המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט [email protected]
מעונינים לקבל את כל הסקירות? הצטרפו לערוץ הטלגרם של ספרים מומלצים!

הבוזזים

4 בפברואר 2019 גדי איידלהייט

לא קראתי מספיק פוקנר. הסיבה הפשוטה היא כי קשה להשיג את הספרים. גם בספריות אין כמעט בנמצא ספרים משנות השישים. בשל כך יש בהחלט לשבח את הוצאת  פן, על פרוייקט התרגום החדש של פוקנר והספר “הבוזזים” הוא הספר השלישי בסדרת פוקנר בתרגומה של שרון פרמינגר. פוקנר הוא אולי הסופר הדרומי האחרון של ארצות הברית. הדרום של היום, כבר לא הדרום של פעם, וגם הדרום של שנות השישים אינו הדרום של תחילת המאה הקודמת וגם לא של תחילת המאה הזו. ובתווך הזה שבין המאה התשע-עשרה למאה העשרים, שבין הקידמה המתועשת לעולם הישן ושבין ביטול העבדות אבל עדיין החברה בכללה גזענית ולא מעורבת, נכנס ספר זה של פוקנר, שהוא שונה משהו מהמעט שכן קראתי.

תחילתו אפשר לומר, אפילו קומית ומבדחת, סיפורים של ילד, שעכשיו הוא סבא המספר לנכדו על ילדותו בדרום. מאבקי כבוד, קרבות אקדחים ברחוב, הגעתה של המכונית הראשונה לעיירה. אין בספר סיפור מסגרת, וההווה נוכח בו רק במשפטים ספורים, אולם מדרך הדיבור של הסבא, מבין הקורא, כי נכדיו, שאפשר להניח שהם בגילו בשעת הסיפור, אחד עשר, כבר חיים בעולם אחר. אנחנו התקדמנו עוד חצי מאה מאז וגם אנו בעולם אחר, אולם עדיין אפשר למצוא מאפיינים דומים.

זהו רומן חניכה, בשלב שאני כלל לא בטוח שקראו כך לרומנים מסוג זה. המספר לושס פריסט (כל השמות סימבוליים. במהלך מעט תפל מבחינתי, כזה שמראה שההוצאה לא סומכת על קוראיה, טרחו לבאר בפתיחה כל שם והסימבוליקה שלו, במקום לתת לקורא לעשות זאת בעצמו), עובר בבת אחת מעולם הילדות, התמים והמוגן, מהחצאית של אמא שלו שבה אפשר להתחבא לעולמם של המבוגרים, עולם הכולל: גניבות, הסתבכויות, אנשי חוק המנצלים את מרותם, זנות, סרסור, הימורים, ומצד שני נחשף לחברויות, למחויביות ולדברים נוספים. מבחינתי רגע השיא של הספר הוא הציטוט הבא:

“…והמחיר היחיד היה הבושה שלי. אבל עכשיו כבר לא יכולתי.כבר היה מאוחר מדי. אולי אתמול, כשעדיין הייתי ילד, אבל לא עכשיו. ידעתי יותר מדי, ראיתי יותר מדי. עכשיו כבר לא הייתי ילד; התמימות והילדות אבדו לעד, הסתלקו ממני לעד”. ההתבגרות היא תהליך ארוך אבל חד. תוך יום אחד בלבד, לושס כבר אינו ילד. בוודאי שהוא אינו בוגר, אולם שלב המעבר הוא גם חד וגם בלתי הפיך והדרך אחורה חזרה לילדות אינה אפשרית.

ולכן חלקו השני של הספר, הוא הרבה יותר פוקנרי, לפחות במובן הוא אני מכיר את פוקנר, והוא קודר הרבה יותר וחושף את לושס לעוד ועוד צדדים אפלים בהתנהגות האנושית, צדדים שמוציאים ממנו הרבה כעס, אולם גם השלמה, בעיקר כי בסופו של דבר, בהנחה גדולה שפוקנר עושה ללושס, הוא יכול לחזור להיות שוב ילד, מבוגר אחראי מגיע, האחריות עוברת אליו ולושס יכול לנשום לרווחה, כשהגדולים מסדרים את כל העיינים.

נתייחס מעט לתרגום. בספר עצמו יש הבחנה ברורה בין רמות שפות שונות, והדבר בא לידי ביטוי בתרגום. מיסיפי כקיצור למיסיסיפי ובעיקר הטייה לא נכונה של העתיד. אני ילך, אני יגיד וכו’. ככל שאנחנו לא אוהבים לקרוא עברית לא תקנית, ההפרדה בין הדוברים ורמת שפתם היא חלק בלתי נפרד מהספר וההעברה שלה לעברית דורשת ואפילו מחייבת התפשרויות מעין אלו, כדך להעביר משהו מהניב והעגה השונה.

הבוזזים הוא ספרו האחרון של פוקנר והוא תוספת נפלאה לקוראים כמוני, שכפי שציינתי, בקושי קראו את יצירותיו ונאחל למפעל תרגום משובח זה להימשך.

כריכת הספר הבוזזים

הבוזזים

הבוזזים
ויליאם פוקנר
מאנגלית: שרון פרמינגר
הוצאת פן 2019

מגב הספר

אחת מיצירות המופת הקומיות של ויליאם פוקנר, הבוזזים (בתרגום הקודם, החומסים, הוצאת עמיחי 1963), יצאה לאור ב-1962 וב-1963 העניקה לפוקנר את הזכייה השנייה בפרס הפוליצר.

מבעד לעיניו של ילד (שכבר נהפך לסבא), מצייר פוקנר תמונה נוסטלגית מן הדרום של ארצות-הברית בתחילת המאה העשרים, עם הולדת המכוניות הראשונות.

בסיפור הרפתקאות קליל ומחויך, אך גם עמוק ונוקב, הוא מתאר את מסע החניכה של לושס פריסט, ילד בן אחת-עשרה, המתלווה אל בון הוגנבק, עובד ותיק באורוות המשפחה, ואל נד מקסלין, קרוב משפחה שחור-עור. ביחד הם גונבים את המכונית של סבו ונוסעים מן העיירה ג’פרסון שבמדינת מיסיסיפי אל בית בושת בממפיס שבמדינת טנסי, שם נמצאת אהובת לבו של בון.

זהו ספרו האחרון של פוקנר, שגם בו הוא נוגע בסוגיות מהותיות, כגון מעמד האישה, יחסים בין-גזעיים, עוני ועושר ועוד, אך הפעם הוא עושה זאת בהומור וברוח טובה של אדם מפוכח ומפויס, בשנות חייו האחרונות.

 

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *