ומים. ולמעלה, אלוהים שט לו על ענן, אלוהים שברא אותם, השגיח עליהם הציל אותם או חיסל אותם. ואז האדם התחכם. הוא התנתק מאלוהים. השליך אותו לפח. למשך תקופה מסוימת הוא חי בשיכרון חושים בגלל הרצח הקטן הזה, ואז הבין איזה ריק יצר במו ידיו. אופי האדם תמיד גורם לו לפעול בפזיזות. תמיד. זה התחיל להפחיד אותו, כל החלל הריק זה. הוא ניסה לחמם את המאכלים הישנים אבל הכול היה בטעם שרוף. ואז הוא ממש פחד. הוא מצא מפלט בדבר היחיד שנשאר לו: קידמה. תראה, הקידמה, הייתה כאן מבראשית. תן לאדם אש, ברזל ופטיש, ותוך שנייה, הוא ייצור שרשרת כדי לכבול בה אדם אחר שדומה לו כאילו הוא אחיו ויחזיק אותו קשור או ייצור חנית כדי לחסל אותו במקום להכין גלגל או כלי נגינה. הגלגל והחצוצרה מגיעים הרבה יותר מאוחר, באיחור רב אחרי השרשרת והחנית, ובינתיים הם כבר שחטו רבים. ואם כבר הומצא הגלגל, זה רק כדי לשאת את מעשי הטבח הלאה, באמצעות צי אוניות, למשל, כדי שכל העולם ירוויח מזה, והחצוצרה שימשה רק כדי לחפות על זעקות הנרצחים ולחגוג את מעשי הטבח. עכשיו יש לנו לווינים.”

נראה שעזיבת הדת והחלפתה בטכנולוגיה, גם אצל סולובייצ’יק וגם אצל קלודל מבטאת שבר כלשהו אצל האדם. אמנם השבר מגיע ממקום אחר, אולם שניהם מציגים את אותה ריקנות של האדם, זה שוויתר על אדם ב’ ונשאר רק עם אדם א’, ואת תוצאותיה ההרסניות. אולי גרוע מכך, לפחות פי הרב הם אנשים שחושבים שהם אדם ב’ בעוד הם אינם כאלו ואמנם יש להם צדדים רוחניים כאלו ואחים, אבל הם אינם רואים את עצמם ככפופים בצורה מוחלטת לאלוקים.

ובשל כך, למרות שאיש אמונה לעולם אינו יכול להיות בודד, לא מבחינה של לבד, וגם לא מבחינה של חוסר ההרמוניה עם העולם, איש האמונה יכול להיות בודד, כאשר הוא עומד מול שבר, וקולו אינו נשמע. אבל מדוע שזה יקרה? הרי מלכתחילה, גם לפי דברי הרב, נברא האדם כאדם א’, וזה אדם יוצר וכובש, אדם שאינו צריך את אלוקים. למעשה, טענתו של הרב מרחיקה לכת והיא שבניגוד לדעה המקובלת כיום, אתאיזם אינו דחיית הדת שהייתה מאז ומתמיד אלא דווקא ההיפך. האדם היא אתאיסט מבריאתו וההכרה באלוקים וההתפתחות של אדם ב’, היא התקדמות משמעותית בהתפתחות האנושית. אם כך והבדידות היא תוצאה של פעולתו ורצונו של אלוהים, הרי זה נתון פתיחה שיש להתמודד איתו ולא מסקנה סופית.

קל לנו יותר להבין את הדילמה של הרב, כאדם ב’, העומד מול אנשים אחרים שהם אדם א’, אולם ברור עוד מתחילת המאמר שעימות כזה אינו העיקר אלא העימות הפנימי בתוך כל אדם ואדם. הרב עצמו כותב זאת במפורש, אולם רק לקראת סוף המאמר. גם מכאן ניתן להבין לדעתי, שתיאור הקשיים הם סובייקטיביים ומשתנים מאדם לאדם בהתאם לדרגתו. אכן הסתירה והאבסורד מגיעים ממקומות של נאמנות ומחויבות מוחלטת, ואין אני במקומו של הרב, וייתכן שבגלל זאת, איני יכול לרדת לסוף דעתו המלאה, ובכך מצדיק את הרגשת הבדידות של הרב, אולם זו תהיה הרגשה סובייקטיבית.

לא רק דרגתו הרוחנית הגבוהה של הרב יכולה להיות העילה, אלא גם קורות חייו. די אם נזכיר שהרב עצמו הוא בן לעולם הישיבות הליטאי האירופאי טרום מלחמת העולם הראשונה, ובאופן ספציפי לשושלת בריסק, על שיטת הלימוד שלה, ועבר בתהפוכות רבות להיות איש תנועת המזרחי בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה, ניגודים חריפים אלו עצמם, ההתעניינות במודרנה והפתיחות אליה תוך אי ויתור על שום בדל אמונה, אולי תורמים אף הם להרגשה סובייקטיבית של הבדידות המתוארת.

משפט הסיום של המאמר ממתן את הפסימיות, האדם, גם בתוך עצמו, ימשיך להביא את המסר של האמונה, לעצמו ולעולם. זה גורלו, ובכך חלקו. בעיני אין זה רק הגורל, כי אם אפילו הייעוד, ומי שממלא את ייעודו יש לו להיות שמח בחלקו.

אולם זה אינו סוף המאמר כי למאמר יש סוף נוסף. הפרק העשירי המתאר את אלישע כאדם א’ ואת אליהו כאדם ב’. אודה שלא זכרתי חלק זה מהמאמר ולאורך קריאתו חשבתי על דמויות מקראיות שונות שאולי היו בודדות.

למשל ירמיהו הנביא, שבמשך שנים מפציר בעם פעם אחר פעם, אולם הוא בודד, זרוק בבור בחצר המטרה, מקלל את יום היוולדו. אמנם הוא ניצל ויש לו תלמיד נאמן, ברוך בן נריה, אבל לירמיהו הצופה את החורבן, מזהיר ומתריע וזוכה לבוז ולעינויים פעם אחר פעם, לא נותר אלא לקונן, על עצם לידתו ועל החורבן. זוהי בדידות נוראה, אך האם אפשר לומר על מישהו בימינו כי הוא ירמיהו הנביא?

אבל אולי אכן אליהו הוא הדמות הבודדת. במשך שנים היה מנודה, מתחבא ובורח. גם לאחר הנס שעשה בכרמל, המהלך אינו מצליח והוא שוב נאלץ לברוח, רחוק מחברת בני אדם, מחויב כולו לאלוהים, אולם נאלץ לשמוע, ולא פעם אחת את הביטוי הקשה “מה לך פה אליהו?”. גם היעלמותו בסערה השמיימה היא חלק מאותה בדידות, אינו בעולם הזה ואינו בעולם האמת, אלא נד לו ביניהם.

ודווקא הסיום באלישע, איש ההוד , אדם א’, הרואה את אליהו ומושפע ממנו ברגע אחד מהיר, הוא הנתון את התקווה, לכך שאיש האמונה אינו בודד, ואלישע ימשיך את דרכו של אליהו, אך בצורה מיושבת ומתונה הרבה יותר עם הבריות, ואולי יוכיח ששילוב כזה אפשרי.

איש האמונה מכוון את כל חייו כלפי הגאולה, אולם הגאולה לא מגיעה. גם זה קונפליקט שעליו צריך להתגבר, אולי בשיטת השלבים, כל מה שקורה הוא רק שלב בדרך לגאולה, אולם תשובה זו היא קלה מדי, ולא תמיד עוזרת. אכן האמונה מייסרת ובניגוד לדעה הרווחת בקרב אתאיסטים שהיא מנחמת ומעניקה מישען, היא בעיקר טורדת נפש וגורמת לחוסר מנוח. האדם המאמין נדרש לספקות ולהתלבטויות בכל שעה ושעה.

ברם, בעוד שהאופטימיות המופלגת של הרב קוק, היא נחלת בודדים, גם הפסימיות של הרב סולובייצ’יק אינה מוצדקת ואולי גם הרב חש בכך וניסה למתן מעט את אותה תחושה כפי שהבאנו לעיל. הדיון בשאלות האלו אינו חדש ועיקרו מסוכם כבר בתנ”ך בספר קוהלת. “אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי”. אלו שאלות ולבטים שאפשר לדון בהן ללא הפסק, ואכן מיטב הפילוסופים עשו זאת, אולם לתשובה ברורה לא ניתן להגיע. לכן מציע קוהלת: “לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ”. ניסוח אחר של דילמה זו מופיע במסכת אבות בשם רבי טרפון: “לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה” (אבות ב טז).

אין אפשרות לשנות את כל העולם, והגאולה, אולי לעולם לא תגיע, אבל רק אם נסתכל על הגאולה האנושית כולה. מצב כזה אינו אפשרי, שהרי אם הגאולה היא מצב מושלם, הרי שכל שינוי יהיה בהכרח לרעה, ולכן גאולה אפשרית אך ורק בקיצו של העולם. בעולם שלנו, תמיד יהיה מה לתקן, מה לשפר, לכן חובת האדם אינה להגיע לגאולה אלא דווקא לפעול לגאולה, לקרבה, לעשות משהו, באופן עקבי למען תיקון העולם. זו משמעות הציפייה לגאולה, לדעת שהיא לא תבוא בימיך, למעשה כנראה לא תבוא אף פעם, אולם בכל זאת לא להתייאש, וכך אכן מסתיים הפרק התשיעי, באיש האמונה המנסה ללא הרף להביא את המסר לעולם.

המתנה פאסיבית למשיח, היא פעולה עקרה שאינה נושאת עימה שום תועלת. גם המחשבה שהפעולות שאני עושה היום יביאו את המשיח מחר, או בכל יום אחר בימי חיי, הן מחשבות המובילות לייאוש. ההבנה שלי היא שאני מצפה למשיח אף על פי שבוודאות, לא יבוא בחיי. משיח בעיני, אינו אדם כזה או אחר, אלא מושג מופשט, המבטא את רעיון הגאולה האידאלי, שאכן אינו אפשרי, אך אי אפשריותו אינה דבר הפוגע באיש המאמין, אלא היא עצם הוויתו. כל צעד קדימה הוא צעד בכיוון הנכון, וכל צעד אחורה, גורר אחריו אתגרים. אין אפשרות לעלייה מתמדת, חייבות להיות גם ירידות, ולצערנו לעתים גם התרסקויות. חובת האדם, היא לצאת מאותן נקודות משבר, ולנסות להגיע לפחות מעט יותר ממה שהגיע לפני אותה התרסקות. גם מלאכה זו היא קשה, אבל אפשרית והיא נכונה בכל דור ודור. לפיכך הדיון במסה יישאר רלוונטי גם בימינו, למרות שאני אישית איני חווה את הפסימיות ואת תחושת הבדידות, וטוען כי הן הרבה יותר סובייקטיביות מאובייקטיביות, בהתאם למעמדו הרוחני הגבוה של הרב, ואולי גם בהתאם לזמן ולמקום. בעיני, עדיפה המסקנה כי על האדם לפעול בדרך שתוביל לשלמות ולגאולה הפרטית בהיותו משלב בין כוח העשייה של אדם א’ לכוח האמונה והברית של אדם ב’, מתוך אותה ידיעה של הדיאלקטיקה, ולא למרות אותה ידיעה.

איש האמונה הבודד
הרב יוסף דב הלוי סולוביצ’יק
מאנגלית: קלמן נוימן
ידיעות ספרים

מגב הספר

את המסה איש האמונה הבודד כתב הרב יוסף דב הלוי סולוביצ’יק באמצע המאה שעברה, ומאז ראתה אור בקיץ תשכ”ה (1965) כבשה לה לבבות רבים ונהפכה לחיבור מרכזי בהגות היהודית בת זמננו, חיבור שהוכר כיצירת מופת גם על ידי הוגים לא-יהודים.

במסה זו מתמודד הרב סולוביצ’יק עם המתח השורר בין האדם ההישגי והטכנולוגי לאדם העורג לא-לוהים. הוא עושה זאת דרך לימוד מעמיק של סיפור בריאת האדם, המציג שני טיפוסים: “איש ההוד”, זה הרוצה לכבוש את כוחות הטבע, לנצלם לצרכיו ולשלוט בהם, ו”איש האמונה”, הנקרא לוויתור ולהקרבה כדי לממש את בריתו עם האל. לדעת הרב סולוביצ’יק שני אנשים אלה, שאותם הוא מכנה אדם-א ואדם-ב, טבועים בכל אדם באשר הוא נברא ומעצבים את תודעתו.

המסה איש האמונה הבודד היטיבה לתאר, תוך כדי פרשנות יצירתית של המקרא, את שני הממדים הקיימים בעולמו של האדם – המעורבות בחיי העולם הזה בצד השאיפה לנשגב – את היחס ביניהם, את המצוקה הקיומית ואת האתגר הטמון בכך, ולפיכך נהפכה לקלאסיקה בעולם המחשבה היהודית.

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *