מפעם לפעם אני שואל את חברי הסופרים מה עם הספר הבא שלהם. לרוב אין טעם לשאול שאלה כזו, תמיד מתבשל משהו, אף אחד לא רוצה לספר כלום, אין הברכה שרויה אלא בסמוי מן העין וזה נכון אצל כולם, אלא שחלקנו מבשלים את הספר הראשון, ואחרים את השני וכן הלאה. אולם לפעמים השאלות משתלמות ואחר צהרים אחד קיבלתי מיואב בלום הודעה בסגנון הבא: “הי, אולי יעניין אותך לראות טיוטה של הספר החדש שלי ולהעיר הערות, אם יש לך זמן, הרגש חופשי לענות בשלילה.”. היפ היפ הוריי, ספר חדש של יואב בלום, ברור שיש לי זמן, כל הזמן שבעולם החל מהדקה שאני חוזר הביתה. לענות בשלילה? פחחח. אבל את זה לא כולם צריכים לדעת לכן עניתי באיפוק: “כן, אשמח מאד, רק אבקש שזה יהיה עותק מודפס…”. מה שבאמת רציתי לומר היה:

לקראת הסקירה, ומאחר ועקב תהפוכות חוק הספרים היה עיכוב מסוים בצאת הספר לאור, קראתי אותו שוב, כדי להיזכר בפרטים הקטנים וגם כי הייתי סקרן לראות מה השתנה מהטיוטה. ממילא את הספרים של יואב בלום כדי לקרוא פעמיים. בפעם הראשונה הקריאה היא מהירה ומתמסרת לבלבול המכוון המושרה עליך, ובפעם השנייה, כאשר העלילה כבר מוכרת, הקריאה איטית יותר תוך ניסיון למצוא את כל הרמיזות החבויות, וכאלו לא חסרות. אם בספריו הקודמים של בלום (מצרפי המקרים, המדריך לימים הקרובים) פגשנו אנשים בעלי יכולות והנמצאים בסביבתנו, אבל אפשר להיות לא מודעים לקיומם, בספר זה כולם משתתפים בחגיגה. צמידי התחלפות נהיו מוצר נפוץ, ואפשר להתחלף מתי שרוצים ועם מי שרוצים. כל מה שצריך זה כמה קודים והסכמה הדדית והופ, אתה נמצא בגוף אחר, במקום אחר. השימושים בלתי מוגבלים, מקיצור זמני נסיעות לעבודה, תיירות, הרפתקאות רומנטיות ועוד. העולם שטוח יותר מתמיד וחברות התעופה עברו להטיס בעיקר מטענים וכמה נודניקים שמסרבים להצטרף לקידמה.
למשל קבוצה של אנשים שהחליטה שהם יכולים להתחלף אחד לתוך השני ללא אזהרה ללא הודעה מראש ובאקראי, לך תדע מי אתה, מה אתה ואיפה אתה. שיא האסקפיזם. אומרים אפילו שהממציא של הצמיד הצטרף לקבוצה כזו אחרי שנמאס לו מהכול.
ההתחלפויות יכולות לגרום לבעיות לא פשוטות. השאלה “מי האישה העומדת לפני?” נהיית קשה הרבה יותר לתשובה גם אם אתה מזהה את הפרצוף לגמרי. לעומתה השאלה “מי האישה שעמדה אצלי בסלון לפני שנייה ועכשיו גופתה מוטלת ללא רוח חיים?” מסובכת הרבה יותר. זו בדיוק השאלה אתה דן ארבל צריך להתמודד כבר מהעמוד הראשון של הסיפור. כן, בלום לא מבזבז זמן וניגש ישר לעניין. אחר כך חוזרים קצת אחורה ואחר כך עוד קצת אחורה. החקירה העצמאית של דן רק מסבכת את העניינים, וכאשר אפילו לא יודעים מי רודף אחרי מי, קשה יותר להבין את המניע. בנוסף לעלילה הראשית , המתפצלת בעצמה לשני חלקים, קיימות כמה עלילות משנה, המשתלבות בעלילה הראשית בצירופי מקרים מעניינים, התוקפות את סוגיית ההתחלפות ודרכה את סוגיית הגוף-נפש, מכיוונים שונים, סוגיות שבקריאה ראשונה התעמקתי בהן פחות בשל הצורך להבין כבר מה קורה, ובקריאה שנייה נהנתי מהן מאד.
הספר היה יכול להיות ספר קיץ מושלם, כזה שכיף לקחת לבריכה לים ולחופשה, אבל הקיץ חלף ועבר והשאיר אותנו עם ספר מצוין לחגים.

(הסקירה הופיעה לראשונה במגזין מוצ”ש של מקור ראשון)

הקבוע היחידי סקירה במוצש

הקבוע היחידי

הקבוע היחידי
יואב בלום
כתר ספרים 2016

מגב הספר

גירסת הדפסה