המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט [email protected]
מעונינים לקבל את כל הסקירות? הצטרפו לערוץ הטלגרם של ספרים מומלצים!

בחזרה מעמק רפאים

30 באפריל 2018 גדי איידלהייט

אין מקריות אצל חיים באר. בשום פרט, קטן כגדול. כולם מחושבים וכולם ימצאו את דרכם לעלילה בדרגת חשיבות כלשהי. ואמנם בספרים רבים יש לראות בהודעה הלקונית בראש הספר “האירועים בספר זה הם פרי מוחו של המחבר וכל קשר ביניהם לבין המציאות” מעין מנחה מעושה הנדרשת על ידי עורכי הדין, אך בספר זה יש עוד יותר להתעלם ממנה, וזאת אף לפני שתגיעו אל אחרית הדבר בה מעיד על עצמו באר כי הוא מערבב מציאות ובדייה.

וכך יש לשים לב לכל פרט. חלקם יפענח הקורא בעצמו, חלקם יתפענחו אגב שיחה. חלקם אולי נועדו בידי באר להראות את רוחב ידיעותיו ואף להתנאות בהן. ניקח לדוגמה את שמו של הסופר המת עליו, ועל מה שנעשה במה שהשאיר אחריו, סובב הספר כולו. אלישע מילגרוים, שהתפתה לנצרות וכמובן מקושר מיד לאלישע האחר, אך גם שם משפחתו מילגורים – רימון ביידיש, יתפענח בסיפור, וכך עוד פרטים רבים. חלקם יישארו לא מפוענחים ובוודאי לא יטרידו כלל חלק מהקוראים, אולם תנו דעתכם שאין הם נטולי חשיבות. וכי דבר של מה בכך שמתרגם ספריו של מילגרוים לאנגלית יושב בקולג’ “כל הנשמות” האוקספורדי דווקא ולא באחד מעשרים הקולג’ים האחרים? וודאי שלא. בין אם הרמז הוא לציידי הנשמות מטעם המיסיון שצדו את מילגרוים אל חיקם, ובין אם אופיו המסתורי מעט של קולג’ זה, שלרוב סגור לביקורי קהל ועל כן לא יכולתי להעריך כיאות את שעון השמש הנפלא, פרי יצירתו של האדריכל הנודע רן העומד בזווית שגויה מעט, אלא אך לראותו מרחוק. אין מקרה אצל באר וכל פרט שם מיקום ומילה נבחרים בקפידה. וכמו שבאר אוהב להפליג בפסוקים לכל עניין ודבר, אף אני אעשה כן.

הסיפור מתחיל בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת. מילגורים מת בנכר, ארונו מובא ארצה, ואשתו, או הידועה בציבור שלו שכן לא נישאו מעולם כדת, מחליטה לקוברו בבית הקברות של המיסיון בעמק רפאים. כולם רוצים משהו ממילגורים. האלמנה לשמר את זכרו, החוקר לחקור את יצירתו, המספר, לעשות עליו סרט. אינטרסים רבים, שונים ומשתנים תוך כדי הספר, ומה מילגרוים היה רוצה. זה כבר לא מעניין.

אולם הרואה בסיפור זה רק עיסוק בפסוק הידוע בקהלת (ג’ כב): “…כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו”, מפספס נושאים רבים ומגוונים. אמנם שאלת (ו’ יב): “…אֲשֶׁר מִי-יַגִּיד לָאָדָם מַה-יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ” היא חוט השדרה, ולוז הספר, אולם מהשדרה יוצאים עצבים רבים לצדדים ואלו חשופים וחושפים, כנראה את באר עצמו, המשקע מעט מעצמו בכל דמות בספר. החל מהמספר עלום השם, קולנוען הרוצה ליצור סרט דוקו על מילגרוים (בהערת אגב נעיר שגם פיליפ קלודל כשרצה לכתוב על עצמו, בחר דמות קולנוען), דרך מבקרת הספרות, הפרופסור החוקר את היצירות, האשה – שאולי עליה אפשר לומר “אֲשֶׁר-הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ”, המאהבת, הבן. כולם שותפים בעלילה הראשית ובהסתעפויות המשנה: יחסי נצרות יהדות, המיסיון לאורך השנים, תרגום הברית החדשה כיצירה דתית או כיצירה ספרותית, יחסו של באר לדת, ולדתיים, בדגש לציבור החרדי ובמיוחד נטורי קרתא, המקבלים כולם קיתונות של רותחים מידי באר (והרגשתי התרסת יתר מצד באר בתחומים אלו. ובאר ששורשיו בישוב הישן של ירושלים, ובחרותו בציונות הדתית, כותב מלבו, אולם איני בטוח שחריפות היתר מוצדקת), או יותר נכון מעטו, יחסי סופרים ומוציאים לאור, התייחסות נרחבת לענייני סופרים, עורכי מוספים, ומבקרי ספרות (בני ציפר אפילו מופיע בשמו) ועוד נושאים לרוב, שמפאת חוסר היריעה וקוצר הדעה לא נוכל פרטם.

למרבה המזל והשמחה, פרטים רבים בספר יתפענחו למי שקרא את אסופת מאמריו של באר “קשר לאחד“, שיצאה בשנה החולפת ובה רשימות היסטוריות רבות על ירושלים, העיר בה מתרחשת עלילת הסיפור. אנקדוטת קטנות בספרנו, הרי הן פרקים ומאמרים שלמים בקשר לאחד. מאחר ופרקים אלו היו עלומים למדי, קבורים במיקרופילמים ובארכיונים ולא חשופים לציבור, הוצאתם מחדש, והעובדה שקראתי בהם לא מזמן מאפשרת הבנה רבה יותר של הספר וכנראה גם פענוח רטרואקטיבי של פרטים רבים ביצירותיו הקודמות של באר.

מעבר לכל זה, ראוי לחפש בספר את החלקים בהם באר כותב על עצמו. איני יכול שלא לחשוב שבעמ’ 80 בפסקה: “איש איננו חסין בפני חנופה, בייחוד לא איש כמוני שחש תחושת קיפוח מתמשכת וסבור כי עדיין לא זכה להכרה הראויה על תרומתו לחברה ולמקצוע שבחר בו”, מתכוון באר לעצמו. גם ביקורת עצמית יש לבאר, כאשר הוא מתלונן על כך שאחת הדמויות מתבלת את דבריה ללא הרף בשברי פסוקים וציטוטי מקורות, דבר שבאר בעצמו עושה, במכוון ובהנאה מרובה. ואולי יותר מכך משפט הסיום המופתי של הספר “כל יצירת אמת היא פגומה מעצם ברייתה”, ובכך מודה גם בחולשותיו שלו עצמו ובעובדה שתמיד יש משהו נוסף שלא יודעים, שיכול לשנות, או לפחות להאיר באור נוסף את התמונה.

בחזרה מעמק רפאים, הוא אכן רימון, והסיפור המרכזי הוא הקליפה, אולם גם אותה אין לזרוק אלא לאכול באטיות, שכן טעמה כלשד בשמן וכצפיחית בדבש, אך תוך כדי כך לחפש את מאות הגרעינים הקטנים, החמצמצים משהו, שבכל אחד מהם תוכלו למצוא עולם ומלואו. זוהי יצירה מעולה של באר, עמוקה ורחבה, שאפשר לחזור אליה שוב ולדלות מתוכה עוד.

 

 

כריכת הספר בחזרה מעמק רפאים

בחזרה מעמק רפאים

בחזרה מעמק רפאים
חיים באר
עם עובד 2018

מגב הספר

טקס קבורתו של סופר ישראלי ידוע בבית קברות נוצרי במושבה הגרמנית בירושלים הוא ראשיתה של שורת אירועים סוערים שהולכים ומטלטלים לא רק את זכר אישיותו השנויה במחלוקת, את יצירתו הענפה ואת עיזבונו הספרותי העשיר, אלא גם את שירת הברבור החדשנית והנועזת שלו, שעליה טרח בנֵכר עד שמותו הפתאומי קטע אותה. מי שברא בחייו עולמות שלמים וגזר את גורלם של גיבוריו לשבט או לחסד נעשה עתה בעל כורחו לכלי משחק בידי הסובבים אותו – בנו יחידו, חוקר יצירתו, מכריו, ובייחוד אלמנתו. אשה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה ונעשית דמות מרכזית בבחזרה מעמק רפאים הממנפת את עלילתו.

 

רומן מעין-בלשי זה מאיר בתערובת ייחודית של אכזריות וחמלה את החיים שלאחר המוות; לא במובן המטפיזי, אלא במובן המציאותי ביותר – בבחינת הפער הדרמטי בין פועלו של האדם בחייו לבין החותם שהוא מצליח להטביע בעולם; ובין השליטה שחותרים אליה כל העת לבין אובדנה המוחלט.

2 Comments

  • איתמר כהן 26 ביוני 2018 at 3:47

    תודה על הרשומה. תיקון איות קטן:
    “בין עם הרמז ” – צ”ל: בין אם הרמז.

    • גדי איידלהייט 3 ביולי 2018 at 8:10

      תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *