המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט [email protected]
מעונינים לקבל את כל הסקירות? הצטרפו לערוץ הטלגרם של ספרים מומלצים!

נער האופניים

11 במרץ 2019 גדי איידלהייט

יציאתו של הספר “נער האופניים” הפתיעה אותי, ואני לא חושב שרק אותי. שלושים ושש שנים אחרי שיצא הספר “תרנגול כפרות” והביא את קורותיו של נורי, העולה מבגדד שעבר כנער לקיבוץ, מגיע ספר ההמשך. מדוע חיכה עמיר כל כך הרבה זמן? כנראה הרגיש שיש דברים שהוא עדיין לא רוצה לספר. אמנם בתחילת הספר מופיעה השורה הסטנדרטית הבאה, כנראה בעצת עורך דין: “כל הדמויות וכל האירועים בספר הם פרי דמיונו של המחבר, וכל קשר בינם ובין המציאות מקרי בלבד”, אבל אנחנו יכולים לגחך עליה אפילו יותר מהרגיל. אולי יש משהו בדיוני, אבל הסיפור בסופו של דבר הוא אוטוביוגרפיה.

בתחילת הספר אביו של נורי בא ומוציא אותו מהקיבוץ. הוא מבקש מנורי, למעשה מטיל עליו משימה, להעביר את כל המשפחה, שמונה נפשות נוספות, לירושלים במקום במעברה בה הם נמצאים. המעברה, ליד גדרה, כפר שכל תושביו עיוורים ואיך הגיעה משפחתו של נורי לשם, תעלומה הנובעות מגחמות הפקידים. כדאי לקרוא על כפר אוריאל, שכיום הוא שכונה בגדרה בה גרים עדיין צאצאים של האנשים המתוארים בספר. הסיבות להקמתו היו בוודאי טובות וחיוביות. יצירת סביבה בטוחה, עם עבודה כלשהי לעיוורים במקום אחד מסודר. אלו היו הגישות המקובלות באותה תקופה, ונחשבו לדרך הטובה ביותר לדאוג לאוכלוסיה זו ולמשפחותיהם.

עיוורים בבית החרושת למטאטאים בכפר אוריאל - ארכיון הצילומים הלאומי

עיוורים בבית החרושת למטאטאים בכפר אוריאל – ארכיון הצילומים הלאומי

הימים ימי ראשית המדינה, תחילת שנות החמישים. אין בספר ציוני זמן ברורים, וגם יש אנכרוניזם מסוים (ביקור דני קיי, למשל, היה בשנת 1958 ומתואר בספר לפני מלחמת קדש בשנת 1956), והדבר מקשה מעט להבין את התפתחות העלילה. באופן כללי מתוארים קורותיו של נורי בירושלים, נסיונותיו למצוא עבודה, מאבקו בבירוקרטיה, לימודיו חריצותו וכישרונו, אהבות נעורים ומאמציו לעזור למשפחתו שחלקה מתנכר אליו. נורי אכן מרגיש לעתים מתוסכל, למה הכל צריך להיות קשה כל כך עבורו, אולם התסכול לא מרפה את ידיו והוא מתמיד ועיקש בחריצותו ובחוכמתו להתקדם צעד אחרי צעד.ולמה לא להתבייש? האם בעיראק לא הייתה תרבות? האם העיוורים בכפר אינם בין נגני הקמנצ’ה הטובים ביותר? האזינו מעט לנגינת הקמנצ’ה בטרם נמשיך.

אמנם רבות דובר וידובר על אפליית יוצאי המזרח וצפון אפריקה, אולם מהספר עצמו עולה אפלייה חמורה יותר שהשפיעה גם על יוצאי אירופה והיא החלוקה הברורה לחברי מפלגה ולכאלו שאינם, בימי מפא”י העליזים. אתה חבר מפלגה? כל הדלתות פתוחות לפניך. אינך חבר מפלגה, שמא מזרחי או בית”ר? תסתדר בכוחות עצמך.

כאב נוסף הנובע מהספר, הוא הריסת התא המשפחתי המסורתי עם העלייה לארץ. אביו ואמו של נורי, שניהם צעירים סך הכל. האבא בן 44 והאם בת 36. אבל האב, למרות שקיבל עבודה מתהלך כמו שלד של עצמו ולא מוצא את עצמו בכפר העיוורים, וגם האם, אינה מסוגלת לתפקד. נורי לא מבין איך שני הוריו, אנשים צעירים, בגילאים שאנשים עוד בשיאם, כבר קמלים ונובלים. מעבר לכך, אימו שהעדיפה תמיד את אחיו הצעיר, מתנכרת אליו, ואחיו מתנערים ממנו ומתייחסים אליו כמי שברח מהמשפחה במקום לקחת אחריות כאח הבכור, ואפילו מחבל במאמציהם, שכן, הם הצליחו בתושיה רבה להפוך את הצריף שלהם לקצת פחות עלוב, ובגינה הצמודה לו לגדל פירות ירקות ואפילו עזים ותרנגולות מניבות.

הספר ארוך ופעמים רבות נראה שכל שיחה או יום אקראי ושגרתי לחלוטין זוכה לתיאורים מפורטים. בראיון שערכה מאיה פולק עם מנכלית ההוצאה – חניטל סויסה – נאמר: “פעמים רבות, בספרים של 600 עמודים, יש ככל הנראה כ־150 עמודים שאפשר לקצץ. “. הדבר נכון גם לגבי ספר זה. אולי אורכו המקורי היה אף ארוך יותר, ואולי לאלי עמיר ניתן מעמד מיוחד, אך בכל אופן קחו בחשבון שהדברים ארוכים ולפעמים היה נדמה לי שסצינות חוזרות על עצמן. גם חוסר אזכור תאריכים מקשה להבין את רצף הזמן, מתי מתארים יום אחרי יום ומתי חולף פרק זמן כלשהו.

לזכותו של עמיר נציין שכתיבתו יפה כל כך, שהאריכות היא מגרעה, אך לא מעיקה מדי ולמרות אורכו של הספר, הקריאה מהנה ונותנת מבט נוסף על תקופה חשובה בתולדות המדינה, תקופה שהייתה מרובת אתגרים ושכיום כולם יודעים, שלא כל הדברים התנהלו בה כשורה. בסופו של דבר, עמיר זכה לכבוד והערכה רבים בחברה הישראלית,וכפי שנורי עצמו אמר, סבלנות היא המפתח לכול, ביחד עם חריצות מרובה והשקעת מאמצים. דרכו ללב החברה הישראלית בוודאי לא הייתה קלה, אבל הוא הוכיח שאפשר.

כריכת הספר נער האופניים

נער האופניים

נער האופניים
אלי עמיר
עם עובד 2019

מגב הספר

נער בן שש עשרה מגיע לבדו לירושלים המצולקת ממלחמת השחרור ורחוקה כל כך מבגדאד, שמשם בא. לבדו הוא מפרנס את עצמו מחלוקת עיתונים ומשליחויות על אופניים במשרד ראש הממשלה, ובלי כל היסוס מעז לחלום לעצמו חיים אחרים. לא ייאמן, אפשר לומר למקרא קורותיו של הנער נורי חלסצ’י: איל שוכנה משפחתו בכפר נידח בחולות, ושכניהם שם מוזיקאים עיוורים; ואיך שלח אותו אביו לקיבוץ, כדי שיתערה לפחות הוא בארץ החדשה; ואיך הוטל עליו להשיג למשפחתו דירה בעיר הבירה.

בהוליווד אולי היו עושים מסיפורו סרט ששיאיו מלווים בתופים ובחצוצרות. כאן נשמעים מיתרי הקנון והקמאנג’ה של העיוורים, והגעגועים העולים מהם אל המולדת שנעזבה; האקורדיון של הקיבוץ שגעגועיו מופנים אל מקומות אחרים; הקריאות שקוראים בגרון ניחר מטורפי ירושלים.

ובין כל אלה נער אחד צנום שכדי להיות ישראלי משיל מלשונו את מטאו ועושה הכול כדי להתערות בקיבוץ ואחר כך בעיר, ושם מתאהבת בו נערה צברית, שלהוריה הביא בוקר־בוקר את העיתון. היא בת עשירים, הוא דלפון; ומכוח אהבתם יחיו מעתה והלאה באושר ועושר? לפני שזה יתברר הוא נחוש, נורי, להתקדם צעד אחר צעד במסלול פתלתל, מפיל ייאוש לרגעים ונוטע תקווה ברגעים אחרים, עד שיתברר מי הוא.

אלי עמיר, שנים לאחר תרנגול כפרות ומפריח היונים, בספרו האישי והמרגש ביותר – מעולם לא נחשף כל כך, ומעולם לא נחשפה ישראל של העשור השני למדינה מן הזווית המיוחדת הזאת.

 

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *