המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט [email protected]
מעונינים לקבל את כל הסקירות? הצטרפו לערוץ הטלגרם של ספרים מומלצים!

מחרוזת ירקן

8 באפריל 2018 גדי איידלהייט

אני מאד אוהב את סדרת תיבת פנדורין ( ראו בסקירה על מרכבת היהלום) וממתין בקוצר רוח לכרך חדש. שנתיים עברו, תקופת המתנה בלתי נסבלת אך הפיצוי הגיע בכרך הנוכחי, הפתעה, בוריס אקונין מגיע לביקור בישראל, וההזדמנות נוצלה לצילום משותף ולהקדשה אישית (סימנית יפנית לא לגמרי ברורה).כאשר מגיע פנדורין חדש, כל הספרים מונחים בצד, ואני מתפנה מיד לעסוק בו. הכרך עבה מאד ושונה מהרגיל. מדובר בעשרה סיפורים, שבעה קצרים ושלושה ארוכים יותר, נובלות, המוקדשים כל אחד לסופר מתח אחר ונכתבים בהתאמה לסגנונו ומשלבים את הגיבורים שלו, בצורה כזו או אחרת. לפחות בפתיחה מופיע איזה סיפור מוקדש לאיזה סופר.

אקונין ואני

אקונין ואני. צילום: דרור שדה אור

ידיעותי בסוגה אינן מאפשרות לי לזהות את כל ואפילו לא את רוב המחוות הנמצאות בטקסט. לא תמיד זו אשמתי, חלק מהסופרים כמעט ולא תורגמו לעברית, והמתרגם המופלא יגאל ליברנט קימץ הפעם בהערות שוליים. למעשה היה יכול להיות נחמד לקבל לאחר כל ספר מעט רפרנסים לספרים המקוריים, אבל אקונין, ידען על אנציקלופדי, סומך על קוראיו שיחשפו בעצמם ללא סיוע. אני מקווה שליברנט שכל מי שרוצה להעשיר את ידיעותיו ראוי שיעקב אחריו הפייסבוק יספק לנו קצת חומרים בהמשך. הסיפורים עצמם בעלי אותו מבנה, אולם הסגנון משתנה בהתאם לסגנון הסופר המקורי, ככל שידיעותי משיגות. העלילות נעות בכל רחבי העולם, מיפן ועד ערבות אמריקה ומשתלבות בעלילות עשרת ספרי הסדרה, אולם לקורא לא תמיד ברור מתי ואיפה. נתחיל אולי בחסרון של הספר, קהל הקוראים מצפה בעיקר להתפתחות קדימה בסדרה והוא לא זוכה לה כבר בשני כרכים. גם מרכבת היהלום, אמנם פותח בסיפור קצר המקדם את העלילה, אולם לבסוף מסתבר שהוא משרת רק את הסיפור המוקדם הממוקם בין ספר מספר 3 ל-4. גם ספר זה עוסק רק בעבר, ואמנם מגלה צדדים חדשים על פנדורין, אולם לא נותן אפילו רסיס של מידע קדימה, ועכשיו נצטרך לחכות עוד שנה או שנתיים עד לתרגום הספר הבא (רוסית אני לא יודע לקרוא, והתרגום האנגלי לא מגיע לרמתו של התרגום לעברית).

חסרון נוסף הוא אורך היריעה – הספר עצמו ארוך מדי, אולם בחלוקה לשבעה סיפורים קצרים, הם קצרים מדי, הסיפור כמעט ואינו מתפתח. הסיפור הראשון הוא מחווה לסופר יפני שאת שמו לא שמעתי, כך שהמחווה הופכת ללא רלוונטית וגם הסגנון לא מצא חן בעיני. בסיפור השני, TABLE TALK 1882 המוקדש לאדגר אלן פו, פנדורין פותר את התעלומה סתם תוך שיחת חולין וללא חקירה אמתית. כנראה סגנון זה היה גם במקור אולם סיפורים כאלו פחות אהובים עלי ולחלוטין יצאו מאופנת סיפורי המתח.

האמת היא שהתחלתי להזיע ולהיכנס לפניקה. שני סיפורים עברו והרגשתי שאקונין לא מספק את הסחורה. האם מדובר בסוג של התחכמות ותו לא? הייתכן? אבד הקסם? השארתי את מחשבותי לעצמי והלכתי לקרוא את הראיונות שהעניק אקונין לגופי התקשורת בביקורו כמו גם את הראיון שיגאל ליברנט המציא (חלק ראשון, חלק שני) על סמך ראיונות אחרים. שם נטען כי 16 ספרי הסדרה מסודרים לפי תורת הסוציוניקה (עוד מונח שלא שמעתי מעודי) המחלק את האנשים ל-16 סוגים. בדרך אגב, אני מחלק את האנשים לשני סוגים בלבד. אנו שמחלקים אנשים לסוגים ואלו שלא. בכל אופן, אקונין טוען שניתן לשייך כל קורא של הסדרה, שיגיד איזה ספר הוא הכי אהב ואיזה הכי פחות אהב לאחד מאותם 16 טיפוסים. כמובן שיהיה אפשר לבצע את המבחן רק כאשר הסדרה תושלם, אולם נרגעתי בכך שכל אחד אמור גם לא לאהוב ספר מסוים בסדרה, ואולי זה הספר הזה.

למרבה המזל, הסיפורים הלכו והשתפרו. מסיפור לסיפור, הנאתי גדלה, ובמיוחד בנובלות הארוכות יותר. את הסיפור המבוסס על שרלוק הולמס השארתי למועד אחר. רציתי לקרוא שוב את כלבם של בני בסקרוויל, שהסיפור “העכנאי של בני בסקאקוב” כנראה מתבסס עליו. וכשהגעתי לכריסטי והייתי בטוח שלאחר כמה קריאות בתרגומים החדשים של פוארו אזהה יותר דברים, התחוור לי כי הסיפור “שעת התה בבריסטול” הוא בכלל הומאז’ לגברת מרפל (פלמר אצל אקונין). היצירה שאולי תהיה מוכרת ביותר לקורא הישראלי היא “עשירית האחוז”, המבוססת על “זרים ברכבת” של פטרישיה הייסמית’, אבל נציין כי ההיכרות תהיה בגלל הסרט של היצ’קוק ופחות בגלל הספר.

שלוש הנובלות המסיימות את הספר הן תענוג אחד גדול ועונג פנדוריני צרוף. הנובלה “עמק החלומות” לוקחת את פנדורין לוויאומינג, לא פחות ולא יותר. ביקרתי במדינה זו בשנה האחרונה (מה לא קראתם? רוצו לקרוא על וויאומינג וילוסטון), ולא האמתי שתוך כמה חודשים אפגוש בספר את המילה “שושוני”. פנדורין מיטיב לתאר את המערב הפרוע, נושא אהוב על וושינגטון אירווינג, ולפחות שם המחווה לפרש ללא ראש של סליפי הולו ברורה. הסיפור האחרון “אסירת המגדל, או דרכם הקצרה אך היפהפיה של שלושת החכמים” “, מחווה למוריס לבלן, שרק שניים מספריו תורגמו וגם זאת לפני חמישים שנה, מפגיש בין פנדורין להולמס לתלת-קרב מוחות מרתק נגד גיבורו של לבלן – ארסן לפלן. בעימות המקורי, לפלן “ניצח” את הולמס למורת רוחו של ארתור קונן דויל, ואילו אקונין מתקן את הנזק ומוציא גם את לפלן מטופש מאותו עימות. אותו סיפור של לבלן (שרלוק הולמס הגיע מאוחר מדי), הציג כנראה את הקרוסאובר הראשון בין סדרות ספרים, כאשר הכניס לתוך ספרו, גיבור של סדרה אחרת.

אם נסכם, נראה שבכרך זה אקונין ממשיך להפגיז את קוראיו בידע האנציקלופדי הבלתי נדלה שלו. לחובבי הספרות המכירים את יצירות המקור צפוי תענוג בשל השוואת המחוות. חובבי אקונין ישמחו להרפתקאות החדשות שלו, בעיקר אלו הארוכות יותר וימשיכו לחכות קצרי רוח לספרים הבאים בסדרה המובילים לסוף הבלתי נמנע.

נ.ב חשוב  – בסקירה נוספת על מהרכבת היהלום הצבעתי על אכזבתי מפנדורין שאינו מתרשם כראוי מאסטרונמיה. עברו על פנדורין לא מעט שנים וכעת גם הוא חובב צפייה בכוכבים: “זהו ייחודם של שמי הכוכבים: כל מי שמביט בהם חש צביטה מתקתקה בליבו. אולי באמת שם נמצאת המולדת האמיתית שלנו?” (עמ’ 242)

כריכת הספר מחרוזת ירקן

מחרוזת ירקן

מחרוזת ירקן
בוריס אקונין
מרוסית: יגאל ליברנט
ספרי עליית הגג 2018

מגב הספר

אנחנו שמחים להגיש לאוהביו הרבים של בוריס אקונין מחרוזת של אבני חן בלשיות: מחרוזת ירקן כולל שבעה סיפורים ושלוש נובלות המספרים בהרפתקאותיו של הבלש המהולל אראסט פטרוביץ’ פנדורין במאה הי”ט. בוריס אקונין, יוצרו של פנדורין, מעניק לקוראים כיתת אמן בכתיבה בלשית, עשירה במחוות ספרותיות מפעימות לעשרה סופרי מתח מפורסמים.

אדגר אלן פו, ז’ורז’ סימנון, ארתור קונאן-דויל, אגתה כריסטי, אלפרד היצ’קוק(!) ועוד –אקונין, בשיא כושרו, מקדיש סיפור לכל אחד מאשפי המתח והמסתורין האלה, ודוחק את הגיבור שלו, פנדורין, עד לקצה גבול יכולתו הבלשית.

מחרוזת ירקן, הספר האחד-עשר בסידרת”תיבת פנדורין”, מאשר פעם נוספת מה שהמעריצים הרבים של אקונין יודעים זה מכבר: אקונין הוא מגדולי סופרי המתח של דורנו, והבלש שלו, אראסט פטרוביץ’ פנדורין,ראוי להיחשב חבר של כבוד בנבחרת הבלשים הספרותיים המהוללים.

 

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *