המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט [email protected]
מעונינים לקבל את כל הסקירות? הצטרפו לערוץ הטלגרם של ספרים מומלצים!

נטל ההוכחה

17 בספטמבר 2018 גדי איידלהייט

ספרה של איילת שמיר, נטל ההוכחה (שם לזה לספרו הישן והזכור לטוב של סקוט טורו משנת 1990), מנסה להציג אירוע משפטי סטנדרטי כחובק דרמה גדולה. שני גיבורים לספר: רומנו, עורך דין שחייו האיישים די על הפנים (אשתו התגרשה ועזבה אותו לאנחות, הילדים מתייחסים אליו כמו כספומט, ושותף במשרד הוא כבר לא יהיה) מנסה לעזור לאיסמעיל שהסתבך באירוע אלים, בעיקר בגלל שאיסמעיל נגר מצוין שעשה לו רהיטים נהדרים בעבר. איסמעיל, באמצע יום עבודה שגרתי, פתח בתגרה עם בעל הבית והכה אותו. עדי ראייה אין, פרט לבילאל הבן שאינו מדבר, ומרומנו בנוסף לעליבותו הכללית בחייו אף נמנעת האפשרות מלפגוש את מרשו בתואנות שונות, והוא מדמה את עצמו לחולד עיוור. ואכן כך רומנו נראה גם בעיני הקורא. דמות עלובה למדי.

נעבור לאיסמעיל. אנחנו לא יודעים עליו כלום, אבל הספר מגלה לנו שהוא נחקר בחקירות שב”כ בעבר ואף עבר עינויים. לפי הספר, ללא עילה אמתית וללא עוול בכפו. אין בכך ספויילר, הספר עצמו מזכיר את זה כבר בפרק הראשון שבסופו קטעים ממחברת שאימסעיל כתב במהלך המעצר או לאחריו, ואין צורך להיות שרלוק הולמס על מנת להבין מה בדיוק אירע באותה קטטה שבעקבותיה איסמעיל עצור שוב. לא הבנתם? תחשבו על העלמה והמוות, או שמא המוות והעלמה כפי המקור. לא המוזיקה (הנפלאה) של שוברט ,אלא המחזה שנכתב אריאל דורפמן, שעלה בארץ מספר פעמים ועובד לסרט על ידי רומן פולנסקי.

ונראה ששמיר מנסה לשכתב את אותה עלילה בספרה, אולם בעוד לנו קל, יחסית, לקרוא על אירועים בצ’ילה הרחוקה המעמתים ביון שבוי ונשבה,ההשלכה של סיפור זה לישראל, בה המצב שונה לחלוטין, בעייתית, ומבין השורות נובע לכל אורך הספר המסר “כמה אנחנו לא בסדר” או תאומו “הכיבוש משחית” .

גם הטיפול הספרותי לוקה בעיני שהרי הדמות בה עוסקים הכי הרבה היא רומנו, אבל היא דמות משעממת לחלוטין, שטוחה, לא משתנה, לא קורה לה כלום, היא לא לומדת דבר על עצמה וגם לא על אחרים, והעיסוק המוגזם בה ובאימפטנטיות שלה (תרתי משמע), לא נדרש לסוגיית הסכסוך הערבי ישראלי, אלא אם באים להגיד שגם טיפולה של הממשלה בו אימפוטנטי משהו, ואני לא חושב שזו הייתה הכוונה. דוגמה נוספת שהזכרנו היא הבן בילאל, אבל חשיבותו בספר לא ברורה. הוא לא מחזק עמדה כלשהי, ולא מאיר דמות אחרת בצורה חדשה ונראה שכולו אמצעי לעורר אמפתיה לכך שעד שנולד בן זכר בחברה מסורתית פטריארכלית הוא נולד כילד עם בעיות רפואיות.

אז מה רומנו צריך לעשות? לנסות לשחרר את לקוחו, בוודאי. הוא בכל זאת עורך דין, אבל לתובנות רומנו לא מגיע וגם הקורא לא.

ומאחר וראיתם שדעתי אינה נוחה מהספר, ננסה גם לומר כמה מילים טובות, כי אפשר לראות בספר שהחיים סך הכל אפשריים. איסמעיל מגדל משפחה עם שלושה ילדים, שתי הבנות נשואות ובעלות מקצועות טובים, ולא עקרות בית, יש לו ולהן פרנסה, ולכאורה ערבים משתלבים במרקם החיים, אולם זאת אך ורק לכאורה, כי תמיד יצוץ משהו מהעבר שיערער את הכול. אבל גם נקודת הסתכלות זו היא תמיד חד כיוונית, והרי לאחר מאות שנות טרור, דווקא מי שלא צריך להניח את העבר מאחוריו ותמיד להציץ מאחורי גבו לראות אם אין איזה מופתי המטיף להורגו, מוכן לעשות זאת, ומשלם על כך מחיר.

בשל כך ובשל דחייתי הבסיסית את גישתה של שמיר, ובשל כך שיותר מדי ספרים נכתבים ברוח זו, ומרובם אני מתעלם, אך פעם בכמה זמן, אחד צריך לקבל ביקורת בשביל כולם, איני רואה בספר “מבט על המורכבות הסבוכה של ההוייה הישראלית” כפי שמבטיחה הכריכה, אלא נהפוך הוא, הדרך הבטוחה ביותר להתחמק מדיון כלשהו באותה מורכבות, ולא שהמציאות לא מאפשרת דיון ראוי. חקירות בעינויים הן נושא בעייתי, אפור מאד, שהולך על חבל דק מאוד, כזה שבוודאי נופלים ממנו לצדדים. אי אפשר אחרת. אולם הטיפול בו בספר מציג מסר פשטני, שאינו מאתגר שום שיח, אלא מהווה המשך הלקאה עצמית, וכפי שאומרת אשתו של איסמעיל: “אתם הצרה שלנו”.

 

כריכת הספר נטל ההוכחה

נטל ההוכחה

נטל ההוכחה
אילת שמיר
עם עובד 2018

מגב הספר

רומנו, עורך דין חיפאי, נקלע לקרב של חייו. שנים עברו עליו בשולי האירועים הגדולים, עד שהוא נקרא להגן על נגר ערבי שהיה מעורב בתקרית אלימה ומגלה שנלכד בסבך מוסרי ורגשי שלא שיער את מידותיו. מה שנראה כסכסוך עסקי מגלה פנים אחרות מרגע שנחשפים שורשיו בעבר, כשהמעסיק עוד נקרא בשם אחר. בחלוף שלושה עשורים מתברר שדבר לא נשכח.

האם תעלה עכשיו ממעמקי השנים אשמה נוספת, חמורה יותר, או להפך, יתגלו שם נסיבות מקילות? ואולי לא טינות מן העבר יכריעו, אלא ההווה ואהבה שאינה תלויה בדבר? אילת שמיר, כלת פרס ראש הממשלה ופרס רמת גן למצוינות ספרותית, מבודדת בספרה השלישי מקטע מליבת חיינו כאן, ובכתיבה בוטחת ורבת־כוח מצליחה להאיר את המורכבות הסבוכה של ההוויה הישראלית.

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *