ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הספרים המומלצים והסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט [email protected]
מעונינים לקבל את כל הסקירות? הצטרפו לערוץ הטלגרם של ספרים מומלצים!

ספרים ליום השואה תשע”ט

28 באפריל 2019 גדי איידלהייט

במאמר הבא סקירות קצרות, על ספרים חדשים מהוצאת יד ושם ליום השואה התשע”ט. הוצאת יד ושם מוציאה ספרים במשך כל השנה, אולם באופן טביע, תשומת הלב הציבורית מופנה אליהם לקראת יום השואה. הספרים הם שילוב של יומנים אישיים שנכתבו בזמן המאורעות, סיפורי חיים, מחקרים אקדמאיים ואסופות חומרים. לצערי לא הספקתי לקרוא את הספרים שנשלחו אמנם כחודש לפני, אולם קריתם דורשת זמן רב. ובכל זאת, רפרפתי בהם מעט ואציג את כולם בצורה מרוכזת.

חשיבות ניכרת יש לכל סיפור. בוודאי ליומנים שנכתבו בזמן האירועים עצמם (אמנם נר רוחני דולק בי) ויכולים לתת פרטים בנקודות בודדות בזמן אולם גם לסיפורי החיים (סיפור שלא סיפרתי, לא אמות כי אחיה ואספר) של הנספים ושל הניצולים, סיפורים שמהווים פרט חשוב במורשת המשפחתית המוצמצמת ושל כלל עם ישראל.

מחקרה המקיף של חוי דרייפוס על גטו ורשה, מצטרף לספרים אחרים בנושא, ספרו של ישראל גוטמן מרד הנצורים, סיפרו של משה ארנס שהדגיש את פעילותו של ארגון האצ”ל שהושכחה במכוון במשך שנים, ספרו של מארק אדלמן שהדגיש את חלקם של הבונדיסטים, שהושתק במדינת ישראל הצעירה לא פחות מחלקם של הרייויזוניטסים, ספרם של שלומית לן ואיתמר לוין, שניסו להציג סינתזה משלבת בין כלל הסיפורים, ועוד עשרות ומאות מקורות. פרופסור דרייפוס, מחפשת נתיב שונה, ומנסה לתאר את האנשים הפשוטים בגטו ולאו דווקא את מהלכי המרד.

האסופה “השמעיני את קולך ונסו הצללים” מביא חומרים רבים בנושא האשה בשואה. החל ממאירם בנושא דרך מיני ביוגרפיות של נשים רבות, וכתביהן.

מחקר נוסף משתמש בארכיוני עיתונים יהודיים מגרמניה ודולה מהם פרטים, בכרכים קצרים, בנושאים שונים. החומר בעיתונים אלו הוא רב ונראה שהם יוכלו לשמש כר פורה למחקר במשך שנים רבות.

להלן תיאור הספרים והמידע הכתוב בגביהם

סדרת העיתונות היהודית בגרמניה הנאצית: מקורות ומחקר | עורך הסדרה: גיא מירון
הספורט היהודי בגרמניה הנאצית בראי העיתונות היהודית הגרמנית | מאת: דניאל פרנקל
כרך מס’ 3 – 144 עמ’, 56 ₪
הבית היהודי בגרמניה הנאצית בראי העיתונות היהודית הגרמנית 1933-1938 |
מאת: דורון נידרלנד כרך מס’ 7 – 128 עמ’, 56 ₪

העיתונות היהודית בגרמניה בתקופה הנאצית היא מקור ייחודי לתולדות היהודים בתקופה. דחיקתם של היהודים מחיי הציבור מחד וההיתר שנתנו השלטונות להמשך הוצאתה לאור של עיתונות יהודית של הזרמים הפוליטיים והתרבותיים השונים ביהדות גרמניה מאידך הביאו לפריחתה בשנים 1938-1933.
העיתונות היהודית שינתה את אופייה, תפוצתה עלתה באופן דרמטי, היא החלה לפנות לקהלים מגוונים יותר (ילדים ונוער, נשים) ולהוציא לאור מגוון רחב של מוספים. נוסף על התכנים המרתקים של המאמרים שפורסמו בה, ניתן למצוא בעיתונות היהודית הגרמנית שהתפרסמה בשנים אלו גם איקונוגרפיה מעוררת עניין – קריקטורות, תמונות, פרסומות ואיורים בתחומים שונים.
מ”עיתונות משלימה” – מקור מידע והתייחסות משני עבור ציבור שעיקר חיי התקשורת והתרבות שלו התנהלו בזירות אחרות – הפכה העיתונות היהודית בגרמניה ל”מרחב הציבורי” המובהק ביותר של היהודים בשעתם הקשה והיוותה תשתית מרכזית לעיצוב חייהם הקהילתיים והפוליטיים.
משלהי 1938, לאחר סגירת כל העיתונים היהודיים, ועד ראשית קיץ 1943 הופיע כתב העת האחרון של יהדות גרמניה לפני השואה – ביטאון החדשות היהודי Jüdisches Nachrichtenblatt.
הנגשתם של מקורות שהופיעו בעיתונות היהודית בגרמניה הנאצית בשנים 1933–1943 והארתן של סוגיות הנוגעות לתחומי פעילותה השונים פותחות לקורא העברי צוהר להתבוננות בלתי אמצעית בעולמם המורכב של יהודי גרמניה תחת המשטר הנאצי.
סדרת העיתונות היהודית בגרמניה הנאצית חושפת בפני הקורא העברי מחקרים המנתחים היבטים שונים המשתקפים בעיתונות זו, בליווי המקורות הרלוונטיים. בכך משלבת הסדרה בין מחקר ותיעוד.


  1. גטו ורשה – הסוף: אפריל 1942 – יוני 1943
    מאת: חוי דרייפוס (בן-ששון)
    567 עמ’ ,115 ש”ח

במאי 1943 יהודי ורשה אינם בוכים עוד. אנו מביטים בדממה במה שנגלה לעינינו לראשונה – גלי האפר וההריסות. בכל אשר נפנה – אורגיית הרס נוראה, תוצאת האש והדינמיט. עוד לפני שנה היה הגטו ענק, מאוכלס, סואן, גועש, לוחם ברעב ובדלות כדי לשרוד בכל העצמה והחיוניות הכלואים בין חומות גזעו ומנסה להתקיים, והיום הוא מושיט השמיימה את גדמי חומותיו השרופים במחאה אילמת. (סֵווק אוֹקוֹנוֹבסקי, אוגוסט–ספטמבר 1943)
מרד גטו ורשה הוא מעשה ההתנגדות הבולט ביותר שעשו יהודים בתקופת השואה ונחשב להתקוממות העירונית הראשונה באירופה הכבושה. הדיו נפוצו עוד בימי המלחמה בפולין הכבושה ובעולם כולו, ובעבור יהודים ולא-יהודים כאחד הוא סמל לגבורה נואשת. המרד עמד במוקד המחקר האקדמי במשך עשרות בשנים והיבטים שונים שלו מעסיקים גם היום את השיח הציבורי. עם זאת, בחודשים האחרונים לקיומו של הגטו חיו בו עשרות אלפי יהודים, וקורותיהם טרם זכו לבחינה מקיפה.
הספר מספר את סיפורם של המוני היהודים שחיו ומתו בגטו ורשה מאפריל 1942 ועד יוני 1943. פרופ’ חוי דרייפוס מתארת את חיי היהודים טרם הגירושים הגדולים לטרבלינקה בקיץ 1942, בוחנת את הכאוס של ימי השילוחים ועומדת על דפוסי ההתאוששות והחידלון האישיים והציבוריים של יהודי הגטו. על בסיס מאות מקורות – ובהם יומנים, זיכרונות, מסמכים רשמיים, תצלומים ומפות – היא מציגה את עולמו של האדם היהודי והחברה שבה הוא חי בצל גלי הרצח החוזרים ונשנים ואי-הוודאות שחוללו. ימי המרד והתקופה שקדמה לו מוצגים בספר בהקשר רחב, וחלקן של תנועות הנוער והמחתרות מובא על רקע עולמם של כלל יהודי הגטו. כן מתוארים חששותיהם, תקוותיהם ואשליותיהם של יהודי הגטו טרם פרוץ המרד כמו גם אסונם הנורא במהלכו. כך, מרד גטו ורשה אינו עוד סיפורם הבלבדי של ארגוני המחתרת שהתגבשו לאחר רצח מרבית יהודי הגטו, אלא גם סיפור חייהם ומותם של עשרות אלפי היהודים אשר המשיכו לחיות בו בחודשים האחרונים לקיומו.

____________________________________________________
  1. השמיעיני את קולך ונסו הצללים: מבחר מקורות של נשים בתקופת השואה
    עורכת: בתיה דביר | בשיתוף הוצאת מורשת
    378 עמ’, 115 ש”ח

האסופה השמיעני את קולך ונסו הצללים מוקדשת לסיפורה של האישה היהודייה בתקופת השואה ולנקודת המבט הייחודית שלה. האסופה מחולקת לשערים העוסקים בהיבטים שונים של סיפור השואה: ברייך השלישי, בגטאות, בגיאיות המוות, במחנות הריכוז ובמסגרות המאבק האנטי נאצי.
הקוראים נחשפים לחייהן של נשים יהודיות, עירוניות וכפריות, אימהות ונשות קריירה פורצות דרך, אורתודוקסיות, פעילות פוליטיות, נשים שנטלו חלק בעולם היצירה והתרבות לפני המלחמה וילדות צעירות. בקולן, על פי כתביהן וזיכרונותיהן או על פי עדויות הקרובים להן, מציגה האסופה מנעד רחב של נקודות מבט, דרכי התמודדות ואופן פעולה במציאות בלתי אפשרית, באזורי השליטה של הנאצים ובעלי בריתם, ממערב אירופה ומזרחה ועד צפון אפריקה. השער החותם את האסופה מתאר את חזרתן לחיים של מקצת הנשים ואת תרומתן לחברה ולתרבות בעולם בתר מלחמתי. מיליוני נשים יהודיות נרצחו בתקופת השואה, הסיפורים מעוררי ההשראה המובאים באסופה הם מצבת זיכרון לכולן.
אסופה זו אמנם מתמקדת בקולה של האישה היהודייה בשואה, אך גם נשים לא יהודיות שקיבלו את אות חסידי אומות העולם שובצו בה.
באסופה מאמר מקדים “הנשמע קולן? נשים בתקופת השואה”, מאת דליה עופר ולינור ג. וייצמן, ובסופה מפתח שמות הנשים המשתתפות בה.
הספר מעוצב כיומן אישי וקולקטיבי, ולכל אישה סימניה המייצגת באופן ויזואלי רגע, רושם, אסוציאציה. הרגעים מתחברים לציר המאפשר מפגש אינטימי עם כל אחת מהנשים לצד התגבשותה של תמונה רחבה וסיפור משותף.


  1. לא אמות, כי אחיה ואספר! שלהי המלחמה והחזרה לחיים ביומנו של איש
    רוח מקובנה
    מאת: ישראל קפלן | עורכת: ד”ר עדה שיין | פענח את מחברות אביו: שלום אילתי
    301 עמ’, 91 ₪

ליהודי פולני אחד […] יש טענות חמורות כלפי. בגללי חשבו אותו כאן שקרן, הוזה […]. הוא היה בלנדסברג (כ-60 קילומטרים ממינכן) ופגש שם כמה ליטאים מקובנה. באחת השיחות הוא סיפר להם שפגש לא מזמן קובנאי אחד, מורה, סופר, ישראל קפלן. נו, הם התנפלו עליו: מה אתה מבלבל את המוח, הקפלן הזה כבר מזמן שוכב לו על הגב באדמה! ולא עלה בידו בשום אופן לשכנע אותם שעודני חי […] אני כבר אינני […] גם לפי השכל הישר עצמו […] לא ייתכן שישראל קפלן עדיין יהיה היום בחיים במקום כלשהו… ואילו הסיסמה שלי הייתה דווקא: לא אמות, כי אחיה ואספר!
יומיים לאחר השחרור מעול הנאצים, בשעה שעדיין שהה במחנה אלאך שבקרבת מינכן, השיג ישראל קפלן נייר ועיפרון זעיר בתמורה למנת המזון הדלה שלו, ומיד החל לכתוב את יומנו.
קפלן, היסטוריון ואיש חינוך יליד קובנה, העלה על הכתב את קורותיו בצעדת המוות בשלהי המלחמה, את שמחת השחרור ואת תלאות השיקום הארוך והמייגע במחנות העקורים בגרמניה. תיאוריו, מקצתם ביידיש עסיסית וקולחת ומקצתם בעברית מליצית על שלל מכמניה, שופעים הומור נפלא היונק מתוך מקורות יהודיים ומתכתב עימם. על דפי היומן גם שפך את מר ליבו כשנודע לו על גורלן המר של אשתו לאה ושל בתו יהודית. עד מהרה התמסר קפלן לאיסוף עדויות בקרב הניצולים והיה לאחד מראשי הוועדה ההיסטורית המרכזית שהקימו הניצולים היהודים במינכן. לצד הכתיבה האישית תיאר קפלן גם את המתרחש במרחב הציבורי במחנות, ציין שמות של פעילים בקרב שארית הפליטה ואף מתח ביקורת נוקבת על התנהלות הציבור היהודי במחנות העקורים.


5.  אומנם נר רוחני דולק בי – יומנו של תלמיד חכם מדוקלה 
      מאת: יוסף גוזיק | עורכות: אסתר פרבשטין, חוי דרייפוס (בן-ששון) | בשיתוף מכללה    
      ירושלים 
    437 עמ', 103 ₪

אומנם נר רוחני דולק בי בקרב ליבי אך רציתי שישובו הימים כמקדם. איך הומה ליבי לך, אבי אבי! היודע אתה איך אסבול? איך הייתי, איך ירדנו משמיים ארצה, איך נתונים אנו בכל יום לחרפה ולביזה. איך האויב אורב לנו בחוצות ובאנו הנה ויושבים כאן כמו בבית האסורים, כלואים ומסוגרים וסובלים אנו […]. אבי אבי, בניך שרויים בצער, המלץ בעדיהם ובקש רחמים עליהם! (היומן, עמ’ 330).
הרב יוסף גוזיק, תלמיד חכם ומלומד צעיר, כתב את יומנו בעת שהותו הממושכת במסתור בעליית ביתו של איכר פולני בכפר הסמוך לעיירתו דוקלה. הוא משמש עד וצופה, מתעד וסופד בעת ובעונה אחת. יומנו הוא מסמך הנצחה לעיירה, למנהיגיה, למועדיה, לשמחתה וליגונה. מתוך אמפתיה עמוקה הוא שותף לצערם של יהודים מן השורה: הסנדלר והספר, המורה והאופה, נער צעיר שנתפס ועונה, אישה צעירה נרדפת – כולם נקובים בשמותיהם ובכך הם גם זוכים לזיכרון עולם. בדאגה ובדריכות הוא עוקב אחר מצבן העגום של שלוש דמויות המסתתרות ביער – ביניהן ילדה רכה בשנים, המסמלת בעיניו שריד אחרון לילדי העם היהודי – “ילדי העברים שגם הם מילאו את רחובות העיר בשאונם והמולם, והיום נשתתקו ואינם” (היומן, עמ’ 89). בלשונו העברית העשירה, המתובלת בשיבוצים מן המקורות היהודיים ובהקבלות היסטוריות מרומזות, היטיב הרב גוזיק לתאר את החיים בעיירה לפני המלחמה, את השבר העז שפקד את יהודי האזור עם הכיבוש הנאצי ואת חורבן קהילתו וקהילות שכנות. בד בבד הוא מגולל את הגיגיו ואת תחושותיו, ומתאר את הסבל היומיומי שחווים הוא ואחיו המסתתר יחד עמו. דפי היומן משקפים נפש המיטלטלת יום-יום בין ייאוש לתקווה, בין חידלון לרוממות – נפש הנאחזת באמונתה. הם פותחים לפנינו צוהר לעולמו הפנימי העשיר של הכותב ולאמונתו האיתנה. דומה כי זהו הנר הרוחני שאת שלהבתו שמר ושימר – מתוך תחושה ברורה כי אותו נר מעניק לו עצמו שמירה והגנה בסערות הזמן.
יומנו של הרב גוזיק היה גנוז ועלום למעלה משבעים שנה. מעבר להיות כתביו תעודה אנושית והיסטורית מרשימה התורמת תרומה משמעותית להכרתנו את מציאות החיים במסתור, את הטרגדיה של הפרט והחברה היהודיים בימי השואה, יש ליומנו מאפיין נוסף, חשוב, מרכזי וייחודי. קיימים מעט מאד כתבים שחיברו יהודים שהשתייכו ליהדות האורתודוכסית (אף שכשליש מקרב יהודי פולין טרם המלחמה השתייכו לציבור זה). עצם העובדה שאת הרשימות חיבר אדם שהיה שקוע כולו בהווייה הדתית (לפני המלחמה ובמהלכה) ונמען מרכזי ביומנו הוא הקדוש ברוך הוא עמו הוא מנהל שיח מתמשך – מעצימה את חשיבותם של הכתבים הללו.


  1. סיפור שלא סיפרתי: מקובנה ודכאו לחיים חדשים
    מאת: אורי חנוך ויהודית חנוך | עורכת: בלה גוטרמן
    248 עמ’, 80 ₪

בשעת בין ערביים של תחילת יולי 1945 נעצרה ליד הבית [בלנדסברג] מכונית ספורט אדומה עם גג פתוח… מהמכונית יצא אדם לבוש בגדים אזרחיים ושאל: אולי אתה יודע איפה גר פה מישהו בשם אורי חנוך?” הסתכלתי בו מופתע והשבתי, זה אני. יש לי בשורה טובה, אמר והוציא מכיסו דף עם רשימה ארוכה של שמות. האחרון שבהם היה דני חנוך. זה אחי הקטן, הוא חי? איפה הוא? ראית אותו? לא, אני לא מכיר אותו, אבל נשלחתי לומר לך שהוא חי.

בגעגועים ובאהבה מתאר אורי חנוך, יליד 1928, את ימי ילדותו בקובנה. חייו השתנו ללא הכר עם כניסתם של הכוחות הסובייטיים לליטא בשנת 1940 ולאחר מכן תחת הכיבוש הגרמני בקיץ 1941. אורי גורש לגטו ושרד לאחר שנות רעב, אקציות ומוות. באביב 1944 שולח למחנה הריכוז דכאו קאופרינג ושרד שנה נוספת של עבודות פרך בתנאים לא אנושיים.
הבשורה הנפלאה שקיבל אורי ביולי 1945 על הישרדותו של אחיו הצעיר דני, היחיד ממשפחת חנוך הקרובה שנותר בחיים, פתחה את תהליך שיקומו. אורי ואחיו, שדיברו עברית שוטפת וחונכו לציונות, עלו לארץ בעלייה בלתי-לגלית ונקלטו בה במהרה. בדצמבר 1947 התנדב אורי לפלמ”ח, לחם בקרבות קשים לשחרור ירושלים וניצל בנס. עם שחרורו מצה”ל הקים בית ומשפחה והיה לאיש עסקים מצליח.
על-אף מוראות השואה, קורותיו של אורי חנוך הם מסע אופטימי של אהבת אדם ודאגה לאחר. כעבור שנים, מפגש עם גרמני צעיר החזיר את אורי לאירופה, ואת העשורים האחרונים של חייו הוא ייחד לשיפור חייהם של הניצולים ולשימור זיכרון השואה בארץ ובגרמניה. על פעילות זו הוענק לו אות הצטיינות גבוה מנשיא גרמניה.
סיפור שלא סיפרתי: מקובנה ודכאו לחיים חדשים הוא סיפור של צער ושמחה, של כאב ואושר. את הספר כתבה מפיו יהודית חנוך, רעייתו של אורי, בחודשי חייו האחרונים. אחרי מותו מילאה את בקשתו להשלימו ולהוציאו לאור.
לספר מצורף מבוא “קובנה היהודית בשברונה”, מאת: ד”ר בלה גוטרמן.

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *