ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הספרים המומלצים והסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט [email protected]
מעונינים לקבל את כל הסקירות? הצטרפו לערוץ הטלגרם של ספרים מומלצים!

פריחה שנתאחרה

9 ביולי 2020 גדי איידלהייט

קריאת צ’כוב נהייתה מעין תו תקן לתרבות. הכל בגלל שרת התרבות לשעבר מירי רגב שאמרה את המשפט שנכנס לפתניאון הציטוטת הישראלי: “אני מירי סיבוני רגב מקריית גת, מעולם לא קראתי צ’כוב, לא הלכתי כמעט להצגות בילדותי, האזנתי לג’ו עמר ולשירים ספרדיים, ואני לא פחות תרבותית מכל צרכני התרבות המערבית”. בעקבות כך איחל גברי בנאי לשר התרבות הנכנס חילי טרופר: “אני מאחל לו את כל ההצלחה שבעולם, הוא צריך ללכת לתיאטרון. שיקרא ספרים, שיקרא צ’כוב, שיקרא דן בן אמוץ, אבל שיקרא”.

למרות שמתחשק לי לדון בשני המשפטים הנ”ל, ובכך שגברי בנאי שמוצא משפחתו, לא בדיוק זהה לזה של מוסיה תהילימזוגער, ועל תרבות מכאן ומשם, והאם כל הצגה או ספר הם בהכרח תרבות, נתאפק וננסה לדון מעט בצ’כוב, שבכלל למד רפואה, אולם החליט לכתוב ספרים ומחזות ומת בגיל צעיר למדי, 44 שנים בלבד, לאחר קריירת כתיבה קצרה אך עשירה של 18 שנה. בארץ הוא מוכר מאד בזכות מחזותיו “הדוד וניה” , “השחף” ו-“שלוש אחיות” שהועלו בהפקות רבות.

ספרנו הוא מהדורה חדשה, עם התרגום של נילי מירסקי משנת 1981, והוא גם הספר השמונה מאות (!) בסדרת הספריה לעם (למרות שאולי לא צריך לספור את אותו ספר פעמיים?), כנראה סדרת הדגל של הוצאות הספרים בישראל וללא ספק הותיקה שבהן. בספר שלושה סיפורים ונובלה אחת בעלי מאפיינים זהים שהצדיקו גם אז את איגודם לספר אחד.
בכל הסיפורים, נמצא דמויות בורגניות או אצילים,זוטרים שירדו או שהצליחו, קנאות בין המעמדות, אזכורים למעמד הפועלים, גברים חזקים ונשים חלשות (ככה היה אז, לפחות בספרות) והרבה מאד סבל ומלנכוליה רוסיים, אולי בגלל החורף הקצר. הכל מלווה במלודרמטיות גדולה ומופגנת במיוחד כמנהג התקופה. נראה שכולם בדיכאון, וכולם רק מפספסים הזדמנויות, ובסיפורים אלו, בעיקר הזדמנויות לאהבה. אי הבנות, חוסר באמעצים, נישואים מהירים מדי או אי נישואים בכלל עד גיל מבוגר, הגיוברים תמיד ירגישו שעשו משהו לא בסדר.

האם כך באמת נראתה רוסיה בשלהי המאה ה-19? לא יודע. ייתכן. זהו תיאור די מקובל בספרות והסיפורים מזכירים ולא במעט את סיפוריה של ג’ין אוסטן. הם אמנם מאוחרים הרבה יותר, ובפרט לאחר המהפכה התעשייתי, מה שיוצר מתח בין הכסף החדש (בורגנים שהתעשרו בעקבות מפעל מצליח) לכסף הישן (אצילים שפעם היה להם כסף מאחוזותיהם והיום נשאר רק השם) . מתח דומה אפשר למצוא גם בגטסבי הגדול למשל, כך שאפשר לעשות השוואה על פני הגלובוס.

כדאי בהחלט לקרוא את הסיפורים, כי למרות שעולמנו השתנה, המעמדות קיימים בצורה שונה, והנשים בהחלט חזקות ועצמאיות הרבה יותר, עדיין יש בהם מאפיינים שלא השתנו אף פעם בטבע האנושי הקשורים לתחושת ההחמצה והפספוס.

מאחר והסיפורים די דומים, המלצתי, לשר התרבות הנכנס, לשרת התרבות היוצאת, ולכל מי שקורא סקירה זו, היא לא לקרוא אותם ברצף. בקריאה ברצף עומדים בעיקר על המשותף. קריאה נפרדת, תיתן לכל סיפור את ייחודו ואת הזווית השונה בה הוא מאיר על הנושא בכללותו.

פריחה שנתאחרה
אנטון צ’כוב
מרוסית: נילי מירסקי
עם עובד 2020 (מהדורה ראשונה 1981 – במקור)
מגב הספר
מהדורה מחודשת לתרגום המופתי של נילי מירסקי (עם עובד, 1981) לארבעה סיפורים של אנטון צ’כוב: ‘פריחה שנתאחרה’, ‘שלוש שנים’, ‘ממלכת נשים’, ו’מעשה משעמם’.

בסגנון מעודן ועתיר ניואנסים אירוניים ובהתבוננות מפוכחת ואפילו אכזרית מעט חושף הפרוזאיקן הרוסי הדגול את חולשות טבע האדם ואת מצוקתו הקיומית.
הכמיהה לאושר, שכמו נמצא בהישג יד ואף על פי כן הוא מוחמץ תמיד, היא לב ליבם של הסיפורים הללו.

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *