ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הספרים המומלצים והסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט [email protected]
מעונינים לקבל את כל הסקירות? הצטרפו לערוץ הטלגרם של ספרים מומלצים!

שריקה באפלה

24 בפברואר 2019 גדי איידלהייט

אהבתי מאוד את ספרה הראשון של אמה הילי, “אליזבת איננה“. אני לא היחיד, שכן הוא היה ספר יוצא דופן. הזהירו אותי מראש שספרה השני הוא ספר טוב אבל שהוא לא אליזבת. המונח המוכר הוא תסמונת הספר השני, אבל לדעתי זהו מונח שגוי. תשמעו אותו רק בהקשר של סופר שספרו הראשון היה מעולה. על סופר שספרו הראשון היה פושר ודווקא השני מעולה אומרים שהוא הבשיל, התבגר ושאר מונחים מעין אלו. בעיני, המונח היותר מדוייק הוא נסיגה לממוצע, השונה כמובן מסופר לסופר, וממילא ממוצע כזה אפשר לקבוע רק לאחר מספר ספרים. כך שאין כלל מה לתמוה על הבדלי רמות בין הספר הראשון לשני, לכל כיוון שהוא. לאחר הקדמה זו נסכם כבר בפתיחה שהספר טוב מאוד, מעורר מחשבה, כתוב בצורה נהדרת וממכרת ומעניק לקרוא חוויה דרכה הוא יכול לבחון את עצמו, בעיקר אם הוא כבר הגיע לשלב של הורות למתבגרים.

הספר מתחיל בכך שלאנה, נערה בת חמש עשרה הסובלת מדכאון, נסיונות אובדניים ופגיעה עצמית, שנעדרה מזה ארבעה ימים, נמצאה בחיים. פצועה, מבולבלת אבל חיה. לאנה נעלמה באמצע נסיעה שלה ושל ג’ן למחנה נופש, הכולל גם סדנאות אומנות, שהיה חלק מניסיון טיפולי ושינוי אווירה. לאנה לא מספרת מה קרה, טוענת ששכחה ואינה זוכרת, מרגיעה שלא היה שום פשע אבל ג’ן אינה מסוגלת להרפות. הבעיות במשפחה צצות מהשורה הראשונה: “”זה היה השבוע הכי גרוע בחיים שלי,” אמרה ג’ן. אלה לא היו המילים שתכננה לומר לבתה בת החמש–עשרה, אחרי סיוט שנמשך למעשה ארבעה ימים.” אפילו שורת פתיחה זו מראה את חוסר היכולת של ג’ן לתקשר עם בתה הצעירה.

הייתי צריך לפשפש עמוק בזיכרון ובמחשב, ולמצוא כתבה שקראתי לאחר צאת הספר אליזבת איננה, שכותרתה היא “עד גיל 16 כבר ניסיתי כמה פעמים לשים קץ לחיי”, מאת אמה הילי. כפי שאליזבת איננה נכתב בעקבות הדמנציה של סבתה, גם בספר זה הילי עוסקת בנושא שהוא חלק מהביוגרפיה שלה, אולם, גדולתה בספר זה, היא כתיבת הסיפור, לא דרך הנערה המתבגרת שהיא הייתה והחוויות האישיות שלה, אלא דווקא מתוך נקודת המבט של האם. שינוי נקודת מבט זה, בהתחשב בעבודה שהילי צעירה ובתה רק בגיל שנתיים, מדגים את יכולתה המרשימה לספר סיפור, כפי שהצליחה להיכנס לראשה של מוד הדמנטית המחפשת לשווא את חברתה אליזבת. ניתן למצוא עוד קווי דימיון בין הספרים, ואולי הם משלימים בכמה מובנים אחד את השני. הילי אומרת שהאומנת היא זו שהצילה אותה ולכן גם ברור המקום הנרחב לו זוכה האומנות בספר זה. בכללף סופר צריך לעשות שימוש בכל כלי העומד לרשותו כדי להפוץ את חווית הקריאה לחווית המערבת יותר חושים. כאשר מתואר שיר מסוים, אנחנו אמרוים לנגן אותו ברארשנו, כאשר מוזכרים שיחים מסוימים, אנחנו אמורים להזיכר בריח שלהם, וכאשר מוזכרים אומנים וציירים, אנחנו צריכים לחשוב על היצירות שלהם. אני בספק עם כל קורא ידע לזהות כל דבר, אבל מספיק לזהות חלק.  כאשר הילי רוצה לתאר מראה מסוים, היא יכולה להשתמש בתמונת אמונת, במקרה הזה, הילי רוצה שנדמה סצינה של כנסייה עתיקה וחרבה ולכן מאזכרת את הצייר הגרמני קספר דויד פרידריך, מה שהעלה לי בראש את התמונה הבאה:

חורבות הכנסייה - קספר דויד פרידריך

חורבות הכנסייה – קספר דויד פרידריך – הגלריה הלאומית הישנה ברלין

באותו משפט הוזכר גם הצייר טרנר (סר ויליאם מיילורד). רוב הציורים שלו הם ציורי אוניות, אולם יש לו גם סדרה של מכות מצרים, ואולי לתמונות אלו כיוונה הילי. איני יודע, אולם אזכור התמונות כבר נתן רקע.

במקום אחר דנים ברמברנדט: “היא לפעמים הרגישה כמו גרסה מודרנית לציור האשה הקוראת של רמברנדט. היא לא זכרה איך קוראים לו”. בקריאה ראשונה, הפיסקה נראתה לי לא אמינה. כל חובב אומנות מתחיל יכיר את התמונה, הנביאה חנה, או אשה זקנה קוראת, ויש כאלו שאומרים שרמברנדט צייר את אמו. אין שום אפשרות שמישהי שחובבת אומנות לא תזכור איך קוראים לתמונה, ואז הבזיק לי שהילי עשתה קישור מתוחכם לאליזבת. אולי מוד היא הקשישה בתמונה, ואילו ג’ן שאינה זוכרת, מבטאת את הדמנציה? בהחלט נראה לי. ואם ככה, מי יודע כמה עוד קשרים והקשרים הפסדתי וראו כמה מחשבה מושקעת גם בפסקאות הנראות זניחות.

הנביאה חנה – רמברנדט – רייקס

הנביאה חנה (פרט)- רמברנדט - רייקס

הנביאה חנה (פרט) – רמברנדט – רייקס

בהמשך מופיעה יצירה לא מוכרת של רמברנדט, הדפס זעיר בגודל גלויה של קונכיה. ג’ן מצאה אותו בגוגל, וכך גם אני. לא חושב שראיתי הדפס זה, לרמברנדט היו מאות, אולם זכרתי שבמוזיאון רמברנדט, במקום שהוא גר ועבד, מוצג אוסף של קונכיות. גם בתמונה זו מביאה הילי כמה רמזים, לקונכיה ולבית הריק.

חרוט משויש - הדפס - רמברנדט - רייקס

חרוט משויש – הדפס – רמברנדט – רייקס

 

לכל אורך הספר, ג’ן לא מרפה. היא חייבת לדעת מה קרה שם בדיוק. אמנם לאנה היא זו הסובלת מדיכאון, אך לקורא נדמה כי בעוד לאנה מנסה לחזור לחיים נורמליים, ג’ן הולכת ומאבדת את שפיותה. היא הופכת למעין חוקרת, בולשת אחרי לאנה, עוקבת אחריה, לא נותנת לה מרחב, ולמעשה רק מפריעה לחזרה לשגרה. בעלה, יו, דווקא מוכן להניח לעבר: “האם הייתי רוצה לדעת מה קרה? האם הייתי רוצה להבין טוב יותר מה עובר לה בראש ברמה היומיומית? כן. האם אני חושב שנגלה את זה בסוף? בהחלט ייתכן. האם אני חושב שנגלה את זה קודם אם נציק לה? ממש לא.” (עמ’ 327) אבל ג’ן נהיית אובססיבית, והאובססיה כמעט ותוביל לאסון. “תראי, אמרה ג’ן וידעה שהיא אמורה לומר, לא, זו לא אשמתו של אף אחד, זה פשוט המצב שנקלענו אליו ואנחנו צריכים לעזור אחד לשני לעבור אותו, אבל מה שהיא באמת רצתה לומר הוא, את זאת שמאיימת בהתאבדות כבר יותר משנה, את זאת שברחת לאיזה מקום (את לא אומרת לאן) ועשית משהו (את לא אומרת מה) – את מי עוד אפשר להאשים” (עמ’ 152). וגם לאנה, כדרכם של מתבגרים, לא תיתן לג’ן הנחות: “”על מה את חושבת?” שאלה בלסת נחושה. “מה את חושבת עלי?” “אני לא חושבת,” אמרה ג’ן. “או לפחות משתדלת כמה שיותר שלא לחשוב.” “יופי, כי כל מה שאת חושבת לא נכון.” זה יכול להיות המשפט שמסכם את הקשר ביניהן, חשבה ג’ן בחיוך קודר כשעלתה למיטה.” (עמ’ 164), משפטים שכמעט כל הורה שמע מתישהו. במקרה של ילד במצוקה, התגובה ההורית הבסיסית חייבת להיות אהבה ללא תנאי, פקפוק ושאלה. המשפט הכל כך מתבקש, זה שאמור היה לפתוח את הספר: “אנחנו אוהבים אותך מאוד. את יודעת את זה, נכון?”  מופיע רק בעמוד 148.

לעומת היחס המתוח בין ג’ן ללאנה, שתי דמויות המשנה, הבעל יו, והבת הבכורה מג באות לאזן מעט את המתח, ומצליחות להכניס לספר גם ממד הומוריסטי מפעם לפעם. כקורא הייתי מעדיף לקבל תמונה רחבה יותר רחבה של הקשרים והיחסים בין לאנה ליו ולמג. אלו מופיעים רק במעט ורק במרומז, ורוב הספר עוסק בכך שג’ן סוללת לעצמה את הדרך להרס מוחלט, וכמעט גם מגיעה לשם.

הספר נפתח בצורה נהדרת, מסתיים בצורה נהדרת, אך באמצע הרגשתי שהולכים מעט סחור סחור, והספר נמרח מעט. אמנם כתיבתה של הילי מרתקת, פרקים קצרים וארוכים, כותרת משנה לכל פרק, מעט קפיצות בזמן, ושאר שיטות שמצליחות לרתק את הקורא, ובכל זאת הרגשתי שהספר מתפזר לפעמים ליותר מדי כיוונים: סטיבן וכנסיית הלולרדים, יחסיה של לאנה עם חברותיה, בתאני ואש, החתול המסתורי , חייה האישיים של מג, הם רק כמה מהם. אמנם אני מבין את השימוש הספרותי באריכות ובהליכה סחור סחור כאמצעי ספרותי לתאר את ההדרדרות של ג’ן, אולם היה אפשר להדק ולקצר מעט ולהגיע עוד קודם לסיום הספר, קרשנדו מהיר, בו ג’ן מצליחה לראשונה לחוות את לאנה, כמעט כאילו הייתה היא לאנה. זהו המקום הנמוך ביותר מבחינת ג’ן והיא כבר על קצה התהום, אולם דווקא ממעמקים תבוא הישועה, ומשם ג’ן תוכל לטפס מעלה.

כריכת הספר שריקה באפלה

שריקה באפלה

שריקה באפלה
אמה הילי
מאנגלית: שי סנדיק
תמיר//סנדיק 2019

מגב הספר

גֶ’ן ויוּ מדוקס שרדו את הסיוט הכי גרוע של כל הורה. לאנה בתם בת החמש-עשרה נעלמה במהלך חופשה כפרית עם אמה ונמצאה לאחר ארבעה ימים מדממת, חבולה ומבולבלת. בשבתם ליד מיטתה בבית החולים הם חשים הקלה, אבל גם חרדה עצומה, שכן לאנה לא יכולה, ואולי לא רוצה, לספר מה קרה לה בימים שבהם נעדרה.

איפה היתה לאנה? איך היא נפצעה? האם הנער שהתיידד איתה מעורב במעשה? איך שרדה לאורך כל הימים הללו? גם כשהיא חוזרת הביתה ואל שגרת הלימודים, לאנה מספקת את אותה תשובה מתסכלת שוב ושוב: “אני לא זוכרת.”

במשך שנים ניסתה ג’ן להרגיע את השדים שרודפים את בתה הצעירה ותמיד פחדה מהגרוע מכול. עכשיו אמנם הגיהינום שעברו הסתיים בשלום, אבל ג’ן לא יכולה להרפות מהצורך לגלות את האמת. בלי לספר ליו או לבתה הבכורה מג, יוצאת ג’ן למסע בעקבות לאנה, מסע שיוביל אותה להבנה עמוקה יותר של בתה הצעירה, של משפחתה ושל עצמה.

שריקה באפלה עוסק בקשרים ובקשיים בחיי משפחה ועל החיבור השברירי אך התמידי בין אימהות ובנות. זהו סיפור על אשמה, פחד, תקווה ואהבה, ועל תחושה של אובדן זהות והיכולת למצוא את עצמנו אצל אהובי לבנו.

One Comment

  • שלומית 3 ביוני 2019 at 15:30

    סקירה נהדרת, קראתי רק עכשיו אחרי שכתבתי את שלי ומעניין שכל אחד שם דגש על דברים אחרים. זה בהחלט ספר שמזמין קריאות רבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *