ישנן כמה דרכים בהן אפשר להתייחס לספר “כולם נשא הרוח”. תושבי “מעלה חשמונאי”, הישוב המתואר בספר בוודאי יגידו: “הנה אחד שהוריד את הכיפה ונהיה שמאלן ועכשיו מלכלך על כולנו (אין לי שמץ של מושג אם הסופר הוריד את הכיפה ומה דעותיו הפוליטיות)”, אנשי תל-אביב (כמושג, לא בפועל) ישמחו ויאמרו “הנה סופסוף קם מישהו אמיץ וכתב מה באמת קורה במקומות הזוועתיים האלו, שמישהו כבר יעצור את ההזויים האלו”. הסופר קצת מביא התייחסות פשטנית כזו על עצמו, מאחר ולא מעט דמויות בספר הן סטראוטיפיות ושטוחות, והקורא יצטרך להתאמץ ולא ליפול לבור פשטני זה. בימינו, בקשת מאמץ כלשהי מהקורא אינה דבר של מה בכך.

תחילת הסיפור נותנת לנו את המסגרת שהיא אכן ייחודית לדרים ביהודה ושומרון. כבר כילד אתה צריך להתמודד עם המציאות הקשה שבדרך הביתה יכול להיות שיזרקו עליך אבנים (לא נעים), בקבוקי תבערה (נקווה לטוב) או ירו עליך (ותהפוך, כמו ארז, לה’ יקום דמו). זו נקודת המוצא של הסיפור וממנה העלילה מתגלגלת. משה גם ככה חריג בישוב. הם משפחה ספרדית בישוב שרובם אשכנזים, הם משפחה עם שני ילדים בלבד, אבל הכי “גרוע” הוא שהאם, לאחר פציעתה בפיגוע, במקום להפך לקנאית, מגלה נטיות “שמאלה” ואף מנסה לעורר מודעות לנושא בתחומי הישוב. גם זיקתה לדת פוחתת מעט דבר המתבטא בהורדת כיסוי הראש, נושא שכמובן הופך לשיחת היום בישוב.

בנקודה זו נעיר על שם הספר הלקוח כמובן משירו של ביאליק – לבדי. זו אינה בחירה מקרית. משה מרגיש לבד. וכפי שתארנו גם האם מרגישה בודדת. ייתכן שגם הסופר מרגיש לבד. הקורא שמוכן להתאמץ, יקרא שוב את שירו של ביאליק, תוך כדי קריאת הספר.

מנגד, יש את נועם, סטראוטיפ המתנחל עם העוזי והדובון, השש אלי קרב. בתווך שלל דמויות נוספות. החל מהרבש”ץ – דמות סמכותית, ממלכתית ונאמנה למערכת, רב הישוב – לכאורה דמות עם כוח, אולם כוחו התורני לא עומד לו בפוליטיקות של הישוב, אביו של נועם – הרואה בעצמו אחראי לפציעתה של האם, חבריו של משה וכמובן אי אפשר בלי הדמויות מהישיבה/פנימיה בה משה לומד – הרב שלו וראש הישיבה – גם הם דמויות סטראוטיפיות וצפויות.

נושאים נוספים שבהם עוסק הספר הם המיניות הפורצת אצל בנים בגיל ההתבגרות והקושי של בנים דתיים בתחום. בנקודות אלו הסופר הולך צעד אחד קדימה ומתאר מציאות, גם בציבור הדתי,וגם בישיבות הכי טובות: אוננות, חוברות פורנו, ואפילו דברים חריפים מכך (שתדירותם נמוכה בהרבה). הכנסת נושאים אלו נותנת לי את הרושם שיש כאן מענה ליצר מציצנות מסוים, אולם הם גם משמשים כביקורת על חוסר היכולת של החברה הדתית להתמודד עם תופעות כגון נטיות חד מיניות, לעומת יכולת ההכלה הגדולה יותר במקרה שאחד הילדים מחליט “להוריד את הכיפה”. אין זה דבר פושט לכתוב ביקורת על העולם ממנו באת, ועולם שכנראה אתה עוד מרגיש שייכות כלשהי אליו, גם אם עזבת את הישוב ועברת לעיר וגם אם הורדת את הכיפה. הרבה יותר קל להשתלח באחר.

אם הצלחנו לדלג על משוכת הסטראוטיפים נישאר עם משה ואמו. שתי אלו דמויות מורכבות והן עומדות בלבו של הספר. האם עברה שינוי, את זה כבר אמרנו, וההשפעות של השינוי על משה מאפשרות לזנוח את היבטי הימין-שמאל, יהודים-ערבים, דתיים-חילוניים ולהישאר עם התא המשפחתי – הכל נשאר במשפחה. האבא מתקשה לקבל את השינוי שחל באם. הבת, אותו של משה, כמעט ולא מביעה דעה ודמותה לצערי שולית והייתה צריכה לקבל יותר נפח, ואילו משה מתבלבל מהקולות המנוגדים שהוא שומע. הוא כבר לא יודע עם אבא אוהב את אימא, הוא אוהב את אמו וכועס עליה על “הבושות” שהיא עושה לו ואולי אפילו שונא אותה לעתים. הבלבול אצלו, ביחד עם הרגשת חוסר הצדק, הרגשת שרימו אותו, שאנשים שהוא אמור לסמוך עליהם בוגדים בו, מחוללים בו שינויים ובסופו של דבר מובילים למעשים.

בסיכומו של דבר הספר קצר – אפשר לסיימו בערב אחד ומעניין. המלצתי לקורא היא לזנוח את החשיבה הפשטנית המתבקשת מאליה, אולי אפילו להתעלם מדעתו הפוליטית ולנסות לצלול למורכבות הגדולה יותר הנמצאת ברומן. היא מוחבאת קמעה אבל היא שם.

 

כולם נשא הרוח
שגיא כהן
עם עובד 2016

מגב הספר

הוא גדל במעלה חשמונאי: שָׁם משפחתו, שם חבריו, שם מוריו ורבניו. משם קיבל את ערכיו ומעולם לא פקפק בהם, ונראה שימשיך לגור בהתנחלות, כי “עם ישראל זקוק לו שם”. אביו משוכנע לגמרי בצדקת הדרך הזאת, ואילו אמו מעלה תהיות: האם באמת הכול ברור כל כך?

נער בן 13 נקרע בין שני הוריו וצריך להתמודד גם עם הקשיים שמעלה גיל ההתבגרות בפנימיית נערים דתית. אין זה פשוט. לצד התאהבות בוסרית מתעוררים גם תשוקות ומאוויים שאסור לתת להם בשום אופן פורקן, ותחת הסייגים האלה קצרה הדרך בין להט הגוף ובין להט האמונה והמעשים שאולי כרוכים בה.

האם יקום ויַראה עם חבריו לתושבי הכפר הערבי השכן מי הוא האדון כאן? ולא במילים אלא במעשים? שלב אחר שלב מתגלגלים הדברים ומידרדרים, לא רק בין ההתנחלות לכפר אלא גם בתוך ההתנחלות עצמה ואפילו בין כותלי הבית, עד שגם אמתות מוחלטות אולי ישנו את פניהן.
שגיא כהן, בן 33, שגדל בהתנחלות ועזב אותה, מפליא להיכנס לראשו של נער שרק מעט מפריד בין מעשיו למעשיהם הקיצוניים של אלה המכונים “נערי הגבעות”. ברגישות רבה ובקול צלול, אישי מאוד,  מסופר כך לראשונה הסיפור הזה, שהוא מליבּת חיינו כאן.