המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט [email protected]
מעונינים לקבל את כל הסקירות? הצטרפו לערוץ הטלגרם של ספרים מומלצים!

היה הייתה

24 ביולי 2018 גדי איידלהייט

להערכתי, תוך לא יותר מחמישה עמודים מקריאת הספר “היה היתה” של יעל נאמן תשאלו את עצמכם שלוש שאלות:

  1. למה היא חיה ככה.
  2. למה היא עשתה את זה.
  3. למה אני קורא את זה.

בסיום הקריאה אני יכול לומר שאין לי מושג לגבי השאלות הראשונה והשנייה, ולגבי השלישית, אני משוכנע שנאמן מודעת לכך שהרבה קוראים ישאלו אותה ובסקירה זו אנסה להציע תשובה אישית.

נחזור להתחלה.

“היה הייתה”, מביא סוג של ביוגרפיה של פזית סילבי פיין. פזית נפטרה, ללא צאצאים, כמעט ללא קרובים, גופתה נתרמה למדע כך שגם קבר אין, ולכאורה נראה שלא נשאר ממנה כלום, כי אם זיכרון בלב אלו שהכירוה. למה היא חיה ככה? אני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר ואין לי תשובה. אין סיבה שעולה מהספר, חיים סבירים, בעיות רגילות, הזדמנויות בשפע, ופזית עצמה, אשה ברוכת כישורים, כישורי שפה, עריכה ותרגום.

יעל נאמן פגשה את פזית רק פעם אחת, מפגש חטוף ואקראי. מה גרם לה, כדבריה, להקדיש עשר שנים ללקט פיסות חיים של פזית, צעד אחר צעד, כל איש שפגשה מקדם אותה לאיש אחר, כל אחד מספר עוד משהו שתורם לפזאל, עשרות שעות שיחות שהוקלטו תומללו ונערכו. עבודה קשה וסיזיפית. נאמן מודעת לכך ולא מצליחה להביא סיבה, פרט למשהו שהיא שומעת מהרבה אנשים: “לא יכול להיות שלא יישאר משהו מפזית”.

הספר בנוי מקטעים מקטעים, כל פעם מישהו או מישהי אחרת מספר על פזית, גם על עצמו, גם על התקופה וכך נבנים פחות או יותר, חייה של פזית מול הקורא, וכאן אני מגיע לשאלה השלישית. למה אני קורא את זה? שאלה טובה. אין בספר מתח, אין עלילה, אין אישיות מוכרת שרוצים לקרוא אודתה. ובכל זאת הקדשתי לא מעט שעות לספר. אולי גם הקורא, בלי להכיר את פזית ומתוך גנום יהודי של אלפי שנים, חושב שאין אפשרות שבן אדם ייעלם בלי שישאיר אחריו משהו. זו נראית לי סיבה אחת. סיבה שנייה היא הוקרה לנאמן, שהצליחה לייצר משהו שונה. מעט מאד פעמים אני קורא ספר ויכול לומר “כזה עוד לא היה לנו כאן”.

מתוך שתי סיבות אלו עולה, שהיצירה, כיצירה ספרותית מקורית, מתאימה בצורה כלשהי לפזית, שגם לה הייתה ייחודיות משלה, ייחודיות שאינה ברורה לי, אולם מצליחה להשתלב לתוך פסיפס זה. פזית בחייה, העלימה מכתבים ותמונות שלה, כאילו לא רצתה להשאיר לעצמה זכר. זאת בניגוד גומר לאנשים שעוד בחייהם עושים להם יד. בסוף כל טקס לוויה דתי, טקס שפזית בחרה שלא ייערך לה, מבקשים מחילה מהנפטר במילים “כל מה שעשינו היה לכבודך”. גם נאמן התחבטה בכך רבות שכן בכתיבה על פזית היא מפרה את רצונה. או שבעצם לא, ולאורך כל הספר אנשים שהכירו את פזית ויודעים שהיא רצתה להיעלם בוחרים בכל זאת לספר עליה, מתוך אותה נקודה שלדעתם אי אפשר שפזית תיעלם. נאמן פתחה להם דלת והם פרצו אותו ונכנסו פנימה.

הייתי יכול דבר עוד על הצורה הספרותית המיוחדת, אבל הספרות היא תירוץ. כאן מדובר בבן אדם. בבת אדם. אנושיות. זה מה שיש בספר וכנראה בגלל זה קראתי אותו. אנושיות.

כריכת הספר היה היתה

היה היתה

היה הייתה
יעל נאמן
אחוזת בית

מגב הספר

“היה היתה” הוא ספר שאין דומה לו, על אישה שאין דומה לה. בעשר השנים האחרונות חקרה יעל נאמן, מחברת רב־המכר “היינו העתיד” (אחוזת בית, 2011), את תולדותיה של אישה מסקרנת וחידתית, שלא השאירה אחריה משפחה, יצירה או רכוש. נאמן שוחחה עם בני משפחתה, אהוביה, שכניה, רופא שטיפל בה ושותפיה לעבודה, וכן עם חברי ילדותה – שרבים מהם היו כמוה, ילדים להורים פולנים שניצלו מן השואה – ורקמה מהמילים שלהם את סיפור חייה (וחייהם).

היה היתה בינינו, כך מתברר, אישה ברוכת כישרונות, מלאת סתירות, מבריקה ויצירתית, מתרגמת מחוננת שאהבה ספרות וכתיבה, אבל מחקה בשיטתיות את כל מה שהעלתה על הכתב. בתיווכם של אלה שלקחו חלק בחייה, ושמתקבצים כאן לראשונה בין דפי הספר הזה, מצטיירים באופן מוחשי מקומות והתרחשויות הנקשרים בה, ובה בעת מתרחבת ומעמיקה חידת דמותה.

בסגנונה הייחודי, הצלול והנוקב, מציגה יעל נאמן דיוקן של אישה חריגה, שהוא גם מסמך מרתק על בני הדור השני שנולדו מיד לאחר המלחמה. השאלה מדוע בכלל לכתוב על אישה שביקשה למחוק את עצמה מן העולם, היא אחד מנושאיו של “היה היתה”, והיא מהדהדת מתוכו לכל אורכו: “נוצרה (או אולי זאת אני שיצרתי) מין רשת מאלה שהכירו אותה, חלקם בלי לדעת בכלל על האחרים. ואז התחלתי לראיין גם אנשים שלא הכרתי כדי לשאול אותם עליה, ואני עדיין מראיינת. עדיין לכודה ברשתה, בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה.”

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *