כמו שחראזדה מודרנית, מספרת לנו קימיה סאדר את קורות משפחתה על פני ארבעה דורות במאה העשרים באיראן. הסיפור מתחיל במונטזמולמולק, בעליה של אחוזה ענקית והרמון עם עשרות נשים באזור ההררי סביב טהרן וליד הים הכספי וממשיך על רקע המהפכות השונות שהיו באיראן לאורך השנים, עם עליותיה ומורדותיה של המשפחה הענפה וגחמות השלטון. כל זאת כאשר כבר ידוע שהמספרת עצמה היא גולה הנמצאת בפריז ואינה יכולה לשוב למולדתה.

מה מהסיפור בדוי ומה אמיתי קשה לי לדעת, מאחר וגם ככה התרבות זרה לנו, אבל נראה שלפחות הסיפורים על התנגדות האינטלקטואלים, בהתחלה למשטר הדיקטטורי של השאה, ואחר כך למשטר הדיקטטורי לא פחות של חומייני, מבוססים על חייה שלה כפי שחוותה בתור ילדה כאשר הוריה נרדפו, אביה נעצר והיא עצמה הייתה צריכה לברוח בדרך לא דרך, על חמור בשלג בהרי כורדיסטן. הסיפורים היותר מוקדמים? אם לא היו אז היו דומים ואצל אחרים והם מעבירים בצורה יפה ומעניינת את התקופה.

גם ככה, געגועיה של קימיה כמו גם של הסופרת נגאר ג’וואדי, לארצה ברורים, גם געגועים לארץ עצמה וגם געגועים מתוך ידיעה שלפחות בזמן הנראה לעין, היא כבר לא תוכל לחיות שם. בספר ניתן מקום רב לתרבות הפרסית המפוארת שהולכת ונדחקת ונעלמת בעקבות האיסלם הקיצוני.

הקורא הישראלי נחשף מעט מאד לאיראן, ולסדרת טלוויזה כמו טהרן ששודרה לאחרונה, לא כדאי להתייחס כמקור מידע מהימן. לפני עליית חומייני לשלטון היחסים בין איראן לישראל היה חמים וטובים, אלעל טסה לשם כמה פעמים בשבוע, העסקים פרחו. הכל נגמר בבום אחד גדול. בספר זה ניתן למצוא מעבר לסיפור, תיאור יפה של החיים, האנשים, המקומות והתרבות וגם ההיסטוריה של מדינה ענקית זו. בישראל חיים הרבה יוצאי איראן שימצאו גם הם זכרונות ומסורות בספר, ושאר הקוראים ילמדו להכיר. הקהילה הגולה האיראנית אינה קטנה והיא בחהלט מחכה לימים טובים יותר בארצו של כורש. גם אנחנו.

דיסאוריינטלית
ג’נאר ג’וואדי
מצפרתית: רמה איילון
חרגול ומודן 2020
מגב הספר
קימיה סאדר יושבת בחדר ההמתנה במחלקת טיפולי הפוריות בבית חולים פריזאי ומחכה לתורה. הסערה הרגשית שוטפת אותה בזיכרונות וכמו כל פרסית ראויה לשמה היא מתחילה לספר סיפורים. לנגד עינינו נפרשת תמונה מסחררת וצבעונית של משפחת סאדר לדורותיה – סבתה שנולדה בהרמון בן החמישים ושתיים נשים של הסבא-רבא שלה בצפון איראן, אביה הפעיל הפוליטי שלא כל-כך רצה להתחתן, הילדות בטהראן וחופשות הקיץ בכפר עם הדודים והדודנים, התהפוכות במדינה שמאלצות את הוריה להימלט ממנה, ההתבגרות הקשה בפריז ועד הרגע הזה, בו התקליטנית האיראנית-צרפתייה עומדת להיכנס להריון, ובדרכה המיוחדת להמשיך את המסורת המשפחתית ולמרוד בה כאחת. קימיה סאדר שוזרת את המשפחתי בפוליטי, ומספרת באהבה ובצער, בהומור ובאירוניה על החיים באיראן, על קשיי ההתערות בארץ החדשה, על שייכות ועקירה, ועל התהום והגשר בין מזרח ומערב – על היותה דיסאוריינטלית. נֶגאר גָ´וואדי נולדה באיראן ב-1969 למשפחה של אינטלקטואלים שהתנגדו למשטרי השאה וח´ומייני והייתה בת אחת-עשרה כשהגיעה לצרפת, אחרי שחצתה את הרי כורדיסטאן על גבו של סוס יחד עם אימהּ ואחותה.