ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הספרים המומלצים והסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט [email protected]
מעונינים לקבל את כל הסקירות? הצטרפו לערוץ הטלגרם של ספרים מומלצים!

מסע דילוגים

13 באוקטובר 2019 גדי איידלהייט

ספרו החדש של חיים באר, “מסע דילוגים”, הוא מעין אינטרמצו בין רומנים. בדומה לספרו האחרון “קשר לאחד” גם ספר זה מכיל קטעים שפורסמו בעבר במקומות שונים, בעיקר בעיתון דבר, ונלקטו לספר. אני פותח בנקודה זו, בשביל להדגיש שלא מדובר בליקוטא בתר ליקוטא, ניסיון לאסוף קטעים מן הגורן ומן היקב, להוציא עוד ספר כמעט בכוח אלא בעבודת מחשבת של בחירה ועריכה, שביצעו בשקדנות ובנאמנות הסופר באר והעורך גדעון טיקוצקי. מאחר ופרקים חדשים רבים נכתבו במיוחד עבורו בהחלט ניתן לראות בו יצירה חדשה העומדת בזכות עצמה.

נתחיל משמו של הספר. מסע דילוגים. בשערי הספר השונים הקוראים ידלגו במרחבי הזמן והמקום, דילוגים אותם באר אוהב כל כך, ונשמע סיפורים מילדותו ומבחרותו, מירושלים ומתל אביב, מישראל ומהעולם, כאשר בין כל סיפור לסיפור יש לפחות קשר אחד ולעתים גם יותר, כך שנוצרת שרשרת אסוציאציות ארוכה. אולם השרשרת יכולה להיות גם אישית. הנה, הסיפור הראשון, שבכלל מופיע על דש הספר, ונכתב במיוחד עבורו, מתאר ביקור של באר בחנות אספנות בלונדון.

למעשה לאורך קריאת הספר תהיתי לא פעם מאיפה כל הסיפורים מגיעים, אולם הספר עונה על כך בעצמו. מנסיעות באוטובוסים ובתחבורה ציבורית, מפיתוח שיחה עם כל אחד, וערנות לכל מה שקורא מסביב. וכך באותה חנות, הסתבר לבאר שהמוכר הוא נכדו של מי שצויר על ידי יהודה פן, שהיה המורה של מארק שאגאל. (וגם של הצייר אבל פן, למרות שאין קשר משפחתי בין השניים). כבר בתוך סיפור זה אפשר לשים לב לכמות הדילוגים שיש, אולם הסיפור ממשיך. באר, זיהה והכיר את התמונה של השען היהודי הקורא בעיתן היידי הנפוץ היינט (היום – אם גם אתם רוצים לקרוא בעיתון, באתר הספריה הלאומית תמצאו את הגיליונות), בעקבות דרך החזקת הסיגריה ביד שעברה מהאב לנכד. סיפור חביב, שעוד נספר את סופו, אולם גם לי התמונה הייתה מוכרת במיוחד ולא הבנתי מאין, עד שקלטתי שכבר זמן מה אני רואה אותוה באחת מפרסומות הפייסבוק. הנה היא לפניכם.

וכך גם הקורא עצמו, עושה מסע דילוגים משל עצמו, שכן לפחות חלק מהמקומות/אירועים/נושאים שבאר כותב עליהם, קשורים גם אליו. אנשים שהוא מכיר, מקומות שבהם הוא היה וכדומה.

לא נכחד ממני גם שמו הלועזי של הספר שמכונה דווקא “Master Key”. מפתח מאסטר הפותח את כל הדלתות ומאפשר לקורא להתבדר ברצף הסיפורים.

באדיבות ההוצאה, הסופר והעורך, הנה פרק מהספר, שנכתב במיוחד עבורו.

הפנקס פתוח (עמ’ 232)
 
כשהרומן נוצות ראה אור, אי־שם בשלהי שנות השבעים של המאה הקודמת, דבקתי במידותיו של השטן ויצאתי לשוט בארץ ולהתהלך בה כדי להביא את בשורת ספרי לקהל הקוראים שלא ידע את חיים באר.
לפחות פעם אחת בשבוע הייתי מפליג למרחקים — למועדון ותיקים באחד הקיבוצים, לספרייה אזורית או לחוג בית שהתקבץ בכיתה של בית ספר — להיפגש עם חבורה נלבבת של קוראים וקוראות שהאירו לי פנים. הם שוחחו איתי בקרבת נפש על גיבורי הרומן שלי כאילו הכירו אותם, מה שלעיתים קרובות נמצא נכון, וביקשו, במידה רבה של היסוס וביישנות, שלהרף עין אחשוף לפניהם את סודותיו.
אפשר לומר שמפגשים אלה הרוו את נפשו הצמאה למחמאות של סופר שרוב ימיו יושב בסתר חדרו ומנסה להכניע את הפרוזה הסוררת.
אבל כמעט בכל מפגש מענג שכזה, על פי רוב לקראת סופו, היה מופיע מאן דהו ומוסך טיפת מרֵרה בכוסי.
“חבר באר”, אחז בדש מקטורני יֵקה זקן, ממייסדי אחד הקיבוצים שבירכתי צפון, בשעת לילה מאוחרת, רגע לפני שעליתי על הטרנזיט שישיבני אל ביתי, “אני חייב לומר לך משהו. קראתי את נוצות, ספר מעולה מסוגו, אלא מאי, אם לקולי תטה אוזן, לקראת המהדורה החדשה, שבוודאי לא תתעכב הרבה, הייתי מייעצך, למען השלמות האסתטית והרעיונית של הרומן, לעקור מתוכו את הסצנה שבה אתה מלגלג שלא בצדק על ד”ר פלד, השכן המרקסיסט של המסַפר, זה שהתפכח מהאמונה הקומוניסטית שלו בעקבות הנאום הסודי של חרושצ’וב בוועידה העשרים. באמת שלא נאה ללעוג לאדם שעולמו חרב עליו”.
שאלתי לשמו.
“למה זה תשאל לשמי והוא פלאי”, אמר היקה.
“למה אינך רוצה לגלות לי את שמך?” לא הרפיתי.
“הרי אמרתי לך, שמי פלאי. אבל לפני שיצאתי לריגה בשליחות ‘לשכת הקשר’ קראו לי ווּנדר”.
ובפנקס, שאיתי תמיד, כתבתי כי החבר פלאי, לשעבר וונדר, מאצבע הגליל ממליץ בפניי לעקור מתוך הספר עמודים אלה ואלה שעיסוקם בשכננו המרקסיסט.
כעבור זמן־מה הדרמתי לחדרי תימן, כלומר נלקחתי בטרנזיט לאחד מיישובי הערבה. כצפוי, בעודי מכרסם פכסמים ולוגם קפה שחור, ניגשה אליי חלוצה צרובת שמש, שהציגה עצמה כמי שבן דודה הירושלמי היה איתי בגן הילדים של רבקה סטריקובסקי ושיחק איתי סטנגה בשכונה. היא קשרה כתרים לספרי החד־פעמי והבלתי נשכח, אבל בה־בעת הציעה לי לגזור כליה על הסצנה הארוטית, המיותרת לדעתה, שבהירה שכטר התופרת מפתה שם את המספר. “זה לא יאה ולא נאה לבן של ‘תנובה’ מגאולה, כמו שקראו לך אז בירושלים, לכתוב דברים שכאלה. מה אתה? דן בן אמוץ?”
ואני מיהרתי לרשום בפנקסי שנמרודה ממישור צניפים ממליצה בחום לוותר על עמודים אלה ואלה הטבולים בכחול.
באחת ממושבות הברון, שהתארחתי שם בספרייה המקומית כשבועיים אחר כך, קרא אותי הצידה לשיחה המורה לתושב”ע שאת שמו לא הצלחתי לזכור, שפעם בשנה היינו עושים יחד מילואים ב”מבצע פסח” של הרבנות הצבאית, ואמר שיש דברים שהשתיקה יפה להם. “הכול יודעים כלה למה נכנסת לחופה, והכול יודעים מה עושים ביק”פ, ואף על פי כן כבוד המת הסתר דבר, ומן הראוי שתמחה מספרך את אשר כתבת על מעשינו בחדרי המתים”.
וכך כמעט בכל שבוע נוספה עוד שורה בפנקסי.
ביולי, אחרי שנרגע גל הפעילויות שלי במסגרת “שבוע הספר העברי”, בטלו גם נסיעותיי. שבתי אל שולחן הכתיבה ואל ניירותיי וברגע של חולשה לא התאפקתי והצצתי בפנקס שנרשמו בו חווֹת הדעת הדעתניות של משיבי הטעם ההם והסתייגויותיהם מנוצות.
“אולי תקשיב פעם אחת לביקורת בונה שהקוראים האמיצים שלך טרחו להשמיע באוזניך”, יעץ לי אחיתופל הקטן המקנן אי־שם בעמקי ליבי. “העולם אינו טועה, כמו שאתה בגְאוֹת לבבך נוטה לחשוב. העולם, ידידי, אינו חורש רעה כלל וכלל”.
וכך לקחתי עותק של נוצות וביד רועדת מחקתי כל קטע שקוראיי הנאמנים המליצו להשמיטו. כששָלמה מלאכתי הכאובה, נוכחתי שנותרו לא יותר משלושים עמודים שלא קוממו איש ושאיש לא דיבר בגנותם.
שבתי וקראתי אותם בשׂוֹם שכל, ודומה שהם באמת היחידים שמן הראוי היה לשקול בכובד ראש אם לא כדאי להשמיטם מן המהדורות הבאות.

הנה לכם דרך טובה לדעת מה מיותר בספר. חלק שאינו מעורר שום רגש, לטוב ולרע, אצל אף קורא.

פרק קטן אחד בספר עוסק ביחסו המורכב למדי של באר לעולם הדתי, גם זה החרדי של היישוב הישן, וגם זה של הציונות הדתית, אליהם היה שייך. איני יודע מתי החל השבר שלו עם שני ציבורים אלו, אולם הרשימה היא כבר משנת 1984 (הסבר חלקי עמ’ 317). שם גם כותב באר שאולי יתן ביטוי ליחס זה ברומן רחב יריעה בעתיד, אך דומני שכזה טרם יצא (למרות שבכל ספר יש התייחסות סובבת לנושא), וייתכן שיחס זה הוא עדיין בגדר חידה, לא רק לקוראים, אלא אף לבאר עצמו.

כמעט כל הסיפורים, קשורים לעולם הספר והכתיבה בצורה כלשהי, ומכילים חוויות מימיו כמגיה בעיתון, תיאור של חנויות ספרים חדשים ומשומשים שלצערנו הולכות ופסות מהעולם, אספני ספרים שרק מחכים שבעלי ספריות יעברו לעולם בו ספרים אינם נחוצים על מנת לפשוט על אוספם (דבר שבהחלט קורה גם כיום), אנקדוטות מתהליך הכתיבה של ספריו שלו ועוד. אולם לא רק חובבי הספרים יהנו מהספר, אלא כל אדם הנהנה מהרחבת הדעת ומקריאת קטעים קצרים ונאים.

הבטחתי שנחזור לסיפור בו פתחנו, בחנות האספנות הלונדונית, שבסיומו שואל באר את המוכר, מה בעצם אנשים מחפשים היום. תשובת המוכר, הנאה כל כך לספר זה, בו נלקטו סיפורי עבר עם סיפורים חדשים היא: “אנשים מחפשים היום, השיב תוך כדי הפרחת טבעות עשן, את מה שהם זרקו אתמול”.

מסע דילוגים
חיים באר
עם עובד 2019

מגב הספר

בתנופה רבת חן ומעוף מאיר חיים באר רגעים קטנים וגדולים מחמישים שנותיו בעולם הספר – תחילה כשוליית מגיהים ולבסוף כסופר בעל שם. אלה סיפורים על ספרים ובעיקר על האנשים שמאחוריהם בחולשותיהם ובגדולתם.
במישור נוסף זהו ספר על הסמוי מן העין ועל מה שנדמה שולי, שבמבטו של הסופר מתגלה דווקא כעקרוני וכרב־חשיבות. מסע הדילוגים של באר איננו כמסעות הדילוגים של ראשי מדינות בין בירות בשליחויות גורליות, אלא כפשוטו: תנועה קולחת מעניין לעניין, אל אחורי הקלעים, המשקפים את החיים עצמם טוב הרבה יותר מקַדמת הבמה.

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *