המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט [email protected]
מעונינים לקבל את כל הסקירות? הצטרפו לערוץ הטלגרם של ספרים מומלצים!

דתי נורמלי

6 במרץ 2018 גדי איידלהייט

כששמעתי שהספר יוצא לאור התגובה הראשונה שלי הייתה, קודם כל נורמלי. אדם נורמלי, ישראלי נורמלי, רק אחר כך דתי נורמלי, כי לי נראה שהנורמליות מאיתנו והלאה. הכן מוקצן, הכל מוגזם, הכל רדוד וצעקני, מתלהם שטוח וחד ממדי. ואילו אורי אורבך, באמת היה נציגו של שביל הזהב כפי שהגדירו הרמב”ם, ועוד יותר הגדיל לעשות שדבק במידת הענווה והתרחק מהכעס וממידת הגאווה, וגם כשהוא כעס ידע לכעוס כמו שצריך, ואפילו בתקשורת ובפוליטיקה לא התקלקל. ייתכן שתגידו שאחרי מות קדושים אמור, אולם לפחות אורי אורבך, שגם בחר חלק מהטורים לספר וגם נתן לו את שמו, באמת האמין בנורמליות, ואפילו שרוב הציבור נורמלי.

הספר יוצא לאור סמוך יום השנה השלישי לפטירתו של אורי וזכיתי להיות בטקס ההשקה המעניין שלו, בו הוקראו דברים מהספר על ידיד אנשים שונים שעל חלקם אפשר להגיד “כולם היו בניו”, ונערך פאנל בנושא הנורמליות בחברה הישראלית. פרקי הספר מגוונים: מלחמות היהודים, דתיים נורמליים, תקשורת, פוליטיקה, ימין, בירוקרטיה נוסח קישון ועוד.

פאנל בערב ההשקה לספר דתי נורמלי

פאנל בערב ההשקה לספר דתי נורמלי

אפשר לחלק אסופות לשלושה סוגים. האמת אפשר גם ליותר, אבל תזרמו. הראשון הוא קטעים שיצאו על מנת להעמיד זיכרון למישהו, אך איבדו מהרלוונטיות שלהם וכבר ל יודעים על מה ולמה נכתבו. הזן האחר הוא רשימות שאמנם ישנות אך מעוררת איזה פרץ נוסטלגיה מתקתק. האסופה של אורי נדירה במיוחד שכן היא שייכת לזן שלישי בו נראה כאילו כל טור, וכשאני אומר כל טור אני מתכוון לכל טור שעברתי עליו בספר (שלושה, חיפפתי. סתם, סתם… אל תראו אותי ככה) נכתב כאילו אתמול.  לא מאמינים? גם אני לא האמנתי ולמזלי בערב ההשקה לספר אמרו עוד אנשים את אותו דבר בדיוק ואישרו לי שאני לא מדמיין. הנה שתי דוגמאות, תקראו ותנסו לנחש מתי נכתב כל טור. ולאורי נשאיר, כמו תמיד, את המילה האחרונה.

 

חילונים – אל תעשו אצלנו שבת

עשו טובה, אל תעשו אצלנו שבת, חברים חילוניים. אנחנו פשוט לא נדע מה לעשות כשתומר שלכם פתאום יכבה את האור בשירותים. לא נרגיש נוח כשפתאום תדפקו בדלת (או, שלא נדע, תצלצלו בפעמון!). אנחנו בחולצות השבת הלבנות שלנו, באמצע “דרור יקרא”, ואתם – גלין-גלן – עם זר כריזנטמות שאסור לנו לשים במים בשבת.

אל תבואו אלינו בשבת, בטח לא בהפתעה. עם הסלולאר שלכם שיצלצל פתאום וקופסת הסיגריות שכמעט תשלפו מהתיק, אבל פתאום תיזכרו ואנחנו נגיד “לא נורא, זה בסדר”.

אל תבואו אלינו בשבת, גם בתיאום מראש. אם בטעות נציע – תסרבו בנימוס. כי זה מכניס אותנו לוויברציות. אנחנו עם השגעונות והשגיונות שלנו, הדקדוקים וההרגלים הישנים. הרי נגיד לכם להגיע לפני שבת כדי שלא תחללו שבת בגללנו, ואחרי ארוחת הערב נעשה את עצמנו כאילו אנחנו לא יודעים שאתם עולים לאוטו ונוסעים. זה כבר לא עניין שלנו. אנחנו מבחינתנו בכלל רצינו שתישארו אצלנו לכל השבת, ערבית, שחרית, מנחה וקידוש לבנה. זה הם, ריבונו של עולם, שלא הסכימו להישאר שבת שלמה. אנחנו רק רצינו, ריבונו, שהם יראו פעם מה זו שבת אמיתית. ובכלל חשבנו שהם חוזרים לתל אביב ברגל.

הוי, תארו לעצמכם מה זה משפחה חילונית אצלנו כל השבת. ברוכים הבאים לגיהינום: אורות נדלקים וכבים בטעות, ניירות טואלט נתלשים בטירוף, אסמסים מתעופפים, מוקצים זזים וטוסטים קופצים כאילו אין מחר, כיפות נושרות, ילדים מפעילים את הטלוויזיה ואין מכבה. ילדיך שלך, דוסים קטנים שלא טעמו טעם חטא, מתקלקלים על המקום ופורשים לחיי כפירה. אתה ואשתך מטרידים את האורחים במאור פנים של מחזירים בתשובה מקצועיים, מזמררים בקול ענוג זמירות שבת, מביאים את רש”י מהפרשה ומפגינים את נפלאות המשפחה היהודית. אח, אח, איזה קידוש-השם, חשוב שהם יראו.

נכון שיש פוטנציאל אקזוטי במפגש הרב-תרבותי בטריטוריית השבת שלנו, ומי אני שאעמוד בין יהודי לבין שורשיו המבעבעים בסיר החמין. אבל לך תסביר להם שבחצות, כשאנחנו בדרך כלל עם התה והעיתונים (הפעם אני מדפדף בארשת צדיקית בחומש), האור נכבה בפתע עם שעון שבת. ולך תסביר לילד עם תספורת הקוצים מה זה מוקצה, ולמה אין פנקייקס או חביתה בשבת בבוקר. השם לא מרשה. ולמה כולם מתנדנדים בתפילה ומדוע אני לא עונה כשאבא שלו שואל אותי משהו באמצע קדושה. לך תגיד לעדן שלהם שלבית כנסת רצוי לבוא בחצאית. היא בת 12 ואין לה חצאיות.

כמה מידידי הטובים ביותר הם חילונים, אבל אני בשבת – אין לי חברים. אוהב אותם, מוקיר אותם אבל לא מצלצל אליהם והם לא אלי. לי אין ארץ נהדרת והם לא “יכירו ויידעו כי מאיתך היא מנוחתם”. לא תבואו שישי-שבת. תבואו ראשון, תבואו שני, תביאו שלושה ילדים, אבל בשבת זה מסובך מדי. שבת אחת – שני עמים. (YNET שבט תשס”ז 2/07)

אתם עוד תראו שצדקנו

כן, אנחנו יודעים יותר טוב מכולם מה טוב לעם ישראל, ואנחנו לא מתביישים לומר זאת. אנחנו קבוצה איכותית, אנחנו נבחרנו כדי להוביל, והעם יילך כבר אחרינו, החלוצים בראש המחנה. אם אנחנו דואגים איש לרעהו זה רק מתוך אחריות לכלל הציבור ולא בגלל הסתגרות או התנשאות. אין עתיד למדינת ישראל אם לא תפעל לפי חזון הנביאים ועל פי מורשת ישראל. העם נושא אלינו עיניים ומעריך את פועלנו. הרי במעשינו אנחנו מגשימים יותר מכל את הסמל המרכזי של הריבונות במדינת היהודים ובירושלים. ואנחנו לא המתנחלים, אלא שופטי בית המשפט העליון.

ואם לא ישמעו בקולנו, אם לא יעריכו את הדבקות שלנו בערכים הבסיסים של המורשת, אם לא יבינו כי ללא ההקפדה על כל תו ותג, לא תהיה פה בכלל מדינה. אם לא יבינו כי גם למיעוט שכמונו יש יכולת להוביל את החברה למקום טוב וצודק יותר, לא תהיה לנו הארץ הזו. אף שאנחנו סובלים לא פעם מיחס מזלזל, ואף שבממשלה מנסים בעיקר לאחרונה להצר את צעדינו, בתוך-תוכם כולם מתפללים: “השיבה שופטינו כבראשונה”. ואנחנו לא שופטי בית המשפט העליון, אלא החרדים.

לנו למשל אין כל ספק כי אם לא נפעל על פי הפסוק “חוקה אחת תהיה לכם ולגר הגר בתוככם”, נאבד לגמרי את זהותנו היהודית. למרות שהרוב לא סבור כמונו, יבוא יום וכולם יודו כי הדרך שלנו היא הדרך הטובה לעם ישראל. דברים שפעם היו נחלתם של מתי-מעט נער יספרם, הפכו להיות מובנים מאליהם גם לאנשים שהיו מאוד רחוקים. כן, אולי שונאים אותנו, אולי חושבים שאנחנו מתנשאים, אולי סבורים שאנחנו למרות מספרנו הקטן יחסית, מובילים ומשפיעים יותר מדי. אבל כל זה נובע מדאגה לעתידו של העם בישראל. ואנחנו לא החרדים, אלא דווקא השמאלנים.

כן, הרוב לא חושב בדיוק כמונו, אבל המציאות מוכיחה יום-יום את צדקת דרכנו. כל המחשבה כאילו אפשר יהיה להתעלם מהמצב באזור ובעולם, כאילו בריחה מאחריות ופתרונות קלים יובילו אותנו אל עבר שלום וביטחון, התגלו כאשליה כואבת. אנחנו משלמים בדמים על כך שאנחנו מסרבים להבין כי ללא הפתרון הנכון בינינו לבין הערבים, תהיה פה שוב מלחמה ושוב נשלם בקורבנות. ואנחנו לא השמאלנים, אלא דווקא המתנחלים.

וכך נמשכת השרשרת, גלגל חוזר. כל טקסט מתאים לכל מיגזר ולכל קבוצה. זו אותה המנגינה. המתנחלים והשמאלנים, השופטים והחרדים, הליברלים והשמרנים. כולם צודקים, כולם יודעים יותר טוב מה נכון, כולם מיעוט נרדף ולא מוערך, כולם מבטאים את הצדק ואת היהדות ואת הדאגה למדינה. אתם עוד תראו שצדקנו. ואני לא אומר את זה כאחד שאין לו דעה, אלא דווקא כאחד שיודע בדיוק מה צריך לעשות. (YNET, כסלו תשס”ח 11/07)

 

כריכת הספר

דתי נורמלי

 

דתי נורמלי
אורי אורבך
ידיעות ספרים 2018

מגב הספר

– אני משחק על המגרש החילוני. אבל המשחק שלי הוא לא רק בשביל לנצח במגרש החילוני. אני רוצה לשנות את המגרש.
– איך?
– בזה שאני משחק שם.

(מתוך התוכנית “פגישה לילית” עם קובי מידן, ערוץ 2, 1997)

אורי אורבך (2015-1960), בן הציונות הדתית, סופר וסאטיריקן, עיתונאי ועורך, איש רדיו וטלוויזיה, חבר כנסת ושר בממשלת ישראל, הותיר אחריו מאות טורי-דעה ומאמרים. בלב אוהב ובמבט חד ואירוני הביע את דעותיו בנחרצות מחויכת, שקנתה לו מעריצים רבים בקרב תומכיו ומתנגדיו גם יחד.

דתי נורמלי מקבץ לתוכו מאמרים מכל שנות כתיבתו של אורבך, עוסק במנעד רחב של נושאים שעל סדר יומה של החברה הישראלית ומציע לקוראים היכרות עם תפיסת עולמו ועם סגנונו הכובש.

2 Comments

  • רון 6 במרץ 2018 at 17:38

    התאריכים הלועזיים של הטורים אינם נכונים

    • גדי איידלהייט 6 במרץ 2018 at 20:25

      תודה. אכן התבלבלתי ואיחרתי אותם בעשור שלם… אמרתי שקשה להבדיל. תיקנתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *