ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הספרים המומלצים והסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט [email protected]
מעונינים לקבל את כל הסקירות? הצטרפו לערוץ הטלגרם של ספרים מומלצים!

הערעור האחרון

7 במרץ 2020 גדי איידלהייט

אני לא הולך להגיד לכם כמעט כלום ממה שקורה בספר. אם תשאלו אותי אפילו מה שכתוב בגב הכריכה זה יותר מדי. במקום זה פשוט אספר לכם למה כל כך אהבתי ונהנתי מהספר.

נתחיל משני הסופרים שלו. סופרים מוכרים וידועים והצירוף של שניהם ביחד הוציא מכל אחד את הטוב ביותר שבו והעשיר מאד את הספר. אני משוכנע שהיו ויכוחים, ואולי אפילו מעט צעקות (גם בספר יש לא מעט), אולם כולן כנראה הסתיימו על כוס ויינשטפן (הבירה מככבת בספר) עם קצף במינון הנכון. הספר הוא גם שיתוף פעולה בין שתי הוצאות הספרים הגדולת בישראל: ידיעות ספרים וכנרת. גם שיתוף פעולה כזה הוא ייחודי.

יובל אלבשן וליעד שוהם: התמונה באדיבות הוצאת כנרת

כבר בהתחלה (עמ’ 18) נתקלים במשפט הבא שמראה על מודעות עצמית גבוהה והומור דק: “אתה מגזים משה. פה זה לא אמריקה ואנחנו לא חיים באיזה מותחן של ג’ון גרישם”. אחרי משפט כזה אתה יודע שאתה לחלוטין ברומן של ג’ון גרישם, אבל כזה המותאים לישראל ולא לאמריקה.

הספר דן בנושא “רותח” בציבור הישראלי, בית המשפט העליון. מוסד די סגור ומסוגר בדלת אמותיו, וכמעט כל מה שקורה במדינה עובר דרכו. קשה מאד לכתוב על נושא טעון כל כך בלי לקחת צד ואכן יש שני שופטים, אחד סופר אקטיביסט, אחד אנטי אקטיביסט, שניהם בעלי עבר והיסטוריה וידידות אולם נהיו צהובים זה לזה. יש גם שר משפטים שמזכיר באופן חשוד את אמיר אוחנה (למרות שהטיוטות הראשונות נכתבו כאשר איילת שקד הייתה שרת המשפטים) ועוד דמויות נוספות מעולם המשפט. על רקע חילוקי הדעות מופיע שופט נוסף שצמח משכבות המצוקה, וזאת גם להתייחס לנושא העדתי ולכינוי שנדבק לשופטי העליון “חבורת רחביה”, והעיקר – שערורייה בסדר גדול של ילדי תימן (לכאורה).

את העלילה מובילים שני שופטי העליון: הנשיא משה גילון, שכבר בפרק הראשון מתגלה שאינו בדיוק בקו הבריאות, אולם אינו יכול לפרוש לגמלאות אחרת ייכנס תחתיו שנוא נפשו השופט מנחם דקל וימוטט את כל עמלו רב השנים. הקול השני הוא של השופט הצעיר דוד ינאי, בן טיפוחיו של גילון, אבל לא בדיוק מהסיבות הנכונות.

מצאתי את עצמי מסכים לפעמים עם השופט דקל ולפעמים עם השופט גילון, כך שנראה שאכן הספר מצליח לא לקחת צד אחד באופן בולט אלא להציג מורכבות, למרות שלצרוך עסיסיות העלילה (והיא עסיסית) יש הקצנה גם ביחסים בין השופטים עצמם וגם ביחסים בין בית המשפט לממשלה.

ובכל זאת מעט על העלילה. גילון שבעבר עשה מעשים חמורים, מנסה להתחרט ולהתמרק אולם לא יודע כיצד. כל מה שהוא מנסה אינו מספק. הפרשייה קבורה והעלתה מחדש תגרור יותר מדי פצעים, אולם הוא אינו יכול לשמור הכל בבטן. הוא רוצה לממש את אמירתו של לואי ברנדייס, שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית משנת 1913: “אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר”. אין אפשרות לחשוף את הפרשה, אולם משהו בכל זאת צריך, איזה רמז קטן. אולם מהרגע שנפתח פתח, וכמאמר הפתגם “נכנס יין (בירה במקרה שלנו), יצא סוד”. תיבת הפנדורה נפתחת ואין שום אפשרות לסגור אותה, יקרה אשר יקרה.

בסיום הספר, אותו קראתי במשך כמה ערבים רצופים, שנמשכו הרבה מעבר לשעת השינה שתכננתי לי, מחוסר יכול להפסיק, הבנתי שיש עוד סיבה שנהנתי ממנו. איני פוריטן ממשמרות הצניעות, אולם איני הולך להתנצל שנפשי נקעה מתיאורים מיניים מיותרים בספרים. זו בעייני מגפה שנובעת אולי מרצון להתחבר לקהל של רומנים אירוטיים. לי כקורא דתי, תיאורים מיותרים מפריעים. אני אפילו טוען זאת לפעמים (עכשיו!) ולרוב שומע שגם זה חלק מהחיים (נכון, אפשר בהחלט לכתוב שהם נכנסו במיטה, לא צריך יותר מזה), זה חיוני להבנת הדמויות (במינון נמוך מאוד, אולי) ומרכיב חשוב בעלילה (רק אם זה רומן רומנטי) ושאם זה כל כך מפריע לי אני לא חייב לקרוא (בדיוק מה שאני עושה).

והנה הוכחה, אפשר לכתוב ספר נהדר, מותח, סוחף, נקרא בשטף ובמהירות, ולא לכלול שום תיאור מיותר. הדבר לא נובע מכך שהסופרים רצו להתאים אותו במיוחד לקהל הדתי, ממש לא, אלא מההבנה שאין בכך שום צורך, ההיפך, זה רק מפריע.

הספר מתחיל בפרולוג מאמצע העלילה, שמכניס את הקורא לעמימות, מה בעצם קרה ואיך הגענו למצב הזה. עלי לי כמה אפשרויות, כולן התגלו כשגויות, אולם המטרה של יצירת מתח עניין וסקרנות הושגה. לאחר שהגענו לנקודה זו באמצע העלילה נשארנו עם השאלה המסקרנת איך זה ייגמר. נקודה שאחרי יצירת מתח וציפיה מתפספסת לפעמים, אולם לא בספר זה, שמגביר קצב ומצליח לייצר סיום אמין ומשכנע שסוגר את הפינות.

ספר נהדר.

הערעור האחרון
ליעד שום ויובל אלבשן
כנרת וידיעות ספרים 2020

מגב הספר
“הוא הרגיש שהיובש בגרונו מתגבר, עצר וביקש ללגום מים מהכוס שהונחה לפניו. אבל משום-מה היד ששלח אל עבר הכוס לא הצליחה להגיע אליה. כתמים שחורים הופיעו לנגד עיניו והוא הרגיש שראשו מתנודד. הוא הספיק לשמוע את זעקת אחד המאבטחים באולם, ‘הינשוף התמוטט, הינשוף התמוטט’, ואז עטף אותו חושך גדול מכל עבריו.”
לפעמים, כדי להציל את היקר לנו מכול, עלינו להקריב אותו.
כשנפגשו לראשונה היה משה גילון שופט צעיר, ודוד ינאי – תלמיד תיכון מבית הרוס.
עשרים וחמש שנים חלפו.
גילון הוא נשיא בית המשפט העליון, וינאי מונה זה עתה לצעיר השופטים במוסד המהולל והמותקף הזה. אבל המקום שגילון הקדיש לביצורו את מיטב שנותיו, נתון בסכנה קיומית שמקורה הוא… גילון עצמו.
כעת נאלץ מי שנחשב לגדול שופטי ישראל לדורותיהם, מי שעיצב את העליון בצלמו ובדמותו, לפנות לראשונה בחייו בבקשת עזרה נואשת ונמהרת אל בן טיפוחיו; ואילו זה חייב להחליט אם לסכן את כל מה שהשיג ולבגוד באהבת חייו עבור מי שהיה לו אב מרוחק ונערץ כאחד.
הברית בין השניים פותחת תיבת פנדורה של סודות, שקרים ומזימות, המאיימים לא רק לקעקע את מסד חייהם, אלא גם למוטט את אושיות שלטון החוק. האם יצליחו להציל את מבצרו האחרון של הצדק, או שמא יאבדו את כל מה שנלחמו למענו?
הערעור האחרון הוא רומן מתח משפטי-פסיכולוגי מסעיר, שבמרכזו חטא קדמון שאת פירות הבאושים שלו אוכלים האבות והבנים גם יחד. רומן שמוביל את קוראים מהאולמות הנשגבים של בית המשפט העליון אל המסדרונות האחוריים והאפלוליים של הפוליטיקה; מהטרגדיה המשפחתית אל הדרמה המשפטית; מהאישי אל הלאומי, ומהעבר המושתק אל ההווה הזועק.
בשני קולות ובשיתוף פעולה ייחודי מסוגו, פורשים יובל אלבשן וליעד שהם יריעה טווּיה במומחיות וברגש, המשחקת משחק מתוחכם עם הקורא, נוגעת בנימי הנימים של המציאות העכשווית הסוערת וחושפת את האמת והבדיה שמאחורי מערכת הצדק הישראלית.
פרופ’ יובל אלבשן הוא סופר, עורך דין קהילתי, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומחברם של תשעה ספרי עיון, ילדים ורומנים, ביניהם רבי-המכר סיפו – סיפור לא גמור, תמיד פלורה ותיק מצדה.
ליעד שהם הוא סופר, עורך-דין ומחברם של יותר משנים-עשר רבי-מכר, בהם משפט חוזר, עיר מקלט ולמראית עין. ספריו עובדו לטלוויזיה ולתיאטרון, תורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה בינלאומית.

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *